פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 46874-05-26
לפני:
כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט אלכס שטיין
המערערים:
1. יוחאי שוקרון
2. טל רחמים-שוקרון
נגד
המשיבה:
ועדת קבלה אזורית – מועצה אזורית עמק המעיינות
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נוף הגליל – נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 4.2.2026, בעת"מ 88986-12-25 (השופט ע' טאהא)
בשם המערערים:
עו"ד אפרת נורסי; עו"ד יבגני פרחיה
בשם המשיבה:
עו"ד רועי מגל
פסק-דין
המשנה לנשיא נעם סולברג:
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נוף הגליל – נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 4.2.2026, בעת"מ 88986-12-25 (השופט ע' טאהא), שבו נמחקה על הסף עתירת המערערים.
רקע רלבנטי
המערערים התקשרו בהסכם לרכישת מגרש במושב בית יוסף (להלן: המושב), ובהמשך פנו אל המשיבה, ועדת קבלה אזורית – מועצה אזורית עמק המעיינות (להלן: הוועדה), לצורך בחינת קבלתם למושב. במסגרת הליך הבחינה, עברו המערערים אבחון במכון יִעודי, שבסופו הומצא דוח מסכם (להלן: הדוח או דוח מכון האבחון). ביום 29.1.2024, החליטה הוועדה שלא להמליץ על קבלת המערערים למושב. השׂגה שהגישו על כך המערערים – נדחתה בהחלטה מיום 14.8.2024, אשר נסמכה, בין היתר, על התוצאות שפורטו בדוח.
ביום 5.11.2025, פנו המערערים פעם נוספת אל הוועדה בבקשה להגיש את מועמדותם מחדש. ביום 27.11.2025, דחתה הוועדה את בקשתם, מן הטעם שהאבחון עומד בתוקף למשך 3 שנים מיום עריכתו, כך שיוכלו להגיש בקשה חדשה רק מיום 25.10.2026 ואילך. כלפי החלטה זו, הגישו המערערים ביום 31.12.2025, עתירה מינהלית, ובה הלינו על כך ש"[הוועדה] יצרה במו ידיה 'תקופת צינון' מחייבת שאינה קיימת בספר החוקים", וטענו כי סירובה לדון בבקשת המערערים "מהווה מחדל של 'סירוב להפעיל שיקול דעת'", ומשכך, נטען כי דין ההחלטה – בטלות. המערערים צירפו לכתב העתירה "מכתב המלצה [מהמושב]", שבו צוין כי בוצעה שיחת היכרות עם הזוג במזכירות המושב, וכי ועד המושב מבקש "לשקול מתן הזדמנות נוספת [למערערים]" (להלן: המכתב). המערערים גרסו אפוא כי המכתב מצדיק בחינה מחודשת של מועמדותם על-ידי הוועדה.
ביום 5.1.2026, נתן בית המשפט לעניינים מינהליים החלטה, ובה צוין כי בכתב העתירה חסרים מסמכים מהותיים, "שבלעדיהם לא ניתן לדון בעתירה ובוודאי שלא ניתן להיעתר לסעד המבוקש". כך, צוין כי לא צורפה החלטת הוועדה מיום 29.1.2024; דוח מכון האבחון; ופרוטוקול השיחה שהוזכרה במכתב, עליו ממילא כלל לא ברור מי החתום. לפיכך נקבע, כי למערערים תינתן ארכה לצרף את המסמכים החסרים עד יום 11.1.2026, פן תימחק עתירתם. המועד – חלף, ויום לאחריו, הגישו המערערים בקשת ארכה לצירוף המסמכים, שלה נעתר בית המשפט "לפנים משורת הדין" עד יום 4.2.2026, תוך שקבע כי אי-הגשת המסמכים תוביל למחיקת העתירה ללא התראה נוספת.
יממה עובר לפקיעת המועד המעודכן, ביקשו המערערים את הארכתו ב-45 ימים. הבקשה נומקה בכך שבפרק הזמן שחלף התקיים שיח בינם לבין ועד המושב, שבסופו זומנו להופיע לפני ועדת קבלה ישובית. נטען, כי ככל שיצלחו ועדה זו, יופנו לוועדת הקבלה האזורית (היא המשיבה), באופן שייתר את ההליך המשפטי בעניינם. בו-ביום, הוגשה תגובת הוועדה לבקשת הארכה, שבמסגרתה הבהירה, כי היא מתנגדת לבקשה זו, שכן השיח שהתנהל בין המערערים למושב חסר נפקות, ו"אין כל מעמד סטטוטורי ל'וועדת קבלה יישובית'". לצד זאת, ציינה הוועדה בתגובתה כי היא "אינה מתנגדת לברר את העתירה דנן אף ללא הגשת המסמכים אשר [המערערים] נדרשו להשלים", שכן לדידה "אין במסמכים אלו כדי לבסס את עתירתם".
ביום 4.2.2026, ניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. בקשת הארכה נדחתה, והעתירה – נמחקה על הסף. נקבע, כי המערערים לא ניצלו את הארכּות שניתנו להם לשם הגשת המסמכים הדרושים כדי לדון בעתירה, ולמצער אף לא לשם הגשת חלקם, וכי "התנהלות זו גורמת להתמשכות ההליכים בתיק ולבזבוז זמנו של בית המשפט". בהמשך אותו יום, ניתנה החלטה נוספת, במסגרתה ציין בית המשפט כי הוועדה לא התבקשה להגיב לבקשת הארכה, ומשכך לא היה מקום להגשת עמדתה בעניין.
המערערים לא השלימו עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפנינו.
בערעור, בעיקרו של דבר, נטען כי המסמכים שאת צירופם דרש בית המשפט אינם נדרשים להכרעה בעתירה, וכי בעמדה זו תמכה, למעשה, גם הוועדה. נטען, כי השאלה אשר הונחה לפתחו של בית המשפט היא משפטית גרידא – חוקיותה של החלטת הוועדה לדרוש 'תקופת צינון' "יש מאין" בטרם עיון מחודש במועמדותם של מי שנדחו על-ידה בעבר. לצד זאת, גרסו המערערים כי המסמכים הנדרשים מצויים בידי הוועדה, וכי מסקנתו של בית המשפט כי היה עליהם לצרפם לעתירה, "מתעלמת מכלל יסוד בדיני ראיות וסדרי דין [שלפיו] אין דורשים מבעל דין דבר [שאין] ביכולתו".
בהחלטה מיום 2.9.2026, ציינתי כי למקרא החומר הכתוב שהונח לפנַי, עולה כי "המועד בו נקבה [הוועדה] בהחלטתה הולך וקרב, כאשר לאחריו ממילא תיפתח למערערים הדרך להגיש בקשה חדשה". על כן, הצעתי למערערים "כי יחזרו בהם מן הערעור, וזה ימחק ללא צו להוצאות". בהמשך, ביום 6.9.2026, הגישו המערערים הודעת עדכון מטעמם, שבה הובהר לראשונה, בקליפת אגוז, כי לאור שינוי בהליכי הקצאת המגרשים במושבים, כל בקשה שתוגש לאחר יום 2.11.2025, תידון במסלול שונה, "על פי כללים חדשים ומחמירים, שלא חלו על הליך הקבלה של [המערערים] מלכתחילה". על כן, הציעו המערערים מתווה דיוני, שלפיו יִבָּחֵן עניינם במסלול הקודם. ביום 17.9.2026, הגישה הוועדה התייחסות למתווה המוצע, וציינה כי לפנים משורת הדין, היא מסכימה לבחון מחדש את מועמדותם של המערערים; ואולם, אין בסמכותה לעשות כן במסלול הקודם, וכי זהו "המיטב [שהמערערים] יכולים להפיק [מהוועדה] כאן". המערערים בחרו שלא להסכים למתווה המוצע, וביום 11.10.2026 הודיעו כי הם עומדים על ערעורם.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בהגשת תשובה לגוף הדברים. זאת, מכוח סמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן בהתאם לתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות או תקנות בתי משפט לענינים מינהליים).
תקנות בתי משפט לענינים מינהליים מורות, כי "ראה בית המשפט כי מסמך דרוש לשם הכרעה בענין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית המשפט במועד שיקבע" (שם, תקנה 12(א)). עוד נקבע בהן, כי כתב עתירה יכלול את "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה", ויצורפו לו, "ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לענין" (שם, תקנות 5(ב)(5) ו-5(ד); ההדגשות הוּספו – נ' ס'). אלו אינן דרישות טכניות גרידא; הן מעגנות מושׂכּלוֹת יסוד – "ראשית חוכמה היא, בכל עניין המובא בפני בית-משפט, להניח תשתית עובדתית ולתמוך אותה בראיות. כך בכל עניין ובכל בית-משפט". על כן, "מקובל להוסיף לעתירה מסמכים אחרים, ככל שהם מצויים בידי העותר או ניתנים באופן סביר להשגה על-ידי העותר, לצורך ביסוס העובדות הנטענות בעתירה [...] לכן, אם התשתית העובדתית של עתירה רעועה, אפשר שיהיה בכך בלבד כדי לדחות את העתירה" (בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631-630 (1994); ראו גם: בג"ץ 7258/20 איילון נ' משרד האוצר שר האוצר, פסקה 14 (18.4.2021)).
המערערים, כאמור, טוענים כי טעה בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו כי לא ניתן לדון בעתירה מבלי שיצורפו המסמכים שצוינו בהחלטתו. דא עקא, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לגבי אופן ניהול ההליך, "בכל הנוגע לסדרי דין (לרבות בנושא גילוי מסמכים, הבאת ראיות, חקירת עדים וכיו"ב)" (ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ, פסקה 104 (20.8.2017); השוו גם: רע"א 5727/23 אייש נ' ארביב, פסקה 18-14 (6.9.2023)). דברים אֵלו נכונים, שמא אף ביתר שאת, כאשר מוצא בית המשפט כי העניין שלפניו מצריך שימוש בסמכותו שהקנתה לו תקנה 12א לתקנות – לדרוש מבעל דין מסמכים נוספים – ולא מצאתי בטענות המערערים צידוק של ממש להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. גם לגופם של דברים, דומני כי המסמכים שנזכרו בהחלטת בית המשפט אינם רק "דרושים להכרעה" או "נוגעים לעניין", כלשון התקנות, אלא בעלי חשיבות ממשית לבירור הסכסוך בין הצדדים. כך, למשל, קשה להלום כי בית המשפט יוכל לבחון את הגיונה של "תקופת ההמתנה" שהשיתה הוועדה על המערערים בטרם תידרש מחדש לעניינם, מבלי לעיין בדוח מכון האבחון, וללמוד ממנו מה היו נימוקי הדחייה של בקשתם המקורית של המערערים ועד כמה הם עומדים בתוקפם גם בחלוף הזמן. לא מצאתי אפוא טעות כלשהי בקביעותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים לגבי נחיצות המסמכים.
אמנם, המערערים ביקשו להסתמך על תשובת הוועדה מיום 3.2.2026, אשר ממנה ביקשו ללמוד כי אף היא מסכימה לכך שהמסמכים האמורים אינם דרושים להכרעה בהליך, ומכאן שלא היה מקום למחוק את העתירה מחמת חסרונם. דא עקא, שעיון באותה תגובה לא מעלה את שביקשו המערערים לקרוא לתוכה. עיקרה של אותה תגובה, בהבעת התנגדותה של הוועדה למתן ארכה נוספת למערערים לשם הגשת המסמכים. בסיפא לאותה הודעה – גם אם זו לא נוּסחה באופן מיטבי – אכן צוין, כי הוועדה אינה עומדת על צירוף המסמכים, אך זאת מכיוון שמבחינתה, ממילא "אין במסמכים אלו כדי לבסס את העתירה". מכאן ועד הסכמה של הוועדה לתשתית העובדתית הרלבנטית לבירור העתירה – רחוקה הדרך. מוסיפים המערערים וטוענים, כי אף בהנחה שהמסמכים רלבנטיים ונדרשים, הרי שלא היה ביכולתם להשׂיגם שכן הללו נמצאו בידי הוועדה. אף אם אכן כך, אזי כמצוות תקנה 5(ד) לתקנות, היה על המערערים לפעול "ככל שניתן", בשקידה ראויה, לשם השׂגת מסמכים עוד טרם הגשת העתירה. גם לאחר שקיבלו הזדמנות להשלים את החסר במהלך חיי ההליך – מצופה היה מן המערערים לעדכן בדבר המאמצים הננקטים על-ידם לשם כך, ולהודיע על חסמים המונעים מהם למלא אחר מצוות בית המשפט, ככל שישנם (השוו: ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 244 (1984); רע"א 1259/16 י. בראון ובניו בע"מ נ' אברהמי, פסקה 7 (12.4.2016)).
סיכומם של דברים, שהערעור נדחה אפוא בזאת. בנסיבות העניין, נוכח קורות ההליך והתנהלותם של המערערים; בשים לב להחלטתי מיום 22.9.2026; ובהתחשב במתכונת הדיונית שלפיה הוכרע הערעור – יִשאו המערערים בתשלום הוצאות בסך של 1,000 ש"ח לטובת הוועדה ו-1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה (ראו: עע"מ 42151-11-25 ניג'ם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עכו, פסקה 17 והאסמכתאות שם (30.3.2026)).
ניתן היום, א' כסלו תשפ"ז (11 נובמבר 2026).
נעם סולברג
משנה לנשיא
יעל וילנר
שופטת
אלכס שטיין
שופט