פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 47526-05-26
רע"א 55664-05-26
רע"א 19977-06-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט אלכס שטיין
המבקשים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמשיבים ברע"א 19977-06-26:
1. ג'זל וינרוט
2. יחיאל וינרוט
3. דוב וינרוט
4. זאב וינרוט
5. שמואל וינרוט
6. אסתר עצמון
7. חנה ציפורה לב
נגד
המשיבים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמבקשים ברע"א 19977-06-26:
1. משה גרטנר
2. מנדי גרטנר
3. The Mendi Gertner Trust (קרן נאמנות)
4. The Moises Gertner Trust (קרן נאמנות)
שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' זילר) בת"א 71355-05-25 ובת"א 41172-07-25 מיום 26.2.2026; ובקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 12.5.2026
בשם המבקשים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמשיבים ברע"א 19977-06-26:
עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד אלי בורשטין;
עו"ד ליאור רייכרט; עו"ד לירון ספיר
המשיבים ברע"א
47526-05-26 וברע"א 55664-05-26 והמבקשים ברע"א 19977-06-26:
עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד מרינה רויזר;
עו"ד אילן גולוד; עו"ד אלעד משה; עוד נועה הדדי
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
שלוש בקשות רשות ערעור המופנות כלפי פסק דינו והחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' זילר) בת"א 71355-05-25 ובת"א 41172-07-25: שתי בקשות רשות ערעור על פסק הדין מיום 26.2.2026, בו אושר חלקית פסק בוררות שניתן בהליך בין הצדדים והושב חלקו האחר לדיון לפני הבורר (להלן: פסק הדין); ובקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 12.5.2026, בה הורה על מימוש ערובה שהופקדה להבטחת מילוי פסק הבוררות (להלן: ההחלטה בעניין הערובה).
הרקע לבקשות
המבקשים ברע"א 47526-05-26 (שהם גם המשיבים ברע"א 19977-06-26 והמבקשים ברע"א 55664-05-26; להלן: היורשים) הם יורשי המנוח עו"ד יעקב וינרוט ז"ל (להלן: המנוח). המבקשים ברע"א 19977-06-26 (שהם גם המשיבים ברע"א 47526-05-26 וברע"א 55664-05-26; להלן: גרטנר) הם לקוחות לשעבר של המנוח, אשר יוצגו על ידו במסגרת הליך בוררות שניהלו מול צד שלישי (להלן: הבוררות המקבילה). בעקבות מחלוקות שהתגלעו בין גרטנר לבין המנוח בנוגע לניהול הבוררות המקבילה, הוגשו על-ידם תביעות הדדיות אשר הופנו בהסכמה להליך בוררות לפני אותו בורר שדן בבוררות המקבילה (להלן: הליך הבוררות ו-הבורר).
במהלך הליך הבוררות המנוח הלך לעולמו. בעקבות זאת פנו גרטנר לבורר בבקשה לקבוע כי היורשים יבואו כבעלי דין בהליך חלף המנוח. היורשים בתשובתם ציינו כי על מנת לאפשר את המשך ניהול הליך הבוררות הם ימשיכו לנהלו במקום המנוח, אך הבהירו כי הם אינם באים בנעליו לעניינים החורגים מניהול הבוררות. בהחלטת הבורר מיום 22.12.2019 נקבע כי היורשים יהיו אכן בעלי הדין חלף המנוח.
בתום הליך הבוררות, ביום 12.5.2025 ניתן פסק בוררות בו קבע הבורר כי המנוח נמנע מלהשיב לגרטנר כספים בסך של 37,500,000 דולר ארה"ב שהועברו אליו בנאמנות, ועל כן על המנוח והיורשים לשלם לגרטנר סכום זה "ביחד ולחוד" (להלן: פסק הבוררות או הפסק). גרטנר הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור פסק הבוררות (להלן: בקשת האישור) ואילו היורשים מצִדם הגישו בקשה לביטולו (להלן: בקשת הביטול).
בקשת הביטול נסמכה על שתי טענות מרכזיות. האחת, כי היורשים הפכו לצד להליך הבוררות רק כדי לאפשר את המשך ניהולו, ולבורר לא הייתה סמכות לדון באחריותם האישית לחובות עיזבון המנוח (להלן גם: העיזבון). נטען בהקשר זה כי בהתאם להוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), תנאי להטלת חיוב אישי על יורשים בגין חובות העיזבון הוא כי העיזבון חולק; וכאשר נמצא שיש מקום לחייב יורש באופן אישי, גובה החיוב מושפע משוויו של העיזבון ומהשאלה האם זומנו נושי המוריש להודיע על תביעותיהם. מדובר אפוא בשאלות עובדתיות החורגות מהמחלוקת המקורית שהופנתה אל הבורר, אשר הצורך בבירורן נולד לאחר פטירת המנוח, ועל כן גם אם היורשים באו תחתיו בהליך, אין הדבר מקנה לבורר סמכות לדון בהן במסגרת הליך הבוררות. הטענה השנייה שהעלו היורשים בבקשת הביטול הייתה כי פסק הבוררות עומד בסתירה לקביעות עובדתיות של הבורר בבוררות המקבילה בנוגע לכספים שגרטנר העבירו למנוח, שהיה בהן כדי להקים השתק פלוגתא. בין היתר נטען כי בעוד שבפסק הבוררות בבוררות המקבילה נקבע כי המנוח העביר חלק מהכספים לצד שמולו ניהלו גרטנר את ההליך; בבוררות דנן נקבע כי המנוח לא העביר את הכספים לצד שכנגד ועליו להשיבם לגרטנר.
בסמוך להגשת בקשת האישור ובקשת הביטול הגישו גרטנר בקשה לחייב את היורשים בהפקדת ערובה להבטחת מילוי פסק הבוררות, ולהטלת עיקולים על נכסים שונים שלהם ושל המנוח. ביום 29.5.2025 הוטלו עיקולים זמניים במעמד צד אחד על הנכסים האמורים, וביום 22.10.2025 חויבו היורשים בהפקדת ערובה בסך של 7,000,000 ש"ח.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בפסק דינו מיום 26.2.2026 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות בכל הנוגע לחיוב המנוח, וקיבל באופן חלקי את בקשת הביטול בכל הנוגע לחיוב היורשים תוך החזרת הדיון בעניין זה לבורר.
אשר לטענה הראשונה של היורשים, שעניינה בחיובם האישי – בית המשפט קבע כי בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) הקובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם [...]", כוחו של הסכם בוררות יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים, ובמקרה דנן היורשים הם אכן חליפיו של המנוח לעניין המחלוקות הכספיות בינו לבין גרטנר. עם זאת לא ברור האם די בסעיף 4 לחוק הבוררות לבדו כדי להקנות לבורר סמכות לדון בחיובם של היורשים באופן אישי. מחד גיסא, יש יסוד לסברה שלפיה מקום שבו יורשים הופכים לצד להליך בוררות מכוח היותם חליפים, יש לראותם כמי שנכנסים אליו "על מנת לסיימו", באופן שתידון בו גם אחריותם האישית מבלי שיהיה צורך לנקוט נגדם הליך נוסף ועצמאי כדי לברר חבות זו. מסקנה זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 4 לחוק הבוררות להבטיח את יעילות ההליך – תכלית שתסוכל אם כל אימת שמעורב בהליך עיזבון, לא ניתן יהיה להביא לפתרון שלם וסופי של הסכסוך ונדרש יהיה לנקוט הליך נוסף נגד היורשים לצורך בירור חבותם האישית. המסקנה האמורה אף מתיישבת עם העובדה שעיזבון אינו אישיות משפטית, ועל כן מקום שבו הלך בעל דין לעולמו, יורשו נכנס במקומו כבעל דין בין אם העיזבון חולק ובין אם לאו. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מקושי במתן פרשנות גורפת לסעיף 4 לחוק הבוררות, שלפיה יורש יוכפף לקביעות הליך בוררות גם בנוגע לאחריותו האישית לחובות העיזבון, הגם שהוא לא הסכים לתנאי הבוררות ולא היה חלק מעיצוב תנאיה.
למרות האמור, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין אין הכרח להכריע בשאלה האמורה, מאחר שבמקרה דנן הבורר אכן קנה סמכות לדון באחריותם האישית של היורשים. זאת שכן הסכם הבוררות בין המנוח לבין גרטנר נוסח באופן רחב שעשוי לכלול גם חיוב אישי של היורשים; היורשים לא מחו בזמן אמת על ההחלטה לצרפם להליך, הגם שזו ניתנה לאחר שהונחה לפני הבורר שאלת סמכותו לחייבם באופן אישי; ובהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לצרף להליך בוררות גם בעלי דין שאינם חתומים על הסכם הבוררות אם נמצא שהסכימו לו מבחינה מהותית ("מעגל ההרחבה השלישי"), וכך היה בענייננו לנוכח מצגים שהציגו היורשים בהליכים אחרים. על רקע זה, נקבע כי אין לקבל טענה מפי היורשים שלפיה יש לנהל את ההליך ב"שתי פעימות". חרף זאת, בית המשפט מצא כי חיובם האישי של היורשים בפסק הבוררות נעשה מבלי שגרטנר העלו טענה בעניין או ביקשו לתקן את כתבי טענותיהם לאחר צירוף היורשים, ומבלי שנערך הבירור העובדתי הכרוך בכך. לפיכך נקבע כי קמה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות שעניינה באי-מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות, שכן משעה שלא הועלה טיעון ברור על ידי גרטנר בסוגיה, גם לא ניתן מענה בעניין מצד היורשים; עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) שעניינה בהיעדר מתן הנמקה לפסק הבוררות, שעה שהבורר לא נימק את החלטתו לחייב את היורשים באופן אישי; ועילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) שעניינה בפסק בוררות המנוגד לתקנת הציבור, מאחר שהיורשים חויבו בסכום הגבוה מנתח העיזבון שירשו. לצד זאת צוין כי אין בהתקיימותן של העילות האמורות כדי להביא לביטול פסק הבוררות, וכי נוכח סמכותו העקרונית של הבורר לדון בעניין, הדרך הנאותה לצעוד בה היא בדרך של השבת העניין לפתחו.
אשר לטענה השנייה של היורשים, שעניינה ביחס הקיים בין פסק הבוררות מושא דיוננו לבין פסק הבוררות בבוררות המקבילה – נקבע כי אף שישנם ממצאים סותרים בין הכרעת הבורר בהליך הבוררות לבין הכרעתו בבוררות המקבילה, מדובר בבוררויות נפרדות שבבסיסן שאלות וראיות שונות, דבר המסביר את הסתירה האמורה. כמו כן, ההכרעה בשאלות העובדתיות הרלוונטיות בבוררות המקבילה לא נדרשה לצורך ההכרעה הסופית בה ולכן, בניגוד לטענת היורשים, לא נוצר השתק פלוגתא. נוסף על כך היורשים לא ביקשו לעכב את הליך הבוררות עד לסיום בירור הבוררות המקבילה ואף לא טענו לסתירה בין שני פסקי הבוררות בסמוך לאחר מתן פסק הבורר בבוררות המקבילה, וגם מטעם זה דין הטענה לקיומו של השתק להידחות.
בסיכומו של דבר הורה בית המשפט על אישור פסק הבוררות בכל הנוגע לעיזבון המנוח, ועל השבת הדיון אל הבורר להכרעה בעניין חבותם האישית של היורשים לחובות העיזבון.
ההחלטה בעניין הערובה
בעקבות מתן פסק הדין פנו גרטנר לבית המשפט המחוזי בבקשה להעביר לידיהם את הערובה שהפקידו היורשים בעקבות הגשת בקשת הביטול; לממש את העיקולים אשר הוטלו על נכסי העיזבון; ולהותיר את העיקולים אשר הוטלו על נכסי היורשים עד להכרעה בפסק הבורר המשלים באשר לחבותם האישית. היורשים התנגדו לבקשה בטענה כי הם הפקידו את הערובה כדי להבטיח מימוש פסק בוררות שניתן נגדם, ואין לממשה שעה שחיובם האישי בחובות המנוח בוטל והוחזר לדיון לפני הבורר; כי הם נעזרו לצורך הפקדתה בצדדים שלישיים; כי עיזבון אינו אישיות משפטית ולכן חיובו אינו מעשי כל עוד אין אפשרות לחייב את יורשיו; וכי העיקולים שהוטלו על נכסיהם האישיים של היורשים פקעו ביום מתן פסק הדין עם ביטול חיובם האישי.
ביום 12.5.2026 נעתר בית המשפט לבקשה בכל הנוגע לערובה, ודחה אותה בכל הנוגע לעיקולים. אשר לערובה, נקבע כי בקשת הביטול הוגשה על ידי היורשים הן בשם העיזבון בנוגע לחיובו והן בשמם ובנוגע לחיובם האישי, והיא נועדה כדי להבטיח את קיום פסק הבוררות כלפי מי מהם אם בקשת הביטול תידחה. לפיכך אין לקבל את טענות היורשים בעניין זה. יתר על כן, היורשים מושתקים מלטעון שאין לראות את פסק הבוררות ככזה שנוגע לעיזבון עצמו, שעה שכך הם טענו לאורך הדיונים בבקשה לביטול. לפיכך, מעת שבקשת הביטול נדחתה בכל הנוגע לחובות העיזבון, יש מקום להעברת הערובה לידי גרטנר, ואין בטענה כי מקורה של הערובה בצדדים שלישיים כדי לשנות ממסקנה זו. אשר לעיקולים שהוטלו על נכסי היורשים עצמם, נקבע כי משעה שחיובם האישי בוטל, העילה להטלת העיקולים נגדם פקעה. אשר לעיקולים שהוטלו על נכסי העיזבון, נקבע כי דרך המלך לביצוע עיקול זמני אינה באמצעות בית המשפט אלא הליך הוצאה לפועל; וכי קיימת אי-ודאות בכל הנוגע לאופן שבו ניתן לממש את פסק הדין כלפי נכסי העיזבון, משום שלא ידוע אם העיזבון חולק ומי האחראי לחובותיו. לפיכך יש להמתין עד להכרעה בעניין חבותם האישית של היורשים קודם שניתן יהיה לנקוט בהליכי אכיפה אופרטיביים.
מכאן הבקשות שלפנינו, אשר כאמור שתיים מהן מופנות כלפי פסק הדין, ואחת מהן מופנית כלפי ההחלטה בעניין הערובה. טענות הצדדים בשלוש הבקשות האמורות מתמקדות בשלושה רכיבים עיקריים: חיובם האישי של היורשים; היחס בין פסק הבוררות מושא ענייננו לבין פסק הבוררות בבוררות המקבילה; והעברת הערובה שהפקידו היורשים לידיהם של גרטנר. על מנת שעיני הקורא תרוצנה בקריאת פסק הדין, אפרט תחילה את טענות הצדדים מזה ומזה בנוגע לחבות האישית של היורשים, לאחר מכן אפנה לטענותיהם לגבי היחס בין פסקי הבוררות, ולבסוף אפרט את טענותיהם בנוגע לערובה.
טענות הצדדים – חיובם האישי של היורשים
לטענת היורשים, בצדק קבע בית המשפט המחוזי שחיוב אישי של יורשים מצריך בירור עובדתי בנוגע להתקיימותם של תנאים שונים כגון עצם חלוקת העיזבון, שווי נכסיו ועוד – תנאים שלא נטענו ולא הוכחו על ידי גרטנר. עם זאת, שגה בית המשפט בקבעו כי לבורר קמה סמכות לדון בהתקיימותם של תנאים אלה, ובהשבת ההליך לפתחו.
ראשית נטען כי לא היה מקום להימנע מלהכריע בשאלה אם סעיף 4 לחוק הבוררות יכול להקנות לבורר סמכות לדון בחבות אישית של יורשים. מדובר בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, שהכרעה בה הייתה מביאה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית המשפט בפסק דינו. נטען בהקשר זה, כי סעיף 4 לחוק הבוררות נועד למנוע סיכול של בירור המחלוקת המקורית, בעוד ששאלת חבותם האישית של יורשים כלפי נושה היא מחלוקת אחרת, מאוחרת ונבדלת מהמחלוקת המקורית שנתגלעה בין הנושה לבין המנוח; הכפופה לתנאים עובדתיים מאוחרים להסכם הבוררות ולעילות שמקורן בחוק הירושה; ואשר אינה נבלעת בבירור המחלוקת המקורית בין המנוח לנושה. זאת בפרט שעה שהיורשים מעולם לא הסכימו לבררה בבוררות. לפיכך הקביעה כי היורשים הם חליפי המנוח מכוח הסעיף האמור יכולה לחייב לכל היותר את בירור החיוב של המנוח, אך לא את חיובם האישי.
כמו כן נטען כי שגה בית המשפט כשקבע כי בנסיבות העניין קמה לבורר סמכות לדון בחבותם האישית של היורשים. בעניין זה נטען בין היתר, כי היורשים מעולם לא הסכימו להיות צד להסכם ואין בנוסחו הרחב ככל שיהיה של הסכם הבוררות כדי לשנות מכך; כי לפי לשון הסכם הבוררות בין המנוח לבין גרטנר כלל לא ניתן ללמוד על הסכמה לדון בחבותם האישית של היורשים לאחר מותו; כי היורשים לא חלקו על צירופם להליך כחליפי המנוח וממילא לא הייתה להם כל סיבה למחות על החלטת הבורר בעניין זה; כי ההחלטה לצרפם להליך כלל לא עסקה בשאלת חיובם האישי; כי הקביעה שהם מושתקים מלטעון בעניין חיובם האישי אינה מתיישבת עם הקביעה שלפיה שאלת חבותם לא עלתה מפורשות בהליך; כי גם אם הבורר היה מכריע כי קמה לו סמכות, המקום לתקיפת הכרעה זו הוא במסגרת בקשת ביטול לאחר מתן הפסק; כי הדיון בשאלת צירופם של היורשים להליך מכוח "מעגל ההרחבה השלישי" מיותר בהינתן שהם ממילא צד להליך מכוח היותם חליפים; וכי אמירות היורשים כלל אינן מקימות השתק כלפיהם.
עוד טענו היורשים כי אף אם לבורר הייתה סמכות לדון בחבותם האישית, היא מוצתה בהליך מולו. על כן, אין לאפשר לגרטנר לערוך "מקצה שיפורים" ולטעון כעת טענות שלא טענו לפניו בהזדמנות הראשונה כדי לחייב את היורשים באופן אישי בחובות המנוח על פי דיני הירושה. כמו כן, אין להשיב את הדיון לבורר שהוציא תחת ידו פסק בוררות המנוגד לתקנת הציבור.
גרטנר מצדם סמכו ידיהם על קביעת בית המשפט כי הבורר קנה סמכות לדון בחבותם האישית של היורשים, אולם סברו כי הוא שגה כאשר ביטל את חיובם האישי והשיב את הדיון בעניין זה לבורר.
אשר לסוגיית הסמכות, נטען כי הכרעת בית המשפט הושתתה על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין מקום להתערב בה. לשון ההסכם רחבה ותומכת בפרשנות שלפיה הייתה לבורר סמכות לדון בחבותם האישית, כאשר בניגוד לנטען, חיובם האישי של היורשים אינו בגדר מחלוקת מאוחרת וחיצונית לסכסוך בין המנוח לבין גרטנר. כמו כן, מצגיהם השונים של היורשים אכן מצדיקים את הכללתם בהליך הבוררות. מכל מקום, שעה שהיורשים נמנעו מלטעון כי סמכות הבורר מוגבלת לאורך כל הליך הבוררות, הם מושתקים מלהעלות טענות בעניין כעת.
אשר לביטול חיובם האישי של היורשים ולהשבת הדיון לבורר, נטען כי פסק הדין מרחיב את עילות הביטול שבחוק הבוררות ובכך מביא לפגיעה משמעותית במוסד הבוררות ולעינוי דין מתמשך. מבלי למצות, נטען כי החלטת הבורר לפיה היורשים יהיו בעלי דין חלף המנוח הייתה מפורשת וברורה; כי ליורשים קמה הזכות להגיש כתבי טענות נוספים לאחר צירופם להליך ולטעון כי אין לחייבם באופן אישי, אך הם בחרו במכוון שלא לעשות כן במטרה לשמור על עמימות בכל הנוגע לשווי העיזבון; כי גרטנר טענו במפורש לאורך ההליך שבכוונתם לבקש את חיוב היורשים באופן אישי; וכי טענות להגבלת חבותם האישית של היורשים הן טענות הגנה מובהקות שאין לאפשר לטעון אותן רק לאחר סיום ההליך. לאור כל האמור, לא היה מקום לומר שנגרמה פגיעה מהותית בזכות הטיעון של היורשים או בכללי הצדק הטבעי. זאת ועוד, לא היה מקום לקבוע כי נפל פגם במישור ההנמקה של פסק הבוררות, שכן חיובם האישי של היורשים מהווה תוצאה משפטית ישירה של כניסתם לנעליו של המנוח ולפיכך אינו דרוש הנמקה. מכל מקום, לכל היותר היה על בית המשפט להשיב את הפסק לבורר להשלמת הנמקתו. נוסף על האמור, גם לא היה מקום לקבוע כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, שכן מדובר בעילת ביטול השמורה למקרים חריגים והעוסקת בתוכן הפסק ולא באופן ניהול הליך.
לבסוף טענו גרטנר כי יש לדחות את טענת היורשים שלפיה עילתם של גרטנר נגדם כבר מוצתה בהליך הבוררות שהתקיים, שכן היא עומדת בסתירה לטענותיהם לפיהן נשללה מהם זכות הטיעון בנוגע לחבותם האישית.
טענות הצדדים – היחס בין פסקי הבוררות
לטענת היורשים, שגה בית המשפט כשקבע כי הליך הבוררות והליך הבוררות המקבילה הם הליכים נפרדים, שכן הם קשורים זה לזה ונסבים על מחלוקת זהה ועל תשתית זהה. כמו כן, בניגוד לקביעת בית המשפט, ההכרעות העובדתיות היו חיוניות לפסק הבוררות בבוררות המקבילה, ולכן הן מקימות השתק פלוגתא הגנתי לטובתם. לגישת היורשים, הסתירה בין פסקי הבוררות יוצרת תוצאה קשה המנוגדת לתקנת הציבור, ואין בנימוקי בית המשפט כדי ליישב את הסתירה. בית המשפט גם שגה כשזקף לחובת היורשים את העובדה שלא העלו טענות למעשה בית דין לפני הבורר בזמן אמת, שכן הסיכומים בבוררות דנן הוגשו טרם ניתן פסק הבוררות בבוררות המקבילה.
מנגד לגישת גרטנר, קביעותיו של בית המשפט בנוגע לסתירות בין פסקי הבוררות מבוססות על ממצאים עובדתיים ועל בחינה של שני פסקי הבוררות, ועל כן אין להתערב בהן. טענות היורשים הן גם ערעוריות במהותן ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור. אף לגופן של הטענות יש לדחותן, שעה שנקבע כי תוצאת הבוררות המקבילה לא הושפעה מהקביעות העובדתיות שנטען לגביהן כי הן סותרות את קביעותיו העובדתיות של הבורר בהליך הבוררות, ועל כן לא מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא.
טענות הצדדים – העברת הערובה לגרטנר
לטענת היורשים, קביעות בית המשפט בעניין העברת הערובה לגרטנר סותרות זו את זו כאשר מחד גיסא נקבע כי עיזבון אינו ישות משפטית וכי אין בנמצא חוב של היורשים כלפי גרטנר, ומאידך גיסא נקבע כי לעיזבון חוב כלפי גרטנר ולכן יש להעביר לידיהם את הערובה אשר הופקדה על ידי היורשים. נטען בהקשר זה כי אין בהסכמת היורשים לעצם קיומו של חוב של המנוח כלפי גרטנר כדי ליישב את הסתירה האמורה; כי עיזבון אינו "בעל דין" שנגדו ניתן פסק הבוררות והערובה שהופקדה לפי חוק הבוררות לא נועדה כדי להבטיח את קיום הפסק נגדו; וכי בעת הזו על פי דיני הירושה למעשה אין בנמצא כל אישיות משפטית החבה מכוח פסק הבוררות כלפי גרטנר ולכן לא היה מקום להעברת הערובה לידיהם. בנוסף, החלטת בית המשפט כוללת סתירות פנימיות בנוגע לשאלה אם אכן חולק העיזבון אם לאו.
גרטנר מצִדם סמכו ידם על החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כי ההחלטה מבוססת על הדין בכל הנוגע להפקדת ערובה, ונסמכת על ממצאים שבעובדה ובכללם כי הבקשה לביטול לא נגעה רק לחיובם באופן אישי אלא גם לחיוב העיזבון. כמו כן, בניגוד למשתמע מטענות היורשים, פסק הבוררות בר-אכיפה ביחס לנכסי העיזבון ואין מחלוקת שעל היורשים לשלם לגרטנר חוב לכל הפחות בשווי העיזבון. בעניין זה, לא ניתן לטעון מחד גיסא שהעיזבון אינו אישיות משפטית ואין לו חובות, ומאידך גיסא שגם היורשים לא חייבים דבר. יש גם בטענות היורשים משום חוסר תום לב שכן הם לא ערערו על ההחלטה שהורתה להם להפקיד את הערובה כתנאי לבירור בקשת הביטול, אך משעה שבקשתם נדחתה הם טענו כי לא ניתן להשתמש בכספים שהפקידו. לבסוף, ובניגוד לטענת היורשים, בית המשפט לא ייחס חובות לעיזבון ולא התייחס אליו כאל אישיות משפטית. עיזבון הוא מסת הזכויות והחובות שהותיר אחריו המנוח עם לכתו לעולמו ולפיכך נושה רשאי לפעול לגביית חובות העיזבון באמצעות פתיחת הליכים כלפי נכסי העיזבון שבידי היורשים.
דיון והכרעה
לאחר עיון בפסק הדין, בהחלטה בעניין הערובה, בבקשות רשות הערעור ובתשובות להן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור בסוגיה אחת מבין שלוש הסוגיות העולות בבקשות – סוגיית סמכותו של בורר לדון בחיובם האישי של יורשים שבאים בנעליו של מנוח כחליפים מכוח סעיף 4 לחוק הבוררות. בעניין זה החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ליתן רשות ערעור, ולדון בו כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
רשות ערעור בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה: רע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן, פסקה 9 (2.7.2025) (להלן: עניין תאי השקעות); רע"א 4146/23 פלסיו נכסים בע"מ נ' פדלון לבניין והשקעות (ר&ע) 1982 בע"מ, פסקה 10 לחוות דעתי (13.6.2024)). בענייננו, הסוגיה האמורה אכן מעוררת שאלה משפטית עקרונית ועל כן מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. מנגד, יתר טענות היורשים בבקשותיהם אינן עומדות באמות מידה אלה. הן הטענות לקיומן של סתירות בין פסק הבוררות לבין הפסק בבוררות המקבילה, והן הטענות באשר למימוש הערובה, הן טענות ערעוריות במהותן אשר אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור (וראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 39387-07-26 נתן רסקין חברת עו"ד נ' שרון נהב חקלאי מניב בע"מ (9.8.2026); רע"א 24621-07-26 זרועה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' אלבז (30.7.2026)).
אפנה אפוא לשאלה העקרונית הניצבת במוקד ענייננו, הנוגעת לגבולות סמכותו של בורר כלפי יורש-חליף של צד להסכם בוררות, ובפרט לסמכותו לחייב את היורש באופן אישי בחובות העיזבון.
מושכלות יסוד הן כי הליך בוררות יונק את כוחו מהסכמת הצדדים לברר את המחלוקות ביניהם לפני בורר. יסוד ההסכמה הוא היסוד המכונן של הבוררות והוא זה שמעניק לה חיות (ראו מיני רבים: עניין תאי השקעות, פסקה 10; רע"א 18749-09-24 ספרין נ' וולק, פסקה 13 (13.1.2025)). מיסוד ההסכמה נובעים שני עקרונות חשובים: האחד, כי סמכותו של בורר יפה אך כלפי הצדדים להסכם הבוררות (עניין תאי השקעות, שם; רע"א 1950/20 יפה נ' דיאמנט, פסקה 14 (10.5.2020)); והשני, כי סמכותו של בורר מתפרשת אך ורק על פני הסוגיות אשר נמסרו להכרעתו על ידי הצדדים (רע"א 8930/22 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ נ' מ.ר.ר.ג. יזמות בע"מ, פסקה 9 (24.4.2023); רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ, פסקאות 19-16 (13.11.2012); רע"א 2638/18 חברה פלונית נ' שותפות פלונית, פסקה 14 (6.5.2018) (להלן: עניין חברה פלונית)).
לעקרון הראשון בדבר תחולת הבוררות כלפי הצדדים להסכם הבוררות בלבד, קיימים מספר חריגים (להרחבה ראו: עניין תאי השקעות; רע"א 3925/12 רונן נ' כהן (17.6.2013) (להלן: עניין רונן); וראו גם, למשל: רע"א 1030/15 דדון נ' חדד, פסקה 9 (18.8.2015); רע"א 6574/13 עמרם נ' רגב, פסקה י (3.12.2013)). אחד מאותם חריגים מעוגן בסעיף 4 לחוק הבוררות (שחלקו צוטט לעיל), המורה כי:
הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על פי הסכם בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם.
מכוח סעיף זה, מקום שבו לא משתמעת כוונה אחרת מהסכם הבוררות, ניתן לנהל הליך בוררות גם מול חליף של צד להסכם – אף אם אותו חליף לא היה בעצמו צד לו (וראו גם: עניין רונן, פסקה 13; רע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח השומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ, פסקה 17 (14.2.2010) (להלן: עניין החברה המרכזית)). סעיף זה מושתת על הרצון ליתן תוקף להסכמת הצדדים ולהגן על ציפייתם כי הסכם הבוררות לא יתבטל בהכרח בנסיבות שבהן נכנס צד שלישי בנעליו של אחד הצדדים להסכם. וכפי שנאמר בעניין החברה המרכזית:
"ביסוד החריג בענין החליף עומדת התפיסה, לפיה ככלל, הציפייה ההגיונית והסבירה של צדדים להסכם בוררות היא, כי ההסכם לא יתבטל אך מהטעם שצד שלישי בא כדין בנעליו של אחד מהם, כאשר הצד הישיר להסכם אינו עוד בעל אינטרס בו, או אינו כשיר לפעול על פיו, וחליפו המשפטי בא בנעליו. הוראת החליפות נועדה לשמר את מנגנון הבוררות עליו הוסכם בין הצדדים, גם אם תחת הצד להסכם הבוררות בא החליף, וזאת, עד כמה, וככל שהדבר אינו עומד בניגוד לכוונתם המשתמעת של הצדדים להסכם" (שם, פסקה 17; ראו גם עניין רונן, פסקה 13).
יובהר כבר עתה, כי בכל הנוגע לניהול הליך הבוררות עצמו, החליף הנכנס להליך מכוח סעיף 4 לחוק בא חלף בעל הדין המקורי, היינו במקומו ולא לצדו (וראו גם: עניין החברה המרכזית, פסקה 17; עניין רונן, פסקה 13; רע"א 8113/09 אלייד סוכנות לביטוח (1975) בע"מ נ' מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ, פסקה 29 (2.11.2010)). עוד יובהר, כי אין בעובדה שהליך בוררות כולל חליף שלא היה צד להסכם הבוררות, כדי להביא לשינוי או לזניחה של הסכמות הצדדים המקוריים לעניין טיב והיקף הסכסוך המופנה להכרעת הבורר. כאמור, החליף נכנס להליך במטרה שלא להביא לאיונו של הסכם הבוררות. פשיטא אפוא כי כניסתו של החליף להליך אין בה כדי לשנות את הסכמותיהם של הצדדים המקוריים ואין בה כשלעצמה כדי להרחיב את הסכסוך אל מעבר לזה שהתגלע בין בעל הדין המקורי לבין בעל הדין שכנגד (והשוו: ע"א 677/79 בנזימן נ' עבודי, פ"ד לו(1) 174, 179 (1982)). אמנם, באפשרותם של הצדדים ה"חדשים" לשנות הסכמות אלה, בין אם באופן מפורש ובין אם בהתנהגות (וראו בהקשר זה, למשל: רע"א 8930/22 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ נ' מ.ר.ר.ג. יזמות בע"מ, פסקה 9 (24.4.2023); עניין חברה פלונית, פסקה 14), אך כל עוד לא עשו כן – גבולות הגזרה תחומים על ידי הסכמות הצדדים ה"מקוריים".
נשאלת השאלה מיהו אפוא אותו "חליף" שניתן להורות על השתתפותו בהליך הבוררות הגם שלא היה צד להסכם הבוררות. חוק הבוררות אינו כולל הגדרה למונח זה, אולם בית משפט זה יצק בה תוכן בקבעו כי:
"עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה) [...]. כן מוצאים אנו דרישה נוספת על מנת שתתקיים חליפות, והיא כי עילת התביעה נגד החליף תהא זו שעמדה נגד בעל הזכות מקורי, בלא שתשתנה בעקבות העברת הזכות" (ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פסקה 16 (6.6.2005) (להלן: עניין נאות אואזיס); ההדגשות הוספו. וראו גם, בהרחבה: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 107-97 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)).
הנה כי כן, חליף הוא מי שהוסבה לו זכות או חבות מאת הצד המקורי להסכם הבוררות, בין אם באופן רצוני ובין אם מכוח הוראות החוק. עם זאת, לא די בכך כדי שניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 4 לחוק הבוררות, ונדרש גם כי עילת התביעה העומדת נגד החליף לא השתנתה בעקבות הסבת הזכות או החבות. ככל שעם ההסבה השתנתה גם עילת התביעה, לא מדובר בחליף שניתן להחיל עליו את הסכם הבוררות באמצעות סעיף 4 לחוק האמור.
שאלה נוספת המתעוררת בנסיבות של חליפות, נוגעת למשמעויותיה של החליפות. כאמור, האפשרות להכניס חליף להליך בוררות נועדה לאפשר את ניהולו של ההליך עליו הסכימו הצדדים המקוריים. עם זאת, אין פירוש הדבר שתפקידו של החליף מסתיים עם מתן פסק הבוררות. מרגע כניסתו להליך בא החליף בנעליו של הצד המקורי להסכם והופך לבעל דין לכל דבר ועניין (וראו בהקשר זה: עניין נאות אואזיס, פסקה 16). כפועל יוצא מכך, מקום שבו ניתן פסק בוררות נגד החליף, האחריות לקיום ויישום אותו הפסק מוטלת עליו (ראו בהקשר זה בפסיקת רשמי בית המשפט: ע"א 1893/15 עזבון המנוחה עסמאת בהאי אזל נ' הכנס הלאומי רוחני של הבאהים של ארה"ב סניף ישראל, פסקה 4 (22.2.2016); ע"א 1663/12 גבריאלי נ' מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים (17.6.2013); והשוו: ע"א 151/24 עו"ד יקיר ניידיק נ' אינוזמצב, פסקה 17 לחוות דעתו של השופט י' עמית ופסקה 2 לחוות דעתי (16.4.2024) (להלן: עניין ניידיק)). שאם לא כן, מה טעם ראה המחוקק בהכנסת חליף להליך – שהוא אותו בעל דין שאליו הוסבו זכויותיו וחבויותיו של הצד המקורי להסכם – אם בעת מתן פסק הבוררות פוקע תפקידו ומסתיימת אחריותו. אם כן, החליף בא בנעליו של הצד המקורי להסכם שלא רק לצורך ניהול ההליך, אלא גם לצורך יישום תוצאותיו.
עם זאת, ולא פחות חשוב מכך – אחריות ליישום פסק הבוררות אינה שקולה לאחריות לשאת באופן אישי בכל חבות שתיקבע בו. רוצה לומר כי עצם העובדה שחליף נכנס להליך הבוררות אין משמעה כי הוא עצמו יידרש לשאת בחיוב שנקבע בו מתוך נכסיו האישיים. אמנם בנסיבות מסוימות האחריות לשאת באופן אישי בחיובים שנקבעו בפסק הבוררות תוטל על החליף, אולם אין זה המצב בכל מקרה ומקרה.
טלו לדוגמה מצב שבו אדם הוא בעליו של נכס מקרקעין המושכר לשוכר על-פי הסכם שכירות. במסגרת הסכם השכירות נקבע בין היתר כי האחריות לתיקון ליקויים שמקורם אינו במעשי השוכר תוטל על המשכיר, וכי כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יתברר בבוררות. לימים מכר המשכיר את זכויות הבעלות בנכס לצד שלישי, תוך שהוסכם ביניהם כי אותו קונה נוטל על עצמו את כל זכויותיו וחבויותיו בהסכם השכירות (וראו בעניין זה גם סעיף 21(ב) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971). זמן מה לאחר מכן נתגלו ליקויים בנכס ובעקבות מחלוקות בין הקונה לבין השוכר בנוגע לאחריות לשאת בתיקונם, הגיש השוכר נגד הקונה תביעה בבוררות. במצב דברים שכזה, ככל שיימצא בפסק הבוררות כי אכן מדובר בליקויים שהאחריות להם מוטלת על המשכיר (הקונה), ברי כי מי שיידרש לשאת בהם באופן אישי הוא החליף-הקונה עצמו. החליפות של הקונה אינה מסתכמת אפוא בניהול ההליך ובאחריות ליישום תוצאותיו, אלא גם באחריות אישית לפירעון החוב שנקבע בו. כך הם גם פני הדברים, למשל, במצב שבו מתנהלת בוררות בקשר למהות הזכויות המוקנות לאדם מסוים בנכס, ובמהלך הבוררות אותו אדם מכר את זכויותיו לצד שלישי שהיה מודע לקיומו של הליך הבוררות. מקום שבו אותו צד שלישי נכנס להליך כחליף במקום בעל הדין המקורי, ברי כי כל קביעה בפסק הבוררות בנוגע למהות הזכויות האמורות תשליך על זכויותיו שלו באופן אישי.
אלא שבאותה מידה עשויות גם להיות נסיבות שבהן החליף לא בהכרח יישא באופן אישי בתוצאות פסק הבוררות. דוגמה מובהקת לכך היא חליפוּת שבמסגרתה חלף הצד המקורי נכנס בעל תפקיד מטעם בית המשפט כגון מנהל עיזבון או נאמן בהליך חדלות פירעון. במצבים מעין אלה, החליף נכנס להליך שלא כמי שקיבל לידיו את מלוא הזכויות או החובות של הצד המקורי להסכם – המנוח או החייב – אלא בשמו של אותו צד מקורי וכמי שמייצג את האינטרסים שלו (וראו גם: אוטולנגי, בעמ' 102-100, שם כּוּנתה חליפוּת שכזו כ"מעין-חליפוּת"; כן ראו, למשל: עניין ניידיק, פסקאות 15 ו-17; רע"א 4197/19 קסום נ' חסן, פסקאות 5-4 (9.9.2019) (להלן: עניין קסום)). בהתאם לכך, החליף אמנם אחראי ליישום פסק הבוררות בהיותו בעל דין בו, אולם אין הוא אחראי לשאת בחיובים שייפסקו במסגרתו מכיסו האישי (למקרים החריגים שבהם ניתן להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד ראו, בין היתר: סעיף 88 לחוק הירושה; ע"א 8164/20 אייל נ' עו"ד יניב אינסל נאמן, פסקאות 20-19 (25.5.2022); ע"א 608/15 עופר נ' עו"ד דוד גולן, פסקה 7 (25.2.2016)). עליו לפעול ליישום פסק הבוררות מתוך נכסיו של בעל הדין המקורי שבנעליו הוא נכנס – היינו עיזבון המנוח או קופת נכסי החייב.
דוגמה נוספת, מובהקת פחות אך חשובה ביותר לענייננו, היא מצבים שבהם החליף הוא יורש שבא בנעליו של הצד המקורי להסכם לאחר לכתו לעולמו, ושבמוקד המחלוקת בין הצדדים מצויה חבותו של המוריש. במצבים כגון דא, ככל שבפסק הבוררות אכן תיקבע חבות של המוריש, לצד אחריותו של היורש לסלק חבות זו, בנסיבות מסוימות הוא עשוי להיות אחראי לשאת בה באופן אישי, ובנסיבות אחרות לא ניתן יהיה להטיל עליו כל חיוב אישי. הטעם לכך נעוץ בהוראות חוק הירושה.
חוק הירושה מסדיר את אופן העברת זכויותיו וחובותיו של אדם ליורשיו לאחר לכתו. הגם שנקודת המוצא של חוק זה היא כי במותו של אדם עוברים כלל נכסיו, זכויותיו וחובותיו ליורשיו (סעיף 1 לחוק האמור), בפועל ההעברה של חובותיו של המוריש ליורשיו אינה נעשית באופן אוטומטי ומיידי, אלא היא כפופה לתנאים ולמגבלות שונים. בקצירת האומר ניתן לומר כי כל חוב שהותיר אחריו המוריש ערב מותו ולא נתבטל במותו הופך לחוב של העיזבון (סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה). זאת לצד חובות נוספים, כאשר אופן פירעונם של כלל החובות מוסדר בסימן ו' לפרק השישי לחוק הירושה שכותרתו "אחריות היורשים לחובות העיזבון", הקובע בין השאר כדלקמן:
אחריות בנכסי העזבון
126. עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון.
אחריות כדי מה שקיבל
127. (א) חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) פרטת החלוקה לפי סעיף 118 או לפי סעיף 125 תהיה ראיה לכאורה למה שכל יורש קיבל מן העזבון, ואם היתה כלולה בה שומה – גם לשוויו.
אחריות כדי כל העזבון
128. (א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון – על היורש.
מהוראות אלה עולה כי מקום שבו אדם שהלך לעולמו הותיר אחריו חובות, אלה אינם בהכרח עוברים ליורשים במובן זה שהם עצמם נדרשים לשאת בהם, ודאי לא באופן מלא ולא באופן אוטומטי. כל אימת שהעיזבון טרם חולק, כל חוב של העיזבון ייפרע מנכסי העיזבון בלבד, ולא מנכסיהם האישיים של היורשים; וגם לאחר חלוקת העיזבון, ייחוס חובותיו של המנוח ליורשיו באמצעות ירידה לנכסיהם האישיים הוא מוגבל, ויכול – בהתקיים תנאים שונים – להגיע לכל היותר לגובה שווי העיזבון בזמן החלוקה (וראו גם: ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס – מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג ז"ל, פ"ד מו(4) 441, 452 (1992); ע"א 8265/03 אברמן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נט(4) 180, 191 (2005) (להלן: עניין אברמן); ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 359-358 (1979); ע"א 865/76 לופז נ' שושני, פ"ד לא(3) 748, 754-753 (1977) (להלן: עניין לופז); ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע, פ"ד מו(3) 638, 641 (1992) (להלן: עניין גלבוע)).
לפיכך, כאשר ניתן פסק בוררות שבמסגרתו נקבעה חבות של המוריש שהתגבשה ערב מותו, יש בו כדי לייצר חוב בר-תוקף של העיזבון – שהאחראי לסלק אותו הוא היורש (וראו בהקשר זה גם: סעיפים 82 ו-124-123 לחוק הירושה); אך הוא לא בהכרח יהיה חייב לשאת בו באופן אישי. אמנם בנסיבות מסוימות היורש עשוי לחוב בכך, אולם הדבר תלוי במגוון רחב של משתנים – ובכללם עצם חלוקת העיזבון, שוויו, חלקו של היורש בעיזבון והזמנת נושי המוריש.
מטבע הדברים, העובדה שאחריותו האישית של החליף-היורש לשאת בחובות העיזבון שייקבעו בפסק הבוררות אינה ברורה מאליה ותלויה במגוון שאלות עובדתיות, היא עשויה להוות כר פורה למחלוקות בין הצדדים, היורש מזה והנושה מזה. אכן עניין זה אינו ייחודי למקרים שבהם מדובר בהליכים המתנהלים בבוררות, והוא עשוי להתעורר גם ביחס למימוש פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט (וראו לדוגמה: עניין לופז, בעמ' 754-753). ואולם בשונה מהליכים בבית המשפט, במסגרתם ככלל אין מניעה לערוך בירור של סוגיות מעין אלה במסגרת בירור המחלוקת עצמה או במסגרת תביעה נוספת שתוגש לאותו בית משפט – בבוררות ניתן לעשות כן רק אם ניתנה לכך הסכמה מאת היורש-החליף. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהכרעה במחלוקות בנוגע לאחריותו האישית של היורש לשאת בחוב נסובה על פעולותיו ומעשיו של היורש עצמו ומערבת אותו שלא כחליף אלא כבעל דין עצמאי. וככזו, כלל לא ניתן למסרה לבורר במסגרת הסכם בוררות שהיורש אינו צד לו. הסכמתו של היורש היא תנאי מכונן על מנת להקנות לבורר סמכות להכריע בחבותו האישית, ואין בעובדה שהוא נכנס כחליף להליך כדי לעקוף את הצורך בהסכמה זו. ההסכמה יכולה להיות מפורשת והיא אף יכולה להיות משתמעת (וראו לעניין "מעגלי הרחבה" שהוכרו בפסיקה: עניין תאי השקעות, פסקה 10; עניין רונן). ברם בהיעדר הסכמה, אף אם בתניית הבוררות המקורית שבין המוריש לבין בעל הדין שכנגד נכללה הוראה מפורשת שלפיה סוגיות הנוגעות להטלת אחריות אישית על יורשי המוריש גם הן יתבררו בבוררות – סמכותו של הבורר באה לכדי סיום עם ההכרעה בשאלת עצם חיובו של בעל הדין המנוח. פשיטא כי ככל שהיקף אחריותו של היורש לחובות העיזבון על פי הוראות חוק הירושה ברור ואינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אזי פסק הבוררות יחייב את היורש באופן אישי (בכפוף כמובן להוראות ומגבלות חוק הירושה).
אכן, משמעות הדבר היא כי לעתים פסק הבוררות לא יהווה סוף פסוק מבחינת הנושה, והוא ייאלץ לנהל הליך נוסף ונפרד מול היורש על מנת לחייבו לשאת באופן אישי בחובות העיזבון (וראו והשוו: ע"א 8602/12 מנחם נ' גולן, פסקה 7 (16.1.2013); ע"א 4923/09 ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 5 והאסמכתאות שם (12.10.2010) (להלן: עניין ערפאת); עניין גלבוע). ברם כאמור, קיים תרחיש שכזה גם כאשר מדובר בסכסוך שהתברר מלכתחילה לפני בית משפט. מכל מקום, אין בשיקול זה כדי להתגבר על הקושי הטמון במצב שבו בורר אשר מוּנה בהסכמת המוריש והנושה, יכריע בסוגיות הנוגעות לחיובם של יורשים שלא היו צד להסכמה האמורה (וראו והשוו: עניין תאי השקעות, פסקה 28).
לכל האמור יש להוסיף כי מקום שבו אושר פסק הבוררות על ידי בית משפט, קיימות דרכים שונות בדין המאפשרות, בנסיבות מסוימות, להביא לביצועו או למצער לקידום העניין (וראו למשל: סעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) ותקנה 10א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 המכירים באפשרות לנקוט הליכי הוצאה לפועל נגד חייב שנפטר; סעיף 78א לחוק ההוצאה לפועל וסימן ה'1 לחוק הירושה, המעגנים מסלולים מיוחדים לגבייה מחשבון בנק של חייב שנפטר עד לסכום של 20,000 ש"ח; וסעיף 78 לחוק הירושה המאפשר לנושה לפעול למינוי מנהל עיזבון, על מנת לקדם את סילוק חובו. להרחבה ראו גם: דוד בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות כרך א 204-202 (מהדורה 7, 2025)). אכן, לעתים עשוי הנושה להיתקל בקשיים שיצריכו נקיטת הליך משפטי נוסף, כאמור לעיל, אולם אין הדבר הכרחי בכל מקרה ומקרה.
יטען הטוען כי ניתן לפתור את הקושי הטמון בניהול הליך בוררות נגד יורש, באמצעות הצבת העיזבון עצמו כחליף. ברם כפי שנקבע לא אחת, עיזבון איננו בגדר אישיות משפטית אלא משמש אך כינוי לכלל הנכסים, הזכויות והחובות שהותיר אדם לאחר לכתו, ואשר עוברים ליורשיו החוקיים (ראו למשל: ע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן, פ"ד ט 1711, 1719 (1955) (להלן: עניין פנץ); ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי, פ"ד כה(2) 20, 24 (1971); עניין אברמן, עמ' 189; להרחבה ראו גם: שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 11-6 (2014)). לפיכך, כשם שנכס אינו יכול לשמש "בעל דין" בהליך משפטי, כך גם עיזבון אינו יכול לשמש ככזה (וראו לאורך השנים: עניין פנץ, עמ' 1720-1719; ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא(2) 630, 639 (1967); רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקאות 7-5 (28.5.2012); רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור, פסקה 10 (10.8.2010); כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1285 (מהדורה 13, 2020)). אכן, בחיי המעשה, לעיתים קרובות נעשה שימוש בעיזבון כ"בעל דין" בכתבי בי-דין שונים (לרבות בהליכים המתנהלים לפני בית משפט). ברם פרקטיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראו: ע"א 7717/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (20.3.2025); וראו והשוו גם: תקנות 36 ו-38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עניין ניידיק, פסקה 17; עניין קסום, פסקה 4; וכן בפסיקת רשמי בית המשפט: עניין ערפאת, פסקאות 5-3).
נסכם עד כאן:
(-) סעיף 4 לחוק הבוררות הוא חריג לכלל שלפיו סמכותו של הבורר יפה כלפי הצדדים להסכם הבוררות בלבד, ומכוחו ניתן לנהל הליך בוררות גם כלפי חליף של צד להסכם. חליפות יכולה להתקיים בנסיבות שבהן הוסבה זכות או חבות מאחד לאחר, ובלבד שעם ההסבה לא השתנתה גם עילת התביעה שעמדה נגד הצד המקורי להסכם.
(-) בכל הנוגע לניהול הליך הבוררות עצמו, החליף הנכנס להליך מכוח סעיף 4 לחוק הבוררות בא חלף בעל הדין המקורי, היינו במקומו ולא לצדו. כמו כן, אין בעובדה שהליך בוררות כולל חליף שלא היה צד להסכם הבוררות, כדי להביא לשינוי או לזניחה של הסכמות הצדדים המקוריים לעניין טיב והיקף הסכסוך המופנה להכרעת הבורר.
(-) כאשר חליף נכנס להליך, הוא הופך לבעל דין לכל דבר ועניין. כפועל יוצא מכך, האחריות לקיום וליישום פסק הבוררות שניתן בהליך מוטלת עליו. עם זאת, אחריות ליישום הפסק ולסילוק החוב שנקבע בו אין פירושה בהכרח כי החליף עצמו יידרש לשאת באופן אישי באותו חוב, ושאלת אחריותו האישית והיקפה תלויה בנסיבות העניין.
(-) כאשר נדרש לעשות שימוש בסעיף 4 לחוק הבוררות בשל פטירת צד להסכם בוררות, ניתן להורות כי במקומו יבואו חליפים כגון יורשו או מנהל עיזבונו, אך העיזבון עצמו אינו יכול לשמש חליף. מקום שבו החליף הוא מנהל עיזבון, אחריותו מוגבלת ליישום פסק הבוררות ואין בפסק בוררות הקובע חוב כלפי המוריש כדי לחייב את מנהל העיזבון באופן אישי. מקום שבו החליף הוא יורש, הוא עשוי בנסיבות מסוימות להיות אחראי באופן אישי לחובות המוריש – שהופכים עם פטירתו לחובות העיזבון, ואולם לעתים אחריותו תסתכם באחריות ליישום הפסק בלבד.
(-) שאלת עצם אחריותו האישית של היורש והיקפה מושפעת ממשתנים שונים הנוגעים לשווי העיזבון, לניהולו ולחלוקתו במקרה הפרטני. ככל שמתגלעות מחלוקות בין הצדדים בנוגע לשאלות אלה, בירורן אינו מערב את היורש כחליף של בעל הדין המקורי אלא כבעל דין עצמאי. כפועל יוצא מכך, בהיעדר הסכמה מצדו, הבורר אינו מוסמך להכריע בסוגיה זו, וזאת גם אם הצדדים המקוריים להסכם כללו זאת במסגרת הסכם הבוררות. ככל שיהיה בכך צורך, לנושה תעמוד הזכות לנקוט בהליכים נגד היורש בבית משפט. לעומת זאת, במקרים שבהם היקף אחריותו של היורש לחובות העיזבון ברור ואינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, אזי פסק הבוררות יחייב את היורש באופן אישי (בכפוף כמובן להוראות ומגבלות חוק הירושה).
מן הכלל אל הפרט
אפתח ואומר כי החלטתו של הבורר להורות כי לצורך ניהול הליך הבוררות יבואו יורשי המנוח כבעלי דין במקומו, בדין יסודה והיא עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 4 לחוק הבוררות ועם תכליתו. גם פסק הבוררות, בו נקבע כי מעשיו של המנוח מקימים חוב לעיזבון כלפי גרטנר, אינו מגלה טעם לפגם מבחינה דיונית. מדובר בפסק בוררות שהקים חיוב בר-תוקף כלפי העיזבון. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט, העובדה שפסק הבוררות קובע כי גם היורשים עצמם חבים בחוב האמור חבות אישית, מעוררת קושי שעה שהיא מייחסת חוב ליורשים עצמם באופן אישי, מבלי שנתברר היקף חבותם לשאת בחובות העיזבון לפי חוק הירושה.
על רקע האמור, בצדק הורה בית המשפט המחוזי על ביטול חיובם האישי של היורשים מכוח פסק הבוררות. עם זאת, לא היה מקום להשיב את הדיון לבורר לצורך בחינת השאלה האם אכן התקיימו התנאים הקבועים בחוק הירושה לחיובם האישי. שהרי יהיה נוסחו של הסכם הבוררות אשר יהיה, אין בכוחו כדי להקנות לבורר סמכות לדון בחבותם האישית של היורשים בהיעדר הסכמתם. בעניין זה, לא מצאתי בטענותיהם של גרטנר כדי לבסס הסכמה משתמעת של היורשים לברר את אחריותם האישית בהליך הבוררות. גם לא שוכנעתי כי יש באמירות היורשים בהליכים אחרים שלפיהן הם נכנסו לנעליו של המנוח בכל הנוגע להליך הבוררות, כדי לגבש את ההסכמה הנדרשת. אמירתם של היורשים כי הם באים בנעליו של המנוח לכל דבר ועניין הנוגע להליך הבוררות משקפת את הסכמתם לנהל את ההליך ולשמש בעלי דין בו, ואין בכך כדי להעיד על הסכמה לכלול בהליך גם מחלוקות הנוגעות לחיובם האישי – מחלוקות החורגות מזו שעליה הסכים המנוח למסרה להכרעת הבורר.
התוצאה היא אפוא שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות לגבי חוב המנוח; ויבוטל בכל הנוגע להחזרת הדיון לפני הבורר.
טרם סיום אבקש להעיר שתי הערות בכל הנוגע לבקשה שעניינה במימוש הערובה, הגם שלא מצאתי ליתן רשות ערעור לגביה.
האחת, כי יש בעמדת היורשים בכל הנוגע לחילוט הערובה משום ניסיון לאחוז את החבל משני קצותיו – מצד אחד, לשיטתם, עמדה להם הזכות להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, אך מצד שני אין מקום להטיל עליהם את תוצאות דחיית אותה בקשה. לא בכדי הם לא העלו טענה מעין זו במסגרת התנגדותם לבקשת גרטנר לחיובם בהפקדת ערובה.
השנייה, לגוף העניין. בהינתן שהיורשים הם בעלי דין לכל דבר ועניין בהליך הבוררות, ושפסק הבוררות מייצר חוב בר-תוקף של העיזבון שהם האחראים לסלק אותו, איני רואה כל מניעה עקרונית לחייב אותם עם הגשת בקשה לביטול פסק בוררות כאמור, בהפקדת ערובה לשם הבטחת מילויו; וממילא איני רואה כל מניעה להורות על העברתה של הערובה לצד שכנגד עם דחיית בקשת הביטול. זאת גם אם בפי היורשים טענות לעניין חיובם באופן אישי לשאת באותו חוב, ואף ביתר שאת מקום שבו אותם יורשים אינם מספקים כל מידע בנוגע לסטטוס העיזבון, חלוקתו או שוויו – מידע שיש לו משמעות רבה מבחינת הצעדים שעל הנושה לנקוט לצורך הבטחת מילוי פסק הבוררות.
סיכומו של דבר: אציע לחבריי כי ערעור היורשים יתקבל במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות לגבי חוב המנוח ויבוטל בכל הנוגע להחזרת הדיון לבורר. עוד אציע לחבריי כי נורה על ביטול הצו הארעי שניתן על ידִי ביום 20.5.2026 בכל הנוגע להעברת הערובה לידי גרטנר. לבסוף אציע לחבריי כי בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות.
דוד מינץ
שופט
השופטת יעל וילנר:
אני מסכימה.
יעל וילנר
שופטת
השופט אלכס שטיין:
אני מסכים.
אלכס שטיין
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ.
ניתן היום, ז' כסלו תשפ"ז (17 נובמבר 2026).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
אלכס שטיין
שופט