פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

בג"ץ 45705-09-25

פיסל ממלוכ נ. מדינת ישראל-רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל

עתירה להורות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להביא את בקשת העותר לשחרור מקרקעין לדיון בפני הוועדה המיוחדת מכוח סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 15/11/2026 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק בג"ץ — עתירה לבית משפט גבוה לצדק.
מספר התיק 45705-09-25 — פורמט חדש: מספר סידורי-חודש-שנה.
נושא/קטגוריה נכסי נפקדים — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור עתירה להורות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להביא את בקשת העותר לשחרור מקרקעין לדיון בפני הוועדה המיוחדת מכוח סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

בג"ץ 45705-09-25 — פיסל ממלוכ נ. מדינת ישראל-רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל

עתירה להורות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להביא את בקשת העותר לשחרור מקרקעין לדיון בפני הוועדה המיוחדת מכוח סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

העותר ביקש מבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק להורות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים להעביר את בקשתו לשחרור מקרקעין באזור אדמית (שהיו שייכים לפי הנטען לאביו ולסבו הנפקדים) לדיון בפני הוועדה המיוחדת. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי לפי דין, מדיניות האפוטרופוס היא שלא לשחרר נכסי נפקדים אלא במקרים חריגים ומיוחדים ביותר, שיקול דעתו בנושא זה הוא רחב מאוד והתערבות בית המשפט נעשית בצמצום רב. כמו כן נקבע כי חובת ההיוועצות בוועדה המיוחדת קיימת רק כאשר האפוטרופוס מחליט לשחרר נכס, ולא כאשר הוא דוחה בקשה לשחרור.

הנימוק המרכזי

האפוטרופוס לנכסי נפקדים מחזיק בסמכות רחבה להחליט שלא לשחרר נכסים שהוקנו למדינה, והוא אינו מחויב להביא מקרה לדיון בוועדה המיוחדת אם אינו מצא לנכון לשחרר את הנכס מלכתחילה. מאחר שהעותר לא הראה נסיבות ייחודיות וחריגות, בית המשפט לא מצא סיבה להתערב בהחלטת האפוטרופוס.

פרטי ההליך

סוג הליך עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
שלב ההליך עתירה
הרכב השופטים דוד מינץ, עופר גרוסקופף, חאלד כבוב
בדעת רוב 3/3
ארכיון חודשי פסקי דין מנובמבר 2026

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • פיסל נור ממלוק

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • התנהלות האפוטרופוס נגועה בחוסר סבירות, חוסר מידתיות, שרירותיות ואפליה.
  • העותר ובני משפחתו מחזיקים בנכסים מושא הבקשה משנות ה-80 ועד היום.
  • ייפוי הכוח שניתן מאביו המנוח של העותר מסמיך אותו לפעול לשחרור הנכסים.
  • האפוטרופוס היה חייב לכנס את הוועדה המיוחדת כדי שתדון בבקשת השחרור.
טיעוני ההגנה
  • אין עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתו הרחב של האפוטרופוס שלא לשחרר נכסי נפקדים.
  • חובת ההיוועצות בוועדה המיוחדת חלה רק כאשר מתקבלת החלטה לשחרר נכס, ולא בעת החלטה שלא לשחרר.
  • העותר לא הצביע על טעמים מיוחדים או חריגים המצדיקים סטייה מן המדיניות הכללית שלא לשחרר נכסי נפקדים.
  • לא הוכחו כנדרש מיקום המקרקעין, עצם קיומם ושלשלת הזכויות בהם.

טענות מנהליות

הטענה הועלתה ונדחתה
הטענה הועלתה ונדחתה
הטענה הועלתה ונדחתה
הטענה הועלתה ונדחתה
הטענה הועלתה ונדחתה

תגיות נושא

סכום הוצאות משפט

0

צווים וסעדים

צו על תנאי
הטענה הועלתה ונדחתה

הפניות לתיקים אחרים

תקדימים משפטיים
הפניות לפסקי דין אחרים
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 45705-09-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב העותר: פיסל נור ממלוק נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל 2. האפוטרופוס לנכסי נפקדים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבים: עו"ד הדס ערן; עו"ד יעל הרבסט פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה שעניינה בבקשת העותר כי נורה למשיב 2, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס) להביא את בקשתו לדיון לפני הוועדה המיוחדת לשחרור נכסים או תמורתם מכוח סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: הוועדה המיוחדת ו-החוק בהתאמה). הרקע לעתירה וטענות הצדדים בתמצית, לפי הנטען בעתירה סבו של העותר (להלן: הסב) היה בעל זכויות בשטח של 675 דונם באזור היישוב אדמית (להלן: המקרקעין) ואבי העותר (להלן: האב) רכש את המקרקעין מהסב בשנת 1941. עוד לפי הנטען, הסב והאב עזבו את גבולות המדינה ועברו להתגורר בלבנון, כאשר הסב עזב בסביבות שנת 1948 והאב עזב בשנת 1964 ושם התגורר עד לפטירתו, אם כי לטענת המשיבים האב עזב את המדינה עוד בשנת 1956. בהתאם לכך האב והסב הפכו לנפקדים על-פי החוק וזכויותיהם במקרקעין, ככל שהיו להם כאלה, עברו לבעלות האפוטרופוס. יצוין כי מכלל המקרקעין המוזכר העותר הצליח להתחקות רק אחר המיקום המדויק של חלקה 16 בגוש 18219 (להלן: החלקה), וביום 26.7.1956 פורסמה הודעת רכישה לצרכי ציבור בנוגע לחטיבת קרקע אשר החלקה נכללת בה. לשלמות התמונה יצוין כי על רקע עזיבתם של האב והסב ללבנון, אימו וסבתו של העותר פנו לאפוטרופוס בבקשה לקבלת "הענקה" לפי סעיף 9 לחוק המסדיר את האפשרות ליתן תשלומים לנתמכי נפקדים. באחת הבקשות לקבלת "הענקה" צוין מפורשות כי האב עזב את גבולות המדינה עוד בשנת 1956. בהמשך לכך, ביום 4.4.1959 אישר האפוטרופוס הענקות חודשיות לטובת סבתו ואימו של העותר מתוך הכנסות המקרקעין שהיו רשומים על שם הסב. לטענת העותר בשנים שלאחר מכן הוא התגורר עם בני משפחתו בבתים בחלקה. בשנת 1980 נחתם הסכם בין העותר למשיבה 1 (להלן: רמ"י), לפיו העותר יתפנה מהחלקה ויקבל מגרש בכפר ערב אל עראמשה וכן מענק בעד הפינוי, ממנו יקוזז ערך המגרש שיקבל, אשר ישולם בשלושה שיעורים – שליש עם החתימה על ההסכם, שליש עם התחלת הבניה במגרש ושליש עם פינוי החלקה. בשנת 1982 הגיע האב לישראל וחתם על ייפוי כוח כללי לטובת העותר המסמיך אותו "לנהל את כל האדמות שבבעלותי הרשומות על שמי וגם אלה שאינם עדיין רשומות על שמי ולמכור אותן כולן או מקצתן לפי שיקול דעתו ולקבוע ולגבות את מחירן" (להלן: ייפוי הכוח). בהתאם לכך, העותר החל לפעול מול רמ"י בנוגע למקרקעין. העותר גם הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין הצהרתי לפיו המקרקעין שהיו בבעלות האב אינם נכס מוקנה לאפוטרופוס ויש להעביר את הבעלות בהם אליו. ביום 4.3.2008 נדחתה התביעה (ת"א (מחוזי חי') 866/01 ממלוק נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (4.3.2008)), תוך שנקבע כי האב והסב אכן נפקדים ובהתאם זכויותיהם במקרקעין עברו לבעלות האפוטרופוס; כי בעת חתימת האב על ייפוי הכוח הוא כבר לא היה הבעלים של המקרקעין שהוקנו בעת ההיא לאפוטרופוס; כי בהתאם לאמור האב לא היה יכול להעביר לעותר זכות כלשהי לעשיית פעולות במקרקעין בעת חתימת ייפוי הכוח; וכי מכל מקום ייפוי הכוח לא הקנה לעותר את האפשרות להגיש תביעה לבעלות. ערעור שהוגש לבית משפט זה נמחק לאחר שהעותר חזר בו מערעורו בהמלצת בית המשפט (ע"א 3778/08 ממלוק נ' מדינת ישראל (17.5.2010)). בהמשך לאמור, ביום 27.6.2010 פנה העותר לאפוטרופוס בבקשה לשחרר את המקרקעין, והחל עמו בהתכתבות. ביום 12.9.2010 דחה האפוטרופוס את בקשתו לשחרור המקרקעין. במסגרת זו עמד על כך שהאב והסב הוכרו כנפקדים כחוק; על כך שייפוי הכוח חסר נפקות ולא הועברה על פיו כל זכות לעותר ולא ברור על איזה בסיס הוגשה בקשת השחרור; על כך שמשפחתו של העותר קיבלה פיצוי בעד החלקה שהיא הנכס היחידי שזוהה לכאורה, כאשר העותר הוא זה שהפר את התחייבויותיו בנושא שעה שלא פינה את החלקה; ועל כך שהבקשה אינה מעלה טעם מיוחד המאפשר להבחין אותה מהכלל ולמנוע השלכות רוחב. העותר שב ופנה לאפוטרופוס בנושא ולגופים מדינתיים נוספים, וביום 14.2.2012 פנה פעם נוספת בעניין שחרור המקרקעין וביקש כי יישקלו מחדש את עניינו תוך היוועצות עם הוועדה המיוחדת. ביום 29.2.2012 השיב לו האפוטרופוס כי אין בסיס לבקשתו לשחרור המקרקעין. משכך, העותר הגיש עתירה לבית משפט זה, אשר נדחתה לאחר שהעותר חזר בו מהעתירה בהמלצת בית המשפט (בג"ץ 2864/13 ממלוק נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (19.5.2014)). בפסק הדין צוין כי העותר ישמור על זכותו לפנות ליועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 22(א)(3) לחוק, לקבלת הסכמתו לייצוג האב על ידי עורך דין בכל פעולה משפטית. העותר אכן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה ליתן תוקף משפטי מחייב לייפוי הכוח, ואולם הובהר לו כי בקשתו אינה נוגעת לקבלת הסכמת היועץ לצורך ייצוג האב על ידי עורך דין ונתונה לסמכות האפוטרופוס כך שלא ניתן לדון בה. העותר שב ופנה לאפוטרופוס ולאחר חילופי דברים גם נערכה פגישה בין הצדדים. ביום 13.3.2015 פנה העותר פעם נוספת לאפוטרופוס בבקשה שישקול את עמדתו ויעביר את עניינו לוועדה המיוחדת אך בקשתו נדחתה. ביני וביני נפטר אביו של העותר. העותר לא אמר נואש וביום 13.8.2017 הגיש עתירה נוספת לבית משפט זה אשר נדחתה ביום 7.11.2018 (בג"ץ 6404/17 ממלוק נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (7.11.2018)). זאת תוך שהבהירה המדינה כי בשים לב לשינוי הנסיבות נוכח מותו של האב, בפני העותר פתוחה הדרך לפנות בבקשה לשחרור הנכס לפי סעיף 28 לחוק. ביום 10.12.2024 פנה העותר לאפוטרופוס בבקשה לשחרור התמורה בצירוף צו ירושה של האב, וביום 12.12.2024 דחה האפוטרופוס את בקשתו תוך שקבע כי לא הוכח עצם קיומם של נכסים וכי נוכח קיומן של השלכות רוחב לא ניתן להיענות לבקשתו. ביום 23.12.2024 פנה העותר לאפוטרופוס והשיג על החלטתו, וביום 30.12.2024 השיב האפוטרופוס כי הבקשה אינה מעלה טעמים ונסיבות מיוחדות המאפשרים היעתרות לה. בהמשך לכך התקיים שיג ושיח נוסף בין הצדדים אך האפוטרופוס לא שינה את עמדתו. מכאן העתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים במסגרת העתירה נטען כי התנהלות האפוטרופוס מגלמת חוסר סבירות ומידתיות, וכי הוא נהג בשרירותיות. עוד נטען כי יש אוסף נימוקים שונים לשחרור המקרקעין שהאפוטרופוס כלל לא נתן עליהם את דעתו. ביניהם, כי העותר ובני משפחתו מחזיקים בנכסים מושא בקשת השחרור עוד משנות ה-80 וממשיכים לאיישם גם היום; כי מוסדות וערכאות משפטיות הביעו לאורך השנים אהדה והזדהות עם טענותיו; וכי הפיצוי הכספי מכוח ההסכם שנכרת עימו לא שולם במלואו (העותר לא נטל לידיו את השליש השלישי מבין השיעורים שסוכמו עמו משום שבעת ההיא סבר שהשתנו הנסיבות ועומדת לו זכות לתבוע זכויות במקרקעין). בהקשר האחרון גם צוין כי בין כה וכה יש לראות בפיצוי שנקבע בהסכם כפיצוי חסר. זאת שעה שהייתה שגיאה באופן בו העריכו את שווי המבנים ובכך ששיקללו לסכום הפיצוי את ערכו של מגרש חלופי שניתן לעותר, בעוד שליתר התושבים במקום ניתנו מגרשים ללא כל תמורה והעותר אף היה זכאי לקבלת המגרש מתוקף שירותו המתמשך בזרועות הביטחון. עוד נטען כי ייפוי הכוח מקנה לעותר סמכות לנהל את נכסי האב ובקשת שחרור וודאי נכללת בסמכותו, והדבר גם מתיישב עם פסקי הדין של בית משפט זה שאפשרו לעותר להגיש בקשה לשחרור; כי בניגוד לקביעת האפוטרופוס בדבר היעדר מיוחדות, בית המשפט המחוזי ובית משפט זה מצאו כי עניינו של העותר בעל מאפיינים מיוחדים והמליצו כי יקבל יחס מיוחד; כי קביעת האפוטרופוס לפיה האב נעדר נכסים בישראל אינה מתיישבת עם ההענקות שניתנו למשפחת העותר בגין נכסים אלו; כי אין בהליכים המשפטיים אליהם התייחס האפוטרופוס כדי להעלות או להוריד מטענות העותר שעה שהם עסקו בעצם הנפקדות וביטולה ועתה השאלה העומדת לפני האפוטרופוס היא שאלת שחרור הנכסים; כי האפוטרופוס היה צריך לכנס את הוועדה המיוחדת שתדון בעניינו של העותר והימנעות העברת עניינו אליה נגועה באפליה ושרירותיות; וכי לא צפויות השלכות רוחב כלשהן מהיעתרות לבקשת השחרור. המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בשיקול דעתו של האפוטרופוס לדחות את בקשת העותר לשחרור המקרקעין מושא העתירה. נטען כי אין כל חובה להיוועץ בוועדה המיוחדת בנסיבות שבהן מדובר על החלטה שלא לשחרר נכס מופקד להבדיל מהחלטה בדבר שחרורו של נכס; כי העותר לא הציג טעמים מיוחדים המתקיימים בעניינו אשר יש בהם כדי להצדיק את אישור שחרור המקרקעין לפנים משורת הדין ותוך סטייה מהמדיניות לפיה ככלל לא משחררים נכסי נפקדים; כי בנסיבות העניין העותר גם לא הצביע על המיקום המדויק של המקרקעין ולא הוכיח את עצם קיומם של נכסים רלוונטיים; כי נושא הזכויות במקרקעין ושאלת העברתם מהסב לאב לא הוכחו כנדרש; כי בניגוד לנטען האפוטרופוס נדרש לשיקולים אליהם התייחס העותר; וכי הליך זה מהווה ניסיון נוסף של העותר לשנות הכרעות שיפוטיות שנקבעו בעבר. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. סעיף 28(א) לחוק עוסק בהליך שחרור נכסים מוקנים וקובע כי שחרור נכס כאמור נתון לשיקול דעתו של האפוטרופוס, ולשון הסעיף: "האפוטרופוס רשאי, לפי שיקול דעתו בלבד, אך בהתחשב עם הוראות סעיף 29, לשחרר נכס מוקנה, בתעודה חתומה בידו; ומשעשה כן, יחדל אותו נכס מהיות נכס נפקד, וכל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו". סעיף 29 לחוק קובע כי האפוטרופוס לא יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 28 אלא בהתקיים המלצה של הוועדה המיוחדת. כמו כן סעיף 18 לחוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים) קובע כי: "מיום תחילתו של חוק זה לא תישמע שום תביעה של נפקד לזכות בנכס או לשחרור נכס על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, לרבות שחרור נכס שבא במקומו לפי סעיף 4(ד) לאותו חוק, אלא לפי חוק זה". היינו, על פני הדברים על האפוטרופוס לחדול משחרור נכסים. חרף זאת בפועל האפוטרופוס ממשיך לעשות כן ולדון בבקשות לשחרור לפי סעיף 28. זאת אפוא לפנים משורת הדין על פי שיקול דעתו הרחב, ונקבע כי התערבות בית המשפט בהחלטותיו בעניין זה תעשה בצמצום (בג"ץ 8797/22 נסראוי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקאות 6-5 (20.3.2024) (להלן: עניין נסראוי); בג"ץ 6143/21 חדיג'ה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 18 (23.1.2022)). בהקשר זה אף נקבע זה מכבר כי הכלל הוא שנכס מוקנה אינו משוחרר אלא במקרים מיוחדים בהתקיים תנאים המצדיקים לסטות מהכלל ולשחררו (בג"ץ 4713/93 גולן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מח(2) 638, 646-645 (1994)). אף בענייננו הובהר כי מדיניותו הכללית של האפוטרופוס היא שלא לשחרר נכסים של נפקדים, גם לא נכסים של אלו אשר חיו ונפטרו במדינות אויב, מקום שבו שחרור נכסים טומן בחובו השלכות רוחב כלכליות ציבוריות ואחרות בשים לב להיקפים המשמעותיים בהם מדובר. בהתאם לכך ועל מנת שלא לאין את החוק מתוכנו, שחרור נכסים שמור לאותם מקרים בהם מתקיימים טעמים מיוחדים וחריגים. בענייננו האפוטרופוס לא מצא כי בקשתו של העותר מגלה טעמים מיוחדים וחריגים המצדיקים סטייה מהמדיניות המתוארת, ובשים לב למרחב שיקול הדעת הרחב השמור לו, לא נמצאה כל עילה להתערב בהחלטתו כאמור. בהקשר זה, גם לא מצאתי ממש בטענת העותר בעניין קיומם של מאפיינים מיוחדים המתעוררים בעניינו. דומה כי בטענתו זו העותר הסתמך על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.10.2002 ועל פסק דינו של בית משפט זה בע"א 3778/08. ברם, מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי בית המשפט הביע את דעתו כי רק לפנים משורת הדין יש מקום לבדוק את האפשרות של תשלום פיצוי כספי במקרה מיוחד זה תוך שצוין כי אין באמור כדי להביע דעה לכאן או לכאן בדבר הזכויות הנתבעות. פשיטא אפוא כי אין בעמדה זו שהובעה בראשיתו של ההליך בבית המשפט המחוזי בהקשר של תשלום פיצוי כספי לפנים משורת הדין כדי ללמד על קיומן של נסיבות מיוחדות הרלוונטיות לעניין שחרור המקרקעין. כך גם אין מקום להיתלות בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3778/08, שם צוין כי פתוחה בפני העותר הדרך להגיש בקשה לשחרור נכסים לפי סעיפים 28 ו-29 לחוק וכי האפוטרופוס לא יעלה טענה לשיהוי נגד בקשה זו אם תוגש. גם לא נפל כל פגם בכך שהאפוטרופוס לא העביר את עניינו של העותר לבחינת הוועדה המיוחדת. זאת מקום שהחובה להיוועץ בוועדה המיוחדת חלה אך במקרים בהם האפוטרופוס מקבל החלטה בעניין שחרורו של נכס ולא במקרים בהם הוא אינו מחליט להורות על שחרור כבענייננו (סעיף 28 לחוק; עניין נסראוי, פסקה 6; בג"ץ 555/17 חברת צור אדם בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 54 (4.9.2018)). העתירה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ז (15 נובמבר 2026). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט