פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
בר"מ 50162-09-26
לפני:
כבוד השופטת רות רונן
המבקשת:
רשות האוכלוסין וההגירה
נגד
המשיבות:
1. אוקסנה קוזמינה
2. יליזבטה קוזמינה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 14.9.2026 בעמ"נ 4454-03-26 שניתנה על ידי כבוד השופטת ת' בר-אשר
בשם המבקשת:
עו"ד סיון דגן; עו"ד סמדר כץ ברלינר
בשם המשיבות:
עו"ד אלכסנדר זרנופולסקי
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ת' בר-אשר) מיום 14.9.2026 בעמ"נ 4454-03-26, בגדרו נדחתה בקשה המבקשת להארכת עיכוב הביצוע של פסק הדין שנתן בית המשפט ביום 5.7.2026 (להלן: פסק הדין), עד שתגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, או עד המועד האחרון להגשתה. בפסק הדין, קיבל בית המשפט ערעור שהגישו המשיבות והורה כי יינתן להן מעמד של תושבות קבע.
הרקע לבקשה
שתי המשיבות הן אם (ילידת שנת 1971; להלן: האם) ובתה (ילידת שנת 2004; להלן: הבת), אזרחיות אוקראינה (להלן ביחד: המשיבות). האם נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2011, באשרת תייר מסוג ב/2, וביום 10.4.2012 נישאה לאזרח ישראלי (יליד שנת 1933; להלן: כהן). כהן והאם הגישו בקשה להסדרת מעמדן של המשיבות בישראל מכוח הנישואין, ובהמשך אותה שנה הגיעה הבת לראשונה לישראל באשרת תייר מסוג ב/2.
בשנים הראשונות להליך המדורג להסדרת מעמדן של המשיבות, התעוררו אצל גורמי המבקשת ספקות לגבי כנות הקשר בין כהן לבין האם. זאת, על רקע שתי בקשות שהגיש כהן להפסקת ההליך בשנים 2014-2013, וראיונות שנערכו בלשכת המבקשת. בסופו של דבר, המבקשת התרשמה באופן חיובי מהקשר בין כהן לאם, וביום 16.11.2016 ניתן לאם רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5. ביום 13.5.2018 ניתן גם לבת רישיון ארעי כאמור.
לטענת המבקשת, ביום 4.6.2019 התייצב כהן בלשכת המבקשת וביקש להוציא את המשיבות מישראל, בטענה שהאם גנבה ממנו 40,000 ש"ח. כחודשיים לאחר מכן, ביום 14.8.2019, נפטר כהן וההליך המדורג הופסק. ביום 16.11.2019, פקע תוקף הרישיונות של המשיבות, ומאז הן שוהות בישראל ללא מעמד חוקי, אם כי חוסות תחת מדיניות אי-ההרחקה הזמנית הנהוגה בישראל כלפי אזרחי באוקראינה.
ביום 12.11.2019, הגישה האם הגישה בקשה להסדרת מעמדה ומעמד הבת מטעמים הומניטריים מיוחדים. לאחר שהתקיימו שני ראיונות עם האם, דחתה המבקשת ביום 21.8.2022 את הבקשה מבלי להעבירה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה), וקבעה כי מכלול הטענות והנסיבות שהועלו אינם עולים כדי טעמים הומניטריים המצדיקים לקבלה.
המשיבות הגישו ערר פנימי על ההחלטה, אשר התקבל בהחלטה מיום 13.12.2022, ובעקבותיו הועבר עניינן לבחינת הוועדה. ביום 31.7.2023 המליצה הועדה ברוב דעות לדחות את בקשת המשיבות. בהמשך לכך, ביום 15.8.2024 דחה מנכ"ל המבקשת את הבקשה.
המשיבות הגישו ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים), אשר נדחה ביום 18.1.2026, לאחר שבית הדין לא מצא עילה להתערב בהחלטה.
ביום 2.3.2026 הגישו המשיבות ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בפסק הדין קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את הערעור והורה להעניק למשיבות מעמד של תושבות קבע. בתוך כך, נקבע כי אין לייחס משקל לטענות המשיבה לפיהן כהן התייצב בלשכת המבקשת וביקש להוציא את המשיבות מישראל, מאחר שטענות אלה לא נבדקו על ידי המבקשת ולא נתמכו באופן מספק.
עוד נקבע כי המבקשת ובית הדין לעררים שגו בהערכת זיקותיהן של המשיבות לישראל, מאחר שבחנו כל אחד מהיבטי המקרה בנפרד, במקום לבצע בחינה של כלל הנסיבות ומשקלן המצטבר. כמו כן, בית המשפט מצא שישנו פגם מהותי בכך שלא נערך כל ראיון לבת, לא נבחנו נסיבותיה ולא ניתן משקל לכך שגדלה והתחנכה בארץ והיום היא כבר בגירה כבת 22.
בית המשפט ייחס משקל רב לשיהוי החמור בטיפול בעניינן של המשיבות, מאז הגשת בקשתן בשנת 2019, אשר הותיר אותן בחוסר ודאות ממושך. אשר על כן, קבע בית המשפט כי חלף השבת העניין לבחינה מחודשת של המשיבה, הסעד המתאים בנקודת הזמן הנוכחית הוא ביטול ההחלטות הקודמות, קבלת הערעור ומתן מעמד של תושבות קבע למשיבות.
ביום 22.7.2026, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, ככל שתוגש, או עד תום התקופה להגשתה. בהחלטתו מיום 26.7.2026, בית המשפט קבע כי ספק אם יש הצדקה לעיכוב ביצוע, נוכח הימשכות ההליכים בעניינן של המשיבות, לרבות הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין יותר משבועיים לאחר שניתן. עוד התחשב בית המשפט בכך שלפי הבקשה - המבקשת טרם החליטה אם בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור.
בית המשפט עמד על כך שבהתחשב בתקופות הפגרה, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור יחול רק ביום 1.11.2026, כמעט ארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, כך שעיכוב ביצוע פסק הדין עד לתום התקופה להגשת בקשת רשות ערעור ימשיך את עינוי הדין שנגרם למשיבות. על כן, בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, ועיכב את ביצוע פסק הדין למשך חודשיים, עד ליום 6.9.2026.
ביום 6.9.2026 הגישה המבקשת בקשה להאריך את עיכוב הביצוע של פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין, ככל שתוגש, או עד חלוף התקופה להגשתה. זאת, בטענה שלמרות המאמצים שננקטו על ידיה, המבקשת טרם גיבשה עמדה סופית בשאלה אם להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין, בשל היעדרויות וזמינות מוגבלת של הגורמים הרלוונטיים במהלך פגרת הקיץ. בבקשתה נתנה המבקשת את הסכמתה לכך שיינתן למשיבות רישיון מסוג ב/1 עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, ככל שתוגש.
בהחלטתו מיום 14.9.2026, דחה בית משפט קמא את הבקשה, תוך שהפנה לטעמים שפורטו בהחלטתו מיום 22.7.2026; והדגיש כי לרשות המבקשת עמד פרק זמן ממושך, שחלקו לפני תחילת הפגרה.
על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי, ועמה בקשה למתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה בבקשה. בהחלטתי מיום 17.9.2026 נתתי צו ארעי כאמור, והוריתי למשיבות להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור
בבקשתה, טוענת המבקשת כי הן שיקולי מאזן הנוחות הן סיכויי ההליך מצדיקים את עיכוב ביצוע פסק הדין. אשר למאזן הנוחות, נטען שאף שהענקת מעמד של תושב קבע אינה בלתי הפיכה בהכרח, מעמד זה מקנה תעודת זהות ישראלית וזכויות סוציאליות נרחבות, והענקתו תקשה לכן על החזרת המצב לקדמותו. זאת, בשים לב לכך שהמשיבות מעולם לא החזיקו במעמד זה והן שוהות בישראל ללא מעמד מזה שנים. עוד נטען כי עיכוב הביצוע מבוקש לפרק זמן מוגבל, הנדרש לשם מיצוי זכותה הדיונית של המבקשת. מנגד, נטען כי למשיבות לא ייגרם כל נזק משמעותי כתוצאה מהעיכוב, וזאת בפרט לאור הסכמת המבקשת להעניק להן רישיון ישיבה מסוג ב/1, שיסדיר את שהייתן ועבודתן בישראל בתקופת הביניים.
לעניין סיכויי ההליך, המבקשת העלתה שורה של טענות כלפי פסק הדין, המבססות לשיטתה סיכויים גבוהים שבקשת רשות ערעור על פסק הדין תתקבל. בין היתר, נטען כי פסק הדין כולל קביעות מרחיקות לכת, אשר יש בהן משום התערבות חריגה בשיקול הדעת הנתון למבקשת בקבלת החלטות מהסוג הנדון. כך, נטען כי בית המשפט טעה בקביעתו כי נסיבותיהן של המשיבות מצדיקות הענקת מעמד מטעמים הומניטריים, ובקביעתו כי יוענק להן דווקא מעמד של תושבות קבע.
מנגד, המשיבות מתנגדות לבקשת רשות הערעור. לטענתן, המבקשת לא הצביעה על טעות בהחלטת בית המשפט לדחות את בקשתה להאריך את עיכוב ביצוע פסק הדין, אלא התמקדה בפריסת טענותיה לגבי סיכוייו של הליך שטרם הוגש. עוד טענו המשיבות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן באופן מובהק. הן מדגישות כי קבלת הבקשה משמעה הארכת הפגיעה המתמשכת בהן, חרף קיומו של פסק דין שהקנה להן מעמד של תושבות קבע, לאחר הליך שארך שנים. עוד מציינות המשיבות כי הבת הסתמכה בתום לב על פסק הדין ורכשה כרטיס טיסה לבודפשט ליום 4.11.2026, כך שעיכוב נוסף יפגע בתוכניותיה ובהוצאות שהוציאה. המשיבות טוענות כי הנזק הנטען על ידי המבקשת בדחיית הבקשה הוא היפותטי וספקולטיבי, ואף המבקשת מודה הוא ניתן לביטול, אם יתקבלו טענות המבקשת בערעור.
המשיבות הוסיפו כי התנהלות המבקשת בפועל סותרת לחלוטין את טענותיה בדבר דחיפות או קוצר זמן, ומעידה על חוסר תום לב. כך, נטען כי המבקשת השתהתה במשך למעלה מחודשיים ממועד מתן פסק הדין מבלי לגבש עמדה סופית באשר להגשת בקשת רשות ערעור, ופנתה בבקשות עיכוב רק ברגע האחרון וכמענה לפניות המשיבות ליישום פסק הדין. מנגד, יכולתה של המבקשת להגיש את הבקשה דנן - שהינה מקיפה ומפורטת - תוך שלושה ימים בלבד מאז ההחלטה שניתנה, מעידה כי היא מסוגלת לפעול במהירות ויעילות כאשר הדבר משרת את האינטרס שלה.
אשר להצעת המבקשת כי יוענק למשיבות רישיון מסוג ב/1 בתקופת הביניים, נטען כי זוהי הצעה שאינה יכולה לשמש תחליף ראוי לקיום פסק הדין ולסעד האופרטיבי שנפסק לטובת המשיבות בפסק הדין.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו נינתה הרשות וערעור הוגש לפי הרשות שניתנה בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; החלות בענייננו מכח סעיף 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.
בפתח הדברים יובהר כי ההחלטה הנתקפת בהליך דנן היא "החלטה אחרת" שניתנה על ידי בית משפט קמא, אשר אינה נבלעת בפסק הדין שניתן על ידיו. משכך, אמת המידה להתערבותה של ערכאת הערעור בה היא "ליברלית" באופן יחסי, וזאת בשים לב לאופי ההחלטה וחשיבותה (בר"מ 8009/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 13 (29.11.2023) (להלן: עניין פלוני); רע"א 7759/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בוטרוס נסרה, פסקה 8 (31.12.2019); ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' נור מסארוה, פסקה 19 (17.6.2015); בר"מ 8974/15 מוסקוביץ, אזרואל משרד עורכי דין נ' אורי גרוסמן, פסקה 5 (13.4.2016)). בענייננו, מדובר בהחלטה אשר עלולה ליצור "מעשה עשוי" בכל הנוגע לאפשרותה של המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בצירוף בקשה לעיכוב ביצועו; או למצער להכביד על האפשרות של השבת המצב לקדמותו. בכך עשויה ההחלטה לפגוע, הלכה למעשה, ביכולתה של המבקשת למצות את זכויותיה הדיוניות.
לגופם של דברים, כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין. על מערער המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שמטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מעמד הבכורה ניתן למאזן הנוחות (בר"מ 6072/23 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת המאוימים, פסקה 5 (23.8.2023); בר"מ 2541/23 גאבר נ' מדינת ישראל שר הפנים, פסקה 5 (4.4.2023); בר"מ 648/23 מחמוד ג'ברין אסמאעיל נואג'עה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 6 (21.2.2023)).
בענייננו, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. מתן מעמד של תושב קבע למשיבות מעניק תעודת זהות ישראלית, אינו מוגבל בזמן וכולל זכויות סוציאליות רבות. אם יינתן למשיבות מעמד כזה, הדבר עלול להקשות על המותב שידון בבקשת רשות הערעור (ככל שתוגש) להשיב את המצב לקדמותו, על ידי שלילת מעמד זה (ראו והשוו: עניין פלוני, בפסקה 14; בר"מ 67526-09-25 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלונית, פסקה 5 (19.10.2025); בר"מ 43625-05-26 רשות האוכלוסין וההגירה נ' גויא נימר גלטן ווין, פסקה 12 (8.6.2026)).
ודוקו: אף שבמקרה דנן פסק הדין לא העניק למשיבות אזרחות אלא תושבות קבע, בהינתן הדמיון בין השתיים – אני סבורה כי גם שלילת מעמד של תושב קבע אינה עניין של מה בכך. זאת, בפרט מקום שבו משמעותה עשוי להיות לא רק ב"שנמוך" המעמד, אלא בהותרת המשיבות ללא מעמד חוקי אחר בישראל. נסיבות אלה מחזקות את החשש שצוין כי ביצוע פסק הדין יפגע באפשרות לברר את טענות המבקשת בערעור או למצער יכביד על אפשרות זו.
אל מול הפגיעה האמורה במבקשת הצפויה כתוצאה מדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור, הרי שהנזק הצפוי למשיבות מדחיית מועד ביצועו הוא מצומצם יחסית. זאת, בשים לב לנכונותה של המבקשת להעניק למשיבות אשרת שהייה מסוג ב/1 עד למועד האמור. אשרה זו תאפשר למשיבות לעבוד בישראל ואף זכאות לזכויות סוציאליות מסוימות בתקופה זו. בכך יש כדי למתן במידה ניכרת את הפגיעה בהן כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק הדין.
אשר לטענה בדבר פגיעה בבת לנוכח טיסתה המתוכננת בתחילת חודש נובמבר – חזקה על המבקשת כי תאפשר את חזרתה של הבת לישראל לאחר נסיעתה, מבלי שהדבר יביא לפגיעה בה ולאובדן המעמד שיינתן לה בתקופת עיכוב ביצוע פסק הדין.
משזוהי המסקנה אליה הגעתי ביחס למאזן הנוחות, איני רואה צורך להידרש בהרחבה לסיכויי בקשת רשות הערעור, ככל שזו תוגש. אסתפק בלציין כי המבקשת מעלה, בין היתר, טענות שעניינן בכך שפסק דינו של בית משפט קמא אינו עולה בקנה אחד עם נוהל הטיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים; וכן להשלכות רוחב אפשריות להיעדר הסתמכותו של בית משפט קמא על רישומי המבקשת. מבלי להביע כל עמדה ביחס לטענות אלה – שיתבררו על פי הצורך אם אכן תוגש בקשת רשות ערעור - הרי על פני הדברים אין מדובר בטענות סרק אלא בטענות הראויות לבירור.
לפני סיום, אבהיר כי אינני מקלה ראש באופן התנהלות המבקשת בעניינן של המשיבות, ובפרט במשך הזמן שנדרש לטיפול בבקשותיהן שעה שהן מחוסרות מעמד. עניין זה קיבל ביטוי מרכזי בפסק דינו של בית משפט קמא, ומטבע הדברים הוא יובא בחשבון גם בהמשך. בשלב זה, אציין כי טוב תעשה המבקשת אם תפיק את הלקחים הנדרשים על מנת שהתנהלות כאמור לא תישנה.
סוף דבר: ניתן בזאת צו עיכוב ביצוע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עיכוב הביצוע יעמוד בתוקפו עד המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור. זאת, בכפוף לכך שהמשיבות יקבלו בפרק זמן זה אשרה מסוג ב/1. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ז (24 ספטמבר 2026).
רות רונן
שופטת