ראאד חמאמדה נ. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 50056-05-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ העותרים: 1. ראא'ד ח'ליל ג'בר חמאמדה 2. נעמאן שחדה אחמד חמאמדה 3. פצ'ל חסן אסמאעיל חמאמדה נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי באיו"ש 2. ראש המינהל האזרחי באיו"ש 3. מועצת התכנון העליונה באיו"ש 4. היחידה המרכזית לפיקוח באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ל' סיוון תשפ"ו (15 יוני 2026) בשם העותרים: עו"ד צבי אבני בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטלו את החלטות משיב 1, המפקד הצבאי באיו"ש (להלן: המשיב) הדוחות את בקשות העותרים למתן החרגה/אישור לקידום הליך רישוי/הליך תכנוני ביחס למקרקעין המצויים בקצהו הצפון-מערבי של שטח אש 918 (להלן בהתאמה: ההחלטות ו-שטח האש), ומדוע לא יימנעו מהריסת הבינוי מתוקף ההחלטות. הרקע לעתירה העותרים הם תושבים בכפר מפקרה במסאפר יטא המצוי בקצהו הצפון-מערבי של שטח האש (להלן: המתחם). הם קיבלו צווי הריסה מטעם המשיב לגבי שלושת בתיהם שנבנו במתחם (להלן: המבנים). הצווים בעניינם של עותרים 2-1 התקבלו בשנת 2018, והצו בעניינו של עותר 3 התקבל בשנת 2012. בתמצית, לטענת העותרים ההחלטות אינן מבוססות, הן אינן עומדות באמות המידה המינימאליות של הסתמכות על העובדות הרלוונטיות, והן כלליות ומתעלמות מנתוניהם הפרטניים והקונקרטיים; המתחם נמצא בשולי שוליו של שטח האש בו מתקיימים אימונים "יבשים" (לא באש חיה) בלבד. בשל כך גם לא נשקפת לעותרים כל סכנה מהפעילות הצבאית המתקיימת במתחם ויש להחריג את עניינם לעומת מקרים אחרים בשטח האש; נקיטת הליכי אכיפה בעניינם של העותרים מהווה אפליה שעה שלא ננקטים הליכים דומים נגד מאחזים של יהודים המצויים בשטח האש. אדרבה, העותרים הינם יעד לאלימות של אותם מתיישבים יהודים והמשיב אינו פועל לשם מניעתה; ופסקי הדין שניתנו בעניין שטח האש אינם חלים על העותרים משום שהם מתייחסים לחלקו הדרומי, בעוד שבתיהם נמצאים כאמור בחלקו הצפון-מערבי. מנגד, לטענת המשיבים המבנים מצויים בשטח האש ובתוך תחום צו הסגירה החל בשטח אשר הכריז עליו כשטח צבאי סגור, והוקמו בניגוד לדין ללא היתרי בנייה; במהלך השנים ננקטו הליכי אכיפה בעניינם של המבנים כאשר בסופם ניתנו צווי הפסקת עבודה והריסה סופיים; בעתירה קודמת שהגישו העותרים סבר המשיב בטעות כי המבנים אינם ממוקמים בשטח האש ולכן מוכן היה לבחון את בקשותיהם בשנית. דבר זה מלמד כי המשיב אינו אטום כלפי צרכיהם של תושבי האזור ומוכן לשקול כל מקרה לגופו. ברם, משהתברר כי המבנים מצויים בתוך שטח האש, אף אם מתקיימים בו אימונים "יבשים" בלבד, לא ניתן לאשר קידום הליכי רישוי או תכנון במתחם. לפיכך יש לדחות את העתירה לגופו של עניין כמו גם בשל הצגת תשתית עובדתית ומשפטית חלקית מטעם העותרים שעה שבית משפט זה הכריע זה מכבר בגורל המבנים שהוקמו בתוככי שטח האש. מה גם שאין מקום לכרוך יחדיו את עניינם של שלושת העותרים בעתירה אחת. ביום 15.6.2026 קיימנו דיון בעתירה, בו ככלל, חזרו הצדדים על טיעוניהם. דיון והכרעה כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת הכריז המשיב על שטח האש כשטח צבאי סגור. במהלך השנים ועד שנת 1999 תוקנה ההכרזה וגבולות שטח האש תוקנו, עד שביום 5.1.1999 הוצא צו הכרזה חדש לשטח האש – צו סגירת שטח מס' 6/99/ס' העומד בתוקפו עד היום (להלן: הצו). מאז יצאו מספר פסקי דין מבית משפט זה באשר למבנים שהוקמו בגבולותיו של שטח האש, עד שבמסגרת בג"ץ 413/13 אבו עראם נ' שר הבטחון (4.5.2022) (להלן: עניין אבו עראם) ניתנה החלטה מפורטת על אודות התשתית המשפטית והעובדתית בכל הנוגע לגורל המבנים שנבנו ושהוקמו בשטח האש. באותו פסק דין נאמרו על ידי הדברים הבאים: "נקודת המוצא היא כי המפקד הצבאי מוסמך להכריז על שטחים סגורים ולאסור את הכניסה אליהם ללא היתר. סמכות זו מעוגנת בתקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 ובהוראת סעיף 318 לצו בדבר הוראות ביטחון [...]. מדובר בסמכות רחבה שנועדה לשרת אינטרסים ביטחוניים צבאיים, ובכלל זה תיחום שטחי אימונים לצורך הכשרת לוחמים ושמירה על כשירותם. [...]. כך גם, בית משפט זה הכיר זה מכבר בסמכותו של המפקד הצבאי להורות על סגירת שטח, וזאת כנגזרת מכללי התפיסה הלוחמתית, סמכות אשר יונקת את שורשיה בין היתר מן החובה לדאוג לשלומה וביטחונה של האוכלוסייה בשטח" (שם, פסקאות 30-29). כך באותו פסק דין גם נדחו טענות העותרים שם לגבי הפעלת סמכות מכוח סעיף 318 לצו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 העומדת, כנטען, בסתירה חזיתית להוראות המשפט הבינלאומי, ובכלל זה ובעיקר להוראות אמנת ג'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, 1949 (שם, פסקאות 32-31). כך גם נעשה ניתוח פרטני ומדוקדק על אודות מצב הבנייה בכל שטח האש ונקבע באופן חד-משמעי, לאחר פענוח תצלומי האוויר של שטח האש אשר צולמו בשנים הרלוונטיות, כי אין סימנים כלשהם המעידים על נוכחותם של תושבים קבועים במקום לפני שנת 1980 (שם, פסקאות 40-32). מכאן שאין מקום לספק כי טענת המשיבים שלפיה במקרה דנן המבנים נבנו בניגוד לצו נכונה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעה שבא-כוח העותרים הודה בטיעוניו לפנינו כי המועד המוקדם ביותר שבו נבנה המבנה הראשון היה בשנת 2010, כ-30 שנה לאחר מתן הצו. די אפוא בכך כדי לדחות את העתירה. עם זאת, למעלה מהצורך אדון בטענת העותרים כי יש להחריג את עניינם בשל כך שהמבנים מצויים בקצה שטח האש, שבו לא מתקיימים אימונים באש חיה כי אם אימונים "יבשים". מדיניותו של המשיב לגבי המשך קיומו של הצו נבחנה כאמור מספר פעמים בעבר, ולא נמצא בה דופי. מטרת הצו היא כאמור ייחוד שטח לשם קיום אימונים, והוא נועד בין היתר גם לשמור על שלומם של אזרחים המצויים בקרבת המקום לבל יאונה להם רע. העובדה כי במתחם מתנהלים כיום אימונים "יבשים" מהווה בעניין זה "נחמה פורתא", שכן אימונים צבאיים, אף שהם אינם כוללים תמיד ירי חם מכלי נשק, הינם בבחינת פעולות שלא פעם מוטב שתישארנה סמויות מן העין. על כן, הגדרת עניינם של העותרים כ"חריג" בשל מיקומו של המתחם בשולי שטח האש ושבו מתקיימים רק אימונים "יבשים", לא זו בלבד שאינה משנה דבר, אלא טמונה בכך סכנה שהחריג יהפוך בעתיד לכלל (וראו בעניין זה בהקשרים שונים: בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441, 510 (1988); בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 18 לפסק דינו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג (12.9.2017); בג"ץ 5403/22 לביא, זכויות אזרח, מינהל תקין ועידוד ההתיישבות נ' ראש הממשלה, פסקה 29 (22.9.2022)). מה גם, שברבות הימים, משגבולות שטח האש ייפרצו בשל קיומם של מבנים "חריגים" ותהיה נגיסה בגבולותיו, מבנים אחרים הבנויים בסמוך למבנים מושא העתירה שיוכשרו יהפכו אף הם ל"חריגים" ושטח האש ילך ויקטן עד אשר יעלם לחלוטין. זאת ועוד. כפי שפורט בתגובת המשיבים, במקרה זה לאחר שניתנו צווי הפסקת עבודה והריסה לעותרים לפני שנים ובקשותיהם למתן היתרי בנייה נדחו על ידי ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה, הוגשו על ידם עתירות שונות במסגרתן התבקש להורות על הכשרת בנייתם של המבנים. כך חלפו להן השנים בבקשות ועתירות שונות, גם לאחר מתן פסק הדין בעניין אבו עראם. במצב שכזה, אני מתקשה מאוד לאמץ את הטענה כי בנסיבות מעין אלו יש להחריג את עניינם של העותרים. זאת שכן נפסק לא פעם ולא פעמיים, אלא בעשרות פעמים ואף למעלה מכך ומקדמת דנן, כי די בכך שעותר מבקש להכשיר בדיעבד בינוי שנעשה באופן בלתי חוקי בתחומי צו איסור בניה, כדי להביא לדחיית עתירתו על הסף מפאת חוסר ניקיון כפיים מצִדו (וראו לדוגמה לאחרונה: בג"ץ 1098/24 אבו חאמד נ' ועדת המשנה לפיקוח, פסקה 5 (7.2.2024); בג"ץ 239/23 חמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 5 (19.3.2023); בג"ץ 4076-06-25 כליבי נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 6 (16.9.2025); בג"ץ 49338-09-25 אלמחד'י נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 8 (20.4.2026); בג"ץ 46081-09-25 סויטי נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 7 (3.12.2025); בג"ץ 32210-10-24 חטיב נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 9 (8.6.2025)). במסגרת זו אף נקבע כי אין מקום "להחריג" התנהלות בלתי חוקית במקרים מסוג זה (בג"ץ 3798/24 נושא נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 6 (20.4.2025)). אף אוסיף כי עצם העלאת הטענה שלפיה יש לראות בעניינם של העותרים מקרה חריג מעורר קושי בכך שהלכה למעשה העותרים אוחזים מזה ומזה ואינם מניחים את ידם (על דרך משל – קהלת ז', 18). מצד אחד, הבנייה כולה הוקמה בניגוד לצו, אך מצד שני המבנים קנו שבט במקומם במשך השנים בהן התנהלו הליכים משפטיים, כאשר בפי העותרים, לאחר עשיית דין עצמית ארוכת שנים, טענה שיש לבוא לקראתם כי להשקפתם השימוש שנעשה במתחם אינו מצדיק החלת הצו עליהם. טענה מעין זו לא ניתן להשקפתי להכיל (וראו עוד: בג"ץ 32610-07-25 דרדון נ' מפקד כוחות צה"ל, פסקה 6 (24.11.2025); בג"ץ 2675/23 מוסא נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 5 (30.10.2025)). אציע אפוא לחבריי שהעתירה תידחה תוך חיוב העותרים בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח. דוד מינץ שופט השופטת דפנה ברק-ארז: 1. ככל שמוקד הדיון הוא באכיפתם של דיני התכנון והבניה בלבד, מקובל עלי כי היה בסיס לדחיית העתירה ביחס לשלושת המבנים הקונקרטיים שנזכרו בה. לצד זאת, הפסיקה הקיימת בעניינו של שטח אש 918 מלמדת כי העותרים הוכרו זה מכבר כתושבי קבע במקום מגוריהם בקצה הצפון-מערבי של שטח האש, שהוגדר כשטח אימונים "יבש". זאת, בשונה מן החלק הדרום-מזרחי שעמד במרכזו של פסק הדין שניתן בבג"ץ 413/13 אבו עראם נ' שר הבטחון (4.5.2022) (להלן: עניין אבו עראם). על כן, מאחר שההחלטה שניתנה במקרה זה מבוססת על ההנחה שהעותרים אינם תושבי קבע במקום, אני סבורה כי יש להשיב את עניינם לקבלת החלטה מחודשת בבקשת ההחרגה שהגישו. 2. בשנת 2012 שר הביטחון דאז החליט לאפשר שהיית קבע של תושבים בחלקו הצפון-מערבי (ה"יבש") של שטח אש 918, באזור הידוע כמסאפר יטא. החלטה זו עוגנה בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 517/00 חמאמדה נ' שר הבטחון (7.8.2012) (להלן: בג"ץ 517/00), תוך אזכור מפורש בין השאר, של ח'רבת מפקרא. בהתאם לכך, אין בידי לקבל את טענת המדינה כי בענייננו מדובר ב"שטח האש אשר עצם השהייה בו אסורה בשל קיומו של צו סגירה" (פסקה 38 לתגובה המקדמית). כמו כן, אין בסיס לטענת המדינה שהובעה בדיון ולפיה החלטתו של שר הביטחון מאפשרת שהייה בלבד במקום, אך לא "שהיית קבע" או "מגורי קבע" (עמ' 6-5 לפרוטוקול הדיון מיום 15.6.2026). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הודעת המדינה המקורית ב-בג"ץ 517/00, שציינה במפורש כי "תתאפשר שהיית קבע באזור הצפון מערבי של שטח האש", ואף לא עם עמדת המדינה בהליכים מאוחרים יותר שאליהם הפנו העותרים. כך למשל, במסגרת התגובה המקדמית מיום 17.2.2023 בבג"ץ 7976/22 עווד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (להלן: עניין עווד), הליך שעודנו תלוי ועומד, נכתב באופן חד-משמעי כי במסגרת ההתדיינות ב-בג"ץ 517/00 – "הודיעה המדינה ביום 19.7.12 כי שר הביטחון החליט לאפשר שהיית קבע של העותרים באותן עתירות בחלקו הצפון-מערבי של שטח האש... מבלי לגרוע שטח זה מתחום שטח האש. בהודעת המדינה צוין כי בשטח זה יתקיימו אימונים ללא אש חיה בלבד, וכן צוין כי מצויות בו ח'רבת צירת עואד אברהים, ח'רבת טובא, ח'רבת צרורה וח'רבת מופקרא" (פסקה 4 לתגובה המקדמית, ההדגשה הוספה). 3. בענייננו, העותרים הגישו למפקד הצבאי בקשות החרגה פרטניות – ואלה נדחו בהחלטות מיום 11.5.2025, תוך שצוין בהן כך: "המקרקעין מושא הבקשה מצויים בחלקו הצפון-מערבי של שטח האש, בו מתקיימים אימונים 'יבשים' בלבד... יובהר כי אף לעמדת בית המשפט העליון, בתחום שטח האש לא היו מגורי קבע עובר לסגירתו לראשונה בשנת 1980, וכי ההכרזה עליו נעשתה כדין, כפי שנקבע בעתירות העקרוניות העוסקות בשטח האש. משכך, ברי כי קביעה זו נוגעת גם לתושבי מקבץ הבניה שנמצא בתחום המקרקעין מושא בקשה זו ואלה אינם נחשבים לתושבי קבע בשטח האש" (ההדגשה במקור). כפי שהוסבר – זה אינו מצב הדברים לאשורו. חברי השופט ד' מינץ מצביע על כך שבקשות העותרים נדחו, אך הנמקתן של ההחלטות מושא העתירה מלמדת כי הדברים לא נבחנו בשים לב למכלול העובדות הרלוונטיות. על כן, אילו דעתי הייתה נשמעת היה מקום להחזיר את הדיון בעניינם של העותרים לקבלת החלטה מחודשת בבקשת ההחרגה שהגישו, תוך התייחסות לנסיבותיהם הפרטניות, לרבות עובדת היותם תושבי קבע במקום והחשיבות הנודעת לכך שיוכלו לקיים את אורח חייהם, בכפוף למגבלות ההכרחיות הנובעות מקיומו של שטח אש "יבש" במקום. לאורכה ולרוחבה של העתירה הנוכחית – כמו גם בהליכים אחרים – שזורה הטענה הנוגעת למנהגיהם של העותרים ובני משפחתם, החיים בקהילות רועים שיש להן קשר חקלאי, כלכלי ותרבותי לאזור. כפי שציין השופט ע' גרוסקופף בפסק דינו בעניין אבו עראם: "בשטח אש 918 הוקמו במהלך השנים מבנים רבים, ונעשים בו שימושים אזרחיים על ידי טוענים לזכויות בקרקע, אשר יש הכרח ליישב בינם לבין השימושים הצבאיים לשמם הוכרז כשטח אש. הרשויות הצבאיות המופקדות על תכנון השימוש בשטחי אש יבחנו מטבע הדברים, הן את צורכי הצבא והן את האילוצים הקיימים בשטח, בטרם יורו על חידוש האימונים בשטח אש 918, ויקבעו את טיבם והיקפם. בעשותן כן, חזקה עליהן כי יבחנו את מכלול החלופות בראי הצרכים הצבאיים, ויביאו בחשבון אף את הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה האזרחית הטוענת לזכויות בשטח". הדברים יפים ביתר שאת ביחס למי שמקיימים את חייהם בחלק ה"יבש" של שטח האש. 4. הנה כי כן, ההחלטות מושא העתירה שקיבל המפקד הצבאי בכל הנוגע לבקשת ההחרגה, כמו גם עמדת המדינה בהליך זה, אינן מתייחסות כלל לשיקולים רלוונטיים, ואף נשענות על בסיס עובדתי שגוי. בנסיבות אלה, אני סבורה כי אין מנוס מהחזרת עניינם של העותרים לקבלת החלטה מחודשת בבקשת ההחרגה, ובהתאמה להוציא צו על-תנאי שיורה על כך. 5. בשלב זה הועברה לעיוני חוות דעתו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג, שצירף את הסכמתו לחברי השופט מינץ, ואני רואה לנכון להתייחס בקצרה לדבריו על מנת להעמיד דברים על דיוקם, מנקודת מבטי. 6. אפתח במישור העובדתי. חברי המשנה לנשיא מציין כי התנהלותם של העותרים לקתה בין השאר "בשהייתם במבנים אלה, ואף במגורים בהם, בניגוד לדין". דעתי שונה. אני סבורה כי אין יסוד לקביעה לפיה עצם השהייה והמגורים של העותרים במקום נעשו בניגוד לדין. זאת, משום שכבר נקבע כי הם בגדר תושבי קבע בחלקו הצפון-מערבי של שטח האש, מכוח החלטתו של שר הביטחון משנת 2012 שעוגנה בפסיקה מחייבת. אם כן, להבדיל מאשר הקמת המבנים כשלעצמה, אין לראות בהימצאותם בשטח משום פעילות שלא כדין. 7. אוסיף כי אני סבורה שפסק הדין בעניין אבו עראם אינו גורע כהוא זה מפסק הדין שניתן ב-בג"ץ 517/00. עמדתי זו אינה נובעת מהעדפתו של פסק הדין המוקדם על פני המאוחר, כי אם מן הטעם הפשוט שהליכים אלה עסקו מלכתחילה בחלקים שונים של שטח אש 918. הדבר עולה בראש ובראשונה מכתבי הטענות בעניין אבו עראם. כמתואר באותן עתירות, אלה הוגשו בהמשך ישיר לפסק דינו של בית משפט זה ב-בג"ץ 517/00, ונסבו על עניינם של יתר הכפרים שפסק הדין לא חל עליהם. בהתאמה, אף אחד מן העותרים בעניין אבו עראם לא התגורר בח'רבת מפקרא, שכלל אינה נזכרת בפסק הדין בעניין אבו עראם (בשונה מנקודות יישוב אחרות שיש אליהן התייחסות מפורשת). באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אחת מקבוצות העותרים בעניין אבו עראם (בג"ץ 413/13) הבהירה במסגרת ההתדיינות כך: "תגובת המשיבים לא מתייחסת במפורש להחלטת שר הביטחון במסגרת ההליכים הקודמים, אשר הוצגה בהודעה המשלימה מטעם המשיבים מיום 19.7.12 בבג"ץ 517/00, לפיה באזור הצפון-מערבי לא יתקיימו אימונים באש חיה ותתאפשר שהיית התושבים שם. עמדה זו היתה הבסיס לפסק הדין שניתן בעתירה הקודמת והעותרים, כמו גם שאר תושבי שטח האש, רואים בה את נקודת המוצא לדיון בעתירה הנוכחית. על כן לא הצטרפו לעתירה הנוכחית תושבי הכפרים שבחלק הצפון-מערבי של שטח האש, ובעיקר תושבי הכפרים מופקרא וטובא, אשר הרכיבו חלק נכבד מרשימת העותרים בהליכים הקודמים, שהרי הסעד הראשון והמרכזי המבוקש בעתירה זו – מניעת פינויים של העותרים – אינו רלוונטי עוד לגביהם" (פסקה 4 לתגובת העותרים מיום 27.8.2013). 8. מעבר לכך, להבחנה הברורה בין עניין אבו עראם לבין בג"ץ 517/00 יש ביסוס אף בהתדיינויות נוספות שנסבו על שטח אש 918. כך למשל, בעע"ם 2580/20 חמאמדה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (15.2.2022) הובהר בפסק הדין כי ההתדיינות בעניין אבו עראם מתמקדת "בחלק הדרום-מזרחי של שטח האש" (שם, בפסקה 4. זאת לאחר שעוד קודם לכן צוין בהחלטה באותו הליך מיום 25.5.2020 , בהתייחס לעניין אבו עראם, כי בשנת 2012 "שר הביטחון החליט לאפשר שהיית אנשים בחלקו הצפון-מערבי של שטח האש – בו מצויים ארבעה כפרים, לרבות ח'ירבת מופקרא... בהמשך הוגשו לבית משפט זה שתי עתירות נוספות, בהן התבקש למנוע פינוי שוהים ביתר חלקי שטח האש" (ההדגשות במקור)). זו אף הייתה עמדתה העקבית של המדינה בכתבי טענות מטעמה בשורת הליכים, כדוגמת התגובה המקדמית בעניין עווד שכבר הוזכרה לעיל, ובה צוין כי "בחודש ינואר 2013 הוגשו לבית המשפט הנכבד שתי עתירות חדשות – בג"ץ 413/13 ובג"ץ 1039/13... שהתייחסו לחלקו הדרומי של שטח האש" (פסקה 7, ההדגשה במקור. ראו גם פסקאות 29 ו-31 לתגובה זו). 9. אם כן, שני פסקי הדין ב-בג"ץ 517/00 ובעניין אבו עראם כלל אינם עומדים בסתירה זה לזה. ההבחנה הגיאוגרפית בין ההליכים הייתה ידועה לכול, ואין מקום ליצור "עירוב תחומין" ביניהם בחלוף שנים. אכן, פסק הדין בעניין אבו עראם "מתייחס במפורש" ל-בג"ץ 517/00, כפי שמטעים חברי המשנה לנשיא סולברג. אולם, לא מצוין בו כלל ועיקר שהוא משנה מהאמור ב-בג"ץ 517/00 או משפיע על קביעותיו. מנקודת מבטי, ההפך הוא הנכון: הצדדים בעניין אבו עראם הבהירו היטב כי עניינם נבדל משל העותרים ב-בג"ץ 517/00, שלא צורפו להתדיינות המאוחרת במודע ובמכוון. ממילא הקביעות בעניין אבו עראם אינן יכולות להתרחב מעבר לגדרי התשתית העובדתית הקונקרטית שנפרסה בו אל עבר חלקו הצפון-מערבי של שטח האש. על רקע זה, עמדתם של חבריי מרחיבה את תחומי תחולתו של פסק הדין בעניין אבו עראם, בניגוד לפסיקה המחייבת ב-בג"ץ 517/00 – ולזאת לא אוכל להסכים. להשלמת התמונה אציין כי אינני נדרשת כאן לגופן של הקביעות הפוזיטיביות בעניין אבו עראם, אלא לסוגיה שלא נדונה בו – מעמדם של תושבי הקבע בחלק הצפון-מערבי של שטח האש. 10. עוד אבהיר כי אין בסיס לחשש של חברי מפני "מדרון חלקלק", לפיו יחול כרסום זוחל ומתמשך בשטח אש 918. העותרים הוכרו כתושבי קבע במקום לא מפני שהם מתגוררים "בשוליו" של שטח האש, כאילו עסקינן במתחם מטושטש שגבולותיו הולכים ומתרחבים. לאמיתו של דבר, העותרים הוכרו כתושבי קבע מאחר שהם מתגוררים בחלק תחום ומוגדר בשטח האש, שלגביו החליט שר הביטחון באופן קונקרטי לאפשר שהיית קבע, והחלטה זו עודנה מגובה בפסק דין חלוט של בית משפט זה. חשוב להדגיש: ההחלטה נסבה על אזור ספציפי שקו הגבול שלו שורטט בבירור על-גבי מפה שצורפה להודעת המדינה משנת 2012 ב-בג"ץ 517/00. אם כן, גישתי אינה נוגסת בשטח אש 918, כי אם מבוססת על הכרה בתוקפה של ההחלטה המחייבת באשר לחלקו הצפון-מערבי. כל זאת, מעבר לחובה – גם כאשר קיימת מדיניות כללית – לשקול אם במסגרת בקשה נתונה קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לראותה כחריג לכלל (ראו והשוו: בג"ץ 2386/11 צלאח נ' מנהל הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין, פסקה 54 (14.2.2017); בג"ץ 4981/17 שרגאי נ' ראש המטה הכללי, פסקאות 22-21 (3.9.2019)). 11. חברי המשנה לנשיא סולברג מציין כי בקשתם של העותרים כבר הוחזרה בעבר לקבלת החלטה נוספת, לאחר שההחלטה המקורית בעניינם התבססה על נתונים שגויים. אכן כך היה. אולם, איני רואה כיצד עובדה זו מובילה למסקנה לפיה אין מקום לחזור ולהורות על כך, שעה שההחלטה המחודשת שהתקבלה מבוססת גם היא, כמוסבר לעיל, על תשתית עובדתית שגויה וחסרה. 12. צר לי אפוא שנותרתי בדעת מיעוט. דפנה ברק-ארז שופטת המשנה לנשיא נֹעם סולברג: במחלוקת שנתגלעה בין חברי, השופט ד' מינץ, שבא לכלל מסקנה כי נכון יהיה לדחות את העתירה, לבין חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, שלדעתה "אין מנוס מהחזרת עניינם של העותרים לקבלת החלטה מחודשת בבקשת ההחרגה, ובהתאמה להוציא צו על-תנאי שיורה על כך", מצאתי לנכון לצרף את דעתי לדעתו של חברי, השופט מינץ. כמתואר בחוות דעתו של חברי, בעשׂורים שחלפו מאז הוּצא צו ההכרזה הנוכחי על 'שטח אש 918' (להלן: שטח האש), ניתנו כמה וכמה פסקי דין בהליכים משפטיים שננקטו באשר למבנים שהוקמו בתחומי שטח האש – עד אשר ניתן בשנת 2022, פסק דינו העקרוני והמפורט של בית משפט זה בבג"ץ 413/13 אבו עראם נ' שר הבטחון (4.5.2022) (להלן: בג"ץ אבו עראם), אשר פּרשׂ יריעה רחבה ומקיפה, בפן העובדתי ובפן המשפטי; זאת, כדברי חברי, "בכל הנוגע לגורל המבנים שנבנו ושהוקמו בשטח האש". זוהי אפוא נקודת המוצא לדיוננו, ולהשקפתי גם נקודת הסיום, באשר ל-3 המבנים של העותרים, המצויים בתוככי שטח האש, על גבולותיו מ-4 רוחות השמיים. חברתי סבורה אחרת, נוכח "מקום מגוריהם בקצה הצפון-מערבי של שטח האש, שהוגדר 'יבש'. זאת, בשונה מן החלק הדרום-מזרחי שעמד במרכזו של פסק הדין שניתן בבג"ץ 413/13 אבו עראם נ' שר הבטחון". לגבי דידי, קשה להלום כי פסיקת בית משפט זה בבג"ץ אבו עראם, לגבי שטח האש בכללותו – כפי תיחוּמוֹ הקיים והתקף – לא תחוּל על מבנים מסוימים אך בשל מיקומם בשוליו של תחום שטח האש שהוגדר והוכרז; לאמור: מה מוֹתר עניינם של העותרים האלה דווקא, ולא אחרים? מנקודת מבטי, להחרגה מעין זו, אין הצדקה כשלעצמה; הבחנה גיאוגרפית מעין זו, לא בא זִכרה בין הקביעות המשפטיות בבג"ץ אבו עראם באשר לשטח האש כולו, והיא בעייתית גם מצד התוצאות האפשריות, הטבעיות, פועל יוצא הימנה. ודוק: אין זה מִן הנמנע, כי הצמצום דה פקטו של תחומי שטח האש – לא יֵעצר בזאת; שטחו צפוי כך להיגרע ולהצטמק עם כל עתירה עוקבת נוספת שתוגש לגבי מבנים סמוכים אחרים. כך למשל, ככל שיוחרגו 3 המבנים הללו, בקצה-קצהו של השטח, סמוך לגבול, בעקבות גישתה של חברתי, דעת לנבון נקל, כי עד מהרה יבואו עותרים אחרים בבקשה להחריג גם את המבנים שלהם, שאינם ממוקמים אמנם בסמוך לגבול המקורי של שטח האש, אולם סמוכים הם ל'גבול החדש' ששִׂרטטה אותה החרגה של 3 המבנים דנן – וכן הלאה; עוד כהנה וכהנה החרגות, שיצמצמו את גבולות שטח האש, ויקרבו את שוליו אל מרכזו. אכן, תמים-דעים אני עם חברי, באשר לחשש מפני הפיכת החריג לכלל (ראו פסקה 7 לחוות דעתו). בהשאלה ממסכת עירובין, שעיסוקהּ בתִיחוּם ובתחומין: שמא, מרוב 'פרצות', 'חורים' וחריגים, נִימָּצֵא במצב של "פָּרוּץ מרובה על העומד" (על-פי בבלי, עירובין טז, א; ראו גם: רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת טז, טז; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שסב) – שבו ה'מחיצה' לאו 'מחיצה' היא, אף לא ניתן לראותהּ כ'פתח', והשטח – שוב איננו תחוּם ומגודר. משנה תוקף לדברים הללו, בנסיבות הקונקרטיות שבענייננו, ומשני טעמים: הטעם האחד הוא כי בעניינם של 3 עותרים אלה ממש, הוגשה עתירה קודמת לבית משפט זה ולפני כשנה, ניתן פסק דין למחיקתה "משעה שהמשיב מצא לנכון לחזור בו מהחלטותיו ולבחון מחדש את בקשות העותרים" (בג"ץ 17258-12-24 חמאמדה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית (22.4.2025)). בתגובתה המקדמית של המדינה נאמר שם: "אחר בחינה נוספת של החלטות המפקד הצבאי מושא העתירה [...], אל מול כלל נסיבות העניין, נמצא כי יש מקום להביא את בקשות העותרים פעם נוספת בפני המפקד הצבאי, לצורך בחינת הבקשות"; ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). זאת, כפי שנמסר מאת המשיבים, מאחר ש"אגב גיבוש העמדה [...] התברר כי בהחלטות המפקד הצבאי נפלה שגגה בציון מיקום המבנים בשטח האש". דא עקא, לאחר שנערכה בחינה מחודשת כאמור, בא המפקד הצבאי לכלל מסקנה "כי אין מקום להחריג את המקרקעין מושא העתירה מתחום שטח האש", ומכאן למעשה העתירה הנוכחית שלפנינו. הנה כי כן, הסעד שמבקשת חברתי להעניק לעותרים – "החזרת עניינם של העותרים לקבלת החלטה מחודשת בבקשת ההחרגה" – דומה ואף חופף במהותו לאותו סעד שכבר ניתן להם בעתירתם הקודמת. הצדקה 'להחזיר את הגלגל' אחורנית – לא מצאתי. הטעם השני, נעוּץ בחוסר ניקיון הכפיים המובהק שבו לקתה התנהלות העותרים לכל אורך הדרך – הן בעצם הקמת המבנים בתוך תחומי שטח האש שלא כדין, ובלא היתר בניה; הן בשהייתם במבנים אלה, ואף במגורים בהם, בניגוד לדין, לצווים אופרטיביים וחד-משמעיים שניתנו לגבי המבנים הספציפיים, ולפסיקה הברורה והמפורשת של בית משפט זה בנוגע לשטח האש. למעשה, למקרא עתירתם ולמשמע טיעוני בא-כוחם על-פה, דומני כי העותרים עצמם אינם חולקים על עשיית הדין העצמית – החמוּרה והמתמשכת – המיוחסת להם (ראו פרוטוקול הדיון מיום 15.6.2025, עמוד 2). מכל מקום, בנסיבות אלה, שאפשר כי די היה בהן כדי להביא לדחיית העתירה על הסף, ודאי שאין להלום התייחסות מוּחרגת ומועדפת, והענקת סעד כאמור מאת בית המשפט הגבוה לצדק. עד כאן באשר להעדר הצדקה להחריג מן הכלל את עניינם של העותרים שלפנינו. להלן, שתי הערות קצרות הנוגעות לכלל, בעקבות דברי חברתי. ראשית, פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ אבו עראם, חל כאמור בנוגע לכל אותם מבנים שהוקמו בתוך שטח האש. עם זאת, מבקשת חברתי, לפנות לפסק דין שניתן בעתירה ישנה יותר, בבג"ץ 517/00 חמאמדה נ' שר הבטחון (7.8.2012) (להלן: בג"ץ 517/00), שנמחקה תוך שמירת טענות, נוכח הודעת המדינה בדבר "החלטת שר הביטחון שלפיה שהייתם של העותרים תתאפשר בחלק הצפון-מערבי של שטח אש 918" (שם, פסקה 2); לפי גישת חברתי, הלכה למעשה, יש ליתן לאותו פסק דין בבג"ץ 517/00 משקל מרכזי, שמא מכריע, בענייננו; כוחו גובר כך על קביעות, עובדתיות ומשפטיות, מאוחרות יותר בבג"ץ אבו עראם, בנוגע למבנים המצויים בתוך תחומי שטח האש. דא עקא, שעיון בפסק הדין בבג"ץ אבו עראם, מעלה כי לא זו בלבד שהוא מסדיר את הסוגיה שעל הפרק באופן עדכני ומפורט יותר, אלא גם שהוא מתייחס במפורש לאותה עתירה ישנה משנת 2000 ולפסק הדין שניתן בה (ראו שם, פסקאות 9-7). אף לא למותר לציין, כי מאז שניתן פסק הדין בבג"ץ 517/00 ועד מתן פסק הדין בבג"ץ אבו עראם, מים רבים זרמו בירדן, גם בניה בלתי-חוקית פשטה והתגברה בשטח (ראו למשל פסקאות 12-10 ו-27-26, שם). מכל מקום, ובכך עיקר לענייננו: ברי כי קביעותיו העקרוניות של בית משפט זה בבג"ץ אבו עראם, המסדיר באופן מקיף ורחב את הסוגיה, ואשר חלות כאמור על שטח האש כולו – נקבעו תוך שבית משפט זה נתן דעתו בפירוש לבג"ץ 517/00, והדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין. שנית, באשר לדברי השופט ע' גרוסקופף בפסק הדין בבג"ץ אבו עראם, שהובאו על-ידי חברתי בחוות דעתה כאן, בהיותם, לגבי דידה, "יפים ביתר שאת למי שמקיימים את חייהם בחלק ה'יבש' של שטח האש": דברים אלה שבחוות דעת השופט גרוסקופף בבג"ץ אבו עראם, באו סמוך לאחר דברים אחרים שהקדים וציין בחוות דעתו, ובהם חידד את ההבחנה שבין "מסלול ההכרעה המשפטי" של הדיון, לבין "מסלול הפשרה המעשי" – שלא צלח למרבה הצער, חרף ניסיונות כּנים וממושכים; כדבריו: בהקשר זה, "לאחר שמוצו הניסיונות לפשרה לדעת כל הצדדים, אין מנוס מחזרה למסלול המשפטי – וכפי שמראה חברי, השופט מינץ, כשפוסעים בו מגיעים לתוצאה שדין העתירות להידחות". עוד על זו הדרך, ראוי לציין, כי השופט גרוסקופף מצא לנכון לצרף דעתו גם לדברי השופט י' עמית בבג"ץ אבו עראם, אשר היטיב לחדד בתורו את הפער שבין שהִיה (פיזית) בשנים האחרונות בקרקע, לבין הכרה (משפטית) במגורי קבע בתוככי שטח האש: "העובדה ששטח האש שימש בשנות ה-89 וה-90 לאימוני חיל האוויר, מדברת בעד עצמה, ושוללת את טענות העותרים למגורי קבע בשטח האש. לכך יש להוסיף את האינדיקציות הרבות הנוספות שנסקרו בפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ. למעשה, גם העותרים עצמם מודים בתופעה של 'עליה אל פני הקרקע' בשנים האחרונות, קרי, בנייה מעל המערות ששימשו משך השנים חלק קטן מתושבי יאטה הסמוכה על בסיס עונתי בתקופת החורף" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). הנה כי כן, נשללה הטענה למגורי קבע בשטח האש כולו; ואידך זיל גמור. נעם סולברג משנה לנשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינם של השופט ד' מינץ והמשנה לנשיא נ' סולברג כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏י"ד באב התשפ"ו (‏28.7.2026). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט