פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 59554-11-25
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
העותרים:
1. ג'האד ניקולא אלצאראץ
2. בשארה ג'האד אלצאראץ
3. ריכארדו ג'האד אלצאראץ
4. גריס ג'האד אלצאראץ
נגד
המשיבים:
1. שר הביטחון
2. אלוף פיקוד המרכז
3. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון
4. ראש המנהל האזרחי איו"ש
5. המועצה המקומית אלון שבות
6. המועצה האזורית גוש עציון
7. יהודה ברק, קב"ט אלון שבות
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד אהרון גבע
בשם משיבים 4-1:
עו"ד ענת גולדשטיין; עו"ד גיא יעקב
בשם משיבה 6:
עו"ד עקיבא סילבצקי; עו"ד ליאור זיכל
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
לפנינו עתירה המכוונת לסילוק מבנים ארעיים – קראוונים – שהוצבו לטענת העותרים שלא כדין על אדמותיהם (להלן: הקראוונים). בעתירה התבקשנו להורות למשיבים 4-1 להכריז על האדמות כשטח מתוחם לפי סעיף 2 לצו בדבר מבנים בלתי מורשים (הוראת שעה) (יהודה והשומרון) (מס' 1539), התשס"ד-2003 (להלן: הצו בדבר מבנים בלתי מורשים); וכן לעשות שימוש בסמכויותיהם מכוח סעיף 2 לצו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה והשומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007 (להלן: צו שימוש מפריע).
לטענת העותרים הם הבעלים של חווה חקלאית בגודל של כ-700 דונם הנמצאת במקום המכונה "ח'אלת ביר סוויר" באזור גוש עציון, שחלקה גובל ביישוב אלון שבות (להלן: המקרקעין או החווה). עוד כוללת החווה שטח נוסף בגודל של כ-154 דונם הגובל גם הוא ביישוב אלון שבות (להלן: השטח הנוסף). על פי העתירה המקרקעין רשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם סבו של עותר 1, כאשר העותרים הם חלק מיורשיו. בעתירה נטען כי החל מחודש אפריל 2024 הוצבו בהדרגה בשטח הנוסף חמישה קראוונים המהווים מבנים בלתי מורשים כמוגדר בצו בדבר מבנים בלתי מורשים. עוד נטען כי מזה שנתיים סובלים העותרים מהתנכלויות מצד תושבי היישוב אלון שבות בדמות פלישה למקרקעין, עקירת עצים מאדמותיהם והצבת מחסומים שנועדו למנוע מהם להגיע לעבד אותן, וכי כל אלו מהווים שימוש מפריע במקרקעין שלהם. לפיכך מבקשים העותרים כי נורה למשיבים 4-1 להפעיל את סמכויותיהם מכוח צווים אלו, ובפרט כאמור להכריז על המקרקעין כשטח מתוחם לפי סעיף 2 לצו בדבר מבנים בלתי מורשים; להפסיק את השימוש המפריע במקרקעין; ולפעול לסילוק המחסומים והקראוונים ממנו.
בתגובה המקדמית מטעם משיבים 4-1 נטען כי דין העתירה להידחות על הסף. ראשית מן הטעם שהוצאו זה מכבר צווי הריסה סופיים בעניין הקרוואנים כך שהעתירה בעניין זה התייתרה. שנית, באשר לאופן הפעלת סמכויות האכיפה בידי משיבים 4-1, שעה שצווי ההריסה הוצאו מכוח חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים, מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק תכנון ערים), עומד לעותרים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לענינים מינהליים, וזאת על פי פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים). שלישית, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל היעדר תשתית עובדתית מלאה ומבוססת, שכן בניגוד לאמור בעתירה, העותרים לא פעלו להסדרת זכויותיהם במקרקעין, ומהעתירה הושמטו גם הליכים קודמים בדבר מעמד המקרקעין. לבסוף נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה משלא נפל כל פגם בהליכי האכיפה שננקטו עד כה ביחס לקראוונים.
בתגובה המקדמית מטעם משיבה 6 נטען כי הקראוונים מצויים על אדמות מדינה. העותרים גם לא הוכיחו כי הם אכן בעלי המקרקעין, וגם לפי האמור בעתירה הם רק חלק מהיורשים של מי שנטען להיות הבעלים במקרקעין, אך לא צירפו לעתירה צו ירושה המצביע על כך. נוכח האמור, טענות העותרים אינן באות בגדרי צו שימוש מפריע, שעניינו במקרקעין פרטיים. אשר לצו בדבר מבנים בלתי מורשים, הכרזה על שטח מתוחם הינה אמצעי חריג שלא נעשה בו שימוש מזה שנים רבות והמקרה הנוכחי ודאי לא פוגע בביטחון הציבור או בסדר הציבורי במידה המצדיקה להפעילו כעת. לבסוף נטען כי סוגיות של הסגת גבול ופלישה למקרקעין הן סוגיות אזרחיות שיש לדון בהן במסגרת הליך אזרחי, כך שלעותרים עומד סעד חלופי בעניין זה.
דין העתירה להידחות על הסף. עיקר העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי נורה על פינוי קראוונים שהוצבו לטענתם באופן בלתי חוקי במקרקעין. משעה שעל פי עמדת משיבים 4-1 הוצאו צווי הריסה לגבי הקראוונים וננקטו פעולות אכיפה בעניינם, טענות העותרים בעניין זה אינן רלוונטיות עוד. העותרים אמנם דורשים כי נורה למשיבים לפעול מכוח הצו בדבר מבנים בלתי מורשים וצו שימוש מפריע. אולם לעניין זה מקובלת עלינו טענת משיבים 4-1 לפיה משעה שגורמי האכיפה בחרו לנקוט בהליכי אכיפה מכוח חוק תכנון ערים, לעותרים עומד סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לענינים מינהליים כאמור בפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים.
אשר ליתר טענות העותרים בדבר התנכלויות מצד תושבי היישוב אלון שבות, בהן הצבת מחסומים, הוראות שקיבלו מקצין הביטחון של היישוב, או "ביקורים" מצד תושבי היישוב במסגרתם הורו לעותרים להימנע משהייה בבתיהם – טענות אלה נטענו באופן כוללני, ללא פירוט לגבי מועד ואופן התרחשות האירועים האמורים. למעשה כל שצירפו העותרים לביסוס טענותיהם להתנכלויות כאמור הוא אישור על הגשת תלונה במשטרה לפני כשנה וחצי. בנסיבות אלה, העתירה אינה מציגה תשתית עובדתית מספקת המאפשרת להידרש לטענות העותרים (בג"ץ 24864-06-25 זידאן נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, פסקה 9 (28.7.2025); בג"ץ 7514/17 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 6 (29.1.2018)). נוסף על כך, מהתגובות המקדמיות עולה כי גם התשתית העובדתית שהובאה בעתירה בדבר היות העותרים בעלי המקרקעין הוא חלקי בלבד, ואינו משקף כהלכה את מצב הזכויות במקרקעין. למותר לציין כי תשתית עובדתית כאמור לא הובאה גם לפני אף אחד מהמשיבים במסגרת הפניות המוקדמות, ובמובן זה העותרים אף לא מיצו הליכים כנדרש (בג"ץ 44211-10-24 מרעי נ' שר הבטחון, פסקה 5 (5.11.2024)). טענות העותרים בעניינים אלו תישמרנה להם לנקוט בהליכים המתאימים תוך הצגת תשתית עובדתית מתאימה ולאחר מיצוי הליכים ראוי.
העתירה נדחית אפוא. העותרים יישאו בהוצאות משיבים 4-1 ומשיבה 6 בסך של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ב אב תשפ"ו (26 יולי 2026).
דוד מינץ
שופט
אלכס שטיין
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת