הוד הבירה פרויקטים בע"מ נ. יוסף לוי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 47643-05-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: הוד הבירה פרויקטים בע"מ נגד המשיב: יוסף לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סג"נ ת' בזק רפפורט) בת"א 30664-06-24 מיום 26.4.2026 תאריך הישיבה: י"ז תמוז תשפ"ו (2.7.2026) בשם המערערת: עו"ד שמואל קמיל; עו"ד שלמה גילמן בשם המשיב: בעצמו פסק-דין הנשיא יצחק עמית: עניינו של הערעור שלפנינו נסב אך ורק על שאלת ההוצאות. 1. ענייננו בפרויקט של בנייה והריסה במסגרת תמ"א 38/2 בבניין ברחוב הרצל 116 בירושלים. בתחילת שנת 2018 התקשרו המשיב ובעלי הדירות בבניין בהסכם עם המערערת, ולפיו מיקום הדירה החליפית שיקבלו בעלי הדירות (להלן: דירת התמורה) ייקבע לפי הגרלה. סעיף 10.2.2 להסכם מאפשר לבעל דירה לשדרג את דירת התמורה לדירה בקומה גבוהה יותר, כנגד תשלום סכום (מופחת) לפי שווי עליית קומה. ביום 17.2.2022 נחתם בין המשיב למערערת נספח להסכם התמ"א, ולפיו הוסכם כי המשיב יהיה זכאי לשדרג את דירת התמורה שהוקצתה לו כך שיקבל דירה בת 3 חדרים בקומה 8 בשטח של 82.5 מ"ר בכיוונים מערב-דרום-צפון (להלן ובהתאמה: הסכם השדרוג והדירה המשודרגת). מאחר שבאותו שלב לא ניתן היה לקבל בטוחה בגין דירות בקומות העליונות, הוסכם כי תוך 14 יום מהמועד שבו ניתן יהיה למכור את הדירה המשודרגת, תמסור המערערת למשיב את מחיר השדרוג, או-אז יודיע המשיב את תשובתו תוך 7 ימים, וככל שתינתן תשובה חיובית – ייחתם הסכם להחלפת דירת התמורה בדירה המשודרגת. בהיעדר תשובה חיובית, תינתן התראה נוספת ולאחריה יתאפשר למערערת להציע את הדירה המשודרגת לכל דורש, ודירת התמורה תיוותר בידי המשיב. 2. ביום 13.6.2024 הגיש המשיב תביעה כנגד המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 30664-06-24; סגנית הנשיא ת' בזק רפפורט) שבה נטען כי טרם קיימה את חובתה לפי הסכם השדרוג. המשיב עתר לסעד הצהרתי כי הסכם השדרוג תקף, ובד בבד עתר למתן צו מניעה על מנת שהדירה המשודרגת לא תוצע לאחר. המערערת טענה בכתב הגנתה כי הוצעו למשיב מחירים לדירות שדרוג שונות, אך הוא לא השיב בחיוב לאף אחת מההצעות, כך שאין הוא זכאי עוד לדירה המשודרגת. עוד נטען כי לא קיימת בבניין החדש שנבנה דירה כמו זו הנזכרת בנספח השדרוג, וכי אכיפת ההסכם אינה אפשרית. 3. במהלך הדיונים בפני בית משפט קמא, התברר כי אכן אין בבניין דירה התואמת באופן מלא את תיאור הדירה המשודרגת, ומכל מקום, הדירה שהמשיב מבקש נמכרה כבר לצד שלישי. בית המשפט הבהיר למשיב כי בנסיבות אלה, לא יהיה מנוס מצירוף הצד השלישי. בית המשפט העמיד את המשיב על כך שסעד הצהרתי הוא חסר תוחלת: "לכאורה, אין כאן הצדקה למתן סעד הצהרתי ולא סעד קונקרטי לאכיפה שיבהיר את מה שעומד על הפרק ויאפשר לנתבעת [המערערת – י"ע] לפעול בדווקנות לאור מה שייקבע באופן שיסיים את המחלוקת בין הצדדים ולא יהיה פתח למחלוקות נוספות" (החלטה בישיבת קדם המשפט מיום 10.3.2025). במהלך הדיונים שהתקיימו בפניו, הציע בית המשפט מספר חלופות לפתרון הסכסוך, ובין היתר, כי: "הדירה שבבעלות התובע [המשיב – י"ע] תישאר בבעלותו, ובית המשפט יפסוק פיצוי בפשרה לפי סעיף 79א, בסכום שלא יעלה על שווי ההטבה הכללית שמגולמת 'בהסכם השדרוג'. לצורך פסיקה זו תערך חוות דעת שמאית על פי הנחיות בית המשפט. ניתן יהיה להפנות שאלות הבהרה לשמאי, אך לא תתקיימנה חקירות. מהלך זה כפוף להשלמת אגרה" (ישיבת קדם משפט מיום 16.12.2025). 4. המשיב שקל את צעדיו וביקש למחוק את כתב התביעה. בית המשפט נעתר לבקשת המשיב וכך נכתב בפסק הדין מיום 26.4.2026: "לאור האמור בהודעות הצדדים, נראה כי קיימת הסכמה הדדית כי בשלב זה אין טעם בהמשך ניהול ההליך כאן, ודינו מחיקה, ובהתאם כך אני מורה. להסרת ספק, משהתביעה איננה מתנהלת, אף אין צורך בצירוף הצדדים השלישיים ואף כלפיהן ההליך מסתיים. הצדדים הדדית טוענים זה כנגד התנהלותו של זה לאורך ההליך ומבקשים חיוב בהוצאות. בנסיבות הענין, משהתנהלותו של מי מהצדדים שבכותרת איננה חפה מקשיים, ומשהטענות ההדדיות – לגוף הענין ובזיקה להתנהלות הדיונית – אינן מבוררות ואינן מוכרעות לגופן, לא ייעשה כאן צו להוצאות, תוך שהליך זה יילקח בחשבון לענין ההוצאות אם וכאשר יוגש בידי התובע [המשיב – י"ע] הליך חלופי". על אי פסיקת הוצאות לזכותה הלינה המערערת בערעור שלפנינו. 5. המערערת טוענת, בין היתר, כי התביעה שהוגשה הייתה "הזויה" וכי המשיב ניסה "לסחוט" אותה; וכי שכר הטרחה הישיר ששילמה בהליך עומד על מעל 100,000 ש"ח, ובנוסף ליתר ההוצאות הישירות והעקיפות, סכום ההוצאות הכולל מגיע לכ-400,000-200,000 ש"ח. עוד נטען כי בגין ההליך נגרם למערערת נזק בסך של כ-1.3 מיליון ש"ח. בנוסף, המערערת טוענת כי פסק הדין מעניק "פרס" להתנהלות דיונית קלוקלת של המשיב, שכתב התביעה נמחק לבקשתו; וכי גם אם בית המשפט לא הכריע לגופה של מחלוקת, הרי שהיה זה המשיב שבחר לבקש סעד הצהרתי, והעובדה שבית משפט קמא הותיר את שאלת ההוצאות להליך עתידי – שלא ברור כלל אם יוגש על ידי המשיב – כמוה כקביעה שאילולא מחק המשיב את תביעתו, הוא היה מחויב בהוצאות המערערת. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם הערעור, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור מכוח תקנות 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכך אציע לחבריי כי יעשה. 7. אך לאחרונה עמדתי על כך שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא ההוצאות, ואין לי אלא לחזור על הדברים: "נקודת המוצא היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא הוצאות המשפט, אלא במקרים 'נדירים וקיצוניים' שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (עע"ם 70929-12-25 חיון נ' מועצה מקומית כפר שמריהו, פסקה 11 והאסמכתאות שם (1.2.2026); וראו גם: עע"ם 63194-08-25 כהן נ' עיריית רמת גן, פסקה 15 והאסמכתאות שם (22.3.2026); ע"א 388/22 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' הובר, פסקה 31 והאסמכתאות שם (15.8.2023)). לא בכדי נקבע בפסיקה כי 'לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב באשר לפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין' (ע"א 42733-05-25 אלימלך נ' מוקאי, פסקה 15 והאסמכתאות שם (1.1.2026)). הסיבה לכלל אי-ההתערבות היא שהערכאה הדיונית מכירה את התיק ואת הנפשות הפועלות, ואת 'ריח השדה' של ההליך לגווניו ודקויותיו, ובכך יתרונה על פני ערכאת הערעור" (ע"א 24967-02-26 רום איילון יזמות והשקעות בע"מ נ' נקר, פסקה 6 (6.7.2026)). לנימוקים אלה ניתן להוסיף כי כעניין שבמדיניות, ולנוכח העומס המוטל על ערכאות הערעור, "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פסקה 3 (16.6.2005); וראו גם: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 (24.2.2022)). 8. ומהתם להכא. הסעד ההצהרתי שהתבקש על ידי המשיב התברר כחסר תוחלת, ולמצער, כסעד הכרוך בקשיים ניכרים, לאחר שהדירה המשודרגת נמכרה כבר לצד שלישי. ברם, בית המשפט לא הכריע לגופה של מחלוקת בין הצדדים, והשאלה אם המערערת הפרה את הסכם השדרוג נותרה "פתוחה", כך שאין מדובר בתביעה "הזויה" כטענת המערערת. במצב דברים זה, החלטת בית המשפט שלא לפסוק הוצאות לחובת המשיב, כל עוד לא התברר מי מהצדדים הפר את ההסכם, היא פתרון סביר. לא למותר לציין כי בית המשפט ציין בהחלטתו שניתנה בדיון ביום 15.1.2026 כי "אף שסברתי כי בגין האמור יש לחייב את הנתבעת [המערערת – י"ע] בהוצאות, משום שהעובדה [ש]דירה 41 נמכרה הוצפה לפניי בשלב מאוחר בהליך, בשלב זה לא אחייב בהוצאות מן הטעמים הבאים [...]" (שם, בעמוד 27, שורות 20-19). ואכן, לא בכדי ציין בית המשפט בפסק דינו כי לא מצא לחייב את המשיב או המערערת בהוצאות "משהתנהלותו של מי מהצדדים שבכותרת איננה חפה מקשיים [...]". הנמקתו של בית משפט קמא מדברת אפוא בעד עצמה ומסבירה מדוע לא מצא בית המשפט לפסוק הוצאות לזכות המערערת במסגרת ההליך דנן. 9. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"ו (09 יולי 2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט חאלד כבוב שופט