פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפ"ס 41036-07-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
המערערת:
ש. כהן הנדסה בע"מ
נגד
המשיבה:
עיריית אשדוד
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ע' כפכפי) בת"א 25285-05-26 מיום 29.7.2026
בשם המערערת:
בעצמה
פסק-דין
הנשיא יצחק עמית:
ערעור על החלטת בית משפט השלום באשקלון (השופט ע' כפכפי) בת"א 25285-05-26 מיום 29.7.2026 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת, חברת ש. כהן הנדסה בע"מ (להלן גם: החברה).
1. ההליך מושא ערעור הפסלות הוא גלגול נוסף בסדרת תביעות שהגישה החברה, העוסקת בביצוע עבודות בניין ופיתוח, נגד המשיבה, עיריית אשדוד (להלן: העירייה). תחילה נדון הסכסוך בגדרי הליך ת"א 58690-01-17 ופסק הדין באותו הליך, אשר דחה את התביעה, ניתן ביום 23.2.2020 (השופט ע' כהן) (להלן בהתאמה: התביעה המקורית ו-פסק הדין משנת 2020). כפי שעולה מפסק הדין משנת 2020, העירייה פרסמה מכרז שבו הזמינה קבלנים להציע הצעות לסיום עבודות בבית ספר בעיר אשדוד (להלן: הפרויקט). החברה זכתה במכרז והתקשרה בהסכם עם העירייה שמכוחו החלה בביצוע הפרויקט בשנת 2015, אלא שבמהלכו התגלעו מחלוקות בין הצדדים והחברה ביטלה את ההסכם בטרם סיום הפרויקט. זאת, בטענה כי העירייה הפרה את ההסכם ולא שילמה את מלוא התשלומים המגיעים לחברה. מנגד, טענה העירייה כי אין כל בסיס לדרישות החברה, אשר עלו בשיעור ניכר על היקף המכרז. פסק הדין משנת 2020 בחן את טענות החברה ודחה אותן לגופן תוך שנקבע כי חלק גדול מטענותיה נסתרו בראיות שהוגשו וכל שנותר מהתביעה הוא סכום זניח בהתאם לאחד מהחשבונות שהוצאו.
ערעורים הדדיים שהוגשו על פסק הדין משנת 2020, נדחו בבית משפט זה ביום 22.3.2021 בגדרי ע"א 1860/20 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד, תוך שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
2. במקביל לניהול ההליכים בתביעה המקורית, הוגשה נגד החברה תביעה על ידי קבלן משנה שעבד תחתיה בפרויקט. בגדרה, עתר קבלן המשנה לכך שהחברה תשלם לו סכומים מסוימים בגין ביצוע עבודות בפרויקט. תביעה זו התקבלה בגדרי פסק הדין בת"א 7020-07-19 עשוש מאיר ובניו חברה לעבודות מסגרות עפר ופיתוח בע"מ נ' ש. כהן הנדסה בע"מ (26.10.2023) (להלן: עניין עשוש). על רקע זה, הגישה החברה תביעה נוספת נגד העירייה לביטול פסק הדין משנת 2020 בטענה כי ממצאי פסק הדין בעניין עשוש מלמדים כי העירייה פעלה במרמה בתביעה המקורית עת הסתירה ראיות שהן לטובת החברה. תביעה זו סולקה על הסף בפסק הדין בת"א 10908-01-24 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד (25.5.2025) תוך שנקבע כי כל הראיות היו בידי החברה בזמן ניהול ההליך בתביעה המקורית ואין לאפשר לה לנהל את ההליך מחדש; וכי לא מתקיימים התנאים לביטול פסק דין חלוט. בהקשר זה, נקבע כי החברה לא הציגה ראיות המבססות טענת מרמה ואף לא באופן לכאורי. לבסוף, הושתו על החברה הוצאות בגובה 40,000 ש"ח לטובת העירייה.
3. במהלך ניהול ההליכים שפורטו בתמצית לעיל, הגישה החברה עשרות בקשות ביניים שנדחו ברובן תוך שחויבה בהוצאות, אשר לא שולמו על ידה (כפי שנטען על ידי העירייה בהליך דלמטה). כמו כן, במסגרת כל אחד מההליכים הוגשו גם בקשות לפסילת מותב (שנדחו) וכן ערעורים על החלטות אלה שנדחו גם הם בבית משפט זה, תוך מתיחת ביקורת על התנהלות החברה. בהקשר זה: פסק הדין בע"א 3199/17 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד (20.6.2017) (להלן: ע"א 3199/17) קבע כי החברה עשתה שימוש "בלשון בוטה ועולבת" (שם, בפסקה 5), וכן שדומה, כי החברה משתמשת בבקשות פסלות כב"נשק" על מנת להלך אימים על שופטים שהחלטותיהם אינן לשביעות רצונה; בפסק הדין בע"א 665/20 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד (26.2.2020) צוין כי "הסגנון הבוטה והמשתלח שבו נוסחו בקשת הפסלות והערעור אינו לכבודה של המערערת ואין להסכין עימו. בנסיבות אלה, בצדק חויבה המערערת בהוצאות לאוצר המדינה" (שם, בפסקה 8); פסק הדין בע"א 3016/24 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עירית אשדוד (28.5.2024) דחה גם הוא ערעור פסלות שהוגש על ידי החברה; וכן בפסק דין שניתן על ידי בעפ"ס 28042-01-25 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד (24.2.2025) קבעתי בפסקה 6, כי: "בנסיבות העניין, ובהינתן כי היה על המערערת להפנים את ההלכות הנוגעות לפסלות שופט, לנוכח ערעורי הפסלות שהגישה ואשר נדחו, המערערת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש"ח" (להלן: עפ"ס 28042-01-25).
עד כאן, בתמצית, הרקע שקדם להליך דנן.
4. ביום 10.5.2026 הגישה החברה לבית משפט השלום באשקלון את התביעה העומדת במוקד ההליך דנן בגין אותו הסכסוך שתואר לעיל, שבגדרה נטען כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין בעניין עשוש סותרים את המצגים שהציגה העירייה בגדרי התביעה המקורית. ביום 30.6.2026 הגישה העירייה בקשה לחייב את החברה להפקיד ערובה לכיסוי הוצאותיה בסך שלא יפחת מ-150,000 ש"ח. זאת, כפי שטענה העירייה, מאחר שבהליכים קודמים הושתו על החברה הוצאות לטובת העירייה, אשר לא שולמו על ידה; ומאחר שמדובר בתביעה נוספת במסגרת מסכת הליכים שמנהלת החברה נגד העירייה, אשר נדחו זה מכבר.
ביום 8.7.2026 נעתר בית משפט קמא לבקשה לחייב את החברה בהפקדת ערובה והעמיד את סכום הערובה על סך של 80,000 ש"ח. נקבע כי מדובר במקרה שאינו מצדיק להימנע מהפקדת ערובה; שהחברה אינה משלימה עם תוצאות התביעה המקורית "ופותחת בשלל הליכים שיש להם אופי של תביעות טרדניות"; וכן שסיכויי התביעה חלשים מאוד. עוד צוין כי החברה נמנעה מלחשוף מידע כלכלי על אודות נכסיה ובכך לא יצאה ידי חובתה להוכיח כי העירייה תוכל להיפרע ממנה אם תזכה בהליך.
5. על רקע זה, הגישה החברה בקשה לפסילת המותב ובצדה בקשה לעיכוב הפקדת הערובה בטענה כי בית משפט קמא "קבע בהחלטתו קביעות קשות ונחרצות, המעידות כי דעתו השלילית ננעלה לחלוטין עוד בטרם הוגש כתב הגנה ובטרם נשמעו ראיות" (שם, בסעיף 1). ביום 29.7.2026 בית משפט קמא דחה את הבקשה לגופה, בנימוק שלפיו במסגרת החלטה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, מחויב בית המשפט להביע דעתו על סיכויי ההליך; וכי מכל מקום אין בהחלטתו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים או לנעילת דעתו.
6. מכאן הערעור שלפניי, בו מלינה המערערת על החלטת בית משפט קמא לחייבה בהפקדת ערובה כאמור, תוך שנטען כי הפקדת הערובה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של המערערת; וכי בית משפט קמא התבטא באופן נחרץ לגבי חולשת התביעה.
7. לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות אף ללא צורך בתשובה. כידוע, אמת המידה לפסילת שופט מלשבת בדין היא קיומן של נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי נסיבות אלה מתקיימות בענייננו. המערערת טוענת כי המותב התבטא באופן נחרץ לגבי חולשת התביעה ולמעשה פגע קשות בזכות הגישה שלה לערכאות משעה שהורה על הפקדת ערובה כאמור. לא מצאתי כי התבטאויותיו של בית משפט קמא בהחלטה המורה על הפקדת ערובה מקימות חשש ממשי למשוא פנים מצדו. בהחלטתו, בחן בית משפט קמא את השיקולים שאותם נדרש לבחון לצורך חריגה מההלכה "שככלל, תחויב חברה בעירבון מוגבל להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות" (רע"א 4890/16 טריניטי מערכות מחשוב בע"מ נ' הוצאה מוכרת בע"מ, פסקה 6 (22.8.2016)). לצורך חריגה מהכלל, על בית המשפט לבחון האם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין; והאם נסיבות העניין מצדיקות הימנעות מהפקדת ערובה, כאשר במסגרת השאלה האחרונה על בית המשפט ליתן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה לשאלות האם הוגשה התביעה בתום לב, מהם סיכויי התביעה, ועוד (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר , פסקה 6 (13.7.2008) והאסמכתאות שם). בהתאם לכך, בית משפט קמא בחן את השיקולים האמורים וקבע כי נסיבות המקרה דנן לא מצדיקות חריגה מהכלל ובכלל זה נתן דעתו לסיכוייה הנמוכים של התביעה. לא מצאתי כי קביעותיו של בית משפט קמא, מעידות על דעה נעולה או חשש ממשי למשוא פנים, המקים עילה לפסילתו.
יתר טענות המערערת מופנות למעשה לגופה של ההחלטה הדיונית. אכן, המערערת אינה שבעת רצון מהחלטת בית משפט קמא, ואולם אין בכך כדי להקים עילת פסלות. טענותיה של המערערת הן טענות ערעוריות שמופנות כלפי החלטה המצויה בליבת סמכותו של המותב והדרך להשיג עליהן היא בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין ולא בהליכי פסלות (עפ"ס 5772-02-26 וינברג נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (20.4.2026); עפ"ס 71260-06-25 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (18.1.2026); עפ"ס 46054-01-25 המוסד לביטוח לאומי נ' סיון ביצוע בע"מ, פסקה 7 (11.3.2025)). כפי שהבהרתי גם במסגרת "עשרת הדיברות" של דיני פסלות שופט: "בקשת פסלות אינה האכסניה המתאימה להעלאת השגות על החלטות שיפוטיות לגופן [...] ודרך המלך להשיג עליהן היא בהליכי ערעור מתאימים. טענות המופנות כלפי הפעילות השיפוטית יקימו עילת פסלות רק במקרים נדירים וחריגים ביותר" (עפ"ס 41432-12-25 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (10.3.2026)).
8. הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין – נוכח גזילת משאבי הציבור, ובהינתן כי היה על המערערת, כפי שכבר קבעתי בעפ"ס 28042-01-25 (בפסקה 6), לשוב ולהפנים את ההלכות הנוגעות לפסלות שופט לאחר שערעורי הפסלות שהגישה נדחו – המערערת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 4,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ו (31 אוגוסט 2026).
יצחק עמית
נשיא