פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 6738-07-26
לפני:
כבוד השופטת רות רונן
המבקשת:
קבוצת גלאם השקעות בע"מ
נגד
המשיבים:
1. שמעון לביא (אפללו)
2. חדוה לביא (אפללו)
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.5.2026 בת"א 57496-03-26, שניתנה על ידי כב' השופט יעקב דנינו
בשם המבקשת:
עו"ד ישי מאירסדוף
בשם המשיבים:
עו"ד צבי וישנגרד; עו"ד קארין לוי פאור; עו"ד דיקלה פרץ
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט יעקב דנינו) מיום 3.5.2026 בת"א 57496-03-26, בה התקבלה בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל נגדם, עד למתן פסק דין בתביעתם נגד המבקשת.
הרקע לבקשה
בין הצדדים להליך נחתמו שלושה הסכמי הלוואה – בשנת 2018, בשנת 2021 ובשנת 2024 – ומכוחם מישכנו המשיבים את דירת המגורים שלהם לטובת המבקשת (להלן, בהתאמה: ההסכמים, הנכס). בחודש אוקטובר 2025 פתחה המבקשת תיק הוצאה לפועל למימוש המשכנתאות על הנכס (תיק 519578-10-25, להלן: תיק ההוצאה לפועל). זאת בטענה כי על יסוד ההסכמים, חייבים לה המשיבים סך של כ-3 מיליון ש"ח ותוספות בגין פיגורים. המשיבים פנו בבקשה לעיכוב הליכים אשר נדחתה על ידי רשמת ההוצאה לפועל ביום 30.12.2025, תוך הפנייתם להגשת תביעה לבית המשפט המוסמך.
בהמשך לכך, ביום 23.3.2026 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה למתן סעד הצהרתי לביטול ההסכמים והשעבודים ולמניעת מימוש המשכנתאות; וביום 12.4.2026 הגישו בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. טענתם בתמצית הייתה כי המבקשת פועלת ללא רישיון לפעילות פיננסית ותוך הפרה של חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק אשראי הוגן), לרבות הפרת חובת הגילוי, קביעת ריבית נשך החורגת מהוראות הדין, מרמה והטעיה.
מנגד, המבקשת טענה כי סיכויי התביעה אפסיים, וכי הטענות בה נטענו בכלליות ובלא תשתית ראייתית מספקת לביסוסן. לטענת המבקשת, המשיבים עצמם הודו כי הפרו את ההסכמים, כך שהיא זכאית לפעול למימוש המשכנתא. עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני על הסף, בשל הגשתה בשיהוי קיצוני ובחוסר ניקיון כפיים.
ביום 3.5.2026, לאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט יעקב דנינו) המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתביעה.
בכל הנוגע לסיכויי התביעה, התייחס בית המשפט לקשיים לכאורה שמעוררת עמדת המבקשת. בכלל זה צוין כי החומר שהוצג מעורר סימני שאלה ממשיים בנוגע לפרטי ההסכמים, אשר לא צורפו לכתבי הטענות והוצגו בחלקם לבית המשפט לראשונה במעמד הדיון. בית המשפט פירט כי ההסכם הראשון נעדר פירוט לגבי זהות מקבלי הכספים והמועדים שבהם הועברו, אם הועברו, למעט הודאה כי המשיבים כי קיבלו סך של 500,000 ש"ח. ביחס להסכם השני והשלישי נקבע כי קיים קושי להתחקות אחר גובה ההלוואות בפועל. בנוסף, נקבע כי שיעור הריבית בהסכמים חורג לכאורה מהוראות הדין, וכי חוק אשראי הוגן חל על המבקשת חרף טענתה כי היא אינה עוסקת במתן הלוואות בדרך כלל. על כן, העריך בית המשפט כי סיכויי התביעה "אינם בהכרח על הצד הנמוך".
באשר למאזן הנוחות, קבע בית המשפט כי הוא נוטה במובהק לטובת המשיבים, מאחר שמדובר בפינוי מדירת מגוריהם. עוד נקבע כי משקלם המצטבר של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות גובר על השיהוי בהגשת הבקשה, ועל כן מוביל למסקנה כי דין הבקשה למתן סעד זמני להתקבל.
על החלטה זו הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי.
טענות הצדדים
בבקשת רשות הערעור, טוענת המבקשת כי החלטת בית המשפט המחוזי היא בלתי סבירה ומבוססת על תשתית עובדתית חסרה, וכי יש בה משום פגיעה קשה בזכויותיה של המבקשת למימוש הבטוחה שנרשמה לטובתה. לטענת המבקשת, הסעד הזמני שניתן מאפשר למשיבים להתנער מהתחייבויותיהם, לאחר שהמבקשת העבירה להם סך של 2.8 מיליון ש"ח והבטיחה את זכויותיה באמצעות רישום המשכנתאות. המבקשת טוענת כי בית המשפט התעלם בהחלטתו מהשיהוי הקיצוני והבלתי מוסבר בהגשת הבקשה לסעד זמני – כשבעה חודשים ממועד מכתב ההתראה מטעם המבקשת; כחמישה חודשים ממועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל; וכשמונה שנים ממועד רישום המשכנתא הראשונה.
עוד נטען כי בית המשפט שגה כאשר זקף לחובתה של המבקשת את היעדרה של תשתית ראייתית מלאה, במקום להטיל את נטל ההוכחה על המשיבים שביקשו את הסעד הזמני. המבקשת טוענת כי בית המשפט התעלם מהודאת המשיבים כי חתמו על ההסכמים וקיבלו ממנה לפחות סך של 500,000 ש"ח. לטענתה, גם אם יתברר כי נפלו פגמים בריבית, יש להפריד את חלקי ההסכם ולחייב את המשיבים למצער בהשבת סכום הקרן.
בנוסף, המבקשת טוענת כי בית המשפט ביסס את החלטתו על טענות המהוות הרחבת חזית פסולה, שאף לא נתמכו בתצהיר המשיבים. המבקשת מוסיפה כי בית המשפט שגה בקביעתו המקדמית בדבר תחולת הוראות חוק אשראי הוגן, תוך התעלמות מכך שסכום ההלוואה בפועל עולה על הסכום הקבוע בחוק. כמו כן, נטען כי מתן סעד זמני גורף ללא הגבלת זמן ומבלי להתנותו בהפקדת ערובה כלשהי, מנוגד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) ופוגע באופן בלתי מידתי בזכויותיה הקנייניות של המבקשת.
באשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי בית המשפט העניק משקל מוחלט לעובדה שמדובר בדירת מגורים. זאת תוך התעלמות מסיכויי התביעה הקלושים, ומכך שסכום קרן החוב לבדו עולה על שווי הנכס, באופן שהופך את המימוש לבלתי נמנע. לבסוף, נטען שהמשיבים נהגו בחוסר תום לב, הציגו "גרסה מתפתחת" בדיון ונמנעו מלגלות לבית המשפט פרטים שונים.
המשיבים בתשובתם לבקשת רשות הערעור טענו כי יש לדחות אותה. לטענתם המבקשת אינה מצביעה בבקשתה על כל טעות משפטית, וכל טענותיה נוגעות לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לטענת המשיבים, החלטתו של בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני היא החלטה מובהקת שבשיקול דעת, שניתנה לאחר בירור מקיף וממצה, ואין כל הצדקה להתערב בה. עוד נטען כי הבקשה נסמכת על טענות עובדתיות חדשות שלא נתמכו בתצהיר, וזאת בניגוד לתקנה 50(1) לתקנות.
לטענת המשיבים, בית המשפט צדק בקביעתו כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם, מאחר שפינויים מבית מגוריהם עלול לגרום להם לנזק כבד ובלתי הפיך שאינו ניתן להשבה; בעוד הנזק לו טוענת המבקשת – ניתן לפיצוי כספי. המשיבים מוסיפים וטוענים כי סיכויי תביעתם טובים, וכי הונחה תשתית לכאורית לכך שהמבקשת פועלת ללא רישיון כדין ובניגוד לחוק אשראי הוגן. אשר לטענת השיהוי, המשיבים טוענים כי בית המשפט נתן דעתו במפורש לחלוף הזמן ואיזן אותו כראוי אל מול סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. עוד נטען כי אין לקבל את טענות המבקשת להרחבת חזית, לאחר שנמנעה מלהעלות טענות אלה במהלך הדיון בבקשה.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי התרשם שלאור מצבם, התניית עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בחיוב בערובה היה עלול לרוקן מתוכן את הסעד הזמני ולהביא למימוש הנכס בטרם התבררו טענות המשיבים בתביעתם. עוד נטען כי אף לו היה מקום להתנות את מתן הסעד הזמני בתנאים, אין בכך כדי להצדיק את ביטולו.
לגישת המשיבים אין כל בסיס לטענות המבקשת בדבר חוסר תום לב מצדם, כאשר שיקולי יושר תומכים דווקא בהותרת עיכוב ההליכים על כנו. לטענתם, התנהלות המבקשת מעוררת קושי של ממש, נוכח פגמים מהותיים בניהול הליכי הכינוס והאצת הליכי המימוש בטרם הוכרעה הבקשה לעיכוב ההליכים.
הבקשה לצירוף ראיות חדשות
ביום 17.7.2026, הגישה המבקשת בקשה להתיר לה לצרף ראיות נוספות לבקשת רשות הערעור, ובהחלטתי מיום 19.7.2026 הוריתי כי המשיבים יגישו את תשובתם לבקשה זו בד בבד עם תשובתם לבקשת רשות הערעור.
במסגרת הבקשה לצירוף ראיות, עותרת המבקשת כי יותר לה להגיש שורה של מסמכים, אשר לטענתה סותרים את התשתית העובדתית החלקית שעליה ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו. המבקשת מסבירה כי נחשפה למסמכים אלה רק לאחר ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור, במסגרת היערכותה להגשת כתב הגנה ולאחר קבלת ייעוץ מרואת חשבון חיצונית מטעמה שערכה בדיקה עבורה. לטענתה, הגשת הראיות הנוספות חיונית לצורך הצגת התמונה העובדתית המלאה ומניעת עיוות דין, במיוחד לנוכח סד הזמנים הדחוק שעמד לרשותה להגשת תגובה לבקשה לסעד זמני בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי.
הראיות שצירופן מתבקש כוללות את ההסכם השני; אישור ממשרד רואי חשבון המאשר, לטענת המבקשת, כי היא העבירה למשיבים סך כולל של 2.8 מיליון ש"ח בהתאם להסכמים; אסמכתאות לביצוע העברות בנקאיות; המחאות חתומות ושיקים לביטחון; והתכתבות עם בא-כוחם דאז של המשיבים, המעידה לטענת המבקשת כי הכספים הועברו בהתאם להוראותיו. המבקשת טוענת כי ראיות אלה יורדות לשורש הקביעות שביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי, ויש בהן כדי להשפיע באופן ממשי על קביעותיו לעניין סיכויי ההליך ומאזן הנוחות.
מנגד, המשיבים טוענים בתגובתם לבקשה להגשת ראיות חדשות כי היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקנה 144 לתקנות. בתוך כך, נטען כי המבקשת לא הוכיחה שלא הייתה יכולה לאתר בשקידה סבירה ראיות אלה ולהגישן לבית המשפט המחוזי. זאת, מאחר שלפי הבקשה כל המסמכים החשבונאיים נוגעים למבקשת עצמה והיו מצויים כל העת בשליטתה או בידי רואה חשבון מטעמה. המשיבים מציינים כי בדיון לפני בית המשפט המחוזי נטען מפורשות שאין בידי המבקשת מסמכים נוספים, ועל כן הגשתם כעת מהווה ניסיון פסול לערוך "מקצה שיפורים", לאחר שניתנה החלטה שאינה לרוחה של המבקשת.
עוד טוענים המשיבים כי המשמעות הנטענת של המסמכים שמבוקש לצרף אינה עולה מהם בבירור, אלא כי נדרש בירור עובדתי מורכב באשר למקור הנתונים ולמסקנות הנובעות מהם. לפיכך תאלץ קבלת ראיות אלה בשלב הערעור את ערכאת הערעור להידרש לתשתית עובדתית חדשה שלא התאפשר למשיבים להתמודד עמה או לחקור לגביה לפני הערכאה הדיונית. על כן, מקומן של ראיות אלה הוא במסגרת ההליך העיקרי שבין הצדדים, ואין באי צירופן בשלב זה כדי לגרום לעיוות דין או להשפיע על מאזן הנוחות הנוטה במובהק לטובתם.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה להגשת ראיות חדשות. כידוע, בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לערכאת הערעור, זולת אם שוכנע בית המשפט כי הראיות החדשות עשויות להשפיע על תוצאות הערעור, ומצא כי לא היה ניתן לאתרן בשקידה סבירה ולהגישן לערכאה הדיונית; או שהגשתן דרושה כדי למנוע עיוות דין (תקנה 144 לתקנות, וכן ראו: רע"א 985/24 אליהו נ' נציגות הבית המשותף ברח' צבי שץ 16-14 חולון, פסקאות 15-11 (26.3.2024); רע"א 31145-09-24 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' אביעד תעשיות בטון וטיט בע"מ, פסקה 5 (12.5.2025)).
בענייננו, המבקשת מדגישה בבקשתה כי אילו הראיות אותן היא מבקשת לצרף היו עומדות בפני בית המשפט המחוזי במועד קבלת ההחלטה, היה בכך כדי לשנות את הכרעתו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת התקיימותם של התנאים לקבלת הבקשה, משעה שעסקינן בהחלטה על מתן סעד זמני, אני סבורה כי המקום המתאים לבקשת המבקשת אינו במסגרת הערעור על ההחלטה שהתקבלה, אלא כחלק מבקשה לעיון מחדש בסעד הזמני שניתן, אותה ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי. כך, בהתאם להוראות תקנה 98 לתקנות, יוכל בית המשפט המחוזי לבחון לפי שיקול דעתו אם יש בראיות האמורות – לאור מכלול הנסיבות – כדי לשנות את החלטתו המקורית. זאת מבלי לקבוע מסמרות ביחס לראיות, טיבן, המועד המתאים להגשתן והשלכתן – אם בכלל – על ההחלטה בסעד הזמני והשאלה אם יש בהן כדי לשנות ממנו או מתנאיו. אי לכך, הבקשה לצירוף ראיות נדחית.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, מצאתי לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש לפי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות. כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, בנושא הערובה לסעד הזמני בלבד.
כפי שנקבע לא אחת, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות שעניינן בסעדים זמנים, ועל כן ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בו, למעט במקרים חריגים (רע"א 15576-09-26 בנילוז נ' לוי, פסקה 8 (11.9.2026); רע"א 13690-07-25 אבני נ' יוסטר, פסקה 11 (3.9.2025)). כך, בפרט כאשר נערך דיון בבקשה, במסגרתו התרשמה הערכאה הדיונית מהעדויות ומהראיות שהונחו בפניה (רע"א 45704-12-25 Slutskvodokanal Utility Unitary Enterprise נ' שטאנג בניה והנדסה בע"מ, פסקה 20 (21.6.2026); רע"א 47417-08-25 אבוחצירא נ' פרץ, פסקה 8 (8.2.2026)). המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל האמור.
בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני, נדרש בית המשפט לבחון שני שיקולים מרכזיים: האחד, סיכויי התביעה – בו נבחן קיומן של ראיות לכאורה לביסוס עילת התביעה; והשני, מאזן הנוחות – קרי האם דחיית הבקשה עלולה להסב למבקש הסעד הזמני נזק גדול יותר מהנזק שעלול להיגרם למשיב אם בית המשפט ייעתר לה (תקנה 95 לתקנות). בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אם כי מקובל לראות בשיקול מאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (רע"א 26124-02-26 סימוביץ נ' מוצרי, פסקה 12 (21.4.2026); רע"א 33367-09-25 רובינשטיין נ' מלצר, פסקה 8 (5.11.2025)). לצד שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק, ובכלל זאת בתום ליבו של מבקש הסעד הזמני ובמועד בו הוגשה הבקשה (תקנה 95(ד)(3) לתקנות).
מאזן הנוחות – המבקשת טוענת כי גם אם התביעה תתקבל, לא יהיה מנוס ממימוש הנכס – למצער לצורך השבת הסכומים שהמבקשת העבירה למשיבים. לטענתה, המשיבים לא יוכלו לשלם סכומים אלה מבלי שהנכס ימומש, כך שהסעד הזמני שניתן רק דוחה תוצאה בלתי נמנעת.
בשלב זה של ההליך, שיעורם של סכומים אלה מצוי בליבת המחלוקת בין הצדדים. כאמור, המשיבים הודו כי הועבר אליהם סך של 500,000 ש"ח. מכאן שגם בתרחיש המיטבי עבורם – אם תתקבל תביעתם ואם ייקבע כי זהו הסכום היחידי שהועבר אליהם – עדיין יהיה עליהם להשיב ככל הנראה למצער את הסכום זה.
בשים לב לשווי המוערך של הנכס כפי שהוא עולה מהנספחים שצורפו לבקשה, איני סבורה כי ניתן לקבוע בשלב זה כי לא יהיה ביכולתם של המשיבים להשיב את הסכום האמור מבלי לממש את הנכס. על כן, דחיית בקשתם לסעד זמני עלולה לגרום למשיבים נזק בלתי הפיך, אם יתקבלו טענותיהם ויתברר לבסוף כי מימוש דירת המגורים לא היה הכרחי.
זאת ועוד; בשים לב לפער בין הסכום האמור לבין שוויו המוערך של הנכס, גם אם לשם השבת הסכום ימומש הנכס לאחר שיסתיים ההליך, עיכוב מועד המימוש אינו צפוי לגרום למבקשת נזק משמעותי. זאת, שכן גם בתום ההליך – סביר להניח שיהיה די במימוש הנכס, אם הוא יידרש, כדי לאפשר את פירעון הסכום שאינו שנוי במחלוקת במלואו. אף אם יתברר לבסוף כי הסכום הוא כפי שהמבקשת טוענת, הנזק שעלול להיגרם לה מדחיית מועד המימוש ניתן לפיצוי כספי, ומכל מקום אינו עולה על הנזק שצפוי להיגרם למשיבים מאי מתן הסעד הזמני, כמפורט לעיל. לכן, לא מצאתי מקום להתערב בהערכתו של בית המשפט המחוזי את מאזן הנוחות.
סיכויי התביעה – גם בנוגע לסיכויי התביעה, איני סבורה כי יש להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי. בפרט, איני מקבלת את טענת המבקשת לפיה בית המשפט המחוזי זקף לחובתה את החסרים בתשתית העובדתית שעמדה לפניו. עיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטה מעלים כי בית המשפט המחוזי בחן כנדרש את מכלול הראיות שהגישו המשיבים והמבקשת, בכתבי הטענות מטעמם ובדיון המקיף שקיים, ובתוך כך בחן גם את הסיבות לכך שלא צורפו מסמכים מהותיים – הן לבקשה, הן לתשובה. על יסוד כל אלה, בית המשפט פירט בהחלטתו כי מצא שסיכויי התביעה "אינם בהכרח על הצד הנמוך". לא מצאתי כי המבקשת הוכיחה כי נפל במסקנה זו פגם אשר מצדיק התערבות.
לכך אוסיף כי לא מצאתי פגם גם באופן בו שקל בית המשפט את התנהלות הצדדים ותום ליבם, לרבות השיהוי בו הוגשה הבקשה. החלטתו של בית המשפט המחוזי מאזנת בין השיקולים הרלוונטיים אשר נבחנו על יסוד דיון מעמיק באופן שאינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. לפיכך, איני סבורה כי יש מקום להתערב במסקנתו על טעמיה, ומכל הטעמים שפורטו לעיל.
כפי שצוין לעיל, ככל שתסבור המבקשת כי חל שינוי במצב הראייתי המשנה את סיכויי התביעה או את מאזן הנוחות, עומדת לה הזכות לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש בסעד הזמני או בתנאיו.
הפקדת ערובה – תקנה 96(א) לתקנות קובעת כי יש להתנות סעד זמני בהתחייבות עצמית ובערובה, לצורך הבטחת פיצוי לנזק שעלול להיגרם למי שניתן נגדו הסעד הזמני, אם יתברר בדיעבד שניתן ללא הצדקה. לפי תקנה 96(ג) לתקנות, ברירת המחדל היא הפקדת ערובה על ידי מבקש הסעד הזמני, כתנאי לכניסתו לתוקף, ובית המשפט רשאי לפטור את המבקש מחובה זו "מטעמים מיוחדים".
בהחלטתו אם לפטור את מבקש הסעד הזמני מהפקדת ערובה, נדרש בית המשפט להתחשב במגוון שיקולים, ובהם טיב הנזקים שעלולים להיגרם למשיב בשל מתן הסעד הזמני נגדו; טיב הנזקים הצפויים למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני; ומצבו הכלכלי של מבקש הסעד הזמני – זאת במטרה למנוע מצב שבו המבקש לא יזכה בסעד הזמני רק בשל היעדר יכולת כלכלית (רע"א 5220/24 בן עטר נ' בוני ירושלים (ג.ז) חברה קבלנית לתכנון פיתוח בניה, פסקה 11 (12.8.2024); רע"א 5780/19 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 11 (24.10.2019)).
ואולם בניגוד להוראות אלה, בהחלטה נושא הבקשה שלפניי אין כל התייחסות לשאלת הערובה. אמנם, המשיבים טוענים בתגובתם כי בית המשפט התרשם שחיובם בהפקדת ערובה ימנע מהם לקבל את הסעד הזמני, אך טענה זו נטענה בעלמא, ולא נמצא לה בסיס בהחלטה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין מנוס מהשבת הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן את השיקולים המפורטים לעיל ויחליט בשאלת הערובה על פי שיקול דעתו.
סוף דבר: דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כך שהדיון יושב לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בשאלת הפקדת הערובה. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ג' חשוון תשפ"ז (14 אוקטובר 2026).
רות רונן
שופטת