שני שילה גולדברג נ. בית הדין הארצי לעבודה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4521-02-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. שני שילה גולדברג 2. איתמר יאיר כרמל 3. פנחס גיל 4. מורן ששון 5. א.ד.ר. שירותים ואבטחה בע"מ נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. כלל פנסיה וגמל בע"מ 4. מנורה מבטחים משלמת בע"מ 5. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 6. מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד יעקב אביעד; עו"ד דוד שוורצבאום בשם המשיב 2: עו"ד ניר מילשטיין; עו"ד חן גליק; עו"ד עומר מנדיל בשם המשיבות 5-3: עו"ד בעז בן צור; עו"ד אלעד פלג; עו"ד גיא רוה בשם המשיבה 6: עו"ד מתן דיבר פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו עתירה המופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ח' אופק גנדלר, א' סופר ו-ע' איתם; ונציגי הציבור ש' ויסמן ו-נ' זנדהאוז) מיום 25.12.2025 בבר"ע 29583-06-24. בפסק הדין התקבל ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' ספיבק ונציגת הציבור ד' גורין) מיום 5.6.2024 בת"צ 61892-06-17, ת"צ 51927-12-18 ו-ת"צ 9475-09-17, אשר קיבל את בקשות העותרים לניהול תובענה ייצוגית כנגד המל"ל. הרקע הרלוונטי לעתירה עניינו של ההליך נושא העתירה בשלוש בקשות לאישור תובענה ייצוגית שהגישו העותרים נגד המשיב 2 – המל"ל – בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בתמצית בלבד, בבקשות האישור נטען כי על המל"ל מוטלת חובה להשיב באופן יזום דמי ביטוח שנגבו ביתר ממבוטחים הזכאים לפטור מתשלום, נוכח דרגת הנכות שנקבעה להם, וזאת ללא פנייה מצד המבוטחים עצמם. העותרים ביססו את טענותיהם בין היתר על סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), וטענו כי הוא מטיל על המל"ל חובה אקטיבית להשבת תשלומי יתר שנגבו ממבוטחים. הסעיף קובע כי: "שולמו למוסד דמי ביטוח לפי חוק זה או כספים לפי חוק אחר ביתר... תשלום היתר יוחזר בתוך 12 חודשים מיום שהומצאו למוסד כל הנתונים הנדרשים לצורך ביצוע ההחזר...". במוקד המחלוקת בבקשות האישור עמדה אפוא השאלה האם סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי מטיל על המל"ל חובה לבצע השבה יזומה של דמי ביטוח שנגבו ביתר. ביחס למקרה דנן, התעוררה מחלוקת בשאלה האם כלל הנתונים הנדרשים לצורך ביצוע ההשבה מצויים בידי המל"ל, או שמא חלקם מוחזק בידי צדדים שלישיים שבאמצעותם נגבים ומשולמים דמי הביטוח (ובכלל זה מעסיקים וחברות ביטוח); וכן האם יכול המל"ל לבצע הצלבת נתונים בין אגפיו השונים לצורך איתור המבוטחים הזכאים להשבה. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענות העותרים וקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת חברי הקבוצה. לאחר שקבע כי התובענה באה בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), וכי ניתן להגיש בגדרו תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, התמקד הדיון בשאלה האם הנתונים הדרושים לצורך ביצוע ההשבה מצויים בידי המל"ל. בהקשר זה נקבע כי במסגרת בירור התובענה לגופה ניתן יהיה להכריע בשאלה האם קיימת כבר עתה, או למצער בעתיד הקרוב, אפשרות לבצע הצלבת נתונים שתאפשר להפיק רשימה של מבוטחים מהם נגבו דמי ביטוח ביתר, באופן העולה בקנה אחד עם דרישת סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי. קביעה זו התבססה, בין היתר, על השינויים שחלו בשנים האחרונות במערכות הדיווח ובמאגרי המידע של המל"ל; על הצהרות המל"ל שלפיהן מערכת מחשוב להצלבת נתונים מצויה בפיתוח מאז שנת 2018; וכן על שלוש הודעות חדילה שהגיש המל"ל בהליכים אחרים, מהן עלה כי כבר היום קיימת לו יכולת לבצע הצלבת נתונים בין אגפיו השונים. לפיכך, נקבע כי מקום שבו "כל הנתונים הנדרשים לביצוע ההחזר" מצויים בידי המל"ל, מוטלת עליו חובה לבצע השבה יזומה של דמי הביטוח שנגבו ביתר. מסקנה משפטית זו התבססה על מספר טעמים, אשר לא עמדו במוקד פסק דינו של בית הדין הארצי, ועל כן לא ארחיב בהם. להשלמת התמונה, יצוין כי בית הדין האזורי נדרש גם לסוגיות הנוגעות להגנת הפרטיות שהתעוררו בנסיבות העניין, ובפרט לצורך בעדכון מעסיקים בדבר דרגת הנכות של העובד לצורך מימוש הפטור. נוסף על כך, נדונו טענות בדבר היעדר יריבות והיעדר עילה אישית. על החלטתו האמורה של בית הדין האזורי הגיש המל"ל בקשת רשות ערעור. ביום 25.12.2025 ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר קיבל את עמדת המל"ל והורה על דחיית בקשות האישור. בפסק דינו קבע בית הדין הארצי כי ככלל קיימת חובת השבה יזומה לרשות מנהלית שגובה תשלומים ביתר. אולם חובה זו אינה חלה מקום שבו לא ניתן לבצע את ההשבה היזומה באמצעות מאמץ סביר ושקידה ראויה. בנסיבות העניין נקבע כי ביצוע הצלבת נתונים ידנית כרוך בעלויות גבוהות החורגות ממתחם הסבירות; כי העותרים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת באשר לאפשרות לבצע הצלבת נתונים ממוחשבת, בשים לב לתצהיר שהוגש מטעם נציג המל"ל ובהיעדר חוות דעת מומחה מטעם העותרים; וכי עצם האפשרות לפיתוח עתידי של מערכת ממוחשבת שתאפשר הצלבת נתונים – אינה יכולה לשמש בסיס לאישור תובענה ייצוגית בעת הזו. עוד עמד בית הדין הארצי על ההבחנה בין הודעות החדילה שהגיש המל"ל בהליכים אחרים, אשר עסקו בנתונים ובנסיבות שונות, לבין ענייננו. על יסוד האמור נקבע כי המל"ל לא הפר את חובת השקידה הראויה, ומשכך לא עלה בידי העותרים להראות כי קיים סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. בנקודה זו סבר בית הדין הארצי כי ניתן לסיים את הדיון. עם זאת, הוא המשיך ונדרש גם להיבטים נוספים שהתעוררו בהליך, מבלי לקבוע לגביהם מסמרות. מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה מבקשים העותרים להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לטענתם, עניינם נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי, וזאת בשל טעות מהותית שנפלה בו. בכלל זאת נטען כי שגה בית הדין הארצי בכך שקבע כי לא קיימת למל"ל יכולת ממוחשבת לביצוע הצלבת הנתונים כבר היום; בכך שקבע כי המל"ל אינו יכול לבצע הצלבת נתונים ידנית, אף שהמל"ל עצמו לא טען לכך; בכך שקבע כי המאמץ והמשאבים הדרושים לשם איתור הזכאים – פוטרים את המל"ל מהשבה; בכך שלא ניתן משקל לאפשרות להתגבר על הקשיים הכרוכים בביצוע ההשבה באמצעות המנגנונים הקבועים בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות; ובכך שנקבע כי כבר בשלב הדיוני של בקשה לאישור תובענה ייצוגית נדרשת חוות דעת מומחה לשם הוכחת ההיתכנות הטכנולוגית של הצלבת הנתונים. המל"ל טען מנגד כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כאשר אין בו כל קביעה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכאשר כלל הטענות שמועלות בעתירה הן טענות ערעוריות באופיין. עוד טען המל"ל כי טענות העותרים בדבר האפשרות לבצע הצלבת נתונים ידנית עומדות בסתירה לעמדת המל"ל שהוצגה לאורך ההליך, שלפיה הצלבה ידנית כרוכה בהטלת עומס בלתי סביר; והודגש כי המל"ל מעדכן מעת לעת את המבוטחים הזכאים לפטור בדבר זכאותם, בצירוף טופס ייעודי שאותו הם יכולים להעביר למעסיק לצורך מימוש הפטור. לטענת המל"ל, מנגנון זה מהווה אמצעי פשוט ויעיל למימוש הזכאות, אשר אינו כרוך בפגיעה בפרטיות ואינו מטיל עליו נטל כבד. משכך יש בו כדי לתמוך במסקנה כי אין מקום להטיל על המל"ל חובה לבצע השבה יזומה. המשיבות 5-3, כלל פנסיה וגמל בע"מ, מנורה מבטחים משלמת בע"מ והפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברות הביטוח), אשר צורפו להליך כמשיבות פורמליות, טענו כי דין העתירה להידחות על הסף – הן ביחס אליהן והן בכללותה. הן הוסיפו כי הן צורפו להליך בפעם השלישית כאשר לא התבקש נגדן כל סעד אופרטיבי וללא הצדקה. לטענתן, צירופן נעשה רק בשל היותן "צינור" להעברת דמי הביטוח מהמבוטחים אל המל"ל, מבלי שקיימת מחלוקת כלשהי בנוגע להתנהלותן. בנסיבות אלה הן עתרו לחיוב העותרים בהוצאות משפט ריאליות. המשיבה 6, מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ, אשר צורפה גם היא כמשיבה פורמלית – לא הגישה תגובה לעתירה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים על נספחיהן הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בהחלטותיו תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר שיקולי צדק דורשים התערבות (ראו, מיני רבים: בג"ץ 62274-01-26 אחינועם נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 ‏(‏8.2.2026‏)‏‏; בג"ץ 69783-08-24 אמנון גור סוכנות לביטוח ‏(‏2000‏)‏ בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 ‏(‏11.9.2024‏); בג"ץ 61643-12-25 כבהא נ' מדינת ישראל משרד החינוך, פסקה 9 ‏(‏21.1.2026‏)). יתרה מכך, מקום שבו קיימות מספר פרשנויות סבירות לפתרון הסוגיה המשפטית המתעוררת בהליך, היקף ההתערבות של בית משפט זה מצטמצם אף יותר (בג"ץ 4257/23 קדוש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 34 ‏(‏20.8.2023‏)‏; בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, מ‏(‏1‏)‏ 673 694-693 ‏(‏1986‏)).‏‏ ‏ במקרה דנן, לא מצאנו כי מתקיימת הצדקה לסטות מכלל אי-ההתערבות. המחלוקת שלפנינו נטועה במישור העובדתי ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ועיקרה בשאלה האם יש למל"ל כיום יכולת מעשית לבצע הצלבת נתונים בין מבוטחים הזכאים לפטור מתשלום דמי ביטוח לבין מבוטחים שנגבו מהם דמי ביטוח ביתר. אם קיימת אפשרות כזו, ייתכן שהיא מקימה למל"ל חובה לבצע השבה יזומה – באופן שעשוי היה להצדיק מסקנה לפיה עומדת לעותרים עילת תביעה (כאשר איננו מחווים דעה ביחס לשאלה זו לגופה במסגרת ההליך דנן). על כל פנים, נראה כי הן לפי החלטת בית הדין האזורי לעבודה (עליה נסמכים העותרים) והן לפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אם לא קיימת אפשרות לבצע את הצלבת הנתונים (בעלות סבירה), ממילא לא קמה חובת השבה יזומה, ומשכך אין לעותרים עילת תביעה המצדיקה את ניהול התובענה. בית הדין הארצי לעבודה הכריע בשאלה האמורה, וקבע כי לא הוכח שבנקודת הזמן הזו יש למל"ל יכולת לבצע הצלבת נתונים כאמור. הכרעה זו – בין אם נכונה ובין אם לאו – התקבלה לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית, ותוך שקילת מלוא הנתונים והטענות שהונחו בפניו. בנסיבות אלה, לא מדובר במקרה המצדיק את התערבותו החריגה של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה. יתרה מכך, אין עילה להתערבותנו אף במסקנתו המשפטית של בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה אפשרות עתידית (ואף אם בתוך פרק זמן קצר) לפיתוח מערכת ממוחשבת שתאפשר קבלת מלוא הנתונים, אינה מקימה עילת להגשת תביעת השבה יזומה כבר עתה. זאת, שכן בהיעדר יכולת כאמור במועד הגשת בקשות האישור על ידי העותרים, לא הפר המל"ל את חובת השקידה הראויה המוטלת עליו; ומשכך, באותה נקודת זמן לא התגבשה לעותרים עילת תביעה. למעלה מן הצורך נוסיף כי אין מדובר גם במקרה המצדיק התערבות מטעמי צדק. זאת, בשים לב לכך שבית הדין הארצי לא קבע כי המל"ל פטור מהשבה בנסיבות העניין, כפי שעולה מהעתירה; אלא רק כי בנסיבות המקרה לא חלה עליו חובת השבה יזומה. קביעה זו התבססה כאמור על היעדר יכולת לבצע השבה יזומה בעת הזו במאמץ סביר; וכן על המאמצים שנוקט המל"ל ליידוע מבוטחים הזכאים לפטור מתשלום דמי ביטוח בדבר זכאותם; ואפשרותם לפנות אליו בבקשה להשבת סכומים שנגבו מהם ביתר, כמפורט בפסק דינו של בית הדין הארצי. בנוסף, יש להביא בחשבון כי העותרים שמהם נגבו סכומים ביתר – מודעים לכך, ויכולים לפעול באופן פרטני ולתבוע השבה. בשולי הדברים יצוין כי משנקבע שלא קמה חובת השבה יזומה, וממילא אין לעותרים עילת תביעה, הרי שהפנייתם להוראות סעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות – המסמיך את בית המשפט לקבוע מנגנון למתן סעד לטובת הקבוצה מקום שבו פיצוי פרטני אינו מעשי – אינה רלוונטית לענייננו. למעשה, מבקשים העותרים לעשות שימוש במנגנון הדיוני הקבוע בסעיף 20 כדי להתגבר על הקושי באיתור הזכאים להחזר, ובכך להקים את חובת ההשבה היזומה וליצור את עילת התביעה עצמה. ואולם, חוק תובענות ייצוגיות אינו יכול להוות מקור עצמאי להקניית זכויות מהותיות (ע"א 4354/22 פרופ' טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פסקה 30 (‏12.10.2023‏)‏‏ בג"ץ 6451/18 חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 ‏ (19.7.2021‏); רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות ‏(‏1978‏)‏ בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פסקה 16 (‏14.12.2006‏)‏). משכך, גם בהקשר זה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. אשר לבקשת חברות הביטוח לפסיקת הוצאות – לא מצאנו מקום לפסוק לטובתן הוצאות. זאת, שכן אף שלא התבקש נגדן סעד אופרטיבי, לקביעות בהליך עשויות היו להיות השלכות על פעילות חלקן, ומשכך היה מקום לאפשר להן להביע את עמדתן במסגרת ההליך. מכל מקום, ככל שסברו חברות הביטוח כי אין בהליכים אלה כדי להשליך על פעילותן, הן היו יכולות להסתפק בהגשת תגובה תמציתית לעתירה ולהותירה לשיקול דעת בית המשפט, מבלי להידרש לגופם של דברים, ובכך לחסוך במשאבים. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"ו (06 יולי 2026). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט רות רונן שופטת