שלי פארקר נ. משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי

בבית המשפט העליון עע"מ 40561-07-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: שלי פארקר (שולי רוימי) נגד המשיב: משרד הבינוי והשיכון ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט י' ליברדו) שניתן ביום 28.4.2026 בעת"מ 21973-04-26; בקשה לסעד זמני בשם המערערת: בעצמה פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט י' ליברדו) בעת"מ 21973-04-26, מיום 28.4.2026, במסגרתו נדחתה עתירת המערערת על הסף. במסגרת העתירה הלינה המערערת על החלטת הוועדה העליונה האזורית במינהל סיוע בדיור, מחוז דרום (להלן: הוועדה העליונה), מיום 26.2.2026, לדחות את בקשתה להחלפת הדירה הציבורית לה נמצאה זכאית, בדירה גדולה יותר, באזור מרכז הארץ. בהחלטה נכתב, בין היתר, כי ככל שהמערערת מבקשת להשיג על החלטת הוועדה העליונה, באפשרותה להגיש ערעור לוועדה הציבורית לערעורים בנושאי אכלוס (להלן: הוועדה הציבורית). עוד נכתב בהחלטה כי באפשרות המערערת להגיש בקשה לסיוע מוגדל בשכר דירה, חלף מגורים בדיור ציבורי. חלף פניה לוועדה הציבורית ומיצוי ההליכים מול הרשות המינהלית, הוגשה העתירה מושא הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה יצוין כי שאלת זכאותה של המערערת לדיור ציבורי בכלל, ובאופן ספציפי לדירה במרכז הארץ, נבחנה מספר פעמים במהלך השנים האחרונות, במספר הליכים, לרבות בית משפט זה (עע"ם 19297-12-24). בתמצית שבתמצית, נציין כי בשנת 2009, במסגרת ועדת חריגים, אושרה זכאותה של המערערת לדיור ציבורי. המערערת החליפה מספר דירות מאז, על רקע שינוי בנסיבותיה האישיות והמשפחתיות. בהמשך, בשנת 2020, לאחר הליך משפטי (עת"מ 56189-01-20), הובא עניינה שוב לבחינת ועדת חריגים, ואושרה לה דירת 3 חדרים בשדרות (להלן: הדירה בשדרות). היא התגוררה בדירה בשדרות, יחד עם שני ילדיה, עד אירועי ה-7 באוקטובר, אז פונתה, ועברה להתגורר עימם במרכז. בשנת 2024 הגישה המערערת בקשה להחלפת דירה, לאחד מיישובי המרכז, והגדלת הדירה. זאת, בשים לב לנסיבותיה האישיות והמשפחתיות ועל רקע הקושי, שלה ושל ילדיה (הבגירים), לשוב ולהתגורר בשדרות. בקשתה נדחתה והיא הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי (עת"מ 48702-06-24), במסגרתה העלתה המערערת טענות גם בהתייחס לתקינות הדירה בשדרות. טענות אלו נבחנו, ולאחר שהובהר כי הדירה תקינה, ובית המשפט המחוזי מצא כי לא נפל פגם בהחלטת הגורם המוסמך, נדחתה עתירתה. המערערת לא אמרה נואש והגישה ערעור לבית משפט נכבד זה (עע"ם 19297-12-24) שהוזכר לעיל). בדיון, הביע המשיב נכונות לשוב ולבחון את עניינה, לצד הבהרה כי הסיכוי לקבל דירה חלופית בתל אביב, ואף באזור המרכז, נמוכה מאוד, והוצע לה, שוב, לבחון חלופות אחרות. בסופו של דבר, הוסכם כי עניינה יובא שוב בפני הוועדה הרלבנטית, שתידרש לכלל הנסיבות והאילוצים הקיימים. בהתאם, הובא עניינה שוב לבחינת הגורם הרלבנטי ובקשתה נדחתה גם זו הפעם. המערערת הגישה עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי (עת"מ 75101-09-25), והיא נמחקה, לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית המשפט המחזוי, לפיה הוועדה המוסמכת תבחן מחדש את הבקשה – גם בהתבסס על מסמכים רפואיים עדכניים שהציגה המערערת, מחודש דצמבר 2025 – ובכלל זה תבחן גם חלופות נוספות על אלו שנבחנו בעבר. וכך היה. ביום 26.2.2026, לאחר שעניינה נבחן פעם נוספת, על יסוד המסמכים העדכניים, נדחתה בקשתה לדירה חלופית בישובים ספציפיים במרכז הארץ (להלן: ההחלטה), היא ההחלטה מושא הערעור שבפנינו. כאמור בפתח הדברים, הגם שבמסגרת ההחלטה צויינה הדרך להשגה על ההחלטה – הגשת ערעור לוועדה הציבורית – הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי. המשיב הגיש בקשה לסילוק העתירה על הסף, לאחר שלא מוצה ההליך המינהלי, וביום 28.4.2026, לאחר שקיים דיון בפניו, הורה בית המשפט המחוזי על דחיית העתירה על הסף. בפסק הדין ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי בנסיבות העניין שבפנינו, ישנה חשיבות כי עניינה של המערערת יובא בפני הוועדה הציבורית, גם נוכח הצהרת המשיב כי הוועדה הציבורית מוסמכת לפעול כוועדת חריגים, "במגמה לתת מענה לבעיות חריגות של משפחות ויחידים להם לא נמצא מענה במסגרת הכללים והקריטריונים של המשרד". מכאן הערעור שבפנינו, במסגרתו טוענת המערערת, בעיקרו של דבר, כי החלטת המשיב בעניינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, וכי נוכח נסיבותיה האישיות והמשפחתיות על בית המשפט להתערב בהחלטת המשיב גופה ולהורות על החלפת הדירה בשדרות, לדירה גדולה יותר במרכז הארץ, באופן התואם לשיטתה את צרכי המשפחה. המערערת טענה כי לא היה מקום לדחות את העתירה על הסף, אלא להידרש לטענותיה לגופן. לשיטתה, פירוט השתלשלות העניינים, מבהיר היטב כי היא שבה ופנתה לערכאות השונות, ו"מיצתה" את ההליכים, וכי ההחלטה משקפת טעויות שבעובדה והתעלמות ממכלול הנסיבות הצריכות לעניין. המערערת ביקשה כי בית המשפט יבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, יכריע בעניינה לגופו ויורה על מתן סעד זמני, הכולל: השבה רטרואקטיבית של שכר הדירה אותו שילמה המערערת; סיוע זמני בשכר דירה; הקפאת התשלומים עבור הדירה בשדרות; והקצאת דירה חלופית מתאימה, באופן מיידי, במרכז הארץ. לאחר עיון בערעור על נספחיו וכן בכתבי הטענות שהוגשו בהליך קמא, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח האמור בתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. המערערת לא הצביעה על טעם המצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כבר במסגרת ההחלטה מושא הערעור נכתב מהו הליך ההשגה עליה, ואין חולק כי המערערת לא פסעה במסלול זה. העובדה כי עניינה של המערערת הובא בפני ועדות שונות, בהזדמנויות שונות ומטעמים שונים, אין משמעה כי היא "מיצתה" את ההליך המינהלי. כך גם העובדה כי גם זו הפעם בקשתה נדחתה. וודאי אין מקום שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט של ערעור, ידון בהחלטה שהתקבלה בעניינה בטרם מוצה הליך הערעור המינהלי וייכנס בנעליו של הגורם המינהלי המוסמך. יודגש בהקשר זה, כי בחינת עניינה – וכך גם מיצוי ההליך המינהלי – לא בהכרח יובילו להיענות לבקשתה, באופן חלקי או מלא. למעשה, עיון במסמכים השונים מעלה כי כבר הוסבר למערערת לא אחת כי הסיכוי שבקשתה לדירה חלופית, באזור המרכז, תיענה בחיוב, נמוך מאוד, גם בהינתן נסיבותיה האישיות והמשפחתיות, וכי סיכויי בקשתה עשויים להיות גבוהים יותר ככל שהיא תביע נכונות לבחון חלופות נוספות מרוחקות יותר. מכל מקום, יהיו סיכויי בקשתה אשר יהיו – ואיני מביע עמדה לגופה של הבקשה – ברי כי עליה למצות את ההליך המינהלי קודם להגשת עתירה. משכך, בצדק הורה בית המשפט המחוזי על דחיית העתירה על הסף. הדברים נכונים במיוחד, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, נוכח הצהרת המשיב כי הוועדה הציבורית, שתדון בהשגתה – ככל שזו תוגש – יושבת גם כוועדת חריגים. סוף דבר: הערעור נדחה, ועמו נדחית הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באב התשפ"ו (‏4.8.2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט