פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 67702-05-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול ירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי ירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רענן גל; עו"ד עדי גל בשם המשיבים 2-1: עו"ד רפי רכס בשם המשיב 3: עו"ד רחלי אייבס פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המכוונת נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 10.5.2026, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים, מיום 19.4.2026. בהחלטתו האמורה של בית הדין האזורי נדחתה טענת העותרת לפיה המשיב 3 (להלן: המשיב) כרך לתביעת הגירושין שהגיש נגדה תביעת רכוש, שאיננה כריכה כנה. רקע עובדתי העותרת והמשיב נישאו ביום 6.9.2001, ולהם 11 ילדים. במהלך חיי הנישואין, ביום 27.2.2020, אישרו העותרת והמשיב הסכם ממון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (להלן: הסכם הממון), אשר קיבל תוקף של פסק דין (תה"ס 48839-01-20; השופטת א' בן דור ליבל). חשוב לענייננו לציין כי בסעיף 7(ז) להסכם הממון הסכימו הצדדים כי בית המשפט המוסמך, לכל דבר וענין הקשור להסכם הממון, הוא בית המשפט לענייני משפחה בירושלים; וכן כי בסעיף 7(ה) להסכם הממון הוסכם כי כל שינוי בהסכם ייעשה בכתב ובחתימת הצדדים, ויהיה טעון אישור בית המשפט כדי להקנות לו תוקף משפטי (מאחר שניתן להסכם תוקף של פסק דין) (שני הסעיפים דלעיל בהסכם הממון יכונו, יחדיו: תניית השיפוט בהסכם הממון). ביום 19.11.2025 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, וכרך לתביעה, בין היתר, תביעת רכוש והסדרי שהות (תיק מס' 747099/3). בתגובה, הגישה העותרת, ביום 25.11.2025, בקשה למחיקת תביעת הרכוש על הסף, במסגרתה טענה לחוסר סמכות בית הדין לדון בתביעת הרכוש, נוכח תניית השיפוט בהסכם הממון. כמו כן, ועיקר לענייננו, הוסיפה וטענה העותרת להיעדר כנות מצד המשיב בכריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שהמשיב לא צירף את הסכם הממון לתביעת הגירושין, ולטענת העותרת, בכך המשיב הסתיר את הסכם הממון, בחוסר תום לב, מבית הדין הרבני. בהחלטתו מיום 8.2.2026, דחה בית הדין הרבני האזורי את הבקשה לסילוק תביעת הרכוש על הסף, וקבע כי תביעת הרכוש והסדרי השהות הוגשו כדין, ומשכך הסמכות בתביעות אלו נתונה לבית הדין הרבני. עוד קבע בית הדין כי אין צורך להכריע בשאלה האם קיימת הסכמה בין הצדדים המחייבת לברר את המחלוקת בפני בית המשפט לענייני משפחה, מאחר שאף אם הייתה הסכמה כאמור, ממילא אין בה כדי להפקיע את סמכותו של בית הדין. העותרת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, אשר בהחלטתו מיום 23.2.2026 דחה את הבקשה. בהחלטתו, הדגיש בית הדין הרבני הגדול כי בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, הוקנתה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית כאשר תביעת מזונות או רכוש או כל עניין אחר נכרכו בתביעת גירושין, ואין צורך בהסכמת הצד שכנגד על מנת שבית הדין ירכוש סמכות כאמור. בית הדין הרבני הגדול קבע כי על כן, גם אם בהסכם הממון קבעו הצדדים שעניין הרכוש או עניין אחר הקשור להסכם יידון בפני בית המשפט לענייני משפחה, לתניית השיפוט בהסכם הממון אין תוקף אם היא שוללת את סמכותו הייחודית של בית הדין. בית הדין הרבני הגדול קבע כי על כן בית הדין הרבני האזורי מוסמך לדון בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין. על החלטת בית הדין הרבני הגדול הגישה העותרת עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 84650-02-26; להלן: העתירה הקודמת). בהתאם להחלטת בית משפט זה הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, ביום 14.4.2026, תגובה מקדמית לעתירה הקודמת. במסגרת התגובה המקדמית, עודכן בית משפט זה כי במהלך עריכת התגובה, הסב היועץ המשפטי לשיפוט הרבני את תשומת לב בית הדין לכך כי בהחלטותיו לא ניתן מענה לטענת העותרת לחוסר הכנות בכריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין על-ידי המשיב. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני עדכן כי בשל האמור החזיר בית הדין הרבני הגדול את ההליך לבית הדין הרבני האזורי כדי שייתן את החלטתו בטענה הנ"ל, וכן התבקש שלא לדון בענייני הרכוש עד למתן החלטה משלימה בעניין על-ידי בית הדין הרבני הגדול במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה. ביום המחרת (15.4.2026), הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, אליו צירף את הסכם הממון, תוך שהוא טוען ומסביר כי אי-הזכרת הסכם הממון על-ידו, בתביעה שהוגשה במקור, נעשתה בטעות ובתום לב. ביום 19.4.2026, ניתנה החלטתו המשלימה של בית הדין הרבני האזורי, הדוחה את טענת העותרת בדבר אי-כנות הכריכה על-ידי המשיב. בהחלטתו, קבע בית הדין הרבני האזורי כי, ככלל, גם במקום שיש השלכות רכושיות מהותיות בהסכם שתובע מסתיר מבית הדין, בית הדין ינקוט הליכים כנגד התובע, תוך חיובו בהוצאות, אולם לא יראה בכך חוסר כנות ככל שהכריכה לתביעת הגירושין נעשתה כדין ולא משיקולים טקטיים בלבד. נקבע כי במקרה דנן כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין נעשתה כדין ולא משיקולים טקטיים, ועל כן דחה בית הדין הרבני האזורי את טענות העותרת לעניין חוסר כנות הכריכה. בית הדין הרבני האזורי ציין כי לא יקיים דיון בתביעת הרכוש עד למתן החלטת בית הדין הרבני הגדול בבקשת רשות הערעור שהגישה העותרת בעניין טענתה בדבר היעדר כנות הכריכה. בהמשך לאמור, ביום 29.4.2026, ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הקודמת (הנשיא י' עמית; והשופטות ד' ברק-ארז ו-ג' כנפי-שטייניץ), במסגרתו הורה על מחיקת העתירה, תוך שמירת טענות הצדדים. זאת, לנוכח ההתפתחויות שאירעו מאז הגשת העתירה, לרבות ההחלטה החדשה שניתנה על-ידי בית הדין הרבני האזורי, וכן על מנת לאפשר לצדדים למצות את ההליכים בבית הדין הרבני הגדול. בהתאם להחלטת בית הדין הרבני הגדול, עדכנה העותרת את בית הדין, ביום 10.5.2026, כי היא עומדת על בקשת רשות הערעור שהגישה, תוך שחזרה על טענותיה דלעיל. באותו היום (10.5.2026), ניתנה החלטה משלימה על-ידי בית הדין הרבני הגדול, המורה על דחיית בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת. בהחלטתו, קבע בית הדין הרבני הגדול כי אי-הצגת הסכם הממון בכתב התביעה המקורי שהוגש לבית הדין הרבני, איננו פגם מהותי היורד לשורש כנות הכריכה. זאת, מהטעם כי חרף העובדה שאכן לא הוצג הסכם הממון על-ידי המשיב בכתב התביעה המקורי, כן צוינו על-ידו הדירה שבבעלות הצדדים, נכסים נוספים שבבעלותם וכן חובותיהם, וטיעון כיצד, לשיטתו של המשיב, יש לחלקם בינו לבין העותרת. כמו כן, הודגש כי המשיב לא היה מיוצג עת הגיש את תביעתו המקורית, וכן צוין כי לטענת המשיב הוא לא הציג את הסכם הממון (עת היה בלתי מיוצג) מפני שלטענתו מדובר בהסכם למראית עין בלבד. בנסיבות אלה, נקבע כי חרף העובדה שנפל פגם באי-הצגת הסכם הממון מלכתחילה על-ידי המשיב, בשלב שבו היה בלתי מיוצג – אין בדבר כדי להצביע על כך שעצם תביעת הרכוש שהוגשה על-ידו הייתה בלתי כנה, כל שכן שעה שהפגם תוקן על-ידי המשיב במסגרת כתב התביעה המתוקן שהגיש. מטעמים אלו, דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת. העתירה שבפנינו ביום 25.5.2026 עתרה העותרת לבית משפט זה כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול, היא העתירה שבפנינו. במסגרת עתירתה, חזרה העותרת על טענותיה בפני בתי הדין הרבניים, תוך שהדגישה, בין היתר, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא קמה לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הרכוש, שכן הכריכה לא הייתה כריכה כנה, נעשתה בחוסר תום לב, וכן תוך הסתרת עובדה מהותית. העותרת הדגישה כי העתירה דנן אינה עוסקת בטענה כי תניית השיפוט בהסכם הממון, כשלעצמה, יכולה ליצור או לשלול סמכות לבית הדין הרבני הגדול – אלא מיקדה את טענותיה "בכך שהמשיב 3 ביקש להקנות לבית הדין הרבני סמכות באמצעות כריכה, כאשר בכתב התביעה המקורי הוא הסתיר את המסמך המרכזי ביותר במערכת היחסים הרכושית בין הצדדים, לא גילה כי קיים פסק דין המאשר הסכם ממון, לא גילה כי ההסכם נועד להפרדה רכושית ולהגנה מפני חובותיו, ולא גילה כי ההסכם קובע כי כל עניין הנוגע אליו יתברר בבית המשפט לענייני משפחה" (פסקה 4 לעתירה). עוד טענה העותרת כי יש לבחון את כנות הכריכה לפי מצב הדברים במועד הגשת כתב התביעה המקורי, ולא במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, כפי שבחנו בתי הדין הרבניים את העניין. בהתאם להחלטתי מיום 25.5.2026, הגיש המשיב, ביום 25.6.2026, את תגובתו המקדמית לעתירה, ובה טען כי דינה להידחות. בתגובתו, חזר המשיב על טענותיו שפורטו לעיל וסמך ידיו על החלטות בתי הדין הרבניים. זאת, תוך שציין, בין היתר, כי כפי שקבעו בתי הדין הרבניים, העובדה שהסכם הממון צורף רק בכתב התביעה המתוקן, אין בה, כשלעצמה, כדי לומר שמלכתחילה כריכת תביעת הרכוש על-ידו לא הייתה כנה. עוד טען כי השאלה האם מדובר בכריכה כנה אם לאו הינה שאלה עובדתית, שהוכרעה ככזו על-ידי בתי הדין הרבניים, ובית משפט זה אינו מתערב בהכרעות מסוג זה בפסיקתם של בתי הדין הרבניים. ביום 26.6.2026 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, בשם המשיבים 2-1, תגובה מקדמית לעתירה, וטען כי דינה להידחות. בתגובתו, טען היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, בין היתר, כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה יתכנו מקרים בהם חוסר פירוט נדרש בתביעה הכרוכה, לא ינבע מחוסר כנות ומחוסר תום לב מצד מגיש התביעה, אלא ינבע משגגה או מאי-הבנה מצדו, וכן כי על בית הדין לקבוע לאיזו מהמסקנות מוביל חוסר הפירוט, בנסיבותיו של אותו מקרה. נטען כי במקרה דנן נקבע, כקביעה עובדתית, שאי-הצגת הסכם הממון הייתה טעות, ואולי אף טעות בעייתית ומשמעותית בהתנהלותו של המשיב – אך כי זו נעשתה בעת שהיה בלתי מיוצג ובשל חוסר ידיעה והבנה בניהול ההליך המשפטי; וכן כי מדובר במסמך אשר היה ברור למשיב כי העותרת תציג אותו לבית הדין בהזדמנות הראשונה שתינתן לה, ומתוך כוונה להשיב כי לטענתו מדובר בהסכם שנערך למראית עין בלבד (בלא קשר לשאלה האם טענתו זו נכונה לגופה). נטען כי קביעות אלו של בתי הדין הרבניים הינן קביעות עובדתיות, שאין הצדקה להתערב בהן במסגרת העתירה דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, על נספחיה, ובתגובות המקדמיות שהגישו המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, וכך אציע לחבריי כי נפסוק. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 2471-11-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 11 (15.2.2026); בג"ץ 43018-01-26 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים, פסקה 6 (8.2.2026); בג"ץ 29480-10-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 18 (18.5.2025)). כמבואר להלן, סבורני כי נסיבות דנן אינן נמנות על החריגים דלעיל. כאמור לעיל, במסגרת העתירה דנן, ממקדת העותרת את טענותיה בטענה כי שגו בתי הדין הרבניים בקבעם שחרף העובדה שהמשיב לא צירף לכתב התביעה המקורי שהגיש לבית הדין את הסכם הממון בין הצדדים, יש לראות בכריכת תביעת הרכוש על-ידו לתביעת הגירושין שהוגשה ככריכה כנה. בכל הנוגע לבחינת כנות הכריכה, נקבע זה מכבר בפסיקת בית משפט זה כי: "ההכרעה בשאלת ה'כנות' היא על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא אך מבקש לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 669 (2002)). בהתאם, נקבע כי ההכרעה בשאלת הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה, וכן כי היעדר פירוט ממצה בתביעה מחייב את בחינת נסיבותיו הפרטניות של המקרה (ראו, מני רבים: בג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5) 776, 788 (2004); בג"ץ 6771/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 15 (20.12.2020); בג"ץ 2862/14 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית (15.10.2015); בג"ץ 7849/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי באר שבע, פסקה 4 (2.1.2014)). במקרה שלפנינו, הן בית הדין הרבני האזורי והן בית הדין הרבני הגדול נדרשו לטענת העותרת בעניין כנות הכריכה, וקבעו כי חרף העובדה שנפל פגם באי-צירוף הסכם הממון לכתב התביעה המקורי שהגיש המשיב לבית הדין, אין בפגם זה כדי ללמד על חוסר כנות מצדו בעצם כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין. כפי שפורט בהרחבה לעיל, למסקנה זו הגיעו בתי הדין, בין היתר, בהסתמך על כך כי המשיב כן הציג בתביעתו את הנכסים שבבעלותם הצדדים ואת חובותיהם; על הסבריו של המשיב מדוע לא ראה לנכון לצרף את הסכם הממון במועד הגשת התביעה, עת היה בלתי מיוצג; וכן על כך שברור היה למשיב כי העותרת תציג בפי בית הדין את הסכם הממון בהזדמנות הראשונה שתתאפשר לה, ולכן לא ניתן לומר שהמשיב סבר כי הסכם הממון לא יהיה בידיעתו של בית הדין. יצוין כי קביעותיו אלו של בית הדין נוגעות למצגים שהציג המשיב ולסברותיו, במועד הגשת כתב התביעה המקורי, ולא במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, כפי שטוענת העותרת. היוצא מן האמור הוא זה: בתי הדין הרבניים בחנו את שאלת כנות הכריכה על-ידי המשיב, והגיעו למסקנה כי חרף הפגם שנפל באי-הצגת הסכם הממון במועד הגשת כתב התביעה המקורי, אין בפגם זה כדי ללמד על חוסר כנות בכריכה. מסקנה זו, אליה הגיעו בתי הדין הרבניים, הינה מסקנה עובדתית הנטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שהיה בפניהם. טענות העותרת המשיגות על מסקנה זו הינן בעלות אופי ערעורי מובהק ואינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקתם של בתי הדין הרבניים. בשולי עתירתה, מזכירה העותרת את טענתה לפיה תניית השיפוט בהסכם הממון, יש בה, כשלעצמה, כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני, אך ציינה כאמור כי טענה זו אינה במוקד העתירה דנן. מבלי לטעת מסמרות בדבר, אעיר בהקשרה של טענה זו כי, לטעמי, ספק רב אם, כעניין שבדין, יש בתניית שיפוט מוסכמת כדי לשלול את סמכותה של ערכאה שרכשה כדין סמכות לדון במחלוקת בין הצדדים. זאת להבדיל מפנייה לערכאה שרכשה סמכות כאמור בבקשה לעשות שימוש בשיקול דעתה שלא להחיל את הסמכות (המוקנית לה) לדון במחלוקת (ראו והשוו, בהקשרים אחרים: רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, פ"ד מב(3) 201, 204 (1988); רע"א 5674/12 סאמיט פאנד ניהול השקעות בע"מ נ' בן יעקב, פסקה 8 (7.3.2013); בר"מ 2190/20 G&B Packing Co נ'Serra International, Inc, פסקה 22 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (25.10.2020)). סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את העתירה וכן, משהוגשו תגובות מקדמיות לעתירה על-ידי המשיבים, להורות כי העותרת תישא בהוצאות המשיבים 2-1 יחדיו בסך של 2,500 ש"ח, וכן בהוצאות המשיב 3 בסך 5,000 ש"ח. ניתנה היום, כ"ג אב תשפ"ו (06 אוגוסט 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט