פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 50917-04-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט דוד מינץ
העותרים:
1. אמיר עביד
2. סאלם ברכאת
3. מוחמד איוב
4. בשאר עליאן
5. לית ברכאת
6. לינדא ברכאת
7. ג'יהאן ברכאת
8. רמזי ברכאת
9. אחמד אבו דאהוק
נגד
המשיבים:
1. שר הביטחון
2. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון
3. ראש המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד אבראהים שלבי
בשם המשיבים:
עו"ד יונתן ברמן; עו"ד דניאל רגב
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
לפנינו עתירה המכוונת לביטול הכרזה בדבר סגירת שטח ב"מרחב התפר" באזור הכפר נבי סמואל (להלן: הכפר) שהוצאה על ידי משיב 2 (להלן: המפקד הצבאי), ולחלופין למתן היתרי כניסה לישראל או סעדים חלופיים אחרים.
הרקע לעתירה
1. בשנת 2002 קיבלה ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי החלטה על הקמת גדר הפרדה (להלן גם: הגדר), במטרה לחצוץ בין שטחי אזור יהודה ושומרון לבין שטחי המדינה ולמנוע חדירת פעילות חבלנית לתחומיה (החלטה 2077 של הממשלה ה-29 "מרחב התפר" (23.6.2002)). תוואי הגדר שנקבע אינו חופף לחלוטין לקו תחום איו"ש, ובמספר אזורים חלקה של הגדר עובר באיו"ש כך שנוצר מרחב של שטחי איו"ש המצויים בין גדר הביטחון לבין קו תחום איו"ש. שטחים אלה מכונים "מרחב התפר". הואיל ואין כל מכשול פיזי המונע כניסה לישראל משטח מרחב התפר, ומתוך הבנה כי מתן אפשרות כניסה ויציאה חופשית מתחומי איו"ש למרחב התפר מאפשרת כניסה לישראל ללא בידוק, דבר הטומן בחובו סיכון ביטחוני – לאורך השנים הכריז המפקד הצבאי על שטחים שונים במרחב התפר כשטח סגור שהכניסה אליו והיציאה ממנו טעונות היתר. במוקד ענייננו עומדת אחת מאותן הכרזות – הכרזה בדבר סגירת שטח מס' 01/25/ס' (מרחב התפר) (יהודה ושומרון), התשפ"ה-2025 (להלן: ההכרזה).
2. בתמצית ייאמר כי העותרים הם תושבי הכפר, המצוי בתחום ההכרזה. על פי הנטען בעתירה, לאחר שקיבלו תושבי הכפר הודעה על סגירת השטח, בחודש ספטמבר 2025 נשלחו אליהם היתרים שכותרתם "היתר כניסה לישראל". אלא שבחלוף כחודשיים, וללא הודעה מוקדמת, החליט המינהל האזרחי להחליף את ההיתרים שנמסרו להם להיתרים שכותרתם "היתר כניסה" בלבד. העותרים, כך נטען, סברו כי חרף החלפת ההיתרים הם רשאים להיכנס לתחום המדינה, והם אכן עשו כן תוך שמירת החוק והסדר הציבורי. אלא שלפתע חל שינוי במדיניות המינהל האזרחי, שבעקבותיו החלו חלק מתושבי הכפר להיבדק באופן קפדני בתוך שטחי המדינה ואף התבקשו לצאת משטח המדינה בטענה שההיתר אינו מקנה להם זכות כניסה אליה.
3. על רקע האמור הגישו העותרים למשיב 2 ביום 5.2.2026 השגה כלפי ההכרזה. הם טענו בין היתר כי ההכרזה נעשתה בחוסר סמכות, גורמת לפגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויותיהם ובמרקם חייהם, ולוקה בשלל פגמים מינהליים.
4. ביום 14.2.2026 נדחתה ההשגה. נקבע כי ההכרזה נעשתה בסמכות; כי ביסוד ההכרזה עומד צורך ביטחוני ממשי; כי להכרזה קדמה בחינת חלופות שונות לגבי היקף השטח עליו היא חלה; כי משטר ההיתרים הנוהג במרחב התפר הוא כלי מידתי והכרחי להתמודדות עם צרכי הביטחון; כי נהלי מרחב התפר העדכניים מתירים הגשת בקשות לקבלת היתרים פרטניים לצרכים שונים, באופן המאפשר לתושבי הכפר לשמור על מרקם חיים תקין; וכי ההכרזה אינה מגלמת ענישה קולקטיבית. כן נקבע כי כפי שנכתב באופן מפורש בהיתרים המקוריים שחולקו לתושבי הכפר, הם מורשים להיכנס למרחב התפר בלבד, ולא לשטח המדינה. אף אם ניתן היה להבין בתחילה כי ההיתרים שחולקו מאפשרים כניסה לישראל, מדובר היה בטעות שתוקנה באופן מהיר ויעיל.
5. מכאן העתירה שלפנינו, בה התבקשנו להורות על ביטול ההכרזה, ולמצער להורות על הנפקת היתרי כניסה לישראל עבור העותרים או על סעדים חלופיים נוספים. בעיקר נטען כי ההכרזה אינה מידתית ונגועה באפליה; כי העותרים הסתמכו על כך שניתנו להם היתרי כניסה לישראל ושינו את מצבם בעקבות זאת, כך ששינוי המדיניות פוגע באינטרס ההסתמכות שלהם; כי נפגעה זכות הטיעון שלהם שעה שלא נערך להם שימוע כדין; כי החסימות וההגבלות על התניידותם באזור מגוריהם פוגעות בחופש התנועה שלהם; כי ההכרזה לוקה בחריגה מסמכות ומבוססת על שיקולים זרים; כי היא מהווה ענישה קולקטיבית; כי היא בלתי סבירה ומפרה את הוראות המשפט הבינלאומי; וכי היא פוגעת קשות בכבודם.
6. בתגובה המקדמית לעתירה נטען בעיקר כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי. כפי שהוסבר לעותרים גם במענה להשגתם, בבסיס ההכרזה עומדים צרכים ביטחוניים מובהקים. בטרם בוצעה ההכרזה נערכה עבודת מטה מקיפה במסגרתה נבחנו מספר חלופות במטרה לצמצם את הפגיעה בתושבי האזור ונבחר תא השטח המינימלי ביותר הנדרש לשמירה על צרכי הביטחון. בתוך כך ניתנה לתושבי האזור הזדמנות להשיג על ההכרזה בטרם כניסתה לתוקף, והעותרים לא עשו כן אלא חודשים ארוכים לאחר מכן.
7. כמו כן, משטר ההיתרים שהונהג ביחס לכניסה והיציאה ממרחב התפר הוא מידתי ונועד לשמור על מרקם החיים התקין של תושבי מרחב התפר. אין לתושבי הכפר זכות קנויה להיכנס לישראל, ואין עילה ליתן לעותרים היתרים כאמור. גם לא מדובר בשינוי מדיניות, שכן זכות זו מעולם לא הוקנתה להם. בנוסח ההיתרים הקודמים שקיבלו אמנם נפלה טעות, אך זו תוקנה. מכל מקום, הערכאה המתאימה לדון בעתירות שעניינן היתרי כניסה לישראל היא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.
דיון והכרעה
8. דין העתירה להידחות.
9. הגם שההכרזה נעשתה כבר בתחילת חודש ספטמבר 2025, ההשגה עליה הוגשה רק בחלוף מספר חודשים, ביום 5.2.2026, והעתירה הוגשה ביום 23.4.2026, כחודשיים לאחר שנדחתה ההשגה. העותרים ניסו להצדיק זאת בעיקר בטענה כי רק לאחרונה התברר להם שחל "שינוי במדיניות" המשיבים בנוגע לשימוש בהיתרים לצרכי כניסה לישראל. ברם כלל לא ברור מדוע וכיצד יש במדיניות הנוגעת לכניסתם לישראל כדי להשליך על טענותיהם לגבי ההכרזה המתייחסת למרחב התפר, וממילא אין בה כדי להצדיק את השיהוי בהעלאת הטענות (בג"ץ 63907-04-26 מוחמד נ' מפקד כוחות צה"ל איו"ש, פסקה 3 (28.4.2026); בג"ץ 58064-11-25 מפלגת כל אזרחיה נ' משרד הבריאות, פסקה 5 (25.12.2025)). למותר לציין כי אין בבקשה "להארכת מועד להגשת עתירה" כדי לרפא את הפגם שנפל בהתנהלות זו.
10. לכך מצטרפת העובדה כי חלק מהסעדים החלופיים שהועלו בעתירה (כגון הסעדים הנוגעים לפתיחת פתחים בגדר ההפרדה) לא הועלו כדבעי על ידי העותרים במסגרת ההשגה, באופן המצדיק את דחייתם על הסף גם בשל אי-מיצוי הליכים (בג"ץ 45325-08-24 אלחרר נ' שר הביטחון, פסקה 6 (14.4.2026); בג"ץ 67022-02-25 סלימאן נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 7 (1.6.2026)). כמו כן, ככל שבאמתחתם של העותרים טענות שעניינן זכאותם לקבל היתרי כניסה לישראל, הרי שעומד בפניהם סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000).
11. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לגוף הדברים, אך יצוין, גם אם למעלה מן הצורך, כי ביסוד ההכרזה עומדים שיקולים ביטחוניים מובהקים. בניגוד לטענת העותרים, לא מדובר בשיקולים ה"חורגים באופן מובהק מהשיקולים הראויים והמותרים למפקד צבאי", אלא בשיקולים רלוונטיים ביותר המתיישבים עם טיב הסמכות הנתונה לו (וראו למשל: בג"ץ 9961/03 המוקד להגנת הפרט נ' ממשלת ישראל, פסקאות 19-16 (5.4.2011)). עוד יש לציין, כפי שגם הובהר בהחלטה בהשגה, כי ככל שקיימים מקרים פרטניים המעוררים קושי, ניתן לפנות להסדרתם באמצעות בקשות מתאימות. כמו כן, ברגיל טעות טכנית בהיתרים אינה מהווה בסיס להסתמכות מוגנת (ראו והשוו: ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ, פסקה 29 (28.10.2010); בג"ץ 6414/15 ענק הבטיחות נ' משרד התקשורת, פסקה 38 (15.8.2016)).
העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ז (11 אוקטובר 2026).
יצחק עמית
נשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
דוד מינץ
שופט