פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 44350-02-26
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט חאלד כבוב
העותר:
פלוני
נגד
המשיבים:
1. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים
2. בית הדין השרעי בעכו
3. פלונית
עתירה למתן צו על-תנאי; תגובות מטעם המשיבים; השלמת טיעון מטעם העותר; השלמת טיעון מטעם משיבה 3
בשם העותר:
עו"ד סוהיר זידאן
בשם משיבים 1–2:
עו"ד מוחמד דיק
בשם משיבה 3:
בעצמה
פסק-דין
השופט חאלד כבוב:
עתירה למתן צו על-תנאי בגדרו מבוקש לבטל את פסקי הדין של בתי הדין השרעיים וכן את פסק הבורר המכריע שניתן בענייננו, ולהחזיר את הדיון לבית הדין השרעי בעכו למינוי בורר חדש.
רקע
ראשיתו של ההליך בתביעת גירושין שהגישה משיבה 3 נגד העותר לבית הדין השרעי בעכו ביום 14.09.2022. כשנה וחצי לאחר פתיחת ההליך, הסכימו הצדדים על מינוי שני בוררים, אחד מטעם כל צד, על מנת להכריע בעניינם. דוחות הבוררים העידו על הסכמה בדבר הצורך בהפרדה וגירושין בין הצדדים, אך נחלקו באשר לאשמת המשיבה בפירוק קשר הנישואין ולזכאותה למוהר דחוי.
ביום 21.05.2024 מינה בית הדין השרעי בעכו בורר מכריע (להלן: הבורר). בתמצית, יצוין כי לאורך ההליך הגיש העותר שתי בקשות לפסילת הבורר, שנדחו. כמו כן, הוגשה על-ידו בקשה להתיר לו להקליט את פגישת הבוררות, או לחלופין, לאפשר את נוכחות באת-כוחו בפגישה. בקשה זו נדחתה תחילה, אך התקבלה באופן חלקי בערעור, כך שבאת-כוחו הצטרפה לפגישתו עם הבורר.
ביום 20.11.2024 הגיש הבורר את דוח הבוררות שלו לבית הדין השרעי בעכו. הדוח התבסס על פגישות שקיים הבורר עם הצדדים, במהלכן שמע את עמדתו של כל צד, וקיבל מהם מידע וראיות. בתמצית הדברים, צוין בדוח כי הבורר שוכנע שאין בידי הצדדים אפשרות להמשיך ולקיים חיי נישואין, ונקבע כי העותר הוא שנושא באחריות לכך ולכן עליו לשלם למשיבה 3 את מלוא המוהר. יצוין, כי בפרוטוקול הפגישה עם הבורר, אשר צורף לדוח ועליו העותר חתם, נכתב כי האחרון הביע שביעות רצון מהליך הבוררות.
ביום 13.02.2025 נערך דיון בבית הדין השרעי בעכו, במהלכו נחקר הבורר על הדוח שהגיש. בחקירתו, אישר הבורר כי לאחר ישיבותיו עם הצדדים, וקבלת חומרים מהם, קיבל חומרים נוספים ממשיבה 3 (סרטונים ותמונות) וכי לאחר שעיין בהם, לא ראה כל צורך להביאם בפני העותר, ובשל כך לא עשה כן. הבורר הבהיר כי אין מדובר בעניין חריג וכך הוא נוהג לנהל בוררויות. לצד זאת, עמד הבורר על זכות היסוד של האישה למוהר.
ביום 23.07.2025 ניתן פסק הדין של בית הדין השרעי בעכו, אשר אימץ את דוח הבורר על מסקנותיו. בית הדין עמד על כך שהבורר בחן את הדברים בדרכו, וכי הוא אינו כבול לדיני הראיות. הוטעם, כי עבודתו נעשתה בהתאם לכללים המצויים בדין וכי האשם על התדרדרות חיי הנישואים של השניים אכן רובץ לפתחו של העותר. משכך, לא נמצאה עילה לסטות מהמלצתו. נוכח האמור, בית הדין נתן תוקף לגירושין של העותר ומשיבה 3, והורה לעותר לשלם לה את מלוא המוהר, בסך 40,000 ש"ח, כאמור בהחלטת הבורר.
על פסק הדין הוגש ערעור, שנדחה על-ידי בית הדין השרעי לערעורים ביום 19.11.2025. בתוך כך הובהר, כי לא נפל פגם בהתנהלותו של הבורר עת פנה למשיבה 3, במיוחד נוכח העובדה שהתנהל באופן ישיר גם מול העותר. בית הדין לערעורים התייחס גם לטענות העותר הנוגעות לעמדתו של הבורר ביחס למוהר כזכות יסוד, וציין כי אין מדובר בדעה קודמת אשר מנעה ממנו למלא את תפקידו נאמנה.
העתירה והתגובות לה
בעתירתו, מלין העותר על הליך הבוררות שהתנהל בעניינו. לדבריו, הליך הבוררות כלל פגמים מהותיים המהווים פגיעה חמורה בזכויותיו הדיוניות ובזכותו להליך הוגן. בפרט נטען שלא ניתנה לו האפשרות להשיב על ראיות שנמסרו לבורר על-ידי משיבה 3. הוסף, כי עמדתו של הבורר הייתה מוטה, באופן שלא אפשר לו בחינה אובייקטיבית של המקרה, וכי בתי הדין, הגם הכרעתם, הכירו בפגמים שנפלו בעבודתו של הבורר. אשר על כן, לדידו של העותר היעדר התערבות בדוח הבורר מהווה 'חריגה מסמכות' המכשירה הליך בטל מעיקרו. הודגש, כי העותר ניסה מספר פעמים לקבל את החומרים עליהם התבסס הבורר, אך ללא הצלחה. לגישתו, הגעתו של הבורר לדיון בו נחקר בבית הדין השרעי בעכו, ללא הראיות עליהן התבסס, מהווה הפרה של החלטת בית הדין; וכי תוכן החקירה מהווה הודאה על אודות הסתרת ראיות. העותר הוסיף וטען כי על-אף אמת המידה המצומצמת להתערבות בית משפט זה בהחלטות של בתי דין דתיים, עניינו בא בקהל אותם מקרים חריגים בשל עיוות דין ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. יוער, כי לצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים בעניין תשלום המוהר, אך זמן קצר לאחר מכן עדכן העותר את בית המשפט כי אולץ לשלמו, ומשכך התייתרה הבקשה. לצד זאת הובהר כי טענותיו בדבר תשלום המוהר עומדות בעינן.
ביום 16.04.2026 הגישו בתי הדין את תגובתם לעתירה, בגדרה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף כיוון שאינה מגלה כל עילה להתערבות, וכי מדובר למעשה בערעור נוסף על עניינו הפרטי של העותר. לגופם של דברים נטען כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בהתנהלות הבורר, וכי הוא נהג בצדדים באופן זהה. הודגש, כי העתירה מהווה אך ניסיון נוסף לפסול את הבורר, המתווסף לבקשות שהוגשו לבתי הדין בנדון. אשר לעמדתו של הבורר בדבר מתן מוהר לנשים, נטען כי מדבריו לא ניתן לבסס כי דעתו "נעולה" וכי אמרה זו אף אינה רלוונטית לנסיבות המקרה שלפנינו.
בתגובתה, גם משיבה 3 טענה כי דין העתירה להידחות על הסף, מקום בו מדובר בניסיון לערער על פסקי דין חלוטים, באופן העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד נטען, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר של שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין, וזאת ללא הסבר מספק. צוין כי מאז מתן פסק הדין, משיבה 3 נישאה בשנית, ומצבה האישי השתנה לחלוטין באופן שלא מאפשר את ביטול פסקי הדין והשבת המצב לאחור.
ביום 03.05.2026 הגיש העותר השלמת טיעון ובה ביקש לעמוד על מספר "פערים עובדתיים" תוך שהוא חוזר על טענתו כי זכויותיו הדיוניות נפגעו פגיעה אנושה. בהמשך, משיבה 3 הגישה אף היא השלמת טיעון ובה התייחסה לטענותיו של העותר, תוך שטענה כי התנהלותו נגועה בחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב הבאים לידי ביטוי בהליכים חוזרים וממושכים מולה, העלאת טענות שאינן מתיישבות עם הראיות ועוד.
בהתאם להחלטתי, ביום 17.05.2026 הודיע העותר כי הוא ממשיך לעמוד על עתירתו וביקש שתתברר לגופה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובות לה ובהשלמות הטיעון, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.
הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק ימעט להתערב בהחלטות של בתי דין דתיים, וכי התערבותו בשכגון דא נעשית במשורה ואך במקרים חריגים הכוללים חריגה מסמכות; סטייה מהוראות חוק; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; או במצב בו נדרש ליתן סעד מן הצדק שלא בסמכותו של בית הדין ליתן (ראו למשל: בג"ץ 5933/22 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים, פיסקה 12 (24.11.2022); בהקשרנו-אנו ניתן להשקיף על הדברים, בשינויים המחייבים, גם דרך אמת המידה להתערבות בית משפט זה ב'גלגול שלישי' בענייני בוררות, וראו מני רבים: רע"א 93378-06-26 פורצקי נ' פיסטול (30.07.2026)). על-אף ניסיונו של העותר לשוות לעניינו נופך כזה, אין מדובר במקרה אשר בא בגדר אותם מקרים חריגים.
עניינה של העתירה שלפנינו בפסילת הליך בוררות, בשל טענה לפגמים הנוגעים לראיות שהוגשו לבורר. טענות העותר, לפיהן לא ניתנה לו אפשרות להשיב על ראיות שהוגשו וכי בהליך נפלו פגמים, הן טענות ערעוריות בעיקרן העוסקות באופן ניהול ההליך והן נדונו והוכרעו בבתי הדין ביסודיות וברצינות הראויה. גם בהליך דנן טענות העותר התבררו, התבקשו תגובות והוגשו השלמות טיעון. לאחר שנתתי דעתי לכל החומר שהונח בפני לא מצאתי כי מדובר בעניין המהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ובטח לא כזה אשר עומד ברף הגבוה שנקבע להתערבות של בית משפט זה מטעמים אחרים. גם הטענות בדבר עמדתו של הבורר בסוגיית מתן מוהר לנשים, נבחנו על-ידי בתי הדין ונדחו; ובוודאי שהן אינן מקימות עילה להתערבות. לבסוף, גם טענתו של העותר, לפיה קבלת פסיקתו של הבורר על-ידי בתי הדין עולה לכדי חוסר סמכות – אין בה ממש.
אשוב ואדגיש, פסקי הדין של בתי הדין השרעיים בנדון היו מנומקים ומקיפים. עולה כי העותר מיאן להשלים עם תוצאותיהם ולכן הגיש עתירה אשר למעשה מהווה ערעור נוסף. כידוע, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים; ומשאלו פני הדברים, ונוכח אמת המידה עליה עמדתי בפתח דברי, עתירה זו לא מגלה כל עילה להתערבות ומשכך דינה להידחות.
העתירה נדחית בזאת. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 15,000 ש"ח; 7,500 ש"ח למשיבים 1–2 ו-7,500 ש"ח למשיבה 3.
ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ו (09 אוגוסט 2026).
דפנה ברק-ארז
שופטת
דוד מינץ
שופט
חאלד כבוב
שופט