פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ברע"פ 74864-05-26
לפני:
כבוד השופט יחיאל כשר
המבקש:
ואאל מקאט
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת (השופט מ' מרגלית), מיום 25.5.2026, ב-עמ"ת 67043-05-26
תאריך ישיבה:
ז' אלול תשפ"ו (20 אוגוסט 2026)
בשם המבקש:
עו"ד דנה אוחנה; עו"ד מרון יעקוב; עו"ד ואסים דאהר
בשם המשיבה:
עו"ד מוחמד סראחנה
פסק-דין
השופט יחיאל כשר:
לפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת (השופט מ' מרגלית), מיום 25.5.2026, ב-עמ"ת 67043-05-26. בהחלטה נושא הבקשה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בנוף הגליל – נצרת (סגנית הנשיא ר' שפילברג כהן), מיום 24.5.2026, ב-מ"ת 64998-05-26, במסגרתה הורה בית המשפט על קיום הדיון הראשון בבקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים כנגדו באמצעות "וואטסאפ וידאו" וכן על הארכת מעצרו של המבקש עד ליום המחרת.
רקע הדברים
המבקש הינו תושב עזה, אשר כניסתו ושהייתו בישראל טעונה היתר כדין. ביום 20.5.2026 נעצר המבקש בחשד כי שהה בישראל מבלי שניתן לו היתר כאמור. ביום 21.5.2026 התקיים דיון בפני בית משפט השלום בנוף הגליל – נצרת בעניין הארכת מעצרו של המבקש (מ"י 61429-05-26), בסיומו ניתנה החלטת בית המשפט (השופטת ו' יונס גנאים), לפיה מעצרו של המבקש יוארך עד ליום 24.5.2026 בשעה 12:00, וכי המבקש ישתתף בדיון הבא, שנקבע ליום 24.5.2026 בשעה 9:00, באמצעות היוועדות חזותית.
ביום 24.5.2026 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של כניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיפים 4 ו-12(א)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (ת"פ 64971-05-26). בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו (מ"ת 64998-05-26).
נוכח הגשת כתב האישום, הדיון שנקבע להארכת מעצרו של המבקש, במסגרת הליך מעצר הימים, לא התקיים. תחת זאת נקבע דיון ראשון להארכת מעצרו של המבקש, במסגרת הבקשה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו, לאותו היום (24.5.2026) בשעה 12:30. ואולם, בשל תקלה ארצית במערכת ההיוועדות החזותית (VC), לא ניתן היה לאפשר את השתתפותו של המבקש בדיון באמצעותה. על כן, בהמשך אותו היום ניתנה על-ידי בית המשפט (סגנית הנשיא ר' שפילברג כהן) החלטה, ב-"פתקית", כדלקמן: "השעה כעת 13:56. עקב תקלה ארצית במערכת VC – על שב"ס להביא את המשיב [המבקש בהליך דנן – י' כ'] פיזית לבית המשפט. לטיפול המזכירות בדחיפות יתרה. להודיע לי בטלפון".
בעקבות החלטת בית המשפט, הגיש שירות בתי הסוהר, בשעה 14:37, הודעה לבית המשפט ובה נכתב כי: "עקב תקלה ארצית במערכת ה-VC התבקש שב"ס להביא פיזית את החשוד [המבקש בהליך דנן – י' כ'] להיכל בימ"ש [...] נכון לרגע זה אין לנו כוח אדם שיכול להביא את העצור ולצערנו העצור לא יהיה פה פיזית היום. לכן אבקש מבימ"ש הנכבד לקבוע מועד אחר לדיון ונביא את החשוד פיזית".
בעקבות הודעת שירות בתי הסוהר, עתרה המשיבה לקיום הדיון באמצעות "וואטסאפ וידאו", כך שניתן יהיה לקיים דיון שלא בנוכחותו הפיזית של המבקש, באופן הכולל הן שמע והן תמונה (בכפוף למגבלות האפליקציה). בא-כוח המבקש התנגד לכך, ועתר לשחרורו המידי של המבקש, בסוברו כי אין לבית המשפט סמכות להורות על קיום דיון בבקשה להארכת מעצר, שעה שהמבקש לא הובא בפני בית המשפט פיזית או באמצעות היוועדות חזותית כדין.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הורה בית משפט השלום (סגנית הנשיא ר' שפילברג כהן), על קיום הדיון באמצעות "וואטסאפ וידאו", וקבע כי אין באמור כדי להצדיק את שחרורו של המבקש. בית המשפט עמד על כך כי במועד מתן ההחלטה המבקש נכח בה בתקשורת באמצעות "וואטסאפ וידאו" וכן כי בית המשפט וידא שהמבקש שומע ורואה את הדיון "באופן מוגבל וחלקי בהתאם לאפשרי". בית המשפט קבע כי אכן בכך נגרמת פגיעה מסוימת בזכויותיו של המבקש, אך הוסיף וקבע כי אין בפגיעה המסוימת הנ"ל כדי להצדיק את הסעד הקיצוני של שחרור המבקש ממעצר.
לעניין הסמכות להורות על קיום הדיון בפניו באופן האמור, הפנה בית המשפט לסעיף 16ד לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק או חוק המעצרים), שעניינו במצב של מניעה טכנית בלתי צפויה בקיום דיון בהיוועדות חזותית, סמוך לפקיעת מעצר. לאור חשיבותו של הסעיף הנ"ל לענייננו, יובא נוסחו המלא להלן:
"בדיון לפי סעיף 15 שנקבע שיתקיים בדרך של היוועדות חזותית לפי סעיף 16ב, שלא ניתן לקיימו בסמוך למועד פקיעת המעצר בדרך של היוועדות חזותית בשל מניעה טכנית בלתי צפויה, רשאי שופט, באישור נשיא בית המשפט או סגנו, להורות, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, על קיום הדיון בשיחה טלפונית; הוארך המעצר לפי סעיף זה, ישוב בית המשפט וידון בבקשה בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-12 שעות ממועד מתן ההחלטה, בנוכחותו של העצור או בדרך של היוועדות חזותית, ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 29 בשינויים המחויבים; על אף האמור, בית המשפט רשאי, באישור נשיא בית המשפט או סגנו, לדון בבקשה לא יאוחר מ-24 שעות ממועד מתן ההחלטה; העצור רשאי לוותר באמצעות סניגורו על קיום הדיון החוזר כאמור." (ההדגשה הוספה – י' כ').
בית המשפט עמד על כך כי סעיף 16ד לחוק, לפי נוסחו, מכוון לדיונים לפי סעיף 15 לחוק בלבד (שעניינו במעצר ימים), ולא לדיונים לפי סעיף 21 לחוק, שעניינו במעצר עד תום ההליכים. עם זאת, בית המשפט קבע כי מבחינה תכליתית, יש לקבוע כי מדובר בהשמטה לא מכוונת של המחוקק ויש לקבוע כי סעיף 16ד לחוק חל גם על דיונים בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הסביר כי אם במצב בו מתקיים חשד סביר (בהליך מעצר ימים), ניתן לקיים, במקרה חירום, דיון בשיחה טלפונית ובמסגרתו להאריך את מעצרו של חשוד, קל וחומר שניתן לקיים דיון כאמור במצב בו הוגש כתב אישום כנגד נאשם והבסיס הראייתי כנגדו איתן יותר. לביסוס מסקנתו זו, הפנה בית המשפט גם לסעיף 16ג(2) לחוק, לפיו ניתן לקיים את הליך הדיון במעצר עד לתום ההליכים כולו באמצעות היוועדות חזותית, ובלבד שהתקיים דיון אחד מהותי בנוכחות פיזית של העצור. בית המשפט קבע כי סעיף זה מלמד על "תפיסה מאפשרת של הדיונים גם ללא נוכחות פיזית".
על כן, קבע בית המשפט כי בנסיבות החריגות שנוצרו – תקלה טכנית ארצית – אין להאריך את המעצר מעבר ליממה, אולם גם אין להורות על שחרורו של המבקש, שיהיה בו משום פגיעה בלתי מידתית באינטרס הציבורי. בהמשך לאמור, בנסיבות החריגות שנוצרו, הורה בית המשפט כי הדיון יתקיים באמצעות "וואטסאפ וידאו".
במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצרו של המבקש, הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על הארכת מעצרו של המבקש עד למתן החלטה אחרת, תוך שקבע דיון נוסף בהליך המעצר, בפניו, ליום המחרת (25.5.2026) בשעה 9:00.
על החלטת בית משפט השלום באשר לאופן קיום הדיון בעניינו, הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בנוף הגליל – נצרת (עמ"ת 67043-05-26). בערר נטען כי החלטת בית משפט השלום מנוגדת ללשונו של סעיף 16ד לחוק וכן לכוונת המחוקק, שכן ההסדר הקבוע בסעיף זה הינו בגדר הסדר שלילי ולא בגדר לאקונה. עוד נטען כי החלטת בית משפט השלום מנוגדת לסעיף 1(א) לחוק המעצרים, לפיו "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו". על כן, עתר המבקש לביטול החלטת בית המשפט, ולשחרורו לאלתר.
להשלמת התמונה יצוין כי בשעות הבוקר של יום 25.5.2026, בין מועד הגשת הערר לבין המועד שבו התקיים הדיון בערר בפני בית המשפט המחוזי, התקיים דיון ההמשך בפני בית משפט השלום, בנוכחותו הפיזית של המבקש, אשר בסופו הוארך מעצרו של המבקש עד ליום 27.5.2026.
ביום 25.5.2026, לאחר שהתקיים דיון בפניו בערר, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט מ' מרגלית), במסגרתה נדחה הערר. תחילה, עמד בית המשפט המחוזי, בהחלטתו, על כך כי עררו של המבקש הינו תיאורטי, נוכח החלטת בית משפט השלום בדיון ההמשך מאותו הבוקר. בהמשך החלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן הוראת סעיף 16ד לחוק מתייחסת באופן מפורש להליך מעצר הימים. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי נקבע בפסיקה שתקלות בהבאת עצורים לבתי המשפט או עצם הימצאות חשוד או נאשם במעצר לא חוקי, אינן מובילות, באופן אוטומטי, לשחרור ממעצר, ועל בית המשפט לבחון לא רק את הפגם שנפל ועוצמתו אלא גם את קיומן של עילות המעצר, אשר אינן "נעלמות" אך בשל קיומו של הפגם. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להתעלם מעילות המעצר המתקיימות בעניינו של המבקש, ועל כן לא היה בהחלטה להותיר את המבקש במעצר משום פגיעה בצורה שאינה מידתית בזכויותיו. לבסוף, העיר בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום היה ער, בזמן אמת, לתקלה שאירעה במערכת ההיוועדות החזותית, הורה על הבאת המבקש באופן פיזי, ורק משעה שלא ניתן היה להביאו פיזית, התיר קיום דיון באמצעות "וואטסאפ וידאו" והורה על דיון נוסף למחרת. על כן, סבר בית המשפט המחוזי כי די בעובדות הנ"ל כדי להראות שבית משפט השלום היה ער להוראות החוק ועשה ניסיון כן ואמיתי לעמוד בהן ולהעניק למבקש את מלוא זכויותיו, ומכאן שדין הערר להידחות.
הבקשה שבפניי
המבקש לא השלים עם החלטת בית המשפט המחוזי, והגיש עליה את בקשת הרשות לערור שבפניי. בבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי עניינו של המבקש מעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערור ב-"גלגול שלישי", והיא: האם ניתן להחיל את הוראת סעיף 16ד לחוק על דיונים בהליך מעצר עד לתום ההליכים או רק על דיונים בהליך מעצר ימים?
בהתאם להחלטתי מיום 27.5.2026, הוגשה, ביום 11.6.2026, תגובת המשיבה ובה נטען כי דין הבקשה להידחות. המשיבה טענה כי החלת ההוראה שבסעיף 16ד "נשמרה אך לדיוני מעצר ימים, בשל כך שבדיונים אלו, לא ניתן לדחות את מועד הדיון בהחלטה ללא נוכחות החשוד, ועל פי רוב, דיונים אלו נקבעים בסמוך לפקיעת המעצר". לטענתה של המשיבה, במקרה דנן מדובר בדיון ראשון במסגרת הליך מעצר עד לתום ההליכים, וקיים דמיון מהותי בין דיון כאמור לבין דיונים בהליך מעצר ימים. עוד נטען כי הסיבה לכך שמצב כאמור לא נכלל בגדרי סעיף 16ד היא כי המחוקק "לא צפה מצב, בו נקבע דיון 'שלא ניתן לקיימו בסמוך למועד פקיעת המעצר בדרך של היוועדות חזותית בשל מניעה טכנית בלתי צפויה'; אך בה בעת יוגש כתב אישום ויתקיים דיון במעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק, ושלא במסגרת סעיף 15 לחוק". לצד זאת, לטענת המשיבה, סעיף 16ד לחוק אינו קובע הסדר שלילי לעניין החלתו על דיונים בהליכי מעצר עד תום ההליכים, ובעניין זה קיימת לאקונה, אשר יש להשלימה על דרך החלת ההסדר שבסעיף 16ד גם על דיון ראשון בהליך מעצר עד לתום ההליכים. לבסוף, ובגדר למעלה מן הצורך, ציינה המשיבה כי: "פנתה למחלקת ייעוץ וחקיקה, משם נמסר כי לעת הזו הסדר ההיוועדות החזותית מעוגן בהוראת שעה, וכי בבואם לשקול דיוקים להסדר הקבוע – ישקלו הוספה מפורשת של דיון ראשון לפי סעיף 21 לחוק".
ביום 17.6.2026, ניתנה על-ידי החלטה במסגרתה הפניתי את תשומת לבו של המבקש להחלטתי ב-ברע"פ 76533-03-26 זיאדה ואח' נ' מדינת ישראל (7.6.2026) (להלן: עניין זיאדה), וביקשתי מהמבקש להבהיר האם נוכח ההחלטה הנ"ל הינו עומד על בקשתו, ואם התשובה הינה בחיוב, לנמק בקצרה את עמדתו.
ביום 2.7.2026, הודיע המבקש כי הוא עומד על בקשתו. זאת, בעיקרו של דבר, מהטעם שלשיטתו בעניינו מדובר בסטייה מהוראת חוק מפורשת, בניגוד לעניין זיאדה, וכן כי בשונה מהאמור בעניין זיאדה: "בקשת רשות ערר זו עוסקת בזכות יסודית של כל עצור להיות נוכח באופן פיזי בדיון הנוגע להמשך מעצרו".
למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 18.6.2026 בית משפט השלום בנוף הגליל – נצרת (השופט א' נעמן; ת"פ 64971-05-26), הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, בעבירה של כניסה שלא כדין לישראל, וכן גזר את דינו לארבעה חודשי מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית.
ביום 20.8.2026 התקיים בפניי דיון בבקשה דנן. בגדרו, חזרו באי-כוחו של המבקש על טענותיהם בכתב, תוך שהדגישו את עמדתם כי יש לראות בסעיף 16ד כ-"הסדר שלילי" אשר מונע את החלתו של הסדר דומה במקרים בהם עסקינן בהארכת מעצרו של נאשם במסגרת הליך המעצר עד לתום ההליכים, וחל אך ורק במקרה של הארכת מעצרו של חשוד במסגרת הליך מעצר ימים. לשאלתי מהי התכלית אשר לעמדתם מצדיקה הבחנה כאמור, השיבו באי-כוחו של המבקש כי הוראת סעיף 16ד לחוק היא הוראה מפורשת ובכך הביע המחוקק את כוונתו, במפורש, שאין להחיל את ההסדר הקבוע בו על הליך המעצר עד לתום ההליכים; וכן טענו כי הארכת מעצרו של נאשם במסגרת דיון ראשון בהליך המעצר עד לתום ההליכים, בלא נוכחותו הפיזית או באמצעות היוועדות חזותית, תשלול ממנו את זכותו לדעת מהם האישומים המיוחסים לו. עוד נטען כי קביעותיהן של הערכאות קמא, לפיהן ניתן להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 16ד לחוק גם על המקרה דנן, עשויות להוביל ל-"מדרון חלקלק" אשר מנוגד לכוונתו של המחוקק, אשר תיחם את גבולותיו של סעיף 16ד על מנת שלא תהא לו תחולה במקרים כאמור.
מנגד, בא-כוח המשיבה סמך ידיו על החלטותיהן של הערכאות קמא, וטען כי דין הבקשה להידחות. לטענת בא-כוח המשיבה, העובדה שיש צורך לנקוט בפרשנות 'דווקנית' של הוראות חוק המעצרים, אין משמעותה כי אין לפרש את החוק בפרשנות תכליתית. בהקשר זה נטען כי חוק המעצרים כולל לאקונה, אשר יש להשלימה. בהמשך לכך, הפנה בא-כוח המשיבה לפסיקתו של בית משפט זה אשר הכירה בסמכות להורות על "מעצר ביניים", חרף העובדה שאין זכר למעצר מהסוג האמור בחוק.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות לערור, וכי דין הערר להידחות לגופו.
כידוע, כלל הוא כי רשות לערור ב-"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כאשר מתקיימות נסיבות ייחודיות המעלות חשש לעיוות דין (ראו, מני רבים: ברע"פ 85508-01-26 אלקשחר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (29.1.2026); עניין זיאדה, בפסקה 10).
לטעמי, הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות לערור ב-"גלגול שלישי", והיא: האם בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 לחוק, בסמוך למועד פקיעתו של המעצר, שלא ניתן לקיימו בנוכחות פיזית של העצור או בדרך של היוועדות חזותית, בשל מניעה טכנית בלתי צפויה, רשאי שופט לקיים את הדיון כאשר הקשר עם העצור הוא בשיחה טלפונית (או בשיחת "וואטסאפ וידאו"), או שבנסיבות כאמור אין מנוס מלשחרר את העצור עד שיתאפשר דיון בנוכחותו.
אמנם, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, גם כאשר בקשת רשות לערור ב-"גלגול שלישי" מעוררת שאלה משפטית עקרונית, ככלל לא תינתן רשות לערור כאשר בנסיבות העניין השאלה הינה תיאורטית וההכרעה בה לא תשפיע על תוצאות ההליך (ראו, למשל: ברע"פ 44947-09-24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (25.9.2024); ברע"פ 45078-09-25 מוסטוביץ' נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (15.10.2025)). בענייננו, השאלה העקרונית עליה הצבעתי לעיל הפכה לתיאורטית. זאת שכן בהחלטת בית משפט השלום בדיון ההמשך ביום 25.5.2026, הוארך מעצרו של המבקש כדין, ובהמשך, ביום 18.6.2026, אף הורשע המבקש, על יסוד הודאתו, בכתב אישום מתוקן, ונגזר דינו. משכך, ברי כי להכרעה בבקשה דנן אין כל השלכה על עניינו הפרטני של המבקש, והשאלה המתעוררת בו הינה, מבחינה זו, תיאורטית.
על אף האמור, השאלה העקרונית עליה עמדתי לעיל משתייכת לקבוצת המקרים בהם בשל מהות העניין, הסוגיה המשפטית הנדונה נוגעת לנסיבות שפועלן לטווח קצר ושאינן מאפשרות הכרעה בבית משפט זה בטרם תחלופנה, ומשכך יש מקום לדון בה כדי לקבוע את הכלל המשפטי, הגם שבמקרה הנדון אין הוא אקטואלי עוד.
משכך, הנני נעתר לבקשה למתן רשות לערור ואדון בה כבערר (בהתאם לסמכותי לפי סעיף 53(א)(2) לחוק המעצרים). בהתאם, המבקש יכונה להלן "העורר", והבקשה תכונה "הערר".
אכן, הוראת סעיף 16ד לחוק (שצוטטה לעיל) קובעת, במפורש, כי תחולתה היא על דיון לפי סעיף 15 לחוק. לשונה המפורשת של ההוראה אינה מאפשרת, על כן, לדעתי, לקבוע את תחולתה הישירה גם על דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים.
אם כן, חוק המעצרים שותק ביחס לסיטואציה המתעוררת בענייננו – דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בסמוך לפקיעת המעצר, אשר לא ניתן לקיימו בדרך של היוועדות חזותית בשל מניעה טכנית בלתי צפויה. במצב זה, יש להכריע האם שתיקתו של חוק המעצרים משמיעה הסדר שלילי לעניין האפשרות לקיים דיון בנסיבות אלה באמצעות שיחת טלפון או שיחת "וואטסאפ וידאו", או שמא בפנינו לאקונה (חֶסֶר חקיקתי) אשר יש להשלימה.
כידוע, ההכרעה בשאלה האם בעניין נתון קבע המחוקק הסדר שלילי או שקיימת לאקונה, נגזרת מפרשנותן של הוראות החוק הרלוונטיות (ראו, מני רבים: בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקאות 30–33 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (27.12.2018); דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 21 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן (13.11.2023)). בהקשר זה נקבע כי:
"בסיטואציה של חֶסֶר חקיקתי כוונתו המקורית של המחוקק אינה תואמת את התוצאה החקיקתית שיצאה תחת ידו: בעוד שהמחוקק התכוון לחוקק הסדר שלם שיגשים את תכליתו, בפועל דבר החקיקה שנחקק אינו שלם וקיימת בעיה מסוימת שלא זכתה לפתרון. החֶסֶר, אפוא, הוא העדר הפתרון לבעיה שנוצרה, באופן המנוגד לתכליתו של ההסדר החקיקתי. בית-המשפט רשאי להשלים את החֶסֶר במטרה להגשים את תכליתו של ההסדר" (דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ' אילנה דמארי, פסקה 23 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (12.9.2017)).
להשקפתי, שתיקתו של חוק המעצרים לעניין הנסיבות נשוא בקשת הרשות לערור דנן, אינה בגדר הסדר שלילי, אלא בגדר לאקונה. זאת, שכן משמעותה של הפרשנות שלפיה בפנינו הסדר שלילי, הינה כי כאשר ישנה מניעה טכנית בלתי צפויה במערכת ההיוועדות החזותית, ניתן, בלית ברירה, לרפא את הפגם ולקיים דיון באמצעות הטלפון כאשר עסקינן בדיון במעצר ימים, אך לא כאשר עסקינן בדיון במעצר עד תום ההליכים, וכי במקרים אלו התוצאה היחידה, אשר אין בלתה, היא שחרורו של העצור ממעצר. זאת, ללא תלות ברמת המסוכנות הנשקפת מן העצור או במידת החשש כי יימלט מאימת הדין או ישבש את הליכי החקירה בעניינו. סבורני כי אין כל אחיזה לטענה לפיה המחוקק התכוון ליצור את ההסדר השלילי הנטען, כך שיימצא מענה לתקלה טכנית המונעת את הדיון כהלכתו כאשר מדובר בדיון במעצר ימים, ולעומת זאת לא יימצא מענה לתקלה שכזו בדיון במעצר עד תום ההליכים, והעצור ישוחרר תמיד.
תמיכה מסוימת באמור ניתן למצוא בהצעת החוק הממשלתית במסגרתה הוצע להוסיף את הוראת סעיף 16ד לחוק:
"בסעיף זה מוצע לקבוע כי בדיון לפי סעיף 15 לחוק המעצרים, שבו העצור משתתף בדרך של היוועדות חזותית (בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 133א לחוק סדר הדין הפלילי, ובכלל זה היות העצור בגיר ומיוצג), ויש מניעה טכנית בלתי צפויה לקיים את הדיון בסמוך למועד פקיעת המעצר, רשאי השופט, באישור נשיא בית המשפט או סגנו, להורות, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, על קיום הדיון באמצעות מכשיר טלפון המעביר קול בלבד, ולא נדרשת הסכמת העצור. הוראה זו נועדה לתת מענה למקרי קצה שבהם עקב תקלה טכנית, לא ניתן לאפשר לעצור להשתתף בדיון באמצעות מכשיר המעביר תמונה וקול בזמן אמת, ותקופת מעצרו, שנספרת בשעות, עומדת להסתיים, כך שיש דחיפות לקיים את הדיון בעניינו במועד ולא ניתן להמתין עד לתיקון התקלה. במקרים חריגים אלה, אם לא תינתן לבית המשפט סמכות לקיים את הדיון בעניינו של העצור כשהוא משתתף בו באמצעות טלפון, טרם פקיעת מעצרו, המשמעות היא שהעצור ישוחרר, בלי שבית המשפט קיבל החלטה לגופה של הבקשה להארכת מעצר. הכוונה היא לתקלה חריגה, כגון תקלה רוחבית במערכת המחשוב שבאמצעותה מתבצעת התקשורת בין בית המשפט לבית הסוהר, שלא היה ניתן לצפותה מראש ושאינה ניתנת לתיקון מיידי. לנוכח הפגיעה היתרה הכרוכה בקיומו של דיון באמצעות מכשיר טלפון שאינו מאפשר לעצור לראות את הנעשה באולם המשפט, וכן אינו מאפשר לבית המשפט להתרשם ממראה העצור, מוצע להגביל אפשרות זו למקרים חריגים אלה מטעמים שיירשמו, וכן בדרישת אישור נשיא בית המשפט וסגנו. כמו כן, אם יוארך המעצר באופן זה יש לקיים דיון חוזר, או בדרך של היוועדות חזותית לאחר הסרת המניעה הטכנית, או בנוכחות פיזית של העצור, זאת בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-24 שעות ממועד מתן ההחלטה". (ההדגשות הוספו – י' כ'; ראו: ה"ח הממשלה תשפ"א 1443, 903–904).
מהאמור נלמד כי מטרתו של המחוקק הייתה להעניק לבית המשפט הדן בהליך מעצר ימים, במקרים חריגים, סמכות לקיים דיון בהארכת המעצר, ולו כאשר העצור "נוכח" בדרך של שיחה טלפונית בלבד, ובכך למנוע מצב בו העצור משוחרר בשל תקלה זו ומבלי שבית המשפט קיבל החלטה לגופה של הבקשה להארכת מעצר.
איני מוצא כל תכלית מתקבלת על הדעת בהסדר חוקי לפיו קיימת הסמכה כאמור לעיל לגבי דיון במעצר ימים ונמנע כל פתרון, בנסיבות דומות, כאשר עסקינן בדיון במעצר עד לתום ההליכים.
משכך, לדעתי יש לפרש את שתיקתו של החוק באשר לסיטואציה של מניעה טכנית בלתי צפויה במערכת ההיוועדות החזותית, בהקשר דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים הקבוע להתקיים בסמוך לפקיעת המעצר, כלאקונה ולא כהסדר שלילי.
אעבור עתה להשלמתה של לאקונה זו.
להשקפתי, במקרה דנן יש להשלים את הלאקונה עליה עמדתי לעיל על דרך ההיקש, וליתר דיוק בדרך של קל וחומר, מסעיף 16ד לחוק המעצרים (להשלמת לאקונה על דרך ההיקש, ראו סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 (להלן: חוק יסודות המשפט); בע"מ 69395-03-25 פלונית נ' אלמונית, פסקאות 88–90 לפסק דינה של חברתי השופטת י' וילנר (11.5.2025); וראו לעניין השלמת לאקונה בחוק המעצרים בדרך היקש: בש"פ 5872/16 וזנה נ' מדינת ישראל, פסקאות 8–9 (12.8.2016) (להלן: עניין וזנה)).
יוזכר כי במסגרת הליך מעצר הימים נבחנת שאלת מעצרו של אדם אשר המדינה סבורה כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר (בהתאם לעילות המנויות בסעיף 13(א) לחוק המעצרים), וכי ישנו "חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא". מנגד, במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים נבחנת שאלת מעצרו של אדם, אשר המדינה סבורה כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר (בהתאם לחלופות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים), וכי "יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". כלומר, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, המוגשת רק לאחר שהמדינה הגישה כתב אישום, התמונה הראייתית הקיימת, לשיטת המדינה, באשר לביצועה של העבירה על-ידי העצור, הינה מגובשת יותר – תחת חשד סביר נדרש כי יהיו ראיות לכאורה להוכחת האשמה (ראו: בש"פ 10267/08 דבח נ' מדינת ישראל, פסקה 16 והאסמכתאות שם (4.12.2008); בש"פ 948/07 אברהם נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (8.3.2007)).
עולה אפוא כי ישנו דמיון מהותי בין הסיטואציה המוסדרת בסעיף 16ד לחוק המעצרים, לבין מצב הדברים בו קיימת הלאקונה אותה נדרשים אנו להשלים, וכי בכל הנוגע לביסוסן של החשדות כנגד העצור, בבקשה למעצר עד תום ההליכים החשדות אמורים להיות מבוססים יותר. משכך, ההסדר הקבוע בסעיף 16ד לחוק, ראוי שיחול בנסיבות של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, מכוח קל וחומר.
בטרם סיום, אציין כי אין בקביעתי דלעיל, משום סתירה להוראת סעיף 1(א) לחוק המעצרים, הקובע כי "אין מעצר ועיכוב אלא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו". זאת משום שכאשר בית המשפט משלים לאקונה על פי אמות המידה שסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, מעמדה של השלמה זו הוא כהוראה הקבועה "בחוק" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית, 507–508 (התשנ"ד); דנ"א 5698/11 מדינת ישראל נ' דיראני, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר, ופסקה 12 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (בדעת מיעוט, אך לא לעניין זה) (15.1.2015)).
בהקשר זה לא יהא זה מיותר לציין כי באחת הפרשות קבע בית משפט זה כי אין בהוראת סעיף 1(א) לחוק המעצרים כדי לשלול את קיומה של הסמכות להורות על "מעצר ביניים" (מעצר לאחר שהחל הדיון בבקשה למעצר עד תום הליכים עד למתן החלטה בבקשה זו), וזאת חרף העדרה של הוראה ישירה ומפורשת בחוק המעגנת סמכות זו (בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני, פ"ד נב(4) 515, 524 (1998); וראו גם בש"פ 3196/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 236 (2000); וכן עניין וזנה).
אמור מעתה: במצבים בהם, בהקשר דיון בהליך מעצר עד לתום ההליכים, הקבוע בסמוך לפקיעת המעצר, קיימת מניעה טכנית בלתי צפויה אשר מונעת את האפשרות שעצור ישתתף בדיון באופן פיזי או באמצעות היוועדות חזותית, רשאי בית המשפט להורות על קיום הדיון באמצעות שיחה טלפונית, וזאת על דרך היקש מסעיף 16ד לחוק.
יחד עם זאת, ברי כי יש להישמר ולהיזהר משימוש יתר בסמכות הנ"ל, ומיותר לציין שאין מקום להשתמש בסמכות זו מקום בו בית המשפט יכול לדחות את מועד הדיון עד למועד בו יתאפשר שהעצור ינכח בדיון באופן פיזי או בהיוועדות חזותית (בכפוף להסכמתו לכך ובהתאם להוראות הדין), בטרם יפקע המעצר. כמו כן, על בית המשפט אשר משתמש בסמכותו האמורה לקיים דיון בו העצור אינו משתתף באופן פיזי או באמצעות היוועדות חזותית, לעמוד בתנאי סעיף 16ד לחוק, לרבות קבלת אישור של נשיא בית המשפט או סגנו לקיום הדיון באופן האמור, וכן לקיים דיון המשך בבקשה להארכת המעצר בהקדם האפשרי ולא יאוחר מהמועדים הקבועים בסעיף 16ד לחוק, ובהתאם לקבוע בסעיף זה.
ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, בנסיבות שנוצרו בדיון ביום 24.5.2026 בהן לא יכול היה העורר לנכוח בדיון פיזית או להשתתף בו באמצעות היוועדות חזותית, הורה בית המשפט תחילה על הבאת העצור פיזית לדיון ומשהתברר שהדבר אינו אפשרי, הורה בית המשפט על קיום דיון בפניו באמצעות "וואטסאפ וידאו", תוך שווידא כי העורר שומע ורואה את הדיון "באופן מוגבל וחלקי בהתאם לאפשרי". מצב זה אף היטיב עם העורר בהשוואה להוראת סעיף 16ד לחוק, ממנה כאמור יש להקיש לענייננו, בה נקבע כי במצב של מניעה טכנית בלתי צפויה די בקשר קולי בלבד בדרך של שיחה טלפונית, ואין חובה לקיים גם קשר חזותי. האופן בו פעל בית משפט השלום צמצם, במידה מסוימת, את הפגיעה באפשרותו של העורר להשתתף בדיון, וטוב כי כך עשה. בסופו של אותו דיון האריך בית משפט השלום את מעצרו של העורר עד לבוקר יום המחרת (25.5.2026), בו התקיים דיון כדין, בנוכחותו הפיזית של העורר, בסיומו האריך בית משפט השלום את מעצרו של העורר פעם נוספת.
בפועלו כך, בנסיבות החריגות שנוצרו, הנני סבור כי בית משפט השלום פעל כדין וכראוי, ומן הדין לדחות את הערר (לאחר שניתנה הרשות להגישו).
סוף דבר: כמפורט לעיל, ניתנה רשות לערור, והבקשה למתן רשות לערור נדונה כבערר. עם זאת, לגופו של עניין, דין הערר להידחות.
ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ז (18 אוקטובר 2026).
יחיאל כשר
שופט