פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 61190-12-25
לפני:
כבוד השופטת רות רונן
המבקש:
משה מזרחי
נגד
המשיב:
יעקב דוידוב
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.10.2025 בת"א 29071-08-20 שניתנה על ידי כב' השופט ע' שחם
בשם המבקש:
עו"ד יאיר שילה; עו"ד שמעון בר-עם
בשם המשיב:
עו"ד רומי קנבל; עו"ד רועי נבות
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' שחם) מיום 23.10.2025 בת"א 29071-08-20, בה נדחתה בקשת המערער לחידוש ההליך בתביעה שהגיש. אולם מתוקף סמכותי לפי תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין), ומהנימוקים שיפורטו בהמשך, החלטתי לדון בערעור כבבקשת רשות ערעור. המערער יכונה לכן להלן: המבקש.
הרקע הרלוונטי
עניינו של ההליך בבית משפט קמא בסכסוך בין המבקש (התובע בהליך קמא) למשיב (הנתבע בהליך קמא) בקשר עם הסכם שנערך ביניהם הנוגע לפרויקט בניית בניין דירות באוקראינה. המבקש הוא משקיע שהשקיע בפרויקט; והמשיב הוא היזם.
ביום 5.1.2024, נתן בית משפט קמא תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנערך בין הצדדים (להלן: ההסכם או הסכם הפשרה). בהסכם נקבע שעל המשיב להעביר למבקש את החזקה ב-30 דירות בבניין מגורים שנבנה בעיר דניפרוסטרובסק שבאוקראינה, ולדאוג לרישום הזכויות בהן על שם המבקש או על שם חברה מטעמו. בהסכם נקבע כי האמור יבוצע תוך 12 חודשים מהמועד בו אושר ההסכם על ידי בית המשפט (סעיף 1 להסכם), וכי בתקופה זו יעוכבו ההליכים בתביעה (סעיף 4 להסכם).
כן נקבע בהסכם שעם השלמת רישום זכויות הבעלות בדירות על שם המבקש, תידחה תביעת המבקש ללא הוצאות (סעיף 5 להסכם); וכי אם זכויות הבעלות בכל הדירות לא תירשמנה על שם המבקש או מי מטעמו בתקופה שנקבעה (12 חודשים), יהיה המבקש רשאי להודיע לבית המשפט על רצונו בחידוש ההליכים בתביעה (סעיף 6 להסכם רישא).
לבסוף, צוין כי אם העיכוב ברישום הדירות ייגרם מסיבות מוגדרות הקשורות במבקש (החלפת זהות מקבל רישום הדירות; עיכוב בחתימת המסמכים הנדרשים לצורך הרישום; או אי תשלום הוצאות החלפת זהות הנרשם החלופי) – "המועדים הקבועים בהסכם זה יידחו בהתאמה למועדי העיכוב התלויים בתובע" (סעיף 6 להסכם סיפא).
כשנה וחודשיים לאחר מכן, ביום 10.3.2025, ביקש המבקש מבית משפט קמא להורות על חידוש ההליכים בתביעה (להלן: הבקשה הראשונה). הוא טען כי מאז שההסכם קיבל תוקף של פסק דין עברו 12 חודשים, וזכויות הבעלות על הדירות עדיין לא נרשמו על שמו. המשיב הגיב לבקשה וטען כי הזכויות בדירות טרם נרשמו על שם המבקש עקב סיבות התלויות בו, ולכן – לפי הסיפא לסעיף 6 להסכם, אין מקום להורות על חידוש ההליכים בתביעה.
בהחלטתו מיום 2.4.2024 קבע בית משפט קמא כי אין לחדש את ההליכים בתביעה (להלן: ההחלטה הראשונה). נקבע כי רישום הזכויות בדירות התעכב עקב סיבות התלויות במבקש, ועל כן "לכל הפחות התקופה שמיום 22.1.24 ועד ליום 10.6.24 לא תובא במניין 12 החודשים שנקצבו לצורך רישום הדירות על שם התובע" (סעיף 20 להחלטה הראשונה). בניכוי תקופה זו, כך נקבע, לא חלף פרק זמן של 12 חודשים ממועד כניסת ההסכם לתוקף ועד למועד ההחלטה הראשונה ולכן דין הבקשה להידחות.
ביום 14.9.2025 הגיש המבקש בקשה נוספת, שנייה במספר, לחידוש ההליכים. בבקשה נטען כי הזכויות בדירות עדיין לא הועברו אליו, וכי אף בניכוי התקופה הנקובה בהחלטה הראשונה – חלף כבר פרק זמן של למעלה מ-12 חודשים מאז אישור הסכם הפשרה. לבקשה זו צורפו בין היתר התכתבויות בדואר אלקטרוני שנערכו בין הצדדים. נטען כי בא כוח המשיב באוקראינה לא ניאות להיפגש עם בא כוח המבקש באוקראינה, בטענה כי המשיב עסוק ולא הספיק להיפגש עם בא כוחו באוקראינה כדי לטפל בהעברת הדירות.
בתגובתו טען המשיב כי המבקש עושה הכול כדי להכשיל את הסכם הפשרה תוך מצג שווא כאילו הוא משתף פעולה, וזאת עקב המלחמה באוקראינה אשר הביאה לירידת ערך הדירות. לגופו של עניין, נטען כי גם בפעם הזו – העיכוב ברישום נעשה מסיבות התלויות במבקש. נטען, בין היתר, כי המבקש הודיע רק כעבור חודש כי הוא חתם על ייפוי כוח ושניתן להתקדם עם הליך הרישום; ושמאז עברה ההתנהלות בין הצדדים להתקיים בין באי כוחם באוקראינה, ובא כוח המבקש באוקראינה ניתק מגע למשך 4 חודשים על אף הניסיונות ליצור איתו קשר.
החלטת בית משפט קמא
בהחלטתו מיום 23.10.2025 קבע בית משפט קמא פעם נוספת כי אין לקבל את הבקשה לחידוש ההליכים (להלן: ההחלטה השנייה). נקבע כי הצדדים מאשימים זה את זה בהתנהלות אשר גרמה לעיכוב ברישום הזכויות בדירות; ואף-על-פי-כן הם לא הציגו ראיות שעל יסודן ניתן לקבוע מי מהם אחראי לכך שרישום הזכויות טרם הושלם. בית המשפט קבע כי הנטל היסודי בבקשה לחידוש ההליכים מוטל על המבקש. לכן, ועל רקע הסייגים לפיהם המועדים הקבועים בהסכם יידחו בהתאמה למועדי העיכוב התלויים במבקש – לא די בכך שחלפו 12 חודשים כדי לקבוע שהמבקש הרים את הנטל לביסוס בקשתו.
מכאן הערעור (וכפי שיובהר להלן – בקשת רשות הערעור) שלפניי.
טענות המבקש
המבקש ציין בראשית הדברים כי לשיטתו עומדת לו זכות ערעור שכן מדובר בהחלטה המאוחרת לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה; וכי אין זו החלטה הנוגעת לביצועו של פסק הדין אלא לתוצאה הנובעת מהפרתו. יחד עם זאת, הוסיף המבקש וביקש כי אם ייקבע כי אין מדובר בערעור בזכות, בית המשפט ישתמש בסמכותו הקבועה בסעיף 149(4) לתקנות סדר הדין וידון בערעור כבבקשת רשות ערעור.
לגופם של דברים נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר הטיל על המבקש את הנטל להוכיח כי העיכוב ברישום הזכויות נגרם מסיבות שאינן קשורות בו. לטענתו, הנטל האמור מוטל על המשיב משום שככלל נטל השכנוע להוכחת טענה מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט. הנטל המוטל על המבקש הוא להוכיח את העובדות שבבסיס בקשתו; ועל המשיב להוכיח את העובדות המבססות את הגנתו. במקרה הנוכחי, משחלפו 12 חודשים ממועד כניסת ההסכם לתוקף (אף בניכוי התקופה שנקבעה בהחלטה הראשונה), הנטל להוכיח כי רישום הזכויות התעכב מסיבות הקשורות במבקש – מוטל על המשיב. מאחר שבהתאם לקביעת בית משפט קמא המשיב לא עמד בנטל זה, יש לקבל את הבקשה לחידוש הליכים.
לחלופין, טוען המבקש כי אף אם הנטל להוכיח שהוא לא גרם לעיכוב ברישום הזכויות מוטל עליו, הרי שמדובר ב"עובדה שלילית" שלהוכחתה ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות. על כן די בראיות שהובאו כדי להוכיח שהעיכוב לא נגרם מסיבות הנוגעות למבקש; ויש להורות אם כן על חידוש ההליך.
טענות המשיב
המשיב טוען מנגד כי אין למבקש זכות לערער שכן ההחלטה השנייה לא סיימה את המחלוקת בין הצדדים. נטען כי התביעה לא נדחתה או נמחקה אלא עוכבה; היינו – לאחר ההחלטה השנייה בית המשפט לא סיים את ההליך ולא "קם מכיסאו".
לגופו של עניין, חוזר המשיב על השתלשלות העניינים המובילה לשיטתו למסקנה כי העיכוב ברישום הדירות נגרם מסיבות התלויות במבקש; וכי בתוספת תקופת עיכוב זו – הבקשה השנייה לחידוש ההליך הוגשה בטרם הסתיימה התקופה הקצובה שניתנה לו לרישום הדירות.
באשר לשאלת הנטל, טוען המשיב כי בבקשה המוגשת על ידי המבקש לחידוש ההליך – מוטל עליו הנטל להוכיח הן שחלפו 12 חודשים ממועד מתן התוקף להסכם הפשרה, והן כי לא נגרם בתקופה זו עיכוב שתלוי בו. אין די בכך שחלף פרק זמן של 12 חודשים כדי להעביר את הנטל לכתפי המשיב, שכן נטל השכנוע מוטל ככלל על מגיש הבקשה, מכוח הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה".
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים על נספחיהן, מצאתי כי יש לדון בערעור כבבקשת רשות ערעור, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין; ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל.
לעניין סיווג ההליך – כידוע, על פסק דין של בית המשפט המחוזי ניתן לערער לבית משפט זה בזכות; ועל "החלטה אחרת" בעניין אזרחי – יש לבקש רשות ערעור (סעיפים 41(א)-(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בענייננו, השאלה היא אפוא האם ההחלטה השנייה היא "פסק דין" – שאז הערעור עליה הוא בזכות; או שהיא "החלטה אחרת" – שהערעור עליה הוא ברשות.
כלל ידוע הוא כי ההכרעה בשאלת הסיווג איננה נעשית בהתאם לכותרת שנתן בית המשפט להחלטתו אלא בהתאם למהותה. המבחן המקובל להבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת הוא מבחן "סופיות הדיון", הבוחן האם ההחלטה סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים אם לאו. מבחן עזר למבחן זה הוא מבחן "הסעד" – הבוחן אם במסגרת ההחלטה השיפוטית ניתן או נשלל סעד מהסעדים שהתבקשו בתביעה. אם התשובה חיובית – הרי שמדובר בפסק דין או למצער בפסק דין חלקי (ראו: ע"א 40296-10-25 כהן נ' פוליגון נדל"ן בע"מ, פסקה 13 (11.3.2026) (להלן: עניין פוליגון); רע"א 13698-10-24 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' שושני, פסקאות 39-37 (26.6.2025); בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית, פסקה כ' (4.4.2017)).
באשר לסיווג החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין בהליך, ישנו מבחן עזר נוסף, הבוחן האם ההחלטה טפלה לנושא המחלוקת העיקרית ולפסק הדין שהכריע באותה המחלוקת (לדוגמה, בכך שהיא עוסקת רק בדרכי מימושו של פסק הדין). אם ההחלטה טפלה לפסק הדין, הנטייה תהיה לראותה כהחלטה אחרת ולא כפסק דין (ראו: עניין פוליגון, שם; ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158-157 (1993); ע"א 412/85 בנק קופת עם נ' הנדלס, פ"ד מ(3) 128, 131 (1986)).
ראשית יובהר כי גם סיווגו של פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה אינו מובן מאליו (וסיווג זה עשוי להשליך על סיווג ההחלטה השנייה). זאת מאחר שפסק הדין – כעולה מהסכם הפשרה שהוא נתן לו תוקף, לא יסיים בהכרח את המחלוקת בין הצדדים (ראו והשוו: ע"א 5493/17 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' עד עד חברה לנאמנות בע"מ, פסקה 6 (15.8.2019); רע"א 3233/14 בראודה נ' פרבר (30.10.2014)). יחד עם זאת, הצדדים לא העלו טענות בהקשר זה, ולכן אניח לצורך הדיון כי יש לסווג את פסק הדין ככזה, כפי שהניחו הצדדים.
במקרה דנן, משמעותה של ההחלטה השנייה איננה כי ההליך יסתיים, אלא כי עיכובו יימשך, והחלטה זו אף לא נתנה או שללה במישרין סעד כזה או אחר שהתבקש בתביעה. אכן, ההחלטה השנייה (כמו גם הראשונה) הייתה עשויה להביא לסיומו של ההליך בעקיפין, אילו היו הזכויות בדירות נרשמות על שם המבקש בתקופה שהתווספה ל-12 החודשים הראשונים מכוחה. אולם, כך או כך, מדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין שאיננה מכריעה ביחס לגוף המחלוקת בהליך ולכן יש לסווגה כ-"החלטה אחרת". כך נפסק אף בנוגע לערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין – וזאת על אף שהחלטה מעין זו מסיימת בהכרח את ההליך – בעוד שבענייננו ייתכן שההליך יימשך גם אחרי ההחלטה (ראו: ע"א 8514/23 לוי נ' פלונית, פסקה 8 (25.6.2024); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 45 (3.2.2011); ע"א 6345/11 מינהל מקרקעי ישראל נ' יומטוביאן, פסקה 6 (15.5.2012)). לכן, ההחלטה השנייה היא "החלטה אחרת", והערעור עליה אינו בזכות אלא ברשות.
ומכאן לטענות הצדדים לגופו של עניין – המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרו של דבר לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע להוכיח כי העיכוב ברישום הדירות נגרם או שלא נגרם מסיבות התלויות במבקש. זאת כאשר בית משפט קמא קבע שאף אחד מהצדדים לא הוכיח את גרסתו ביחס לסיבות לעיכוב. בהקשר זה אני סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי נטל השכנוע בהקשר זה מוטל על המבקש.
הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוא בעל אופי דואלי – הסכמי ושיפוטי, ולכן פרשנותו תעשה בהתאם לכללי הפרשנות החלים על חוזים (ראו: רע"א 31124-03-25 מיראלי נ' נדב לב בתפקידו כנאמן לנכסי החייב, פסקה 17 (18.9.2025) (להלן: עניין מיראלי); ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' הרב מרדכי דב קפלן, פסקה ל' (28.10.2015); בע"מ 2514/07 הר-לב נ' בן-לולו, פסקה 19 (19.1.2010)).
נקודת המוצא בפרשנות חוזים מצויה כידוע בלשון החוזה, לה ניתן משקל משמעותי בגיבוש המסקנה אודות אומד דעת הצדדים (יובהר כי עקב מועד מתן התוקף להסכם, על פרשנותו חלים דיני פרשנות החוזים שקדמו לתיקון 3 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 אשר תיקן את סעיף 25 לחוק זה). לצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם הלשון אינה מובילה למסקנה חד-משמעית באשר לאומד דעת הצדדים, ובית המשפט יידרש לבחינת תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם לפי נסיבות העניין בכללותן. ככל שלא ניתן לאתר תכלית זו, תיבחן גם התכלית האובייקטיבית, בהתחשב בין היתר בהיגיון העומד בבסיס ההסכם (ראו: עניין מיראלי, בפסקה 17; ע"א 839/21 הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ, פסקה 33 (6.3.2024); ע"א 7347/21 פולימרס אינוביישן בע"מ נ' קבוצת פולימרס בע"מ, פסקה 39-38 (10.10.2024)).
כאמור, בענייננו מדובר בהסכם פשרה המסדיר בין היתר את האפשרות להמשיך את ניהול ההליך, אשר נחתם על ידי באי כוחם של הצדדים. סעיף 6 להסכם קובע כך:
"ככל שלא תירשמנה הזכויות בעלות [הטעות במקור – ר.ר.] בכל הדירות על שם התובע (או מי מטעמו כאמור לעיל בסעיף 1), בתוך 12 חודשים כאמור לעיל, רשאי התובע להודיע לבית המשפט על רצונו בחידוש ההליכים בתיק. אם נבע העיכוב ברישום הדירות מחמת החלפת זהות מקבל רישום הדירות (במקום התובע) ו/או עיכוב מצד התובע בחתימת מסמכים הנדרשים לצורך הרישום ו/או אי תשלום הוצאות החלפת זהות הנרשם החלופי כאמור בסעיף 1 לעיל, אזי המועדים הקבועים בהסכם זה יידחו בהתאמה למועדי העיכוב התלויים בתובע".
לשון ההסכם כפי שהיא צוטטה לעיל מביאה למסקנה כי הסייג לפיו רישום הזכויות התעכב מסיבות התלויות במבקש – הוא טענת הגנה אותה יכול המשיב להעלות. כך, הרישא של סעיף 6 קובעת באופן בלתי מותנה כי כדי שהמבקש יהיה רשאי להודיע על רצונו בחידוש ההליכים, די בכך שחלף פרק זמן של 12 חודשים והזכויות טרם נרשמו. אילו היה הסעיף כולל את הרישא בלבד, המסקנה הייתה ככל הנראה כי עם חלוף 12 חודשים – המבקש רשאי לדרוש את חידוש ההליכים. הסיפא של הסעיף אינה מטילה אם כך נטל על המבקש – להוכיח בבקשתו שהעיכוב לא נגרם מסיבות התלויות בו; אלא שזוהי טענת הגנה אפשרית של המשיב, שעליו להעלותה כדי למנוע את חידוש ההליכים.
כידוע, נטל השכנוע בנוגע לטענות הגנה בדין המהותי מוטל על הטוען אותן (ראו: ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון, פסקה 14 (11.4.2013); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 37 (2006); יניב ואקי דיני ראיות 1926 (2021)). כך הובהרו הדברים על ידי השופט צ' זילברטל ברע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ, פסקה 9 (5.5.2013):
"יודגש, כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע. כך למשל, מקום שבו במהלך התביעה מועלית טענת התיישנות כטענת הגנה. במקרה כזה, יהא נטל השכנוע, לעניין טענה זו, על כתפיו של הנתבע".
אלה הם פני הדברים באשר לטענה כי העיכוב נגרם מסיבות התלויות במבקש. מדובר בטענת הגנה אותה יכול המשיב להעלות, ואשר נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות הראשוני להוכחת העובדות העומדות בבסיסה – מוטל עליו.
מסקנה זו עולה גם מהתנהלות הצדדים בנוגע להחלטה הראשונה. כך, המבקש הגיש בקשה לחידוש ההליכים שכל שצוין בה הוא שעברו 12 חודשים ממועד אישור ההסכם. המשיב הגיב לבקשה והעלה בתגובתו את הטענה לפיה העיכוב ברישום הזכויות נגרם מסיבות הקשורות במבקש. לאחר מכן טען המבקש, בתשובה לתגובה, שהעיכוב לא נגרם באשמתו. כאמור, בסופו של דבר קבע בית המשפט בהחלטה הראשונה כי יש לקבל את טענת המשיב. כלומר, טענת התקיימות הסייג לחידוש ההליכים הועלתה על ידי המשיב בפועל כטענת הגנה.
זאת ועוד. המשיב בתגובתו לבקשה הראשונה לא טען כי המבקש הסתפק בבקשתו באיזכור חלוף הזמן שנקבע בהסכם הפשרה; ולא טען כי יש לדחות את בקשת המבקש מאחר שהמבקש לא טען ולא הוכיח במסגרת בקשתו כי האחריות לעיכוב חלה על המשיב. נראה אפוא כי שני הצדדים הניחו שמשחלף פרק הזמן שנקבע של 12 החודשים, די בכך מבחינת המבקש, והנטל להוכיח שהעיכוב נגרם מסיבות התלויות במבקש – מוטל על המשיב. הבנה משותפת זו של הצדדים מעידה על אומד דעתם בזמן כריתת ההסכם (ראו: ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג, פסקה 15 (16.10.2017); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא, פסקה 8 (10.6.2008)).
למעלה מן הצורך אציין שהמסקנה שלעיל בדבר פרשנותו של סעיף 6 להסכם הפשרה עולה בקנה אחד עם ההיגיון העומד בבסיס הסכם הפשרה – עניין שהוא בעל משקל באותם מקרים בהם לשון ההסכם אינה חד משמעית וכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים אינה ברורה.
בהקשר אחר בו נדונה השאלה על מי ראוי להטיל את נטל ההוכחה, נמנו בין היתר השיקולים הבאים:
"אם שני הצדדים נתפסים כבעלי מעמד שווה (עובדת היותו של צד אחד נתפס כחלש יותר משפיעה הן על נטל ההוכחה הן על כמות הראיה); מי משני הצדדים יישא בתוצאות חמורות יותר אם יוכבד עליו הנטל; בידי מי מצוי ידע טוב יותר ביחס לעובדות השניות במחלוקת ולמי יש גישה טובה יותר לראיות באופן שמטעמי נוחות והגינות יהא הוא הצד שיישא בנטל; האם העובדות השנויות במחלוקת הן עובדות חיוביות או שליליות, שאז יש בדרך כלל להטיל את הנטל על מי שבידיו להוכיח את היסוד החיובי; יש לבחור בחלוקת הנטלים בחלופה שתוליך בטווח הארוך למספר רב יותר של תוצאות נכונות או לכמות קטנה יותר של טעויות; אינטרס נוסף שיש לשמור עליו הוא הגנה על היציבות ועל הביטחון המשפטיים" (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 903 (2003)).
יישום השיקולים האמורים לענייננו מעלה כי ההיגיון תומך בהטלת הנטל על המשיב להוכיח שהעיכוב מעבר לפרק הזמן של 12 חודשים נגרם בעטיו של המבקש. ראשית, הטלת הנטל על המבקש עלולה להביא לתוצאה לפיה הוא יהיה חסום לאורך זמן ממושך מניהול התביעה כנגד המשיב, אם יהיה לו קושי להוכיח כי המשיב הוא האחראי לעיכוב. מנגד, הטלת הנטל על המשיב עלולה לכל היותר להביא לכך שהדיון בהליך יחודש וכי התביעה תתברר לגופה. הטלת הנטל על המבקש עלולה גם להביא לכך שבית המשפט ידחה את בקשתו לחידוש ההליך מבלי לקבוע מהו פרק הזמן בו התעכב הרישום מסיבות התלויות בו (כפי שקרה במקרה דנן).
מעבר לכך, המשיב – שעליו מוטל לדאוג לרישום הזכויות בדירות – הוא בעל ידע רב יותר ביחס לסיבות שגרמו לעיכוב ברישום הזכויות ולמשך העיכוב שנגרם, והטלת הנטל עליו – משמעה כי עליו להוכיח עובדה חיובית. מנגד, הטלת הנטל על המבקש תדרוש ממנו להוכיח עובדה שלילית (שאופן הוכחתה קשה יותר).
לאור כל האמור, הסיפא לסעיף 6 קובע טענת הגנה אפשרית למשיב, שנטל השכנוע להוכחת הרכיבים העובדתיים שלה – מוטל עליו. משנטל השכנוע מוטל על המשיב, ומשנקבע ששני הצדדים לא הוכיחו ברמה מספקת את טענותיהם בעניין הגורם האחראי לעיכוב ברישום, הרי שהיה מקום לקבל את בקשת המבקש ולהורות על חידוש ההליכים.
יובהר כי לא מצאתי מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא – לפיהם המשיב (כמו גם המבקש) לא הציג ראיות שדי בהן כדי להרים את הנטל להוכחה כי העיכוב נגרם מסיבות התלויות במבקש.
סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ו (28 יוני 2026).
רות רונן
שופטת