בג"ץ 70271-09-26 — פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 70271-09-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי - חיפה 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שי שמחיוב פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: העתירה שלפנינו מכוונת לביטול החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין הרבני האזורי) מיום 24.8.2026, בעניין חלוקת זמני השהות של העותר וגרושתו, המשיבה 3, עם ילדיהם המשותפים (להלן: האב, האם ו-הילדים, בהתאמה), והחלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.9.2026, בגדרה נדחתה על הסף בקשת רשות ערעור על החלטה זו. לאחר כעשר שנות נישואים, במהלכן הקימו משפחה, המונה שלושה ילדים (שני בנים ובת צעירה), התגרשו האם והאם בשנת 2023. לאחר הליך גירושין ממושך, ניתן ביום 20.7.2026 פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי (להלן: פסק הדין), אשר עסק בהסדרת זמני השהות עם הילדים ובחלוקת הרכוש (רכיב שאינו נוגע לענייננו). בתמצית, במותב של שלושה דיינים, נקבע כי בשים לב למכלול השיקולים השונים, לרבות טענת האם לאלימות שגילה האב כלפיה, הילדים יתגוררו עם האם. לצד זאת, נקבע כי על האם להעתיק את מקום מגוריה למרחק של עד 30 ק"מ ממקום מגוריו של האב (להלן: מגבלת המרחק המירבי), וזאת במטרה לאפשר קשר רציף ונרחב של הילדים עם שני ההורים. בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ביקשה האם לשנות את מגבלת המרחק המירבי. ביום 24.8.2026 קיים בית הדין הרבני האזורי דיון במעמד הצדדים בנוגע לבקשה זו, במסגרתו טענה האם כי בהינתן ההתעללות שחוותה מהאב, ממשפחתו ומקהילתו (אותה בית הדין כינה "כת"), המרחק האמור אינו מספיק כדי לאיין את החשש ואת הקושי הנפשי שהיא חווה. במהלך הדיון הציעה באת-כוחה של האם כי לאור רצונו של כל צד להישאר במקום מגוריו, ובשים לב לגילם של הילדים, צרכיהם השונים, וטיב הקשר שלהם עם כל אחד מההורים – האב יקבל את המשמורת על שני הבנים במקום מגוריו, והאם תקבל את המשמורת על הבת הצעירה במקום מגוריה (להלן: הצעת האם). מנגד, בא-כוח האב טען כי ההצעה זו מנוגדת לקביעה בפסק הדין; כי אין כל בסיס להפרדת הילדים זה מזה; וכי הצעת האם מעידה על חוסר מסוגלת הורית. לפיכך, האב ביקש כי שלושת הילדים יהיו תחת משמורתו במקום מגוריו. בו ביום ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי מושא העתירה (להלן: החלטת בית הדין הרבני האזורי), אשר לאור דחיפותה, ובשים לב לתקופת הפגרה, ניתנה על ידי דיין יחיד (על אף שכאמור, פסק הדין ניתן במותב שלושה). במסגרת ההחלטה, תוך שהובהר כי מדובר בהחלטה זמנית, ציין אב בית הדין כי לאחר שנועץ בגורם חינוכי ועיין בתסקיר סעד עדכני, ושלא בלי התלבטות, הוא מצא לקבל את הצעת האם ולהורות על כך שהבת הצעירה תישאר במשמורתה של האם, ואילו שני הבנים יעברו למשמורתו של האב. החלטה זו התקבלה לאחר שבית הדין מצא כי אף שככלל עדיף לא להפריד בין אחים, בנסיבות העניין, טובתה של הבת הצעירה "מטה בבירור את הכף להשארתה עם האם", שכן הפרדתה ממנה "תפגע באופן אנוש בהתפתחותה הנפשית" (עמ' 3 להחלטה). האב לא השלים עם החלטת בית הדין הרבני האזורי והגיש לבית הדין הרבני הגדול בקשת רשות ערעור. ביום 3.9.2026 בית הדין הרבני הגדול דחה על הסף את בקשת רשות הערעור (להלן: החלטת בית הדין הרבני הגדול). בית הדין הרבני הגדול ציין כי על אף שככלל, הפרדת אחים נוגדת את טובתם, יש לבחון כל מקרה לגופו, ובמקרה דנן בית הדין הרבני האזורי סבר כי היא מוצדקת על סמך היכרותו עם הצדדים. בנסיבות אלו, ומשעה שמדובר בהחלטה זמנית, נקבע כי אין מקום להתערב במסקנת בית הדין הרבני האזורי. יצוין, כי ביום 14.9.2026 בית הדין הרבני הגדול מחק את הערעור שהגיש האב נגד פסק הדין, הכולל גם טענות הנוגעות למשמורת על הילדים. במסגרת ההכרעה בערעור בית הדין הרבני הגדול ציין כי משעה שניתנה החלטתו מיום 3.9.2026 אין מקום לדון פעם נוספת בנושא המשמורת של הבת הצעירה, וכי ככל שהאב מעוניין לערער על רכיבים אחרים בפסק הדין, ביכולתו לעשות כן במסגרת הליך ערעור שיתמקד רק בנושאים אלה. בהמשך לכך הוגשה העתירה שלפנינו. בתמצית, במסגרת העתירה העלה האב שלושה טיעונים מרכזיים: ראשית, נטען כי יש לבטל את החלטות בתי הדין המורות על הפרדת הילדים, משהם ניתנו בניגוד להמלצת גורמי המקצוע, ובניגוד לעיקרון אי-הפרדת אחים. שנית, האב טוען כי החלטות בתי הדין ניתנו בחוסר סמכות, משעה שהן התקבלו על ידי דיין יחיד ולא על ידי מותב תלתא. לבסוף, האב סבור כי יש לפסול את הדיין שנתן את החלטת בית הדין הרבני האזורי מלשבת בדין במקרה דנן, וזאת לאור חשש ממשי למשוא פנים ולניגוד עניינים, בשל היכרות הדוקה בינו ובין הדיין שהכריע בבקשת רשות הערעור שהוגשה נגדה. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטותיהם תיעשה רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו מיני רבים: בג"ץ 42428-05-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (20.1.2026); בג"ץ 31-05-26 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 13 (28.5.2026)). אמת מידה מצומצמת זו מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בעתירה המכוונת נגד החלטת ביניים של בית הדין הרבני (בג"ץ 1866/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (20.3.2023); בג"ץ 37117-08-24 פלונית נ' בית הדין הגדול לערעורים, פסקה 3 (22.8.2024)). לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, לא מצאנו כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות. בכל הנוגע למשמורת על הילדים, החלטת בית הדין הרבני האזורי התקבלה על בסיס מכלול הראיות שהונחו לפניו, דיון פרטני בסוגיה שהתקיים במעמד הצדדים, והיכרותו עם הצדדים. בהמשך לכך, ומבלי שנעלמה מעינו חריגותה של ההחלטה, בית הדין הרבני הגדול מצא לדחות את בקשת רשות הערעור, לאחר שציין כי מדובר בהחלטה זמנית, המבוססת על היכרותו של בית הדין הרבני האזורי עם הצדדים. בנסיבות אלו, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו ביחס להפעלת ביקורת שיפוטית של בית משפט זה על מערכת בתי הדין הרבניים, אין בטענות שהעלה האב ביחס להחלטה כדי להקים עילה להתערבותנו. מעבר לכך, דין הטענה שההחלטה נוגדת את טובת הילדים להידחות אף בשל כך שהיא טרם מוצתה בבית הדין הרבני האזורי (ראו והשוו: בג"ץ 7153/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 4-3 (31.10.2022); בג"ץ 29243-09-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 (19.9.2025)). למען הסר ספק, יובהר כי משעה שהחלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין זה היא החלטה זמנית, דרכו של האב לבקש מבית הדין הרבני האזורי את שינוי המצב פתוחה בפניו במסגרת הליך מתאים. גם ביתר הטענות שהעלה האב לא מצאנו ממש. תחילה, ובכל הנוגע לכך שהחלטות בתי הדין הרבניים התקבלו על ידי דיין יחיד, סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הדיינים) מסמיך את יושב ראש בית הדין הרבני האזורי לדון בדן יחיד בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות. כפי שצוין לעיל, במסגרת החלטת בית הדין הרבני האזורי הובהר במפורש כי מדובר בהחלטה זמנית, ולכן אין כל פגם בכך שהיא התקבלה על ידי דיין יחיד. כמו כן, סעיף 12א(ב) לחוק הדיינים, מורה כי ערעור על החלטה זמנית של בית הדין הרבני האזורי, ידון על ידי דיין יחיד של בית הדין הרבני הגדול, אם נתן לכך את הרשות. לפיכך, גם בדחיית בקשת רשות הערעור בדן יחיד לא נפל כל פגם. אשר לטענת הפסלות שהעלה האב, מקומה להתברר תחילה לפני הערכאות המתאימות, חלף העלאתה לראשונה בפני בית משפט זה (סעיפים 19א(ה) ו-19א(ז) לחוק הדיינים; בג"ץ 4078/22 פלונית נ' הדיין שפירא, פסקה 7 (19.6.2022); בג"ץ 7107/23 פלוני נ' בית דין רבני אזורי ירושלים, פסקה 5 (30.10.2023)). סוף דבר: דין העתירה להידחות. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו תשרי תשפ"ז (07 אוקטובר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט