עפה"ג 44310-03-26 — פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפה"ג 44310-03-26 עפ"ג 7460-05-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין המערער בעפה"ג 44310-03-26 והמשיב בעפ"ג 7460-05-26: פלוני נגד המשיבה בעפה"ג 44310-03-26 והמערערת בעפ"ג 7460-05-26: מדינת ישראל ערעורים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ג׳ נויטל, נשיא, ט׳ חיימוביץ ול׳ ביבי) שניתן ביום 15.7.2025 וביום 9.2.2026 בתפ״ח 18365-04-23 תאריך ישיבה: י"ב באב התשפ"ו (26 ביולי 2026) בשם המערער בעפה"ג 44310-03-26 והמשיב בעפ"ג 7460-05-26: עו"ד חן הולנדר בשם המשיבה בעפה"ג 44310-03-26 והמערערת בעפ"ג 7460-05-26: בשם נפגעת העבירה: עו"ד נגה בן סידי עו"ד תמר קלנברג פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעורים לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ג׳ נויטל, נשיא, ט׳ חיימוביץ ול׳ ביבי) אשר ניתן בתפ״ח 18365-04-23 ביום 15.7.2025 (הכרעת הדין) וביום 9.2.2026 (גזר הדין), ואשר מצא את המערער בעפה״ג 44310-03-26 – הוא המשיב בעפ״ג 7460-05-26 – (להלן: המערער) אשם בעבירות של אינוס ומעשה מגונה (ריבוי מקרים), כהגדרתן, בהתאמה, בסעיפים 345(א)(1) ו-348(ג) לחוק העונשין, התשל״ז-1977, והשית עליו ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, לצד עונשים נלווים שכוללים מאסר על-תנאי, פיצוי לנפגעת העבירה, וכן פסילה מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר. המערער מעלה השגות על הרשעתו וטוען לחפותו. לחלופין, מבקש המערער מאתנו להקל בעונש המאסר שהושת עליו כאמור, שכן, לטענתו, עונש זה מחמיר עמו יתר על המידה. מנגד, המדינה סבורה כי הרשעת המערער בדין יסודה, תוך שהיא מערערת על קולת עונשו בעפ״ג 7460-05-26 ומבקשת מאתנו להטיל עליו עונש חמור יותר אשר תואם את מדיניות הענישה הנקוטה בידינו ביחס למעשי אינוס ומבצעיהם. עניין האשמה בהכרעת הדין מושא הערעור, בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של נפגעת העבירה (להלן, לשם קיצור: המתלוננת), אשר אימתה את הדברים שיוחסו למערער בכתב האישום. המעשה שהיה – כך היה. ביום שישי, 7.4.2023, המתלוננת, כבת 20, בילתה עם חברתה במועדון לילה בתל אביב. השתיים יצאו מהמועדון ביום שלמחרת, 8.4.2023, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, והחלו לחפש מונית שתסיען לבתיהן. כעבור מספר דקות, הדבר עלה בידן: הם הבחינו במונית הנהוגה בידי המערער וביקשוהו להסיען לבתיהן: תחילה לבית חברתה של המתלוננת ברמת גן, ואחר-כך לבית המתלוננת בקריית אונו. בסמוך לשעה 7:00, עצר המערער את המונית ליד בית החברה ברמת גן, ואחרי שזו ירדה מהמונית המשיך בנסיעה לקריית אונו – נסיעה שארכה כחצי שעה, הרבה מהזמן הרגיל. במהלכה של נסיעה זו, הציע המערער למתלוננת לשבת לידו במושב הקדמי, ואחרי שזו נענתה להצעה, עצר את המונית בצד הדרך והמתלוננת עברה לשבת במושב הקדמי. בהמשך הנסיעה, אמר המערער למתלוננת ״את יפה, את כוסית, את סקסית, יש לך חזה גדול״, ואחר-כך הניח את ידו הימנית על ירכה של המתלוננת וליטפה ללא הסכמתה. המתלוננת ניסתה להזיז את ידו של המערער וביקשה ממנו להפסיק את מעשיו, אך המערער לא שעה לבקשותיה. חלף זאת, הוא החל לגעת באיבר מינה של המתלוננת מעל תחתוניה ואחר-כך הזיז את התחתונים, החדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה והזיזן באופן שגרם לה כאב – הכל בניגוד לרצונה. המתלוננת ביקשה מהמערער שיפסיק את מעשיו והתלוננה על הכאב שמעשים אלה גרמו לה, אך ללא הועיל. כדי למנוע את הסלמת האירוע ולגרום למערער להפסיק את מעשיו, אמרה המתלוננת למערער כי היא עייפה והציעה לו להיפגש עמו כדי לעשות את המעשים הללו בפעם אחרת. או אז, הוציא המערער את אצבעותיו מתוך איבר מינה של המתלוננת, החל לגעת בירכה ובאיבר מינה מעל התחתונים בשנית, ואחר-מכן אחז בידה של המתלוננת והניחה על איבר מינו מעל מכנסיו. כמו כן, נישק המערער את המתלוננת בשפתיה והחדיר את לשונו לפיה מספר פעמים – ללא הסכמתה. בסביבות השעה 7:30, אחרי שהמונית הנהוגה בידי המערער התקרבה לסביבת ביתה של המתלוננת, ביקשה המתלוננת מהמערער לעצור את המונית כדי שתוכל ללכת לביתה. המערער עצר את המונית וביקש מהמתלוננת להראות לו את החזה שלה, כפי שהבטיחה לו במהלך הנסיעה בניסיון להניאו ממעשיו ולהבטיח כי יקח אותה לביתה. המתלוננת הרימה את שמלתה וחשפה בפני המערער את החזה שלה שהיה מכוסה על ידי חזייה. או אז, הוריד המערער את החזייה, חשף את שדה של המתלוננת, תפס אחת מפטמותיה והכניסה לתוך פיו – שוב, ללא הסכמת המתלוננת. בנקודה זו, המתלוננת נמלטה במהירות לביתה. עד כאן גרסתה של המתלוננת. המערער סיפר לבית המשפט המחוזי סיפור שונה בתכלית. לדבריו, המתלוננת היתה זאת שביקשה לעבור למושב הקדמי במונית אחרי שחברתה ירדה מהמונית. או אז, היא התנפלה על המערער, נישקה אותו בפיו ואחזה באיבר מינו מעל מכנסיו – מעשה שאילצו להדוף אותה. לדברי המערער, הוא גם ניסה להניא את המתלוננת מלחשוף את שדיה ברחוב, אחרי שזו הרימה את שמלתה וחשפה בפניו את שדיה כדי להראות לו ש״הכל טבעי״. אין חולק על כך שהמתלוננת לא שילמה למערער את דמי ההסעה במונית והמערער גם לא ניסה לקבל ממנה תשלום כאמור. בית המשפט המחוזי האמין לעדות המתלוננת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא התרשמותו הישירה מאופן מסירת עדותה. בית המשפט קבע כי המתלוננת ״העידה באופן קוהרנטי, סדור, מפורט, ללא הגזמות וללא ניסיונות להעצים את האירוע או להשחיר את הנאשם, מעבר לתלונה הבסיסית״. הסיבה השנייה היא צבר של ראיות שתמכו בעדותה של המתלוננת. ראיות אלה נמצאו בתלונתה המיידית של המתלוננת אודות האירוע; בעדות אמה של המתלוננת על מצבה הנפשי הירוד, שכמותו האם לא ראתה קודם-לכן; וכן בהתכתבות שהמתלוננת ניהלה באפליקציית וואטסאפ עם חברתה, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, ובחלוף דקות ספורות – מיד אחרי ירידתה מהמונית בקריית אונו – עם בן זוגה. בתוך כך, בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער בקבעו כי זו היתה ״רחוקה מלהיות עקבית או סדורה״; כי ״מדובר בגרסה כבושה, אשר גם נסתרה בראיות אובייקטיביות"; וכי המערער ״חשף את הגרסה המלאה טפח אחרי טפח, ורק לאחר שעומת עם תלונותיה של המתלוננת״. בהערכות מהימנות אלה אין בידינו להתערב לנוכח יתרון ההתרשמות הבלתי אמצעית מעדויות שבידי הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים: ע"פ 368/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (9.2.2025); ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (29.9.2014); ע"פ 2465/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (26.11.2024); ע"פ 4490/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (16.6.2024); ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (12.5.2023)). כמו כן, סבורני כי הערכת מהימנותה של המתלוננת על ידי בית המשפט המחוזי לא נפגמה בשום טעות. דברים שהמתלוננת כתבה, באמצעות וואטסאפ, לחברתה, בסביבות השעה 7:30 בבוקר, וזמן קצר אחר-כך, מיד אחרי ירידתה מהמונית, לבן זוגה, לא רק מחזקים את עדותה, אלא, מהווים, יחדיו, ראיה עצמאית של זמן-אמת (res gesta). בראיה זו, כשלעצמה, היה כדי להביא להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו. במענה לשאלת חברתה בשעה 7:29 האם היא כבר הגיעה הביתה, ענתה המתלוננת ״עכשיו, הנהג היה סוטה הוא משך את הנסיעה שעה כדי להסתכל עליי והוא ניסה לגעת בי הצד החיובי הנסיעה הייתה חינם״. בתשובתה זו, נמנעה המתלוננת מלשתף את החברה בכל מה שקרה לה – הימנעות שהוסברה על ידי המתלוננת בכך שפגשה את החברה לראשונה בערב המסיבה במועדון, ועל כן, בהינתן היכרות של יום אחד בלבד, הסתפקה בלספר לה כי עברה הטרדה מינית בהיותה במונית ולא רצתה להפיל עליה את כל כובד האירוע. בחלוף כחמש דקות, בהתכתבות עם בן זוגה, כתבה המתלוננת דברים מפורשים: “I was raped but the drive was free”; וכן “be here I want to kms [kill myself]”. כעבור שתי דקות נוספות, היא הוסיפה “I’m going to shower forever”; ובשעה 7:41, פירטה בפני בן זוגה כדלקמן: “Once we dropped [***] he started telling me how pretty I am […] And we drove way too long […] it’s not a 30 mins drive from [***] to my place And then he forced kissed me and fingered me and I was scared he’ll hurt me Because he didn’t stop when I told him “wtf [what the fuck] stop” So I said Stop because I’m tired we’ll continue next time” (שם חברתה של המתלוננת סומן כ-[***] מטעמי שמירה על הפרטיות – א.ש.). כרבע שעה לאחר מכן, בדקות שבין 7:58-7:54, המתלוננת כתבה לבן זוגה כך: “I washed my V [vagina] with soap and brushed my teeth”; “I washed as hard as I can and now it’s burning”; And he kissed [me] I might have herpes […]”. ניכר הוא, כי המתלוננת אמרה דברים אלה באופן ספונטני בזמן אמת. דברים אלה מעידים על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת מיד אחרי מה שחוותה במהלך הנסיעה במונית. בצדק אפוא קיבל בית המשפט המחוזי דברים אלה כראיה לאמיתות תוכנה בגדרו של סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל״א-1971. באשר לגרסת המערער, לפיה המתלוננת הטרידה אותו מינית כמתואר לעיל – סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי גרסה זו אינה יכולה לעמוד. זאת, לא רק בשל היותה גרסה כבושה אשר הלכה והתפתחה כדי לשרת את מטרות ההגנה של המערער. לטעמי, משך הנסיעה במונית, הנהוגה על ידי המערער, מבית חברתה של המתלוננת שברמת גן למקום מגוריה של המתלוננת בקריית אונו – הוא עצמו מפריך את גרסת המערער. אם המערער היה, כדבריו, נהג מונית תמים שהסיע נוסעת אשר, במפתיע, החלה לנשק את פיו ולגעת באיבר מינו, והוא התנגד לכך והפסיק את מעשיה – כיצד ייתכן שהנסיעה מרמת גן לקריית אונו, אשר החלה בסביבות השעה 7:00 בבוקר ביום 8.4.2023, שהיה יום שבת, נמשכה כחצי שעה תמימה? זאת ועוד: אם בגרסת המערער יש אמת, מדוע הוא נמנע מגביית דמי הנסיעה מהמתלוננת? למערער לא היו תשובות מספקות לשאלות אלה. מסיבה זו, גרסתו הכבושה, והבלתי אמינה על-פניה, קרסה. אין תמה אפוא שבית המשפט המחוזי נתן אמון מלא ובלתי מסויג בגרסת המתלוננת אודות מעשה האינוס והמעשים המגונים שהמערער ביצע בה. ממצא עובדתי זה, אשר מוליך להרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, הוכח מעבר לספק סביר. המערער חזר בערעורו על הטענות שהועלו על ידו בבית המשפט המחוזי בנוגע למה שנראה בעיניו כ״מחדלי חקירה״. טענות אלה הלינו על כך שהמתלוננת לא הודרכה כיצד לאסוף את בגדיה בשקית באופן שיאפשר לבצע דגימת DNA; על כך שלא נאסף תיעוד ממצלמות המועדון, שיכול היה לאפשר בחינה של צריכת אלכוהול על ידי המתלוננת במהלך המסיבה הלילית; על כך שחלק מהמסרונים שהוחלפו בין המתלוננת לבן זוגה בנוגע לאירוע היו חסרים; על כך שחוקרת המשטרה ניהלה עם המתלוננת שיחות טלפון מקדימות שלא תועדו; על כך שעורך העימות בין המתלוננת למערער לא התנהל כיאות, העליב את המערער ואף הטעה אותו; וכן על כך שלא נאסף מידע ממצלמות האבטחה אשר פעלו במקום הורדת המתלוננת מהמונית בקריית אונו. באשר לשלוש הטענות הראשונות – בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות הפוטנציאליות עליהן הצביע המערער לא היו מועילות לבירור המחלוקת בין גרסתו (״פעלתי כנהג מונית מקצועי ותמים״) לבין גרסת המתלוננת (״נהג המונית האריך את הנסיעה מרמת גן לקריית אונו בכוונת-מכוון וביצע בי, במהלכה, מעשים מגונים ואינוס אצבעות״). הוא הדין לגבי הטרוניה הרביעית, מה גם שבית המשפט המחוזי קבע, כממצא מבוסס-ראיות, כי בין המתלוננת לחוקרי משטרה לא התנהל שום ״שיח מקדים, מעבר לתשאול ראשוני״, וכי ״לבטח לא היו הכנה או הדרכה מה להגיד בחקירה״ (ראו: עמ׳ 36 להכרעת הדין). באשר לטרוניה החמישית, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר בעניינים ״שוליים לאירוע, וברובם לא היו במחלוקת בין הנאשם למתלוננת [...] או שאינם חשובים להכרעה״, אף כי ״צודק הסניגור בכך שהיה מקום להקפיד יותר על זכויות הנאשם בעימות.״ (ראו: עמ׳ 37 להכרעת הדין). לזאת אוסיף כי לטעמי-שלי, שומה עלינו לדבוק בהלכות אשר קבעו כי חקירה פלילית אינה אמורה להידמות לשיח שלו בין אנשים ישרי דרך (ראו: ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352 (1974); ע"פ 2370/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.12.2021)), ואימצו את העיקרון ״בתחבולות תעשה לך חקירה״, כל אימת שאין מדובר בפגיעה בזכות מוקנית של חשוד או של נאשם, כדוגמת זכות השתיקה והזכות להיוועץ בסניגור (ראו: ע"פ 4109/15 מירז נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (9.7.2017)). בית המשפט המחוזי ראה קורטוב של צדק בטרוניה השישית – זאת, לנוכח אישורו של האחראי למערך מצלמות האבטחה בקריית אונו כי ייתכן שאחת המצלמות אשר הותקנה בסביבת המקום בו ירדה המתלוננת מהמונית תיעדה חלק מהאינטראקציה בינה לבין המערער. יחד עם כך, מאחר שהסיכוי שאותה מצלמה היתה מאשרת או מפריכה את דברי המתלוננת כי המערער הכניס את פטמתה לתוך פיו היה קלוש, נקבע כי מחדל חקירתי זה לא פגם כהוא זה במסד הראייתי עליו בוססה הרשעת המערער במעשים מגונים. יתרה מזאת: ככל שתוצרי המצלמות שפעלו במקום הורדתה של המתלוננת מהמונית היו חשובים להגנת המערער, עמדה לו הזכות המלאה לדרוש את הצגתם כראיה בגדרו של סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ״ב-1982. המערער בחר שלא לממש זכות זו, ולפיכך אין הוא יכול לטעון למחדל חקירתי בעל נפקות של ממש. לסיכום, אין בראיות שלא נאספו, ככל שהן קיימות, כדי לעורר ספק סביר באמינות עדותה של המתלוננת אודות המעשים המיניים שהמערער ביצע בה, ללא הסכמתה, במהלך הסעתה במוניתו, ובתכוף לירידתה מהמונית, בשעות הבוקר המוקדמות, ביום 8.4.2023. מטעם זה, טענות המערער בדבר מחדלי חקירה תלויות על בלימה, ודינן להידחות (ראו: ע"פ 9306/20 ברגות נ׳ מדינת ישראל, פסקאות 17-16 והאסמכתאות שם (29.4.2021)(להלן: עניין ברגות)). זאת ועוד, כפי שהזדמן לי להעיר, ״טענות בדבר "מחדלי חקירה" נהנות מפופולריות רבה לאחר שקנו אחיזה במשפטנו. התדירות שבה טענות אלה מועלות מעמידתן בשורה אחת עם "חוסר תום-לב" כטענת סל המושמעת בקול תרועה רמה כמעט בכל התדיינות אזרחית. בכך, כמובן, אין שום רע כל אימת שמדובר בטענה שיש לה אחיזה במציאות, להבדיל מטענה אשר נזרקת לחלל האוויר ללא תימוכין של ממש ומתוך תקווה ליצור באמצעותה "ספק סביר"״. (ראו: עניין ברגות, פסקה 16). סוף דבר: הרשעת המערער בעבירות בהן הוא נמצא אשם עומדת על יסודות איתנים. בהתאם לכך, בערעור על הכרעת הדין שהוגש על ידי המערער אין ממש, ודינו להידחות. עניין העונש בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש מאסר לתקופה של 4.5 שנים במתחם העונש ההולם, שלשיטתו נע בין 4 ל-7 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. סבורני כי צודקת המדינה בטענתה כי בית המשפט המחוזי טעה פעמיים: פעם אחת בקבעו את מתחם הענישה, והפעם השנייה בהחלטתו להעמיד את עונשו של המערער בתחתית המתחם. בהינתן חומרתם היתירה של מעשה האינוס והמעשים המגונים הרבים, אשר בוצע על ידי המערער תוך ניצול גס של המתלוננת חסרת ההגנה ותוך הפרה בוטה של אמון הנוסעת במספק מורשה של שירותי הסעה בתשלום; ובהתחשב בנזקים הנפשיים שמעשים אלו גרמו למתלוננת – מן הראוי הוא, ככלל, שעונש המאסר בכלא במקרים כגון זה יהיה לתקופה ממושכת לצד עונשים נלווים. כך עולה ממדיניות הענישה דהאידנא שנמצאת במגמת החמרה, כפי שעולה מפסקי הדין שבית משפט זה הוציא מלפניו בשנים האחרונות (ראו והשוו: ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל (6.3.2025); ע"פ 3265/22 פלוני נ' מדינת ישראל (2.11.2022); ע"פ 2092/21 לוז'קין נ' מדינת ישראל (30.10.2022)). אחרי שהגענו עד הלום, הנני רואה את עצמי פטור מלשוב ולפרט את חומרתן של עבירות מין כדוגמת אלו שבוצעו על ידי המערער; ובעניין זה אסתפק בהפניה לפסקי דין שעמדו על כך (ראו: ע"פ 5778/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (28.2.2023); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.8.2008); ע"פ 4099/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (6.12.2022)). בהקשר זה, אוסיף ואבהיר כי איני נכון לעשות הבחנה (שביני לביני נדחתה על ידי המחוקק בסעיף 345 לחוק העונשין) בין ״אונס רגיל״, אשר מתבצע על ידי החדרת איבר מין זכרי לאיבר מינה של נפגעת העבירה, לבין ״אונס אצבעות״ (ראו והשוו: ע"פ 1976/24 פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.2025)). אונס, הוא אונס, הוא אונס; ומידת חומרתו של כל מעשה כזה – אשר נגזרת, בעיקר, ממידת הפגיעה הפיזית והנפשית בנאנסת – צריכה להיקבע לאור נסיבותיו. באשר לעונש שראוי היה להשית על המערער בתוך המתחם הנכון – לנוכח העובדה שהמערער ביצע עבירות מין ברף חומרה גבוה, לא לקח אחריות למעשיו והטיח במתלוננת האשמת סרק בהטרדתו המינית במהלך הנסיעה במונית, סבורני כי עונש זה צריך להיות ממוקם באמצע המתחם הנכון. הווה אומר: אילו נדרשתי לגזור את עונשו של המערער בערכאה הראשונה, הייתי משית עליו, ללא היסוס, 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. ברם, איני גוזר את עונשו של המערער מבראשית. הנני מחויב להחליט לפי הכלל בדבר אי-מיצוי הדין בערעור, אשר הפך לחלק מזכויות הנאשם, בצדק או לא בצדק (ראו: ע"פ 1465/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 9 (19.3.2020); ע"פ 8381/17 מדינת ישראל נ' איכילוב, פסקה 20 (24.4.2018)). בהיותי מודרך על ידי הכלל האחרון, ולאור מכלול הנסיבות, סבורני כי נעשה נכון אם נדחה את ערעורו חסר-הבסיס של המערער על חומרת העונש, נקבל את ערעור המדינה, ונעמיד את עונשו של המערער על 6 שנות מאסר לריצוי בפועל. ביתר רכיבי העונש שבית המשפט המחוזי השית על המערער לא נפלה שום טעות הקוראת להתערבותנו; ולפיכך, אציע לחבריי להשאירם בעינם. סיכום מהטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את ערעור המערער על כל רכיביו, וכן לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את תקופת מאסרו של המערער מאחורי סורג ובריח על 6 שנים, חלף 4.5 שנות מאסר שהושתו עליו בפסק הדין מושא הערעור. יתר רכיבי העונש שנקבעו בפסק הדין מושא הערעור יוותרו על כנם. אלכס שטיין שופט השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אלכס שטיין, הן לעניין דחיית ערעור המערער, הן לעניין ההחמרה המסוימת בעונש, כפי שביקשה המדינה בערעורה. יחד עם זאת, אני מסתייג נמרצות מקביעתו הגורפת לפיה ״אונס, הוא אונס, הוא אונס״ (פסקה 23 לחוות דעתו), שכן, כפי שציינתי זה לא מכבר, לנסיבות ביצוע העבירה יש משמעות רבה בקביעת מתחם הענישה – כך בכל העבירות הנכללות בספר החוקים (למעט כאשר נקבע בחוק עונש חובה); כך גם ביחס לעבירת האינוס באופן קונקרטי (ראו חוות דעתי בע״פ 1976/24 פלוני נ׳ מדינת ישראל (14.11.2025) (להלן: עניין פלוני)). ולראיה, בפסיקה ניכרת שונות של ממש במתחם הענישה הנקבע ביחס לעבירות אינוס – שונות שאינה מוסברת אך ורק באמצעות השיקול העיקרי והיחידי אליו מתייחס חברי, השופט שטיין, בהמשך דבריו: ״מידת הפגיעה הפיזית והנפשית בנאנסת״, אלא גם לפי חומרת המעשים ונסיבות העניין בכללותם (זאת, כמובן, מבלי להפחית כמלוא הנימה מחשיבותו של השיקול האמור, כפי שמלמדת התוצאה העונשית שנקבעה בעניין פלוני, ועמדה על 14 שנות מאסר בפועל). באופן כללי יותר, אדגיש כי אני מסתייג מהניסיון ״לפשט״ את המשפט הפלילי לקטגוריות כלליות, ולקבוע ביחס אליהן מתחם ענישה אחד יפה והולם, המתאים לכל מקרה ומקרה הבא בגדרן – סמים; נשק; אינוס וכיו״ב. מגמה זו אומנם יוצרת האחדה מסוימת בין נאשמים שונים, ומקלה במידת מה על עבודת השופט, אך זאת במחיר כבד מנשוא של ביטול דה-פקטו של עקרון ההלימה, הקובע כי על הענישה להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבות הקונקרטיות והאשמה שדבקה בעבריין; וכן התעלמות מהוראות המחוקק בעניין אופן גזירת הדין, כפי שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין. עוד אני מסתייג מקביעת חברי, השופט שטיין, לפיה משעה שעמדה בפני המערער הזכות לדרוש את הצגת מצלמת האבטחה בסביבת המקום בו ירדה המתלוננת מהמונית, והוא לא עשה כן, "אין הוא יכול לטעון למחדל חקירתי בעל נפקות של ממש" (פסקה 17 לחוות דעתו). לדידי, אין בעובדה שהמערער יכול היה לבקש חומר ראיות זה מיוזמתו, לאחר שהוגש כתב אישום והועבר לו חומר החקירה, כדי להקל את החומרה של מחדל החקירה, וטוב תעשה המדינה אם תפיק ממנו את המסקנות הדרושות ביחס לחקירות עתידיות. אדגיש: על רשויות החקירה למלא את תפקידן כהלכה, והעובדה כי המערער נמנע מלהעמיד אותן על מחדליהן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, אינה מהווה משקל נגד למחדלי המשטרה. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט קמא, מחדל משטרתי זה נוגע רק לשלב הירידה מהמונית, שהמחלוקת ביחס לאשר התרחש בו היא מצומצמת יחסית – הן המערער והן המתלוננת מאשרים שהיא הרימה את שמלתה וחשפה את חזה – והם חלוקים על הסיבה שעשתה כן, עניין שלא ניתן לגלות באמצעות צפייה במצלמת אבטחה; ועל השאלה האם המערער תפס את אחת הפטמות והכניסה לפיו, עניין אשר בית המשפט קמא העריך שהסיכוי לראותו באמצעות מצלמת האבטחה הינו קלוש, בין היתר לאור הזווית אליה היא מופנית. לפיכך, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי אין לראיה שנמנעה מהמערער פוטנציאל מזכה של ממש (השוו: ע"פ 7874/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 ‏(‏23.11.2017‏) (אי ביצוע בדיקות DNA לאחר שניטלו דגימות)‏‏; ע"פ 8957/21 קרא נ' מדינת ישראל, פסקאות 50-48 ‏(‏21.5.2023‏) (לעניין אי מיצוי כיווני חקירה ואי ביצוע פעולות חקירה שונות)‏; ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 ‏(‏2.5.2024‏) (אי גביית עדויות מסוימות ואי תיעוד של חקירת המערער הראשונה‏); ע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לחוות דעתי (‏29.1.2025‏) (אי העברת תוצאות שליליות של בדיקה לגילוי סם אונס; עמדתי בפסק הדין נותרה בדעת מיעוט)). משכך, הרי שלמחדל החקירה לא עשויה להיות השלכה לעניין העונש שהושת על המערער; ומקובל עלי שעונש זה הינו ממילא, גם לאחר התערבותנו, על הצד המקל. עופר גרוסקופף שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, ולעיקרי חוות דעתו. אבקש להצטרף להערת חברי, השופט גרוסקופף, כי לעניין השיקולים שיש להביא בחשבון בעת גזירת עונשו של מי שהורשע באינוס, יש לשקול לא רק את מידת הפגיעה הפיסית והנפשית במתלוננת – שהיא בוודאי שיקול מרכזי – אלא אף שיקולים הקשורים למכלול נסיבות העניין. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסקה 26 לפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏ו' בתשרי התשפ"ז (‏17.9.2026). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט