ע"א 73803-01-26 — ציקי קורלנד פוקס נ. springtide ventures s.r.o מספר רישום 01726587

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 73803-01-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערער: ציקי קורלנד פוקס נגד המשיבה: springtide ventures s.r.o ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שרביט), מיום 19.11.2025, ב-ת"א 62009-12-19 תאריך ישיבה: ח' אדר תשפ"ו (25 פברואר 2026) בשם המערער: עו"ד דורון אפיק; עו"ד יאיר אלוני; עו"ד אסנת נתאי בשם המשיבה: עו"ד טל שפירא; עו"ד תמר אנטשל פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופט י' שרביט), מיום 19.11.2025, ב-ת"א 62009-12-19, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה ונקבע כי המערער חייב לשלם למשיבה, ביחד ולחוד עם חברה שבבעלותו, סך של 17,300,000 ש"ח. רקע הדברים הערעור שלפנינו נסוב על תביעה שהגישה חברת Springtide Ventures s.r.o (להלן: ספרינגטייד) – חברה המאוגדת בצ'כיה, המשמשת כזרוע השקעות של הקרן KKCG Investments AG (להלן: KKCG) – נגד המערער, מר ציקי קורלנד פוקס (להלן: פוקס), בגין מצגים כוזבים שהציג לה, לטענתה, במסגרת כריתת הסכמי השקעה בחברת ביו-נקסוס בע"מ (להלן: ביו-נקסוס). פוקס היה המייסד, יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל של ביו-נקסוס, וכן בעל השליטה בה באמצעות Dum Spiro LLC שהיא חברה בבעלותו המלאה ובניהולו (להלן: דום-ספירו). במהלך השנים 2016 ו-2017 ביצעה ספרינגטייד השקעות בביו-נקסוס, תוך שהסתמכה, לטענתה, על אותם מצגים, אשר כפי שיפורט להלן, התבררו ככוזבים. עוד נטען כי כספי ספרינגטייד שהושקעו בביו-נקסוס נגזלו על-ידי פוקס באמצעות העברות שביצע לדום-ספירו. ספרינגטייד כללה בתביעתה שני נתבעים נוספים: ביו-נקסוס ושירי ידעי (להלן: הגב' ידעי), שהייתה עובדת בביו-נקסוס. בעקבות צו פירוק שניתן נגד ביו-נקסוס ביום 12.12.2019, הגיש המנהל המיוחד שמונה לחברה, ביום 14.1.2020, בקשה לעיכוב ההליכים נגדה. הלכה למעשה, ואף שלא ניתנה החלטה פורמלית בבקשה לעיכוב ההליכים, ההליך נגד ביו-נקסוס עוכב. אשר לגב' ידעי, התביעה נגדה נדחתה, והיא אינה צד להליך דנן. משכך, למעט בהקשרים ספציפיים, איני מוצא כי יש צורך להתייחס לקביעות בית משפט קמא ביחס לתביעה נגד הגב' ידעי. כבר עתה יצוין כי לאורך מרבית ההליך בבית משפט קמא, גרסתו של מר פוקס הייתה כי הוא כופר בטענותיה של ספרינגטייד למצגים כוזבים שבוצעו על-ידו. כך בכתב ההגנה שהגיש פוקס, בתשובתו לבקשה להטלת עיקולים זמניים, בחקירתו במסגרת הדיון בבקשה להטלת עיקולים זמניים ובתצהיר העדות הראשית שלו. ואולם, לקראת סיום שלב ההוכחות בתיק, וביתר שאת בסיכומיו, גרסתו העיקרית של מר פוקס השתנתה, והוא לא כפר עוד בכך שהוצגו לספרינגטייד מצגים כוזבים על-ידו. חלף האמור, משלב זה ואילך, טען מר פוקס כי מר Marek Jablonsky (להלן: מר יבלונסקי), שהיה נציגן של ספרינגטייד ושל KKCG, הוא שהנחהו לבצע פעולות המגלמות מצגי שווא, באופן שהיטיב אישית עמו – בדמות זכאות לבונוס (למען שלמות התמונה יוער כי מר פוקס טען כי היה בכך גם כדי להיטיב עם ספרינגטייד שכן השקעה בביו-נקסוס הקנתה לה זכאות לתקציבים מ-KKCG, אולם הדבר לא הובהר וממילא, כפי שיפורט להלן, אין בו כדי לשנות את התמונה). ואלו עובדות המקרה ביתר הרחבה: ביום 4.7.2016 נחתם הסכם השקעה בין KKCG לבין ביו-נקסוס ומר פוקס (להלן: הסכם ההשקעה). בהסכם ההשקעה נקבע כי KKCG תרכוש 20% ממניות ביו-נקסוס בתמורה לתשלום בסך של 3 מיליון דולר, תוך שצוין במפורש, בסעיף 1.2 להסכם ההשקעה, כי KKCG נקשרת בהסכם על בסיס מצגים והתחייבויות של ביו-נקסוס ושל מר פוקס. בסעיף 3 להסכם ההשקעה פורטו המצגים של ביו-נקסוס, ובסעיף 3.6.1 להסכם ההשקעה ניתן מצג לפיו הדוחות הכספיים של ביו-נקסוס, אשר צורפו כנספח 3.6 להסכם, הם אמיתיים ונכונים. כמו כן, ניתן בסעיף 3.6.1 מצג שלפיו במועד החתימה על הסכם ההשקעה נמסר ל-KKCG תדפיס היתרות בחשבונות הבנק של ביו-נקסוס. בסעיף 3.16 להסכם ההשקעה הצהירה ביו-נקסוס כי העובדות שבתוכנית העסקית (שצורפה כנספח 3.16 להסכם ההשקעה) הן נכונות. בסעיף 4 להסכם ההשקעה, הצהיר והתחייב מר פוקס כי המצגים וההתחייבויות של ביו-נקסוס, כמפורט בסעיף 3 להסכם ההשקעה, הם אמיתיים, מלאים, נכונים ומדויקים, בכל ההיבטים, ויש לראותם כאילו ניתנו על-ידי מר פוקס עצמו (בנוסף לביו-נקסוס). בסעיף 8 להסכם ההשקעה נקבע כי ל-KKCG זכות להסתמך באופן מלא על כל המצגים וההתחייבויות שפורטו בהסכם ההשקעה, ובמקרה של נזק או הוצאה הנובעים או הקשורים להפרה או מצג שווא באיזה מהמצגים וההתחייבויות שפורטו בהסכם, יהיה על ביו-נקסוס ומר פוקס לשפות את KKCG (סעיף 8.2 להסכם ההשקעה). בסעיף 2.2 להסכם ההשקעה ניתנה לספרינגטייד אופציה להגדיל, בתוך 12 חודשים מחתימת הסכם ההשקעה, את אחזקותיה בביו-נקסוס ל-35% ממניות החברה (15% נוספים) בתמורה לתשלום נוסף של 2 מיליון דולר (להלן: האופציה). ביום 7.7.2016 העבירה KKCG לביו-נקסוס סך של 3 מיליון דולר, ובתמורה קיבלה KKCG 20% ממניותיה של ביו-נקסוס. ביום 28.12.2016 נחתם שטר המחאה בין ספרינגטייד לבין הצדדים להסכם ההשקעה, במסגרתו הומחו לספרינגטייד כל זכויותיה וחובותיה של KKCG על-פי הסכם ההשקעה (להלן: שטר ההמחאה). לפיכך, בדומה להתייחסותו של בית משפט קמא בפסק דינו, אתייחס להלן לספרינגטייד כמשקיעה על-פי הסכם ההשקעה, אף שכאמור KKCG הייתה זו שהתקשרה בו. ביום 4.5.2017 הודיעה ספרינגטייד לביו-נקסוס על כוונתה לממש את האופציה, בכפוף לקבלת כתב אישור ממר פוקס, וביום 8.5.2017 אישר מר פוקס את מימוש האופציה, ובין היתר אישר כי המצגים וההתחייבויות שניתנו על-ידי ביו-נקסוס ועל-ידו בהסכם ההשקעה הינם נכונים ומדויקים גם למועד מימוש האופציה. כמו כן, מר פוקס אישר שעד למועד מימוש האופציה לא ארע אירוע מהותי שלילי, ולא צפוי אירוע כזה, בקשר עם פעילותה של ביו-נקסוס, מצבה הפיננסי, נכסיה והתחייבויותיה. ביום 16.5.2017 העבירה ספרינגטייד לביו-נקסוס סך של 2 מיליון דולר במסגרת מימוש האופציה, ושיעור אחזקותיה בביו-נקסוס עלה ל-35%. ביום 21.11.2017 נחתם הסכם החלפת מניות בין ספרינגטייד לבין ביו-נקסוס (להלן: הסכם החלפת המניות), במסגרתו העבירה ספרינגטייד לביו-נקסוס 89.31% ממניות חברת Cleerio s.r.o המאוגדת בצ'כיה (להלן: קליריו), ששווין הוערך בהסכם החלפת המניות בסך של 4,340,254 דולר, בעבור 4.51% ממניות ביו-נקסוס וסכום של 212,520 דולר. הסכם החלפת המניות נחתם בעקבות מזכר הבנות בין ספרינגטייד, ביו-נקסוס וקליריו מיום 19.5.2017, אשר בעקבותיו מונה מר פוקס, בחודש יולי 2017, למנכ"ל קליריו, ושמה של קליריו שונה ל-Bio-Nexus s.r.o. במסגרת הסכם החלפת המניות התחייבה והצהירה ביו-נקסוס שכל המצגים וההתחייבויות שנקבעו בהסכם ההשקעה הם אמיתיים ונכונים גם למועד הסכם החלפת המניות ומימושו. ביום 27.4.2018 מימשה ביו-נקסוס אופציה, שהוקנתה לה בהסכם החלפת המניות, לרכישת יתרת מניותיה של קליריו (10.69%), מספרינגטייד, בתמורה למניות נוספות של ביו-נקסוס בשיעור של 0.49%. בסופו של דבר, כתוצאה מהסכם החלפת המניות, ספרינגטייד קיבלה 5% ממניות ביו-נקסוס וכן 212,520 דולר תמורת כל מניות קליריו. לאורך כל שלבי ההתקשרות בין הצדדים הציג מר פוקס לספרינגטייד מצגים כוזבים בדבר מצבה הכספי של ביו-נקסוס. כך, בדוחות הכספיים שצורפו להסכם ההשקעה הוצג כי הכנסות ביו-נקסוס בשנת 2013 הסתכמו ב-975,320 ש"ח ובשנת 2014 האמירו ל-3,972,702 ש"ח; הדוחות הלא מבוקרים לשנת 2015 הציגו הכנסות של 18,715,000 ש"ח; והתוכנית העסקית שצורפה להסכם ההשקעה הציגה הכנסות צפויות לשנת 2016 בסך של כ-13.9 מיליון דולר, תוך ציון כי בחודשים ינואר–מרץ 2016 לבדם ההכנסות בפועל הסתכמו בכ-2.1 מיליון דולר. תדפיס הבנק של חשבון ביו-נקסוס, שצורף להסכם ההשקעה ביום החתימה, הציג יתרות בסך של כ-3.5 מיליון ש"ח, 589,840 דולר ו-22,465 אירו. בהמשך, במסגרת דוחות תקופתיים ועדכונים שוטפים ששלח מר פוקס לספרינגטייד, הוצג כי מכירות ביו-נקסוס בשנת 2016 הסתכמו בפועל ב-10,110,000 דולר, וכי הכנסותיה בשנת 2017 עמדו על כ-13.5–14 מיליון דולר. ואולם להלן יפורטו הנתונים הכספיים האמיתיים של ביו-נקסוס, אשר הוכחו במסגרת ההליך בבית משפט קמא באמצעות רואי החשבון של ביו-נקסוס, ושלגביהם אין מחלוקת: בשנת 2013 לא היו לביו-נקסוס כל הכנסות, והיא הפסידה במהלכה כ-2.7 מיליון ש"ח. בשנת 2014 הכנסתה של ביו-נקסוס הייתה 135,893 ש"ח והיא הפסידה במהלכה כ-3.8 מיליון ש"ח. בשנת 2015 הכנסתה של ביו-נקסוס הייתה 85,913 דולר והיא הפסידה במהלכה כ-1.3 מיליון דולר. בשנת 2016 הכנסתה של ביו-נקסוס הייתה 21,000 דולר והיא הפסידה במהלכה כ-1.9 מיליון דולר. בשנת 2017 הכנסתה של ביו-נקסוס הייתה 214,000 דולר והיא הפסידה במהלכה כ-2.7 מיליון דולר. לסיכום, בין השנים 2017-2013, היו לביו-נקסוס הכנסות בהיקף של כ-72,000 דולר בממוצע לשנה, ובכל שנה היא הפסידה כ-1.5 מיליון דולר בממוצע. בסך הכול, הפסידה ביו-נקסוס, בחמש השנים שבין 2017-2013, סך מצטבר של כ-7.7 מיליון דולר. בשלהי שנת 2018 ותחילת שנת 2019 החלו להתעורר אצל ספרינגטייד חשדות כבדים באשר למצבה הכלכלי האמיתי של ביו-נקסוס. בעקבות כך, ביום 21.1.2019 ביקשה ספרינגטייד למנות נציג נוסף מטעמה לדירקטוריון ביו-נקסוס, ופנתה למר פוקס בבקשה לקבל מידע כספי על אודות מצב החברה. משלא נענתה בקשתה של ספרינגטייד, הגישו ספרינגטייד ומר יבלונסקי, ביום 13.3.2019, תביעה נגד מר פוקס, דום-ספירו וביו-נקסוס (ה"פ 31194-03-19), ובמסגרתה עתרו להסדרת הרכב דירקטוריון ביו-נקסוס וכן למתן צו מניעה זמני, כדי להבטיח את זכותה של ספרינגטייד לקבל מידע על מצב החברה ולפקח על פעילותה. במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, שנערך ביום 26.3.2019, גובשו הסכמות ביניים בין הצדדים ביחס להרכב דירקטוריון ביו-נקסוס וביחס לחובת הנתבעים להעביר לדירקטורים מטעם ספרינגטייד מידע ומסמכים. בחודש אפריל 2019 שכרה ספרינגטייד את שירותיו של רואה חשבון לבצע בדיקה וחקירה של מצבה הפיננסי של ביו-נקסוס. ביום 20.8.2019 מסר רואה החשבון לספרינגטייד את ממצאיו, אשר חשפו את הכזב במצגים שהציג מר פוקס. בעקבות ממצאים אלה, ביום 12.9.2019 התפטרו הדירקטורים מטעם ספרינגטייד מתפקידם בביו-נקסוס, וביום 15.9.2019 נמחקה המרצת הפתיחה ב-ה"פ 31194-03-19 בהמלצת בית המשפט (השופט ח' כבוב), משנקבע כי הסעד שנתבקש במסגרתה התייתר נוכח התפטרות הדירקטורים. בתגובה, ביום 18.9.2019 הגישה דום-ספירו תביעה נגד ספרינגטייד וביו-נקסוס (ה"פ 41620-09-19), בטענה כי התפטרות הדירקטורים מטעם ספרינגטייד מונעת מביו-נקסוס לצאת לסבב גיוס כספים. ביום 31.10.2019 הודיעה דום-ספירו, בהתאם להמלצת בית המשפט (השופטת ר' רונן), כי היא מבקשת למחוק את התביעה, והתביעה נמחקה כמבוקש. ביום 25.12.2019, לאחר שהתבררה לספרינגטייד תמונת המצגים הכוזבים שהציג לה מר פוקס, הגישה ספרינגטייד את תביעתה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נגד מר פוקס, דום-ספירו וגב' ידעי (להלן: הנתבעים). בתביעתה, עתרה ספרינגטייד לסעדים שלהלן: ביטול הסכם ההשקעה, לרבות מימוש האופציה שבמסגרתו, וכן ביטול הסכם החלפת המניות (להלן, ביחד: הסכמי ההשקעה), עקב פגם בכריתתם והפרתם היסודית על-ידי הנתבעים; השבה של השקעותיה בחברה, בסך של 17.3 מיליון ש"ח (השווה ל-5 מיליון דולר לפי שער הדולר שעמד ערב הגשת התביעה, ביום 24.12.2019, על 3.46 ש"ח לדולר); ופיצוי בגין שווי מניותיה של קליריו, שהעבירה ספרינגטייד לביו-נקסוס במסגרת הסכם החלפת המניות. עוד תבעה ספרינגטייד להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין פוקס ובין דום-ספירו וביו-נקסוס וייחוס חובותיהן של ביו-נקסוס ושל דום-ספירו כלפי ספרינגטייד למר פוקס. לאורכו של ההליך ניתנו החלטות ביניים, אשר איני מוצא להידרש לכולן במסגרת הערעור דנן. יצוין כי בהחלטה מיום 18.6.2020 נדחתה בקשת הנתבעים לצירוף נתבעים נוספים, ובין היתר את מר יבלונסקי, תוך שבית המשפט ציין כי באפשרות הנתבעים להגיש הודעת צד שלישי ולהשתפות מהגורמים שצירופם התבקש. במהלך חודש יוני 2023 התקיימו ארבעה דיוני הוכחות בהליך. סיכומיה של ספרינגטייד הוגשו ביום 2.7.2024, וביום 27.3.2025 הוגשו סיכומיו של מר פוקס. פסק הדין של בית משפט קמא ביום 19.11.2025 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא (השופט י' שרביט), אשר קיבל את תביעת ספרינגטייד נגד מר פוקס ודום-ספירו במלואה. במסגרת פסק הדין, בחן בית משפט קמא את טענות הצדדים באופן מקיף וממצה, ומבלי שהותיר אבן על אבן בהידרשו לסוגיות העולות מתביעת ספרינגטייד. אסקור להלן את הכרעותיו העיקריות, אשר רלוונטיות להליך דנן. במישור העובדתי, התקבלה בפסק הדין טענת ספרינגטייד כי מר פוקס הציג לה מצגים כוזבים תוך שימוש במסמכים מזויפים, הן במסגרת הסכמי ההשקעה הן במהלך המשא ומתן לכריתתם, וכי ספרינגטייד התקשרה בהסכמי ההשקעה, מימשה את האופציה מכוח הסכם ההשקעה, והתקשרה בהסכם החלפת המניות, על בסיס אותם מצגים כוזבים. כפי שצוין כבר לעיל, מר פוקס שינה את גרסתו במהלך ההליך, חדל מלכפור בכך שהמצגים שהוצגו לספרינגטייד במסגרת הסכמי ההשקעה היו כוזבים, והציג גרסה שונה שלפיה פעל, עת שלח לספרינגטייד נתונים כוזבים ומסמכים פיקטיביים, לפי הנחיותיו של מר יבלונסקי. על כן, נקבע בפסק הדין, כי הודאתו של מר פוקס מהווה הודאת בעל דין, המספיקה כשלעצמה להוכחת טענת ספרינגטייד כי המצגים שהוצגו לה במסגרת הסכמי ההשקעה היו כוזבים. יתרה מכך, ואף בהתעלם מהודאתו של מר פוקס, הגיע בית המשפט למסקנה כי ספרינגטייד הוכיחה, באופן ברור וחד-משמעי, שמר פוקס הציג בפניה מצגים כוזבים תוך שהוא עושה שימוש במסמכים פיקטיביים. בית משפט קמא דחה את גרסתו של מר פוקס, שלפיה פעל בהתאם להנחיותיו של מר יבלונסקי עת הציג לספרינגטייד מצגים כוזבים. בית משפט קמא מצא כי טענת הקנוניה שהעלה מר פוקס (בינו לבין מר יבלונסקי) היא טענה כבושה ומתפתחת, שכלל לא נזכרה בתחילת ההליך ועברה שינויים ושיפורים תוך כדי בירור התביעה. נקבע כי טענתו זו של מר פוקס הועלתה לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית של מר יבלונסקי, ולאחר מכן חזר עליה מר פוקס במסגרת חקירתו שלו. עוד נדחתה טענתו של מר פוקס, לפיה יש לייחס, מכוח תורת האורגנים, את ידיעתו הנטענת של מר יבלונסקי לספרינגטייד. בית משפט קמא קבע כי לצורך החלת תורת האורגנים על פעולת האורגן להיות מכוונת לטובת התאגיד (ולמצער לא נגדו) ולפיכך היא אינה חלה במקרים שבהם האורגן פעל נגד התאגיד. משכך, נקבע כי אם מניחים שטענת הקנוניה שנטענה על-ידי מר פוקס יש בה ממש, אין לייחס לספרינגטייד את ידיעתו הנטענת של מר יבלונסקי. בהתבסס על האמור לעיל, בחן בית משפט קמא את יסודות עוולת התרמית וקבע כי כולם מתקיימים בנסיבות המקרה: ראשית, הוכח יסוד המצג הכוזב, שכן מר פוקס הציג לספרינגטייד מצגים כוזבים מהותיים ומסמכים פיקטיביים; שנית, הוכח כי מר פוקס ידע שהמצגים שהציג היו כוזבים, ובכך מתקיים יסוד היעדר האמונה באמיתות המצג; שלישית, מתקיים יסוד הכוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על המצג, ואף הוכח, מעבר לנדרש לביסוס יסוד זה, מניע פסול ומרמתי; רביעית, הוכח כי המצגים הכוזבים עמדו ביסוד החלטת ספרינגטייד להתקשר בהסכמי ההשקעה, ובכך מתקיים יסוד ההסתמכות, הוא הקשר הסיבתי בין המצג הכוזב לבין פעולת הניצג; ו-חמישית, נגרם לספרינגטייד נזק ממון עקב ההיצג הכוזב, בדמות השקעותיה בביו-נקסוס. אשר לגובה הנזק, קבע בית משפט קמא כי ספרינגטייד זכאית להשבה של מלוא הכספים ששילמה על-פי הסכם ההשקעה ומימוש האופציה, ששוויים במועד הגשת התביעה עמד על סך של 17.3 מיליון ש"ח. אשר לנזקי ספרינגטייד בגין הסכם החלפת המניות, ציין בית משפט קמא כי די בחיובו של מר פוקס בהשבת מלוא התמורה ששילמה ספרינגטייד על-פי הסכם ההשקעה ומימוש האופציה כדי למצות את מלוא סכום התביעה שבגינו שולמה אגרה – סך של 17.3 מיליון ש"ח. למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי ספרינגטייד זכאית לפיצויים גם בגין שווי מניות קליריו שהעבירה במסגרת הסכם החלפת המניות. שווי זה נקבע על-פי ההסכמה החוזית בין הצדדים בהסכם החלפת המניות, אשר בית המשפט הכיר בה כראיה טובה לשווי המניות בעת כריתת ההסכם, ובהפחתת התשלום הכספי שקיבלה ספרינגטייד במסגרתו – כך שנקבע כי ספרינגטייד זכאית לסך של 4,647,243 דולר (16,079,460 ש"ח לפי שער הדולר ערב הגשת התביעה). על רקע האמור, נקבע כי בסך הכולל, עומד נזקה של ספרינגטייד על 33.38 מיליון ש"ח – אולם הסעד שנפסק הוגבל לסכום האגרה ששולמה, קרי – 17.3 מיליון ש"ח. לבסוף, נדחתה הטענה כי עובדת היותו של מר פוקס אורגן בביו-נקסוס ובדום-ספירו מחסנת אותו מפני הטלת אחריות אישית. בית משפט קמא קבע כי בהתאם לפסיקתו המושרשת של בית משפט זה, מקום שבו מתקיימים באורגן, באופן אישי, כל יסודות עוולת התרמית – כבמקרה דנן, שבו פעל מר פוקס כאורגן של ביו-נקסוס ושל דום-ספירו כאחד – קמה לו חבות אישית, ואין בעובדה שהעוולה בוצעה בסביבה חוזית כדי לגרוע מתחולתה. בשלב זה של פסק הדין, יכול היה בית משפט קמא, למעשה, לחתום את הדיון בשאלת אחריותו של מר פוקס. ואולם, חרף האפשרות להכריע בסוגיה זו על יסוד הקביעות האמורות בלבד, בית משפט קמא הוסיף ונדרש לשורה של סוגיות נוספות שהתעוררו מן המחלוקת בין הצדדים. זאת, בעיקרו של דבר, בבחינת למעלה מן הצורך – ובכלל זאת לעניין ביסוס אחריותו של מר פוקס גם במישור החוזי. בית המשפט הוסיף וקבע כי את חבותו של מר פוקס ניתן לבסס גם על הפרת חובת האמונים שלו כלפי ספרינגטייד: במועדים הרלוונטיים שימש מר פוקס כנושא משרה בביו-נקסוס, ועל כן חב בחובת אמונים כלפי החברה. יחד עם זאת, ישנם מקרים מסוימים שבהם עשוי נושא משרה לחוב בחובת אמונים גם כלפי בעל מניות ספציפי, בין היתר כאשר נוצרת מערכת יחסים מיוחדת המקימה חובת אמונים, בין על בסיס הסכמי, בין על רקע יחסי שליחות, ובין כאשר קיימות נסיבות אחרות המלמדות כי נושא המשרה נטל על עצמו חובת אמונים כאמור, או מקום שבו עקרונות צדק ותום לב מחייבים כי תחול חובת האמונים כלפי בעלי המניות. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי מר פוקס חב בחובת אמונים כלפי ספרינגטייד לאחר שנחתם הסכם ההשקעה, וכי בהתנהגותו הפר אותה – בשים לב לכך שמדובר בחברה פרטית קטנה שבה היחסים הם כבמעין שותפות, ולכך שמר פוקס עמד בקשר הדוק עם נציגי ספרינגטייד, שהסתמכו על מצגיו באופן מלא, וכן לכך שנטל התחייבויות ואחריות אישית בהסכמי ההשקעה. מכיוון שהדיון דלעיל נעשה למעלה מן הצורך, נמנע בית משפט קמא מלקבוע מסמרות בשאלת היקף החובה, והסתפק בלציין כי הוא נוטה לדעה שחובת האמונים אינה חלה בטרם נחתם הסכם ההשקעה. כמו כן, נדחתה טענת ספרינגטייד לחיוב מר פוקס בפיצוי עונשי, הן מאחר שסעד זה לא התבקש בכתב התביעה (אלא רק בסיכומים), והן מאחר שממילא מר פוקס חויב במלוא סכום התביעה. לאחר הקביעות דלעיל, פנה בית משפט קמא לבחינת טענות הנתבעים כי יש לייחס לספרינגטייד אשם תורם בגין מלוא נזקי תביעתה, והגיע למסקנה כי דינה להידחות. בהקשר זה, טען מר פוקס בפני בית משפט קמא כי סירובה של ספרינגטייד להצעת פשרה שהוצעה לה מהווה הפרה של חובתה להקטנת הנזק. זאת, משום שהוצע לספרינגטייד למכור את מניותיה בביו-נקסוס למר פוקס, בתמורה לסכום של 5 מיליון דולר, השווה למלוא סכום התביעה. בית משפט קמא דחה את הטענה האמורה ועמד על כך שקיימת בספרות עמדה, שבית משפט קמא שותף לה, לפיה מקום שבו מפר ההסכם מציע הצעת פשרה לנפגע, נקודת המוצא הינה שהנפגע איננו נדרש לקבל את הצעתו אלא במקרים יוצאי דופן, שבהם עלול להיגרם נזק כבד מאוד עקב אי-קבלת ההצעה. בהתאם לגישה זו, קבע בית המשפט כי סירובה של ספרינגטייד אינו נופל, אפילו לא בקירוב, בגדר אותם מקרים שבהם חובה על הנפגע, מכוח עיקרון הקטנת הנזק, להיעתר להצעת פשרה שמציע המפר. בין היתר, התבסס בית משפט קמא על כך שבעת שהוצעה לה הצעת הפשרה נודע לספרינגטייד כי מר פוקס מצא משקיע אחר שמוכן לרכוש את המניות של ביו-נקסוס. באותה העת, חקירת ספרינגטייד את מצבה הכלכלי של ביו-נקסוס הייתה בעיצומה, והסכמה לפשרה משמעותה הייתה פגיעה במשקיע אחר, ביתר בעלי המניות בביו-נקסוס, כשבאותה העת כיהנו בדירקטוריון ביו-נקסוס שני דירקטורים מטעם ספרינגטייד, וכי הסכמתה עלולה הייתה לחשוף אותה לטענה שהייתה צד למרמה. כן נקבע כי טענתו של מר פוקס כי היה על ספרינגטייד לקבל את הצעתו למכירת מניותיה בביו-נקסוס, עומדת בסתירה לתקנת הציבור, וכי יש חשש משמעותי שהצעתו נועדה למעשה "לגלגל" את הנזק של מצגיו הכוזבים לכתפיו של משקיע תמים אחר. לצד האמור לעיל, ובבחינת "הרבה למעלה מן הצורך", מצא בית המשפט להתייחס לטעמים נוספים אשר תומכים בעמדת ספרינגטייד לעניין דחיית הצעת הפשרה, ואשר עלו מן העובדות שהוכחו בפניו, הגם שלא נטענו במפורש על-ידי ספרינגטייד (ומשכך, ציין בית המשפט, בפסק הדין, גם לא הובאו בחשבון במסגרת הכרעתו). בין טעמים אלו צוין כי לפי טיוטת הסכם הפשרה לא ניתנה לספרינגטייד בטוחה לכך שדום-ספירו, שהיא חברה זרה, תשלם את הכספים בתמורה למניותיה של ספרינגטייד בביו-נקסוס. כמו כן, הצעת הפשרה הייתה כרוכה בוויתור על התמורה (מניות קליריו) ששילמה ספרינגטייד במסגרת הסכם החלפת המניות, הסכם שהסב לה, כאמור בפסק הדין, נזק של כ-16.08 מיליון ש"ח, ויתור שעל ספרינגטייד לא הייתה כל חובה להסכים לו. כן נדחו בפסק דינו של בית משפט קמא טענות הנתבעים לכך שנגרם להם נזק ראייתי כתוצאה משיהוי בהגשת התביעה, ובקשתם למחיקת כתב התביעה מחמת אי-גילוי מסמכים, ובפרט הסתרה מכוונת של מסמכים שלטענת הנתבעים היה בהם כדי להזיק לעניינה של ספרינגטייד בהליך. אשר לתביעתה של ספרינגטייד נגד דום-ספירו, כאמור לעיל, דום-ספירו לא נטלה חלק בהליך, ובשים לב לכך שלא ניתן טעם למחדלה, קבע בית המשפט כי ספרינגטייד הוכיחה את תביעתה נגד דום-ספירו במלואה. לסיכום, על בסיס כל המקובץ לעיל, קיבל בית משפט קמא את תביעת ספרינגטייד נגד מר פוקס ודום-ספירו במלואה. על אף שנמצא כי מר פוקס ודום-ספירו אחראים לפיצוי ספרינגטייד בגין נזקיה בסך כולל של 33.38 מיליון ש"ח, בשים לב לכך שהסעד שלו עתרה ספרינגטייד בתביעתה הועמד על סך של 17.3 מיליון ש"ח בלבד, הורה בית המשפט למר פוקס ודום-ספירו, ביחד ולחוד, לשלם לספרינגטייד את מלוא סכום התביעה (ולא מעבר לכך). על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש הערעור שלפנינו. הערעור דנן בערעורו, משיג מר פוקס על הכרעתו של בית משפט קמא בארבע סוגיות מרכזיות: ראשית, מר פוקס טוען כי שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתו למחיקת כתב התביעה בשל הסתרה מכוונת של מסמכים שיכלו להזיק לעמדתה של ספרינגטייד בהליך, ובפרט תכתובות ווטסאפ בינו ובין מר יבלונסקי. לטענת מר פוקס, היה על בית המשפט למחוק את כתב התביעה בהתאם לתקנה 60(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) ולכל הפחות לייחס להסתרה משקל לעניין אמינות עדי ספרינגטייד. שנית, לטענתו של מר פוקס, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי ביצע תרמית כלפי ספרינגטייד, שכן לגרסתו פעל לאורך כל התקופה בהנחייתו של מר יבלונסקי, שבמועדים הרלוונטיים שימש כאורגן בכיר של ספרינגטייד. מר פוקס טוען כי לא תיתכן הטעיה כאשר הניצג יודע את האמת, ומתכתובות הווטסאפ עולה כי יבלונסקי הנחה את פוקס לגבי אופן הצגת נתוני ביו-נקסוס, כדי להשיג טובות הנאה לטובתו האישית וכן לטובת ספרינגטייד (במישור יחסיה עם KKCG). מר פוקס טען כי משכך, ידיעת יבלונסקי כאורגן המשיבה היא ידיעת ספרינגטייד עצמה, ודין התביעה להידחות. שלישית, נטען כי נזקיה של ספרינגטייד נעדרים קשר סיבתי למצגים שהציג לה, ובכלל זה משום שההחלטה על השקעתה נתקבלה על-ידי KKCG שלא הייתה חשופה למצגיו של מר פוקס; כי ספרינגטייד חתמה על הסכמי ההשקעה עוד בטרם התקבל דו"ח נאותות; וכי התעלמה מהתרעות יועציה ביחס לנתונים בעייתיים לגבי ביו-נקסוס, ובכך יש לה אשם תורם של 100%. רביעית, חוזר מר פוקס על טענתו כי ספרינגטייד הפרה באופן יסודי את חובתה להקטנת הנזק, בכך שסירבה להצעתו לפשרה (ביולי 2019), שבה הוצע לה לקבל את מלוא סכום השקעתה המקורי בסך 17 מיליון ש"ח – הוא הסכום שלבסוף נפסק לטובתה – וזאת לאחר שהצעות הפשרה נוסחו על-ידי באי כוחה של ספרינגטייד עצמה. בסירוב זה, לטענת מר פוקס, בחרה ספרינגטייד במודע שלא להקטין את נזקיה, ואף פעלה באופן אקטיבי להקרסת ביו-נקסוס ולהגדלת הנזק במתכוון, במטרה לשלול ממר פוקס את האפשרות להתגונן באופן אפקטיבי כנגד תביעתה, שהוגשה רק לאחר קריסתה של ביו-נקסוס. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש מר פוקס בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, ובקשה זו הונחה על שולחני. לאחר עיון בבקשה ופסק דינו של בית משפט קמא, ניתנה החלטתי מיום 1.2.2026 בה ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, בהחלטה זו הוריתי לספרינגטייד להשיב לבקשת עיכוב הביצוע וקבעתי כי יתקיים בפניי דיון קדם ערעור. ביום 25.2.2026 נערך בפניי דיון קדם-ערעור, במסגרתו שב מר פוקס על טענותיו המפורטות לעיל. לאחר שמיעת טענותיו שיקפתי למר פוקס כי סבורני שסיכויי ערעורו נמוכים במיוחד, והצעתי לו לשקול את משיכת הערעור. משלא נמשך הערעור, עלינו לפסוק ולהכריע בו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם הערעור מיום 25.2.2026, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהכריע בערעור על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. בתמצית, מדובר במקרה פשוט למדי: החל משלב המשא ומתן לקראת חתימת הסכם ההשקעה ועד לאחר חתימת הסכם החלפת המניות, הציג מר פוקס לספרינגטייד מצגים כוזבים ועשה שימוש במסמכים פיקטיביים, שהציגו את ביו-נקסוס כחברה פורחת בעלת הכנסות של מיליוני דולרים – שעה שבפועל הכנסותיה בכל אחת מאותן שנים נעו בין אפס לעשרות אלפי דולרים בלבד. על בסיס מצגים אלה השקיעה ספרינגטייד בביו-נקסוס סך של 5 מיליון דולר, ואף העבירה לה את מניות קליריו ששוויין הוערך בכ-4.86 מיליון דולר. משנתגלתה התרמית, ניסה מר פוקס לחמוק מאחריותו באמצעות גרסה מתפתחת ומשתנה – תחילה כפר לחלוטין בטענה כי הציג מצגים כוזבים, ולאחר מכן, משלא יכול היה עוד להכחיש את הכזב במצגים שהוצגו על-ידו, טען כי פעל לפי הנחיותיו של אורגן ספרינגטייד ו-KKCG (מר יבלונסקי). כפי שכבר ציינתי לעיל, פסק דינו של בית משפט קמא הוא פסק דין מקיף ומעמיק, החובק 86 עמודים, שבו לא הותיר בית המשפט אבן על אבן. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי אף אילו היה עולה בידי מר פוקס להוכיח את גרסתו שלפיה מר יבלונסקי הנחה אותו להציג את המצגים הכוזבים – גרסה אשר הועלתה על-ידו לראשונה בשלב ההוכחות ואשר נדחתה, גם במישור העובדתי – לא היה בכך כדי להועיל לו. בתוך כך, בחן בית המשפט את הראיות לפרטי פרטיהן וקבע ממצאים עובדתיים מפורטים הסותרים את גרסתו של מר פוקס. כמו כן, בית משפט קמא נדרש לכלל טענותיו המשפטיות של מר פוקס, לרבות אלו אותן הוא מעלה בפנינו עתה – טענתו בדבר אשם תורם מצד ספרינגטייד; הפרת חובת הקטנת הנזק; נזק ראייתי; ואי-גילוי מסמכים – ודחה אותן אחת לאחת. על כן, משכל טענותיו של מר פוקס זכו למענה מפורט ומנומק בפסק דינו של בית משפט קמא, שמקובל עליי במלואו, אציע לחבריי לדחות את הערעור מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, לאחר שהוגשה תשובה בכתב לערעור, נשמעו טיעונים בעל-פה במסגרת הדיון המקדמי, ומשעה שמצאתי כי אין מקום לסטות מן הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנותיו המשפטיות, וכי לא נמצאה בפסק הדין טעות שבחוק (לאפשרות לדחות ערעור על יסוד שילוב תקנות 138(א)(5) ו-148ב לתקנות סדר הדין האזרחי, ראו: בר"מ 25841-11-24 KOFI APPIAH נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 9 (18.5.2025)). להלן אבקש אפוא להתעכב על שני עניינים בלבד: האחד – בסיס אלטרנטיבי להגיע לאותה תוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, בבחינת דרך אחרת המובילה לאותו היעד, אשר יש בה גם כדי להאיר את גרסתו המתפתחת של מר פוקס באור נוסף; והשני – עניין אשר נזכר בפסק דינו של בית משפט קמא, אולם סבורני כי מפאת חידושו וחשיבותו יש מקום לעמוד עליו ביתר פירוט. אחריות צד שלישי התורם להפרת חובת אמונים העניין הראשון עליו אבקש להתעכב נוגע לקביעת בית משפט קמא, לפיה גם אילו היה מר פוקס מוכיח שמר יבלונסקי הוא שהנחה אותו להציג מצגים כוזבים בדבר מצבה הכלכלי של ביו-נקסוס, לא היה בכך כדי לסייע לו מבחינה משפטית. קביעה זו נסמכה על דחיית טענת מר פוקס לפיה מכוח תורת האורגנים יש ליחס את ידיעת מר יבלונסקי לספרינגטייד בהיותו אורגן של החברה. לקביעה זו מסכים גם אני. אכן, על-פי תורת האורגנים, ידיעת נושאי המשרה בחברה כמוה כידיעת החברה (סעיף 47 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות)). ואולם, כלל זה אינו חל מקום שבו פעל נושא המשרה לקידום תועלתו האישית תוך פגיעה בחברה (ראו: ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200, 210 (1997); ע"א 7276/07 מפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ' אשורנס גנרל דה פרנס, פסקה 31 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (28.8.2012); ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון בע"מ, פסקה קכא לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (25.12.2014); זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 199 (2023)). לפיכך, אף אילו היה מר פוקס מוכיח את גרסתו – וכזכור, לא עלה הדבר בידו; רחוק מכך – לא ניתן היה לקבל את טענתו כי ספרינגטייד ידעה שהמצגים שהוצגו לה על-ידו ועל-ידי ביו-נקסוס היו מצגי שווא. הגנתו של מר פוקס הייתה אפוא חסרת תוחלת הן מבחינה משפטית, הן מבחינה עובדתית. ואולם, וזה העניין שעליו אבקש לעמוד: לא זו בלבד שטענתו של מר פוקס אינה מקימה לו הגנה מפני תביעתה של ספרינגטייד – אלא שטענה זו הינה למעשה בבחינת "הפללה עצמית", שדי בה כדי לבסס את אחריותו של מר פוקס לכלל נזקיה של ספרינגטייד, ואף למעלה מכך. זאת, שכן על-פי גרסתו החדשה של מר פוקס, מר יבלונסקי הפר את חובת האמונים שהוא חב לספרינגטייד ול-KKCG, כאשר מר פוקס מערב את עצמו בכך ביודעין. כמפורט להלן, בשיטתנו המשפטית, בנסיבות בהן חב אדם בחובת אמון כלפי אחר (ובמונחי המשפט המקובל, אמונאי ונהנה), וצד שלישי עירב עצמו בהפרת חובת האמון שחב האמונאי כלפי הנהנה, יישא אותו צד שלישי, כלפי הנהנה, בהשלכותיה של הפרת חובת האמון. כך בתמצית, ולהלן ביתר הרחבה. חובת האמון המוטלת על האמונאי כלפי הנהנה, מחייבת אותו לפעול במסירות מוחלטת לטובת הנהנה, תוך הסגת כל עניין אישי או זר, בבחינת 'אדם לאדם מלאך' כמאמר מימרתו המפורסמת של הנשיא א' ברק (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 333 (2003); וראו גם: ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, לח(3) 253, 280-279 (1984); ע"א 7657/17 הנאמן על הסדר הנושים של פויכטונגר תעשיות בע"מ נ' פויכטונגר, פסקה 40 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (18.6.2020); להרחבה על תוכן החובה ראו: עמיר ליכט דיני אמונאות: חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 48 ואילך (2013) (להלן: ליכט, דיני אמונאות)). עמד על הדברים בית משפט זה כבר בשנותיו הראשונות, עת שקבע ביחס לחובת האמונים שחב נושא משרה לתאגיד כי: "מנהלי חברה משמשים שלוחי החברה ועושי דברה. במידה מסויימת הם נאמני החברה, וכמנהלים עליהם לכוון את מעשיהם לטובת החברה, ורק לטובתה. שום אינטרס אחר, אישי, צדדי, אסור לו כי ישפיע עליהם ויסיר את לבם מאחרי החברה וטובתה" (המ' 100/52 חברה ירושלמית לתעשיה בע"מ נ' אגיון, פ"ד ו 887, 889 (1952)). דיני האמונאות הם הענף המשפטי המסדיר את החובות החלות על אמונאים ואת הסעדים להם זכאים הנהנים בגין הפרתן. כמו כן, והחשוב לענייננו, בדומה למערכות דינים אחרות המכירות באחריותו של מבצע העוולה, ובנוסף גם באחריותם של צדדים שלישיים שהיו מעורבים בביצועה (ראו, למשל: סעיפים 12 ו-15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העוסקים בחובתם של צדדים שלישיים לעוולה שבוצעה על-ידי אחר; להרחבה ראו: ישראל גלעד סוגיות בדיני נזיקין: אחריות אישית לעוולות הזולת (סעיפים 12 ו-15 לפקודת הנזיקין) (2025)); כך גם דיני האמונאות מכירים באחריותו של הזר המתערב בביצוע הפרה של חובות האמונאי. בבסיס ההכרה באחריותם של צדדים שלישיים אשר תרמו להפרת חובת האמון של האמונאי כלפי הנהנה, עומדות שלוש תכליות מרכזיות: "ראשית, שאיפה להגן על מערך התמריצים התקין של הנושא בחובת אמונים מפני פגיעתו של צד שלישי בו. שנית, ועוד בהקשר זה, אחריות הזר המתערב נועדה גם להרתיע את הצד השלישי מפני פגיעה כאמור, על-ידי הטלת אחריות משותפת בגין ההפרה הנובעת ממנה. ושלישית, מטרתם של כללים אלו היא גם להעניק פיצוי הולם לנהנה או לתאגיד, לפי העניין, במקרה שבו, בסופו של דבר, פגיעה כאמור לא נמנעה (ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 157 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (5.5.2025) (להלן: עניין דרעי); וראו גם: ליכט, דיני אמונאות, בעמ' 414-413). נושא האחריות של צדדים שלישיים להפרת חובת האמון של אחר, מוסדר בדין הישראלי בשלושה דברי חקיקה מרכזיים. המקור הראשון והמרכזי שביניהם הינו חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), אשר סעיף 14 לו קובע כי: "פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלם, ועל הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן; ידיעה על קיום הנאמנות, אין בה בלבד משום ידיעה על הפרת חובת הנאמנות" (ההדגשות הוספו – י' כ'). כפי שנזדמן לי לציין בעבר, סעיף זה הינו הסעיף המרכזי בכל הנוגע לנושא בו עסקינן, שכן יש לראות בהסדר הקבוע בו כמקור החובה לכל מקרה שבו צד שלישי ידע, או שהיה עליו לדעת, כי פעולתו תורמת להפרתה של חובת אמונים, ואין הסדר ספציפי אחר החל בנסיבות העניין (ראו: ע"א 3640/22 כהן נ' בוכמן, פסקה 62 לפסק דיני (1.9.2024); לספרות המבססת גישה זו ראו: נילי כהן התערבות ביחסים חוזיים 104-102 (1982); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 671 (מהדורה שלישית 2015); ליכט, דיני אמונאות, בעמ' 415-414). מקור נוסף המעגן את אחריותם של צדדים שלישיים להפרת חובת האמון של אחר, הוא חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), בו קובע סעיף 9 כי: "(א) הפר השלוח אחת החובות המוטלות עליו לפי סעיף 8 [שם קבועה, בין היתר, חובת הנאמנות של השלוח – י' כ'], זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה. (ב) פעולה שהשלוח עשה כלפי צד שלישי עקב הפרת חובה כאמור וההפרה היתה על דעת הצד השלישי, זכאי השולח, נוסף על התרופות האמורות בסעיף-קטן (א), לבטל את הפעולה וכן לתבוע גם מן הצד השלישי את הפיצויים המגיעים לו מן השלוח" (ההדגשות הוספו – י' כ'). המקור השלישי הקובע את אחריותם של צדדים שלישיים להפרת חובת האמון, והרלוונטי במיוחד לענייננו, הוא חוק החברות, במסגרתו קבוע עקרון זה בסעיף 256(ג) לחוק החברות, הקובע כי: "חברה רשאית לבטל פעולה שעשה נושא משרה בשם החברה כלפי אדם אחר או לתבוע מאותו אדם את הפיצויים המגיעים לה מנושא המשרה, אף בלא ביטול הפעולה, אם אותו אדם ידע על הפרת חובת האמונים של נושא המשרה, וידע או היה עליו לדעת על העדר אישור לפעולה" (ההדגשות הוספו – י' כ'). כפי שניתן להיווכח מנוסחם של הסעיפים דלעיל, אף שקיימים ביניהם הבדלים לשוניים מסוימים, ההסדרים הקבועים בהם מציבים תנאים דומים לביסוס אחריות של צד שלישי שתרם להפרת חובת האמון (עניין דרעי, פסקה 159 לפסק דינו של השופט ח' כבוב): התנאי הראשון עניינו בקיומה של חובת אמון ובהפרתה (ליכט, דיני אמונאות, 438-435); התנאי השני, עניינו בהוכחת תרומתו של הצד השלישי להפרת חובת האמון, בין אם על-ידי סיוע ובין אם על-ידי שידול (שם, בעמ' 440-439); התנאי השלישי, מצריך הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדלו של הצד השלישי לבין הפרת חובת האמון על-ידי האמונאי, אם כי אין המדובר בקשר סיבתי לפי המבחנים המחמירים של דיני החוזים או דיני הנזיקין, אלא די בזיקה סיבתית רופפת יותר (שם, בעמ' 443-441; וראו מהעת האחרונה: ת"א (כלכלית ת"א) 29231-01-23 עליס נ' זילברמן, פסקאות 64- 70 לפסק דינו של השופט מ' אלטוביה (5.3.2026)). התנאי הרביעי נוגע ליסוד הנפשי הנדרש אצל הצד השלישי. בעניין זה, קיימת שונוּת מסוימת בין דברי החקיקה הנ"ל: בעוד שסעיף 14 לחוק הנאמנות דורש כי הצד השלישי "ידע או היה עליו לדעת על ההפרה", כך שבהתאם לסעיף זה די בידיעה בכוח; סעיף 9(ב) לחוק השליחות קובע כי יש להוכיח ש-"ההפרה היתה על דעת הצד השלישי", דרישה ממנה משתמע כי לצורך ביסוס אחריות של צד שלישי נדרשת הוכחת ידיעה בפועל; ואילו ההסדרים הקבועים בחוק החברות מציבים דרישה משולבת לפיה הצד שלישי "ידע" על הפרת חובת האמון של נושא המשרה ו-"ידע או היה עליו לדעת" כי הפעולה או העסקה שבוצעה תוך הפרת חובה זו, לא אושרה על-ידי החברה – דרישה שמשתמע ממנה יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי גם יחד. לשלמות התמונה יצוין כי אף במשפט המשווה, התנאי הנוגע ליסוד הנפשי הציב קושי בפני בתי המשפט. בתמצית, הדין בדלאוור מציב את הדרישה המחמירה ביותר, אשר לפיה יש להוכיח לגבי הצד השלישי המתערב ידיעה בפועל הן בדבר עצם הפרת חובת האמון, הן בדבר הפסול המשפטי שבהשתתפותו שלו בהפרה, כאשר ידיעה קונסטרוקטיבית או כל רף ידיעה נמוך ממנה אינם מספיקים (ראו, למשל:In re Mindbody, Inc., Stockholder Litigation, 332 A.3d 349, 391 (Del. 2024); RBC Capital Markets, LLC v. Jervis, 129 A.3d 816 (Del. 2015)). הדין באוסטרליה דורש אף הוא ידיעה בפועל, אך מסתפק ברף נמוך יותר, ומכיר גם בצורות ידיעה פחות ישירות, כגון פזיזות, אדישות ועצימת עיניים מכוונת (ראו, למשל:Farah Constructions Pty Ltd v. Say-Dee Pty Ltd (2007) 230 C.L.R. 89; Grimaldi v. Chameleon Mining NL (No. 2) (2012) 200 F.C.R. 296; Baden v. Société Générale [1993] 1 W.L.R. 509). הדין האנגלי, לעומת זאת, מחיל מבחן של אי-יושר אובייקטיבי, הבוחן תחילה את מצב ידיעתו הסובייקטיבי של הנתבע, ולאחר מכן קובע אם פעולה על בסיס ידיעה זו עומדת במבחן ההתנהגות הישרה לפי אמות מידה אובייקטיביות, כך שאף "עצימת עיניים מכוונת" מספיקה לביסוס האחריות (ראו, למשל: Royal Brunei Airlines Sdn Bhd v. Tan [1995] 2 A.C. 378; Ivey v. Genting Casinos (UK) Ltd. [2017] UKSC 67; Group Seven Ltd. v. Notable Services LLP [2019] EWCA Civ 614). ובחזרה למחוזותינו: לדעתו של פרופ' עמיר ליכט, חרף השונות הלשונית הקיימת בין הסעיפים אותם סקרנו לעיל, יש לאמץ גישה אחידה ביחס למידת האשם הדרושה מאת הצד השלישי ביחס לכלל ההסדרים הקבועים בהם, אשר תלך בדרכו של המשפט האנגלי ותדרוש הן יסוד סובייקטיבי והן יסוד אובייקטיבי התלוי בהלך נפשו של הצד השלישי (ליכט, דיני אמונאות, בעמ' 450). מכל מקום, להשקפתי במסגרת ההליך דנן אין הכרח שנקבע מסמרות בשאלה זו, הן משום שלענייננו רלוונטי רק ההסדר הקבוע בחוק החברות – הוא הדין הספציפי החל על הצדדים להליך דנן; הן משום שכפי שאפרט להלן, לגרסתו של מר פוקס עצמו, מתקיים בו גם יסוד האשם המחמיר יותר של ידיעה בפועל. וליישום הדברים בענייננו: כפי שציינתי לעיל, לא זו בלבד שגרסתו של מר פוקס, בדבר הקנוניה בין מר יבלונסקי לבינו, אינה מספקת הגנה בפני תביעתה של ספרינגטייד, אלא שלמעשה די היה בה כדי לבסס את אחריותו לכלל נזקיה של ספרינגטייד, שכן בהתאם לגרסתו של מר פוקס עצמו מתקיימים בו כל יסודותיו של סעיף 256(ג) לחוק החברות. כך, לגרסת מר פוקס, מר יבלונסקי – שבמועדים הרלוונטיים שימש הן כאורגן בכיר של ספרינגטייד, הן כאורגן ב-KKCG – הוא שהנחה אותו להציג לספרינגטייד נתונים כוזבים אודות מצבה הכלכלי של ביו-נקסוס, כדי להשיג טובות הנאה לעצמו ולספרינגטייד. בכך, לכאורה, הפר מר יבלונסקי את חובת האמון שהוא חב כלפי ספרינגטייד וכלפי KKCG גם יחד, כך שמתקיים התנאי הראשון (יצוין כי אף שמר יבלונסקי הינו נושא משרה בחברה זרה, מאחר שאף אחד מהצדדים לא הגיש חוות דעת בנושא, ניתן להניח כי חל בעניין זה דין זהה לדין הישראלי מכוח חזקת שוויון הדינים; וראו: רע"א 1971/23 אליהו נ' פור, פסקה 27 (26.7.2023)). התנאי השני – תרומת הצד השלישי להפרה – מתקיים אף הוא, שכן מר פוקס הוא שסיפק את המסמכים הפיקטיביים ואת המצגים הכוזבים ובכך איפשר את ביצוע הפרת חובת האמון על ידי מר יבלונסקי. התנאי השלישי – קשר סיבתי – מתקיים אף הוא בבירור, שכן ללא מעשיו של מר פוקס לא הייתה ההפרה מתאפשרת כלל. ואשר לתנאי הרביעי – היסוד הנפשי – על-פי גרסתו של מר פוקס עצמו הוא ידע בפועל, ומראש, כי בהציגו את המצגים הכוזבים הוא מסייע למר יבלונסקי לפעול על חשבון ספרינגטייד ו-KKCG תוך הפרת חובת האמונים שהוא חב להן; ולפיכך, אף לפי מבחן האשם המחמיר ביותר – ידיעה סובייקטיבית בפועל – הייתה אחריותו מתגבשת. [במאמר מוסגר יוער, כמתואר לעיל, כי מר פוקס טען שבהשקעותיה של ספרינגטייד בביו-נקסוס היה כדי לזכותה בתקציב מאת KKCG, כך שלא היה מדובר, בהכרח, בפעולה שרק הרעה את מצבה של ספרינגטייד. עם זאת, טענה זו, שהינה קלושה ביותר על-פניה, לא התבררה; וממילא בהיותו נושא משרה גם ב-KKCG, לפי גרסתו של מר פוקס היה בפעולותיו של מר יבלונסקי להפר, לכל הפחות, את חובת האמון שהוא חב כלפיה]. למעשה, לא זו בלבד שדי היה בגרסתו של מר פוקס כדי לבסס את אחריותו לכלל נזקיה של ספרינגטייד, אלא שהיה בה גם כדי לבסס עבור ספרינגטייד עילה לתבוע מאת מר פוקס את כלל הרווחים שהפיק לעצמו. הדברים מתבהרים על רקע ההבחנה בין שתי הגישות המשפטיות השונות ביחס לסעדים הניתנים כלפי צד שלישי שתרם להפרת חובת אמון, הבחנה שמקורה בבסיס הרעיוני השונה שממנו שואבת הדוקטרינה בכל אחת מהשיטות. בדין הדלאוורי, דוקטרינת אחריותו של צד שלישי התורם להפרת חובת אמון שואבת את מקורה מדיני הנזיקין, ובדומה לעוולת גרם הפרת חוזה, היא מבוססת על מסגרת של אחריות נזיקית בגין עוולה מכוונת (Malpiede v. Townson, 780 A.2d 1075 (Del. 2001); In re Rural/Metro Corp. Stockholders Litigation, 102 A.3d 205, 220-221 (Del. Ch. 2014)). בהתאם, תחת דין דלאוור לא ניתן לתבוע מאת צד שלישי שתרם להפרת חובת אמון אלא פיצויים נזיקיים (שם, בעמ' 224). לעומת זאת, בשיטות המשפט של מדינות ה-Commonwealth (למשל, אנגליה ואוסטרליה), הדוקטרינה האמורה יונקת את חיותה מדיני היושר ומדיני הנאמנות (ראו: (Barnes v. Addy (1874) L.R. 9 Ch. App. 244). בשל כך, מגוון הסעדים העומדים לרשות הנהנה כלפי הצד השלישי הוא רחב בהרבה, ואינו מוגבל לפיצויים בגין נזק ממשי. כך, למשל, ניתן לתבוע מן הצד השלישי השבת הרווחים שהפיק מן ההפרה – וזאת אף בהיעדר נזק מוכח (Novoship (UK) Ltd. v. Mikhaylyuk [2014] EWCA Civ 908). ואולם, יש להדגיש כי חובת ההשבה המוטלת על הצד השלישי המתערב מוגבלת לרווח שהפיק הצד השלישי בעצמו, ואינה משתרעת על רווחיו של האמונאי המפר (Lifestyle Equities CV v. Ahmed [2024] UKSC 17). להשקפתי, בשיטתנו עלינו ללכת בדרכן של שיטות המשפט של מדינות ה-Commonwealth, וזאת משלושת הטעמים שלהלן: ראשית, כך עולה מלשון סעיפי החוק המעגנים את אחריותו של הצד השלישי להפרת חובת האמון בשיטתנו: סעיף 14 לחוק הנאמנות קובע כי "על הצד השלישי יחולו אחריות וחובות כשל נאמן" (ההדגשה הוספה – י' כ'); וההסדרים הקבועים בסעיפים הרלוונטיים בחוק השליחות ובחוק החברות, קובעים כי הנהנה (השולח או החברה לפי העניין) רשאי לתבוע מהצד השלישי את הפיצויים המגיעים לו מהאמונאי (השלוח או נושא המשרה לפי העניין); ופיצויים אלו כוללים גם את השבת רווחי ההפרה (ראו, בהקשר התאגידי, עניין דרעי, בפסקה 102 לפסק דינו של השופט ח' כבוב; ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited, פסקה ק' לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (13.7.2016)). שנית, מסקנה זו מתחזקת נוכח שורשיהם ההיסטוריים של דיני האמונאות בשיטתנו. דיני האמונאות הישראליים, ובפרט דיני החברות, שאבו את השראתם מן המשפט האנגלי שהונהג בתקופת המנדט הבריטי, ובהמשך עוצבו תחת השפעתה המתמשכת של הפסיקה האנגלית (ראו: ליכט, דיני אמונאות, בעמ' 32-21). משכך, מקום שבו קיימת שאלה פרשנית בדבר היקף הסעדים הנגזרים מדוקטרינה שמקורה בדין האנגלי, יש טעם של ממש לפנות אל המקור הרעיוני שממנו היא צמחה, ולפרשה באופן העולה בקנה אחד עם הגישה הנוהגת שם. זאת, בניגוד לדין הדלאוורי, שבו ממילא אין הפרדה חדה בין חובת האמון לבין חובת הזהירות (ראו: יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים" ספר גרוס 23, 35-34 (אהרן ברק ואח' עורכים 2015)). שלישית, אימוץ הגישה המקובלת בשיטות ה-Commonwealth הוא זה המגשים באופן המיטבי, לדעתי, את תכליותיה של דוקטרינת אחריות הצד השלישי. כפי שציינתי לעיל, שלוש תכליות עומדות ביסוד הכרה זו: הגנה על מערך התמריצים של האמונאי, הרתעת צדדים שלישיים, והענקת פיצוי הולם לנהנה. הגבלת הסעדים לפיצויים נזיקיים בלבד – כגישה הדלאוורית – עשויה לרוקן מתוכן את שתי התכליות הראשונות: צד שלישי המפיק רווח מסיועו להפרת חובת האמון, אך שסכום הנזק שנגרם לנהנה נמוך מרווחיו, עלול לצאת נשכר מן ההפרה אף לאחר תשלום הפיצויים. לעומת זאת, גישת ה-Commonwealth, המאפשרת תביעת השבת רווחי הצד השלישי, סוגרת פרצה זו, ומבטיחה כי לא יהא בהפרת חובת האמון כדי להיטיב עם המפר ומסייעיו. בכך היא משרתת הן את תכלית ההרתעה הן את תכלית הפיצוי ההולם, ועל כן ראוי לדעתי כי זו תהא הגישה המנחה בשיטתנו. סיכום פרק זה: מצאתי לפרט את הדרך החלופית, עליה עמדתי לעיל, להגעה לאותה תוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, גם על-מנת להציב תמרור אזהרה שחשיבותו חורגת, לדעתי, מגבולות המקרה דנן. אכן, המקרה שלפנינו הוא דוגמה קיצונית וחריפה במיוחד, שבה מר פוקס עצמו הודה כי פעל ביודעין ובכוונת מכוון כדי לסייע להפרת חובת האמון של מר יבלונסקי. ואולם, בחיי המסחר עשויים להתעורר לא אחת גם מקרים מתונים יותר, שבהם איש עסקים הנקשר בעסקה עם אדם אחר, מבין כי אותו אדם פועל באופן שיש בו כדי להפר את חובת האמון שהוא חב בה כלפי אחר (לרבות כלפי תאגיד שהוא נושא משרה בו). כך, למשל, כאשר צד להתקשרות חוזית עם תאגיד נתקל בבקשה מצד נושא המשרה המייצג מולו את התאגיד לערוך את העסקה באופן שניתן להבין ממנו כי היא עוצבה שלא לטובת התאגיד אלא לטובתו האישית של נושא המשרה – אותו צד עלול להיתפס למחשבה שאין הדבר מעניינו, ולשתף פעולה עם בקשתו של נושא המשרה ואף להפיק, אגב כך, רווח לעצמו. כמבואר לעיל, נכונות לנהוג כאמור תקנה לתאגיד שנפגע עילה לתבוע מן הצד שהשתתף בהפרת חובת האמון כלפיו את הנזקים שנגרמו לו, וכן לתבוע ממנו השבה של הרווחים שהפיק מכך. על כן, מי שמצא עצמו בנסיבות כאמור, טוב יעשה אם יימנע מלערב עצמו בהפרת חובות האמון שמוצע לו ליטול בה חלק. הצעת פשרה ונטל הקטנת הנזק העניין השני עליו אבקש לעמוד נוגע לטענתו של מר פוקס, שלפיה הפרה ספרינגטייד את נטל הקטנת הנזק המוטל עליה, בכך שסירבה להצעת הפשרה שהציע לה – שבמסגרתה הוצע לספרינגטייד לקבל את סכום ההשקעה המקורי תמורת ויתור על מניותיה בביו-נקסוס. כאמור, בפסק דינו דחה בית משפט קמא טענה זו, בקבעו כי נקודת המוצא היא שניזוק אינו חייב לקבל הצעת פשרה של המפר כחלק מנטל הקטנת הנזק, אלא במקרים יוצאי דופן שבהם עלול להיגרם נזק כבד מאוד עקב הסירוב, תוך שציין כי נסיבות המקרה דנן רחוקות מלהימנות על מקרים חריגים אלו. עוד עמד בית משפט קמא על כך שהצעת הפשרה שהוצעה לספרינגטייד לא כללה פיצוי לכל נזקיה (לא כללה פיצוי לנזקי עסקת החלפת המניות), ונעדרה בטוחה לתשלום. אני מסכים גם לקביעותיו אלו של בית משפט קמא במלואן, ורק משום שמדובר בנושא שלא זכה לדיון מקיף בפסיקתו של בית משפט זה, סבורני כי יש מקום להתעכב עליו קמעא. כידוע, בהתאם לנטל הקטנת הנזק, על נפגע מהפרת חוזה או מעוולה להקטין, באמצעים סבירים, את הנזק שנגרם לו, שאם לא כן לא יהיה חייב המפר או המעוול בפיצויים בגין הנזק שהנפגע יכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים (סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; כן ראו: ע"א 405/23 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 13 לפסק דיני (7.8.2025) (להלן: עניין AIG); ע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקאות 48-47 לפסק דיני (4.1.2023); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 724 (2011) (להלן: פרידמן וכהן)). כפי שנזדמן לי לציין בעבר, ביסוד נטל הקטנת הנזק עומדים שלושה טעמים מרכזיים: "הראשון – טעם כלכלי שעניינו עידוד הנפגע או המבוטח לנקיטת אמצעים שהינם יעילים מבחינה חברתית, שיש בהם כדי להקטין את סך הנזק החברתי. כאשר ניתן להקטין נזק בשיעור העולה על ההוצאות הנדרשות לשם הקטנתו, קיימת הצדקה כלכלית כי הוצאות אלו יוצאו. לעומת זאת, הימנעות מהוצאת הוצאות אלו אינה יעילה מנקודת מבט כלכלית... השני – טעם מוסרי שלפיו נטל הקטנת הנזק הוא ביטוי קונקרטי של עקרון תום הלב. זאת, כיוון שנפגע שיכול היה להקטין, בקלות יחסית, את הנזק שהוא זכאי לפיצוי בגינו ממפר החוזה או מהמעוול או מהמבטח, ולא עשה כן, נוהג בחוסר תום לב ובחוסר הגינות. השלישי – יישום כללי הסיבתיות. כאשר הנפגע מהפרת חוזה או המבוטח יכול היה למנוע, במאמץ סביר, חלק מהנזק שנגרם (או כולו), הרי שניתן לטעון כי בכך נותק (מבחינה עובדתית ומשפטית) הקשר הסיבתי שבין הפרת החוזה או קרות מקרה הביטוח, לבין הנזק שנגרם. כלומר, ההימנעות מהוצאת הוצאות סבירות, שהיה בהן כדי להקטין את הנזק, היא שגרמה לאותו חלק של הנזק אשר ניתן היה להקטין" (עניין AIG, פסקה 13 לפסק דיני; ההדגשות במקור, ההפניות הוסרו – י' כ'). טענתו של מר פוקס, בהקשרו של נטל הקטנת הנזק, מעוררת שאלה עקרונית שטרם זכתה, למיטב ידיעתי, למענה ממצה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא האם סירובו של ניזוק לקבל הצעת פשרה שהציע לו המזיק עשוי להוות הפרה של חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו? בספרות המשפטית הובעה דעה בהקשר זה, שלפיה נקודת המוצא היא שהניזוק אינו חייב לקבל הצעת פשרה מטעמו של המפר, למעט בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, למשל כאשר דחיית הצעת הפשרה צפויה לגרום לנזק תוצאתי חמור שאין אפשרות מעשית להקטינו בדרך אחרת. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בספרם של פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, אשר כתבו כי: "נקודת המוצא היא שהנפגע אינו חייב לקבל את הצעת המפר, המהווה למעשה הפרת החוזה המקורי עימו. מבחינת הנפגע עדיפה על פי רוב עשיית עסקה חלופית עם צד שלישי על פני עריכת חוזה זהה עם המפר. לכן עשיית עסקה כזו עם צד שלישי עשויה להוות פעולה סבירה להקטנת הנזק, אף אם המפר מציע לנפגע תנאים טובים יותר. עם זאת, יתכנו נסיבות יוצאות דופן, שבהן על הנפגע לקבל את הצעת המפר לצורך הקטנת הנזק, וזאת בעיקר כאשר צפוי נזק תוצאתי חמור, הקטנת הנזק היא משמעותית, וכאשר האפשרות המעשית להקטין את הנזק באמצעות צד שלישי אינה קיימת" (פרידמן וכהן, בעמ' 737-735; וראו גם: נילי כהן "בחירת המפר ונטל העסקה החלופית – גילוי וכיסוי בזכויות הנפגע לתרופות החוזיות" ספר גרוס 183-180 (2015)). ביטוי נוסף לעמדה זו ניתן למצוא בספרם של פרופ' גבריאלה שלו וד"ר יהודה אדר, שם ציינו המחברים המלומדים כי: "הנפגע אינו חייב לקבל דרישות שהמפר מעמיד לו תוך הפרת החוזה, כתנאי להמשך קיום חיוביו. סירובו של הנפגע להיענות לדרישות או ל'הצעות פשרה' מעין אלה הוא לגיטימי, ולא ייחשב לו כאי עמידה בנטל להקטנת הנזק. עם זאת, כאשר מדובר בהצעה כנה ורצינית של המפר לתקן את נזקי ההפרה בדרך שתביא להפחתת העלויות הכרוכות בריפויה, עלול סירוב בלתי ענייני של הנפגע להצעה כזו להיחשב כחוסר תום לב מצידו – ולכן גם כמחדל להקטין את הנזק" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 365-363 (2009)) יצוין כי בכתיבתו האקדמית הביע המלומד דוד קציר את עמדתו שלפיה "כאשר הנפגע מסוגל מבחינת העיתוי והסבירות לקבל את הצעתו המחודשת של המפר, יהא עליו לעשות כן במסגרת הנטל המוטל עליו להקטין את הנזק באמצעים סבירים, ובלא לפגוע בזכותו לתבוע פיצויים בשל נזק אחר" (דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב 948-944 (1991)). על רקע דברים אלו, יש אשר סברו כי קציר מתנגד לכלל שלפיו נקודת המוצא היא שנפגע אינו חייב לקבל הצעת פשרה שמוצעת מטעם המפר או המעוול. עם זאת, דומה כי אף קציר אינו חולק על הכלל הבסיסי, אלא שלעמדתו צריכה להיות נכונות גדולה יותר לסטות ממנו – ובלבד שמדובר בהצעה סבירה, שהנפגע מסוגל לקבלה, ושאינה כרוכה בוויתור על זכויותיו. לשלמות התמונה יצוין כי בדין האמריקאי הובעה עמדה נחרצת ביחס לשאלה בה עסקינן, ולפיה נקודת המוצא היא שהנפגע אינו חייב לחתום על הסכם פשרה כחלק מחובת הקטנת הנזק, ובפרט כאשר הדבר מחייב אותו לוותר על תביעותיו המשפטיות או על זכויות מהותיות אחרות. ביטוי מובהק לעמדה זו ניתן למצוא בפסק הדין ב- Urico v. Parnell Oil Co., 708 F.2d 852 (1st Cir. 1983), שם צוין כי: "There is something deeply troubling about a defendant using [...] settlement negotiations to place the plaintiff in a lose-lose situation [...] Accept the offer and the plaintiff must sacrifice his claims; decline the offer and the plaintiff has failed to mitigate damages." יחד עם זאת, גם בדין האמריקאי, כאשר מדובר בהצעה שאינה מותנית בוויתור על תביעות (למשל הצעת השבה למשרה במסגרת יחסי עבודה), עשוי סירוב בלתי סביר של הנפגע לתמוך בטענת אי-עמידה בנטל הקטנת הנזק (ראו, למשל:Fiedler v. Indianhead Truck Line, 670 F.2d 806, 808 (8th Cir. 1982); Bruno v. W.B. Saunders Co., 882 F.2d 760, 770 (3d Cir. 1989)). גם בפסיקתו של בית משפט זה ניתן למצוא התייחסות מסוימת לסוגיה בה עסקינן. כך, למשל, בפסק הדין ב-ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (14.6.2009), נדרש בית המשפט לטענה כי מועמד לחברות במושב שחברותו סורבה משיקולים זרים, לא עמד בנטל הקטנת הנזק משום שנמנע מלקבל את הצעת המושב לקבלו כחבר בכפוף לוויתור על חלק מהנחלה שרכש ולצמצום שטחה. בית המשפט דחה את טענת המשיבה תוך שקבע כי: "נושא זה עורר בי התלבטות לא מעטה, שהרי סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), החל בענייננו מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים, מורה, כי הצד המפר אינו חייב בפיצוי הצד הנפגע אם זה יכול היה למנוע או להקטין את הנזק [...] יש שכתבו, כי בגדר זה יש להיענות להצעת פשרה של הצד המפר (ראו ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' 947-946). מאידך גיסא, אינני סבור, כי בנסיבות מהוה הצעת המושב 'אמצעי סביר' [...] המחייב את המערער להסכים לו על מנת להקטין את הנזק. חוששני, כי הצעת הפשרה של המושב למערער לקתה אף היא בחוסר תום לב, וניכר כי תנאיה גרועים ממכלול הזכויות אותן רכש המערער מלכתחילה. בהצעה זו [...], התבקש המערער לוותר על זכויותיו" (שם, בפסקה ל"ד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). כמו כן, בפסק הדין ב-ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa (21.1.2020), נדרש בית המשפט לטענה כי חברת אופטיקה שהחזיקה בזכות בלעדית למכירת מסגרות מותג מסוים, לא עמדה בנטל הקטנת הנזק משום שסירבה להצעת הספקית, שהפרה את הסכם הבלעדיות, לשמר את הבלעדיות בשנה העוקבת בכפוף לרכישת כמות גדולה יותר של מסגרות בשנה השוטפת. בית המשפט דחה את הטענה תוך שקבע כי: "בענייננו, עסקינן בהצעה חלופית שהוצעה על-ידי מי שהפרה את ההסכם. יש הסוברים כי נקודת המוצא במקרה כזה היא שהנפגע אינו חייב לקבל את הצעת המפר, המהווה למעשה הפרת החוזה המקורי עמו, אך יתכנו נסיבות יוצאות דופן, בהן יהא על הנפגע לקבל את הצעת המפר. כך, למשל כאשר צפוי נזק חמור, הקטנת הנזק היא משמעותית ואין אפשרות להשיג תוצאה דומה באמצעות התקשרות עם צד שלישי (כהן ופרידמן, בעמ' 737). לפי עמדה דומה, כאשר מציע המפר הצעה כנה ורצינית לתיקון נזקי ההפרה בדרך שתביא להפחתת העלויות לריפויה, עלול סירוב בלתי ענייני מצד הנפגע להיחשב כמחדל להקטין את הנזק" (שם, בפסקה 44 לפסק דינו של השופט ג' קרא). על רקע דברים אלו, קבע בית המשפט כי הצעת לוקסאוטיקה (המשיבה בערעור) לא הייתה הצעה כנה ורצינית, שכן הצעה זו הייתה כרוכה בביטול הסכם הבלעדיות הקיים והחלפתו בתנאים פחות נוחים, תחת לוחות זמנים בלתי סבירים, כך שלא ניתן היה לראות בסירוב אופטיקה הלפרין (המערערת) כמחדל להקטנת הנזק. פסק דין נוסף המתייחס לסוגיה זו הינו פסק הדין ב-ע"א 2080/09 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל (23.6.2013). שם, נדרש בית המשפט לטענה כי חברות בנייה שזכו במכרז לבניית יחידות דיור, לא עמדו בנטל הקטנת הנזק משום שסירבו לקבל את הצעת המדינה לחדש את ביצוע החוזים לאחר עיכוב ממושך של למעלה משנתיים במסירת הקרקע, תוך שהמדינה דרשה מהן לחתום על כתב ויתור על תביעותיהן. בית המשפט דחה את הטענה תוך שקבע כי: "אכן, הצד שהפר חוזה אינו חייב לפצות את הנפגע בגין נזקים שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין (ראו סעיף 14(א) לחוק התרופות). אך כבר נפסק כי אין מקום להפחית מן הפיצוי המגיע לנפגע אך בשל כך שעשה שימוש בזכות הנתונה לו על-פי סעיף 2 לחוק התרופות לבחור בין התרופות השונות להן הוא זכאי כתוצאה מההפרה. [...] אכן, תיתכנה נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבהן יהא על הנפגע לקבל את הצעת המפר לצורך הקטנת הנזק. ניתן לחשוב בהקשר זה על מקרים שבהם צפוי "נזק תוצאתי חמור [...] ואין אפשרות מעשית להשיג תוצאה דומה באמצעות התקשרות עם צד שלישי" (ראו פרידמן וכהן, 737). ואולם, במקרה דנן אין מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את שלילת פיצויי הקיום מן החברות בשל כך שבחרו לבטל את החוזה ואין לראותן כמי שהיו חייבות לבחור בקיום החוזים על-פי תכתיבי המדינה על מנת לעמוד בחובה להקטנת הנזק, במועד שבו הצליחה המדינה לאחר עיכוב של למעלה משנתיים לתפוס חזקה בקרקע (ראו: פרידמן וכהן, 736; שלו ואדר, 365). זאת, בין היתר, משום שהמדינה יכולה הייתה להתקשר עם קבלן אחר לצורך בניית הפרויקט (כפי שאכן עשתה בפועל), ואילו הנחת החברות לפיה קיים ספק בדבר הכדאיות הכלכלית של ביצוע הפרויקט בחלוף תקופת העיכוב, לא הוכחה כהנחה בלתי סבירה. יתר על כן, המדינה עצמה הציעה לחברות בתוך תקופת העיכוב לבטל את החוזים על מנת להקטין את נזקיהן" (שם, בפסקה 30 לפסק דינה של השופטת א' חיות). הנה כי כן, עולה שבפסיקתו של בית משפט זה נסקרו הגישות השונות שהועלו בספרות ביחס לסוגיה, אולם טרם שורטט קו ברור ביחס לשאלה בה עסקינן (לפסקי דין נוספים אשר עסקו בשאלה זו, אם כי בצורה אגבית יותר, ראו: ע"א 1439/05 בלוך נ' דרמן, פסקה 53 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (5.12.2005); ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 839-838 (1998)). להשקפתי, יש מקום כי ננקוט בהקשר זה עמדה ברורה, שלפיה ככלל, הצעת פשרה מטעם המפר או המעוול, המותנית בוויתור, מלא או חלקי, של הנפגע על תביעותיו או זכויותיו, אינה נכללת בגדר האמצעים הסבירים שעל הנפגע לנקוט לשם הקטנת נזקו, ואין בסירוב לה כדי להוות מחדל להקטנת הנזק. מכלל זה יוחרגו מקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, שבהם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: הסירוב להצעה צפוי לגרום לנזק תוצאתי חמור וממשי; אין בנמצא אפשרות מעשית להקטין את הנזק בדרך אחרת; וההצעה עצמה היא הצעה כנה, רצינית והוגנת. לעניין התנאי האחרון סבורני כי חשוב להדגיש, כי הצעה תיחשב הוגנת רק אם הוויתור הנדרש מן הנפגע במסגרתה מתמצה בוויתור על התביעה בגין אותו רכיב נזק שההצעה מרפאת בפועל. ויתור כזה אינו אלא תולדה של הקטנת הנזק עצמה, שהרי נזק שנרפא ממילא אינו בר-פיצוי. לעומת זאת, הצעה המתנה את ריפוי הנזק בהקשר מסוים בוויתור על זכויות או תביעות נוספות, שאינן נרפאות במסגרתה, אינה עומדת בתנאי זה. זאת משום שבמקרה כזה הוויתור אינו חלק מהקטנת הנזק, אלא "תמורה" שהנפגע נדרש לשלם במסגרת הפשרה. לטעמי, כלל זה עולה בקנה אחד עם שלושת הטעמים העומדים ביסוד עקרון הקטנת הנזק עליהם עמדתי לעיל. כך, אשר לטעם הראשון – הטעם הכלכלי – קביעה אחרת, שלפיה סירוב הנפגע להצעת פשרה הכוללת ויתור על תביעותיו עולה כדי מחדל להקטנת הנזק, תיצור תת-הרתעה, אשר תעודד מעין "שיטת מצליח" במסגרתה יודע המפר או המעוול כי בכוחו להפחית את חשיפתו על-ידי העלאת הצעות פשרה ככל שייתבע. כמו כן, סבורני כי הכלל המוצע עולה בקנה אחד עם הטעם השני – המבוסס על עקרון תום הלב – שהרי ספק רב אם ניתן לטעון כלפי מי שמסרב להצעת פשרה מטעמו של מי שהפר עמו הסכם או הזיק לו, במסגרתה הוא נדרש לוותר על זכויותיו, כי הוא נוהג בחוסר תום לב. אשר לטעם השלישי – הנוגע לקשר הסיבתי – קשה לומר כי הנפגע הוא שגרם לנזקו שעה שסירב להצעה הכרוכה בוויתור על זכויותיו. לשיקולים שפורטו לעיל יש להוסיף, בנסיבות המתוארות, שיקול נוסף, אשר סבורני כי יש בו כדי להכריע, בנסיבות המתאימות, בבחינת סבירותה של הצעת הפשרה: השאלה האם קבלת ההצעה כרוכה בפגיעה בצד שלישי. לעניין זה ברי כי אין בפשרה בין המזיק או המפר לבין הנפגע כדי להצדיק פגיעה באדם שאינו צד לה. משכך, מקום שבו קבלת הצעת הפשרה הייתה משיתה על הנפגע להשתתף, במעשה או במחדל, בפגיעה בצד שלישי תם-לב, יש בכך כדי לשלול מן ההצעה את אופייה כהצעה כנה, רצינית והוגנת כנדרש. במקרים מעין אלו, לא ניתן לראות בקבלתה "אמצעי סביר" להקטנת הנזק. טלו למשל מקרה שבו מכר אדם לחברו רכב משומש, ולאחר מכן התברר לרוכש כי המוכר זייף את מד הקילומטרים של הרכב והציג בפניו מצג שווא באשר למצבו הטכני. משנחשף הדבר, פונה המוכר לרוכש ומודיע לו כי מצא רוכש חלופי המוכן לשלם עבור הרכב את אותו המחיר, ומציע כי ימכור את הרכב לרוכש החלופי ויעביר לרוכש המקורי את הסכום שיתקבל מהמכירה. כל שמבקש הרוכש המקורי לעשות הוא לאפשר את ביצוע המכירה החלופית על דרך מסירת הרכב, תוך שהוא ממלא פיו מים באשר למה שגילה על הרכב. ברי כי במקרה כזה, אף אם היה בקבלת ההצעה כדי להשיב לרוכש המקורי את מלוא נזקו הכספי, אין לראות בסירובו לקבלה משום אי-עמידה בנטל הקטנת הנזק – וזאת בין היתר, ואולי בעיקר, משום שקבלתה הייתה הופכת את הרוכש המקורי עצמו לשותף להטעיית הרוכש החלופי. אמור מעתה: מפר או מעוול המציע לנפגע פשרה המותנית בוויתור על תביעות או זכויות שהפשרה עצמה אינה מרפאת, אינו יכול לגלגל אל הנפגע את מחיר סירובו להצעה בטענה כי לא הקטין את נזקו. כמו כן, הצעת פשרה שמשמעה פגיעה בצד שלישי אינה מטילה על הנפגע כל חובה להיענות לה; אדרבה, מוטלת עליו חובה להימנע מכך. וביישום הדברים לענייננו: הצעת הפשרה שהציע מר פוקס לספרינגטייד הייתה כרוכה במפורש בוויתור על תביעתה לפיצוי בגין הסכם החלפת המניות. הצעה שכזו אינה נכנסת, מניה וביה, בגדר האמצעים הסבירים שעל ספרינגטייד לנקוט לשם הקטנת נזקה. בנוסף, במועד שבו הוצעה הפשרה, חקירת ספרינגטייד את מצבה הכלכלי האמיתי של ביו-נקסוס הייתה בעיצומה, ובזמן אמת נודע לה כי מר פוקס מצא משקיע אחר שמוכן לרכוש את מניות ביו-נקסוס, כך שקבלת ההצעה הייתה עלולה לפגוע במשקיע תמים זה, ואף לחשוף את ספרינגטייד לטענה כי הייתה צד לתרמית כלפיו. בנסיבות אלו סירובה של ספרינגטייד לקבל את הצעת הפשרה לא הקנה למר פוקס טענה כלפיה במישור הקטנת הנזק. סיכומו של דבר על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור וכי יבוטל הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 1.2.2026, כך שמר פוקס יידרש לשלם לספרינגטייד את הסכום עליו הורה בית משפט קמא, בתוספת הצמדה וריבית כחוק. כמו כן, אציע לחבריי שנקבע כי צו עיכוב היציאה מהארץ הארעי שניתן בהחלטתי מיום 14.9.2026 יעמוד בתוקפו למשך 21 ימים ממועד חתימת פסק דין זה, על מנת שתעמוד לספרינגטייד ההזדמנות לפנות בעניין לערכאה המוסמכת. עוד אציע לחבריי כי נחייב את מר פוקס בהוצאותיה של ספרינגטייד, בשיעור של 35,000 ש"ח. יחיאל כשר שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים לעמדתו של חברי השופט יחיאל כשר כי דין הערעור להידחות מנימוקיו של בית המשפט המחוזי, ומצטרף להערותיו מרחיבות הדעת ביחס לשתי הסוגיות בהן מצא לנכון להעמיק: הטלת אחריות בשל גרם הפרת חובת אמון ותחולת נטל הקטנת הנזק על קבלת הצעות פשרה שמעלה הצד שכנגד. בצוק העיתים, ובהינתן שהשאלה המורכבת של היסוד הנפשי הדרוש לצורך חיוב באחריות בגין גרם הפרת חובת אמון אינה מתעוררת בענייננו, אסתפק בהערה עקרונית קצרה לעניין זה. לדידי, השאלה מהו היסוד הנפשי הנדרש תלויה בענף המשפטי בו נתבע הסעד: ככל שהתביעה היא לפיצוי בגין הנזק שגרמה הפרת חובת האמון לזכאי, הרי שהעילה היא נזיקית באופייה, ועל כן יש לדרוש, ככלל, אשם מהצד השלישי, בטרם מגלגלים עליו את נזקי הפרת חובת האמון; לעומת זאת, ככל שהתביעה היא להשבת הרווח שהפיק הצד השלישי, הרי שהבסיס העיוני לתביעה הוא בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ובמקרה זה הוכחת אשם לצורך שלילת ההתעשרות אינה נדרשת במקרה הרגיל, בכפוף להגנות שמספקים דיני עשיית עושר ולא במשפט (ובכלל זה שינוי מצב לרעה בתום לב) (לעמדה ברוח זו השוו: Lord Nicholls, Knowing Receipt: The Need for a New Landmark, in Restitution: Past, Present and Future: Essays in Honour of Gareth Jones 231 (W.R. Cornish et al. eds., 1998)). כך, בלשון כללית, ואולם הסוגיה מורכבת מאד, ולא ניתן, ולא ראוי, לקבוע בה מסמרות במקרה מהסוג בו עסקינן. פשיטא כי בענייננו שתי העילות – הן לפיצוי בגין נזק והן להשבת רווח – מתקיימות ביחס לצד השלישי (המערער), שכן הוא פעל, על פי גרסתו שלו, תוך ידיעה ושיתוף פעולה עם הפרת חובת האמון (לדיון באפשרויות התביעה לפיצויים מזה, ולהשבה מזה, בנסיבות של השתתפות בהפרת חובת אמון ונטילת רכוש על ידי צד ג' ראו דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 681-668 (מהדורה שלישית 2015)). עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ב' כסלו תשפ"ז (12 נובמבר 2026). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט