עלי אלמחדי נ. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 61767-10-24 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. עלי אלמחדי 2. יוסף אלמחדי 3. מחמד אלמחדי 4. חסין אלמחדי 5. ח'דר אלמחדי נגד המשיבים: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות 3. ממשלת ישראל 4. המועצה האזורית נווה מדבר עתירה למתן צו על-תנאי; בקשה מטעם העותרים מיום 15.7.2026; תגובת המשיבים מיום 15.7.2026 תאריך הישיבה: כ"ח תמוז התשפ"ו (13.7.2026) בשם העותרים: עו"ד קייס נאסר בשם המשיבים 3-1: בשם המשיבה 4: עו"ד יונתן נד"ב עו"ד שירי זיוי-כהן פסק-דין הנשיא יצחק עמית: 1. העותרים, בני משפחת אלמחדי, מתגוררים בצביר 505 בסמוך ליישוב בשם קסר א-סר. העותרים שייכים לשבט אלמחדי המורחב, המתגורר ביישוב אום רתאם (יישוב "לא מוכר"), הממוקם בין העיר דימונה לכביש 25. בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים לבטל את הפתרון ההסדרתי של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות או רשות הבדואים), שעניינו העברת העותרים ממקום התיישבותם הנוכחי לשכונה 5 ביישוב אבו קרינאת (להלן: שכונה 5). חלף זאת, ביקשו העותרים להסדיר את התיישבותם במקומם הנוכחי, ולמצער, לבחון את האפשרות להסדיר את מיקומם עם בני שבט אלמחדי המורחב. לטענת העותרים, אין להם קשר שבטי-משפחתי עם בני שבט אבו קרינאת, המתגוררים בסמוך אליהם בתחום אותו צביר, ועל כן אין מקום להעתיק את מקום מושבם לשכונה 5, המיועדת ברובה לאנשי שבט זה. 2. כרקע לדברים נספר כי רשות הבדואים, שהוקמה מכוח החלטה 1999 של הממשלה ה-31 "הקמת רשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב" (15.7.2007) (להלן: החלטה 1999), גיבשה פתרון הסדרתי במסגרתו יועברו כל תושבי צביר 505, כולל העותרים, לשכונה 5 ביישוב אבו קרינאת (להלן: שכונה 5). בהמשך לכך, הרשות לאכיפה במקרקעין החלה בהליכי אכיפה כנגד הבינוי הבלתי חוקי בצביר 505, והגישה לבית משפט השלום בבאר שבע בקשות לקבלת צווי הריסה שיפוטיים. לטענת העותרים, לבקשות לצווי ההריסה נלוותה הטענה כי לתושבים באזור קיים פתרון הסדרתי בדמות מגורים בשכונה 5. 3. נציין כי במקביל לפתרון ההסדרתי, רשות הבדואים קידמה תוכנית מקומית לשכונות הצפוניות של היישוב קסר א-סר, שכוללת מסגרת תכנונית להסדרת מגורים בתחום שנקבע בתוכנית (להלן: התוכנית או תוכנית קסר א-סר). התוכנית לא כללה את צביר 505, למרות סמיכותו אליה, והעותרים הגישו התנגדות לתוכנית בבקשה לכלול את שטח מגוריהם בתחומה. התנגדות העותרים נדחתה לאחר דיון שנערך בוועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז דרום. 4. העותרים פנו ביום 25.8.2024 וביום 17.9.2024 לרשות הבדואים בבקשה להסדיר את מגוריהם במקום התיישבותם הנוכחי, אך לא קיבלו מענה לפנייתם, וכפי שנטען בתגובת המשיבים, המכתבים לא נענו "בשל טעות אנוש". 5. העותרים טוענים, בין היתר, כי רשות הבדואים לא מוסמכת לקבל החלטה על העברתם ממקום התיישבותם הנוכחי למקום אחר, ללא הסכמתם, וכי החלטה 1999 לא מבהירה את זהות הגורם המוסמך להחליט בשאלת הסדרת התיישבות מסוימת או העברתה למיקום אחר. בנוסף, מזכירים העותרים את החלטה 704 של הממשלה ה-37 "תכנית לקידום הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לשנים 2025-2023" (30.6.2023), וטוענים כי על פי החלטה זו, הסמכות להחליט בענייני התיישבותם מסורה לצוות בין משרדי בראשות מנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, אך גם מטעמו לא נמסרה להם החלטה או זימון לדיון בעניינם. נטען כי בני הקהילה הבדואית מוגדרים כאוכלוסייה ילידה לפי המשפט הבינלאומי, שקיים איסור על עקירתה או גירושה ממקום מגוריה ללא הליך הידברות ושיתוף פעולה. עוד נטען, כי רשות הבדואים לא קיבלה את ההחלטה בכתב; כי אין תיעוד להליך קבלת ההחלטה, לתשתית העובדתית שעמדה בפניה ולשיקולים אותם שקלה; כי לא ניתנה לעותרים זכות שימוע ולא נעשה שיתוף ציבור, כך שלא נערך דיון בשאלת התיישבותם. לטענת העותרים, החלטה עם השלכות משמעותיות ורחבות על חייהם מחייבת את קבלתה באופן מנומק ובכתב. העותרים הצביעו על האמור בתגובת המשיבים, ממנה עולה כי המשיבים מודים בכך שפתרון ההסדרה בשכונה 5 התבסס על הנחה שגויה כי כל המתגוררים בצביר 505 נמנים על משפחת אבו קרינאת, מה שלשיטתם מחזק את טענתם כי עניינם לא נבחן כראוי. לטענתם, העותרים לא נמנו על התושבים שהמדינה טוענת כי שוחחה עימם, ומדובר ככל הנראה בבני משפחת אבו קרינאת. בנוסף, נטען כי כיוון שלא התקיים דיון נפרד ומתועד, לא ניתן לדעת את זהות המשתתפים ואת תוכן הפגישות שניהלה הרשות. 6. לגופה של החלטה, העותרים טוענים כי רשות הבדואים פעלה בצורה פטרנליסטית ושרירותית, וכי ראוי היה להכליל את שטחם במסגרת תוכנית קסר א-סר, באופן שמסדיר את התיישבותם במקום מושבם הנוכחי, או להכלילם בפתרון המתגבש לבני משפחת אלמחדי המורחבת, שעתירה בעניינה טרם הוכרעה בבית משפט זה (בג"ץ 1889/24). משלא נבחנו חלופות אלה, ההחלטה שהתקבלה על ידי הרשות אינה סבירה ולא מידתית. 7. המשיבה 4, המועצה האזורית נווה מדבר (להלן: נווה מדבר), הצטרפה לעמדת העותרים בהתנגדותה לפתרון ההסדרתי של העברת תושבי צביר 505 לשכונה 5 המצוי בתחום שיפוטה. לטעמה, הכללת שטח מושבם של העותרים בתחום תכנית קסר א-סר היא חלופה עדיפה. עוד נטען כי המדינה לא פנתה אל נווה מדבר כדי לקבל את עמדתה ולא יידעה אותה בפתרון ההסדרתי שהתקבל, אך היא אינה שותפה בדרך כלל להחלטות מעין אלו. 8. לאחר עיון בעתירה, בתגובת המדינה, בתשובת העותרים, ולאחר שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו ועיון בבקשת העותרים ותגובת המדינה שהוגשו לאחריו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי שייעשה. כפי שציינו המשיבים 3-1 (להלן: המדינה), רשות הבדואים לא החליטה, ואינה מתיימרת להחליט, על העברת תושבים ממקום למקום, אלא בוחנת ופועלת ליזום תכנון ופיתוח של שכונות ויישובים בדואיים בהתאם להחלטות ממשלה, למדיניות השר הממונה, להנחיית היועצת המשפטית לממשלה ולעקרונות תכנון, ולאחר מכן מציעה פתרונות הסדרה בהתאם להם. נטען כי ככלל, הפתרונות המוצעים על ידי רשות הבדואים ניתנים על רקע היכרות נציגי רשות הבדואים עם הקהילה הבדואית בנגב, בדיקת טענות לבעלות ושיח עם התושבים. 9. אין חולק כי שיתוף הציבור בהחלטה שעשויה להשליך במישרין ובאופן מהותי על עניינו, הוא עקרון ראוי (קייס נאסר ציבור, שיתוף וקרקע: תכנון ערים לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל 120 (2025)). כך ככלל, וכך בפרט, כאשר בהסדרת מקום יישוב של הפזורה הבדואית עסקינן, לנוכח המבנה השבטי-משפחתי של ההתיישבות הבדואית. במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים, אם התקיים שיח בין רשות הבדואים לבין העותרים ומי מטעמם, אנו מקבלים את עמדת המדינה כי עובר להמלצת רשות הבדואים, התקיים שיח כזה. ודוק: לא נעלם מעיננו שהמדינה אישרה כי מלכתחילה נפלה טעות וכי הפתרון ההסדרתי להעתקת התיישבות העותרים נעשה "מתוך הנחה כי כלל המתגוררים בצביר הם ממשפחת אבו קרינאת". עם זאת, וכפי שנטען כבר בתגובת המדינה, והגם שהדבר נעשה לאחר שנבחר כבר הפתרון האמור, נציגי רשות הבדואים נפגשו עם נציגי התושבים מצביר 505, נשמעה עמדתם, ולאחר שקלול כלל האינטרסים לא נמצא לשנות מהפתרון ההסדרתי להעתקת המגורים לשכונה 5. המדינה לא הסתפקה באמירה כללית זו, ובסעיף 8 לתגובתה "לפי רישומי הרשות בדבר סיכומי פגישות שהתקיימו", נקבה במועדים של שש פגישות שהתקיימו עם תושבי צביר 505. במהלך הדיון בפנינו דייקה המדינה ונקבה בארבעה מועדים מתוך הששה, שבהם התקיים שיח גם עם בני משפחת אלמחדי ובהם העותרים ונציגיהם (20.3.2023; 18.6.2023; 25.7.2023; 17.1.2024). הדבר עומד בסתירה לטענת העותרים כי לא התקיים כל שיח עמם, לא לפני ולא לאחר שהוצע הפתרון בשכונה 5. 10. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, ביקש בא-כוח המדינה להציג לעיון בית המשפט את סיכומי הפגישות, אך מאחר שמדובר בתרשומות פנימיות של הרשות, ביקש להציגם לעיונו של בית המשפט בלבד. בא-כוח העותרים התנגד לבקשה כל עוד סיכומי הפגישות לא יימסרו גם לעותרים, ומשכך, החזרנו את סיכומי הפגישות לבא-כוח המדינה. במצב דברים זה, איננו סבורים כי יש מקום לבקשה שהגישו העותרים לאחר הדיון "למתן הוראות ולהשלמת טיעון" ולדרישתם כי סיכומי הישיבות והתרשומות יועמדו לעיונם. ככלל, תרשומות פנימיות נהנות מחסיון (יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 810-781 (2021)). כאמור, המדינה ציינה בסעיף 8 לתגובתה כי ברשותה סיכומי פגישות שהתקיימו ואף נקבה במועדי הפגישות, אך העותרים בהתייחסותם לתגובת המדינה עמדו על טענתם כי "רשות הבדואים מעולם לא נפגשה עם העותרים ומעולם לא ניהלה איתם הידברות", ורק במהלך הדיון ולאחריו, ביקשו לקבל את סיכומי הפגישות. מכל מקום, בעקבות בקשת העותרים, פירטה המדינה מי מהעותרים או נציגיהם השתתף בכל אחת מהישיבות. אך לשם הדוגמה, בסיכום פגישה מיום 25.7.2023 נכתב כי השתתפו מצד התושבים "עבד אל מחדי (צביר 554), חסן אל מחדי (צביר 505), עלי אל מחדי ועוד כ-50 נציגי משפחה". בסיכום פגישה מיום 17.1.2024 נכתב כי השתתפו מצד התושבים "עו"ד קייס נאסר (מייצג חלק מה[מ]שפחות) וכן עו"ד נוואף אבו קווידר (כמייצג חלק אחר של המשפחות), ודפנה ספורטה אדריכלית מעמותת במקום, ונציגות של המשפחות ובהם: עודה, עבד, עטווה, עטיה, ג'אבר, יונס, עלי, סלימאן ממשפחות אל מחדי". המשיבה ציינה כי שתי הפגישות המפורטות דלעיל, כללו גם נציגי תושבי צבירים אחרים, ובהן נידונה האפשרות להסדרת יישוב שיאגד צבירים של כמה ממשפחות אלמחדי (ובכך עוסקת העתירה בבג"ץ 1889/24 התלוי ועומד בבית משפט זה). המדינה ציינה כי בנוסף לפגישות שאליהן מתייחסים סיכומי הפגישות, התנהלו גם מפגשים ושיחות בשטח בין נציגי הרשות לבין העותר 1. 11. ולגופם של דברים. החלופה המועדפת על העותרים היא להישאר במקומם, אך כפי שציינה המדינה, עניינם של העותרים אינו שונה מעניינם של תושבים אחרים בפזורה הבדואית בנגב, המונה בין 80,000–100,000 איש המתגוררים בלמעלה מ-1,200 מקבצי מגורים בשטחים נרחבים בנגב. כידוע, "סוגית הפזורה הבדואית בנגב והישובים הבלתי חוקיים שבה מהווה בעיה מערכתית מהמעלה הראשונה של המדינה והחברה בישראל [...] המדובר בתהליך הכרוך בפינוי עשרות אלפי תושבים ממקומות ישוב לא מוסדרים ונטולי תשתית כלשהי, והקמת ישובי קבע לאכלוסם" (בג"ץ 2778/05 המועצה האזורית רמת הנגב נ' ראש הממשלה, פסקה 3 (19.11.2007)). זאת ועוד. בקשתם של העותרים להישאר במקומם, משקפת את עמדתם בנוגע לתכנית קסר א-סר, עמדה שנשמעה במסגרת הליך שמיעת ההתנגדויות, ונדחתה על ידי הוועדה המחוזית בהעדר הצדקה תכנונית להרחבת היישוב. החלופה הנוספת שהוצעה על ידי העותרים להעברתם ליישוב אום רתאם, הממוקם בין העיר דימונה לכביש 25, מתעלמת מכך שמדובר ביישוב "לא מוכר", שעתירה על דחיית בקשה להסדרתו נדונה כעת בבית משפט זה (בג"ץ 1889/24), כמו גם ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המינהלי בבאר שבע (עת"ם (מנהליים ב"ש) 46981-11-23 מיום 20.2.2024), בו נדחתה עתירה לשינוי תוואי כביש המתוכנן לעבור בשטחו (עע"ם 1888/24). 12. ועיקרו של דבר. ההצעה של הרשות למגורים בשכונה 5 איננה שרירותית, הגיונה עמה, והיא עולה בקנה אחד עם מדיניות הרשות לתעדף תכנון באדמות מדינה או במקרקעין שלגביהם הגיעה המדינה לפשרה. בעוד שצביר 505 מצוי בתחום שיש לגביו תביעת בעלות, הרי שהפתרון ההסדרתי שהוצע לעותרים בשכונה 5, הוא אזור שבו הקרקעות רשומות על שם המדינה ואין לגביהן תביעות בעלות. דהיינו, הרשות מציעה לעותרים מגרשים מוסדרים "נקיים", מענק כספי ומגורים בסמיכות לבני משפחתם ולמשפחת אבו קרינאת, בסמוך לאזור שבו הם מתגוררים כבר כיום (המדינה טענה שבשעתו הוצעה חלופה נוספת לעותרים, להסדרת התיישבותם בשכונה 9 ביישוב אבו קרינאת, אך גם חלופה זו נשללה על ידם). ובקיצור, דומה כי החלופה שהוצעה לעותרים, תואמת את האינטרס שלהם למצוא מנוח לרגלם בדמות מקום מוסדר לישיבת קבע: "המהלך שנעשה על ידי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, מיטיב את מצבם של העותרים על פני המצב הנוכחי שבו הם נמצאים – העותרים שבנו ללא היתר וכנגדם תלויים ועומדים צווי הריסה מקבלים מגרשים מפותחים בקרבת מקום על אדמות מדינה שאין לגביהן תביעות בעלות" (בג"ץ 954/23 ג'בר אבו עסא נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 15 (31.12.2023) (להלן: עניין ג'בר). 13. סוף דבר, שאיננו רואים עילה להתערבות בשיקול דעתה של הרשות, והחלופה שהוצעה לעותרים בוודאי שאיננה חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות. בנקודה זו נזכיר כי נקודת המוצא היא, ש"היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות רשות הבדואים הוא כמו של גופים מקצועיים אחרים, ואין בית המשפט נכנס בנעלי הרשות וממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו" (עניין ג'בר פסקה 10)). לאור התוצאה אליה הגענו, איננו נדרשים לטענת השיהוי שהעלתה המדינה בהינתן שהעתירה הוגשה כשנה ותשעה חודשים לאחר שניתנו צווי הריסה על ידי בית משפט השלום, ובהינתן שהליכי האכיפה החלו להינקט עוד בשנת 2020. אף איננו נדרשים לטענת המדינה כי העתירה הוגשה מלכתחילה על מנת "לדחות את הקץ" ולעכב את צווי ההריסה, שהותלו עד להכרעה בעתירה זו. 14. סוף דבר, שהעתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ו (30 יולי 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט