פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 4855-09-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
המבקשים:
1. גדליהו ארנון
2. איתי אראל
3. אילת אראל
4. בן ארנון
5. שרון ארנון
6. רונית ויינריך
נגד
המשיבים:
1. משה דבוש
2. סער את רותם אחזקות (2002) בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ג' לוין) מיום 26.5.2026 ומיום 28.5.2026 בת"א 15216-09-22
בשם המבקשים:
עו"ד אדי לזר
בשם משיב 1:
עו"ד חגי טימנס
בשם משיבה 2:
עו"ד ערן סגל
פסק-דין
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ג' לוין) מיום 26.5.2026 ומיום 28.5.2026 בת"א 15216-09-22.
1. ברקע לבקשה עסקת מכר בין מבקש 1 (להלן: המבקש) למשיב 1 (להלן: המשיב), של נכס מסחרי באילת (להלן: הנכס) אשר היה רשום על שם המבקש ורעייתו ז"ל, שמבקשים 6-2 הם יורשיה. בפסק דין מיום 13.5.2026 נקבע כי העסקה בין הצדדים מבוטלת, הזכויות בנכס תושבנה למבקש והנכס ירשם על שמו (להלן: פסק הדין). עוד נקבע כי משיבה 2 (להלן: המשיבה), אשר ערכה הסכם עם המשיב לקניית הנכס ממנו בטרם ניתן פסק הדין, אינה יכולה להיבנות מהגנת תקנת השוק לגבי הזכויות בנכס ואין בהסכם שנערך בינה לבין המשיב כדי למנוע את השבת הנכס לידי המבקש. ביום 18.5.2026 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שתגיש. בהחלטתו מיום 26.5.2026 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה באופן חלקי והורה כי רישום הזכויות על שם המבקש לא יעוכב, אך יינתן צו איסור דיספוזיציה ביחס לזכויותיו בנכס, וביום 28.5.2026 נדחתה בקשת המבקש להתנות את מתן הצו הזמני בהפקדת ערובה. יוער כי בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על ההחלטה מיום 26.5.2026 נדחתה ביום 7.6.2026 (רע"א 82196-05-26).
2. מכאן הבקשה שלפנַי בה מלין המבקש הן על עצם מתן צו איסור הדיספוזיציה לזכות המשיבה, והן על קביעת בית המשפט המחוזי כי אין להתנות את הצו הזמני בהפקדת ערובה. המבקש טוען כי בשים לב לכך שמדובר בנכס מסחרי, שגה בית המשפט בכך שנעתר לבקשת המשיבה מבלי שזו הצביעה על כל זיקה מיוחדת לנכס המצדיקה זאת וכי בית המשפט גם לא נתן דעתו לכך שסיכויי הערעור שהגישה המשיבה נמוכים עד מאוד. לחלופין, ככל שיוחלט להותיר את הסעד הזמני על כנו, יש להורות למשיבה להפקיד ערובה בסכום משמעותי המשקף את שווי הנכס ואת משך העיכוב הצפוי באופן שיבטיח את זכויות המבקש. לטענת המבקש תקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעות כי מתן סעד זמני מותנה בהפקדת התחייבות עצמית מצד המבקש, אך המשיבה לא עשתה כן, ובית המשפט לא הורה על כך חרף בקשתו. בית המשפט גם לא נימק כראוי את החלטתו לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה, ואילו בתקנות נקבע כי פטור כאמור יינתן רק "מטעמים מיוחדים". עוד נטען כי קיים חשש כבד כי לא יהיה ביכולתה של המשיבה לשפות את המבקש על נזקיו במידת הצורך שכן רכושה נתפס במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד המשיבים והוא עשוי להיות מחולט.
3. בתשובת המשיבה לבקשה, אליה הצטרף גם המשיב, נטען בין השאר כי גם המבקש עצמו ביקש וקיבל צו איסור דיספוזיציה בנכס למשך תקופת ניהול ההליך, וזאת מבלי להפקיד ערובה ותחת אותה טענה לנזק בלתי הפיך מקום שבו הנכס יימכר לצד שלישי. בנסיבות אלה, המשמעות של החלטת בית המשפט המחוזי אינה אלא להותיר את הצו הקיים על כנו מטעמים זהים לאלו בגינם ניתן לכתחילה לבקשת המבקש. כן טוענת המשיבה כי בניגוד לאמור בבקשת רשות הערעור, פסק הדין יושם בכך שהנכס נרשם על שם המבקש, ההחזקה בו עברה לרשותו, הוא ערך הסכמי שכירות חדשים עם השוכרים ונהנה מדמי השכירות.
4. בתגובת המבקש לתשובות אלו הוסיף כי טענות המשיבה בדבר הצו הזמני שניתן לזכות המבקש עם הגשת תביעתו הן טענות חדשות שלא עמדו לפני בית המשפט המחוזי עת קיבל את החלטתו ואין לאפשר לה להעלותן לראשונה בעת זו. כמו כן, צו איסור הדיספוזיציה שניתן לזמן ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי היה בהסכמת הצדדים וניתן נוכח צו מניעה של צד ג' שהוטל ממילא על הנכס בשל ההליך הפלילי המתנהל נגד המשיבים.
5. לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטות בית המשפט המחוזי החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. על כן המבקש ייקרא מעתה: המערער. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה כי דין הערעור להתקבל.
6. לערכאה הדיונית מסור אמנם שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסעדים זמניים, אשר היקף ההתערבות בו מצומצם ושמור למקרים חריגים בלבד בהם הדבר דרוש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך לאחד הצדדים (רע"א 24691-02-26 זומר נ' חיימוביץ, פסקה 5 (11.2.2026); רע"א 22608-12-25 ברקת נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 16 (12.2.2026); רע"א 25633-10-25 עיריית בני ברק נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6 (16.11.2025)). סבורני כי המקרה שלפנַי נמנה עם מקרים חריגים אלו.
7. כלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין מושא הערעור (תקנה 145(א) לתקנות). על המבקש עיכוב ביצוע מבית המשפט מוטל הנטל לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי סיכויי הערעור טובים, כאשר בין השיקולים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", ולשיקול בדבר מאזן הנוחות נתון מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 18934-09-26 פלדמן נ' פקיד שומה עפולה, פסקה 8 (7.10.2026); ע"א 36997-09-26 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 5 (4.10.2026)). בתוך כך נקבע כי בזכויות במקרקעין שאלת עיכוב ביצוע פסק דין תלויה בזיקה של בעלי הדין לנכס. מקום שבו מדובר בנכס מקרקעין שלמבקש עיכוב הביצוע זיקה אישית אליו, למשל כאשר הנכס משמש אותו למגורים, ישנו חשש שייגרם נזק בלתי הפיך מהעברת הנכס לצדדים שלישיים ולכן ייטה מאזן הנוחות לעבר הותרת המצב על כנו. לעומת זאת, כאשר הזיקה של המבקש לנכס היא כלכלית גרידא, נקודת המוצא היא כי הנזק שעלול להיגרם מהעברת הנכס ניתן לפיצוי כספי ולא יינתן עיכוב ביצוע אלא במקרים חריגים בלבד (ע"א 8616/22 חגיגי נ' אינסל, פסקה 6 (30.3.2023); רע"א 9158/20 זוארץ נ'THE CHURCH MISSIONARY TRUST ASSOCIATION LTD , פסקה 7 (21.1.2021); רע"א 6957/21 שלומי נכסים ויזום פרוייקטים (2015) בע"מ נ' נמרודי נגריית אור יהודה, פסקה 7 (21.10.2021)).
8. בענייננו אין חולק כי מדובר בנכס מסחרי. גם אין חולק כי המשיבה לא העלתה ולו ראשית טענה בדבר קיומו של אינטרס מיוחד דווקא בנכס בו עסקינן, או טענה כי לא יהיה ביכולתו של המערער לשפות אותה עבור נזקיה במידת הצורך (ראו למשל: ע"א 1070/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (14.3.2024). למעשה כל שטענה המשיבה להצדקת מתן הצו הוא העובדה שצו דומה היה בתוקף לבקשת המערער במהלך הדיון לפני בית המשפט המחוזי. אלא שלא דין סעד זמני עובר למתן פסק דין בערכאה הדיונית כדין עיכוב ביצוע לתקופת הערעור על פסק הדין. לאחר שכבר ניתן פסק דין נקודת המוצא היא שיש לאפשר לזוכה להנות מפירות זכייתו, כך שהתנאים למתן סעד זמני בתקופת הערעור מחמירים יותר (עע"מ 7383/23 מחצבות כפר גלעדי – שותפות מוגבלת נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 21 (30.10.2023); בע"א 8863/20 The synod of Bishops of the Russian Orthodox Church Outside of Russia נ' מדינת ישראל – משרד ראש הממשלה, פסקה 22 (8.11.2021)). בנסיבות אלה נדמה כי אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין אך מן הטעם שהזכויות בנכס עשויות לעבור לצדדים שלישיים. זאת כפי שנאמר למשיבה גם בהחלטת בית משפט זה ברע"א 82196-05-26 מיום 7.6.2026 בה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה, ולא בכדי.
9. האמור נכון ביתר שאת שעה שמנגד המערער הצביע על כך שישנו חשש ממשי כי המשיבה לא תוכל לשפות אותו בעבור נזקיו נוכח המגבלות שהוטלו על נכסיה במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדה ונגד המשיב. טענה זו לא נסתרה בתשובת המשיבה לערעור. כל זאת כאשר גם בחינה של השגות המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינה מעלה כי די בסיכויי הערעור לבדם כדי להצדיק את מתן עיכוב הביצוע.
הערעור מתקבל אפוא. צו איסור הדיספוזיציה שניתן בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.5.2026 – בטל. המשיבים יישאו בהוצאות המערער בסך של 5,000 ש"ח.
ניתן היום, ח' כסלו תשפ"ז (18 נובמבר 2026).
דוד מינץ
שופט