עפ"ג 40464-01-26 — מדינת ישראל נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפ"ג 40464-01-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין המערערת: מדינת ישראל נגד המשיבים: 1. מוראד גריפאת 2. לואי זנגרייה 3. נפגע העבירה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי חיפה (הנשיא א' לוי) שניתן ביום 1.12.2025 בת"פ 40832-04-24, בת"פ 74561-05-24 ובת"פ 47472-04-24 תאריך ישיבה: כ"ה בחשוון התשפ"ז (5 בנובמבר 2026) בשם המערערת: עו"ד נגה בן-סידי בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: עו"ד גיל דביר עו"ד באסל פלאח; עו"ד אלעד פסקרו פסק-דין השופט אלכס שטיין: 1. בערעור המונח לפנינו מלינה המדינה על קולת עונש המאסר שהושת על המשיבים בגדרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (הנשיא א' לוי) אשר ניתן ביום 1.12.2025 בת"פ 40832-04-24, ת"פ 74561-05-24 ות"פ 47472-04-24, וכן על אי-פסיקת פיצויים לנפגע העבירה. 2. המשיבים, מוראד גריפאת ולואי זנגרייה, נדונו למאסר בפועל לתקופה של 48 חודשים, לצד מאסרים מותנים, בגין חלקם המרכזי במעשה שוד נועז אשר בוצע בחנות תכשיטים בכפר מנדא. במהלכו של מעשה זה, הרסו השודדים, באמצעות דחפור, חלק מהקיר החיצוני של החנות ובדרך זו אפשרו לשניים מתוכם להיכנס לתוך החנות, לזרוע בה הרס וליטול מתוכה, בתוך שקים שהוכנו מראש, תכשיטים בשווי שהתקרב ל-2,000,000 ש"ח. מעשה השוד תוכנן בקפידה וכלל שימוש בארבעה טלפונים ניידים מבצעיים, בכפפות, ברעלות פנים, בשקים לאיסוף השלל מהחנות, ובלא פחות מארבעה כלי רכב, שאחד מהם נשא לוחית רישוי מזויפת. כמה מהמשתתפים בביצוע השוד כאמור (לא המשיבים דכאן) אף הצטיידו בשלושה רובי סער מסוג M-16 ובאקדח. המשיבים הורשעו בשוד בנסיבות מחמירות (בחבורה), עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), על יסוד הודאתם בכתב האישום המתוקן – זאת, במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית. המדינה טענה לענישה מחמירה של המשיבים במסגרתו של מתחם הענישה אשר נע בין 6 ל-9 שנות מאסר. מנגד, המשיבים ביקשו מבית המשפט המחוזי להקל בעונשם ככל שניתן, ובית המשפט המחוזי גזר את עונשם כמצוין לעיל. 3. אחרי עיון בכתובים שהונחו לפנינו ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בהיבט העקרוני יש מידה רבה של צדק בטענת המדינה לפיה העונש שהושת על המשיבים סוטה לקולא מרמת הענישה המקובלת. זאת, בהתחשב בתעוזת השודדים ובתכנונו של מעשה השוד, וכן בכך שעסקינן בעבירה חמורה עד-מאד שלצדה קבוע העונש המרבי של 20 שנות מאסר. כמו כן צודקת המדינה בטענתה כי מתחם הענישה הראוי של 45 עד 75 חודשי מאסר, שקבע בית המשפט המחוזי, אינו הולם את חומרת מעשיהם של המשיבים. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מובנת אמנם לאור פסיקתו של בית משפט זה בע"פ 1178/14 מדינת ישראל נ' מיכלאשוילי, פסקה 7 (23.6.2014), שם דובר על מתחם ענישה ראוי, בגין עבירה זהה, אשר נע בין 3 ל-6 שנות מאסר, אולם מתחם זה, טוב ככל שהיה בימים ההם, אינו הולם את הנסיבות דהאידנא. הצורך החברתי להחזיר ביטחון לרחובות המדינה, ובפרט לרחובות המדממים של החברה הערבית, דוחק בנו להחמיר בעונשיהם של עבריינים אשר מבצעים עבירות אלימות חמורות כדוגמת השוד שבו קא עסקינן. ענישה מחמירה כאמור נדרשת הן לשם הגנה על אזרחים נורמטיביים על ידי הרחקת העבריינים מסביבתם אל תוך בתי הסוהר – והן לשם שלילת יכולתם של העבריינים לשוב ולפגוע בקורבנותיהם ובשלום הציבור בכללותו. כפועל יוצא מכך, מתחם הענישה ההולם את נסיבות המקרה דנן ודומיו עולה בהרבה על זה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. 4. במקרה דנן, הטיעון החלקי בעניין והנתונים שבידינו, אשר כוללים פסיקה המצביעה על מנעד רחב של עונשים, אינם מאפשרים לנו לקבוע את מתחם הענישה הראוי בגדרי פסק הדין הנוכחי. לפיכך, אסתפק במה שכבר אמרתי: מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי סוטה לקולא מהמתחם הראוי. כמו כן, לא נוכל להיענות לבקשת המדינה ולמצות עם המשיבים את מלוא חומר הדין. זאת, לנוכח ההלכה המושרשת בדבר אי-מיצוי הדין בעקבות קבלת ערעורי המדינה על קולת העונש (ראו, מיני רבים: ע"פ 3184/24 מדינת ישראל נ' מלאק, פסקה 19 ‏(‏29.5.2024‏)‏‏); לנוכח הודאת המשיבים במיוחס להם בכתב האישום המתוקן, אשר ייתרה את הליך ההוכחות וחסכה זמן שיפוטי יקר; וכן לנוכח תחזית השיקום החיובית של המשיבים עליה שמענו במהלך הדיון. 5. לאור כל אלה, סבורני כי נעשה נכון אם נחמיר את עונש המאסר של המשיבים באופן מתון בלבד. באופן קונקרטי, אציע להעמיד את מאסרו של כל אחד מהמשיבים על 5 שנים, חלף 4 שנות מאסר שהושתו עליו על ידי בית המשפט המחוזי. 6. באשר לפיצוי לטובת נפגע העבירה – סבורני כי אי-פסיקתו היא בגדר טעות אשר מחייבת את התערבותנו. במהלך שמיעת הערעור, דווח לנו כי התכשיטים שנשדדו מהחנות הוחזרו לנפגע העבירה. ברם, הנזק החמור שנגרם לחנות והפגיעה הנפשית בנפגע העבירה – אף הם בגדר נזקים אשר ראויים לעזרה ראשונה בדמות הפיצויים אשר נפסקים על דרך אומדנא מכוחו של סעיף 77 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 6236/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 והאסמכתאות שם ‏(‏23.1.2025‏)‏‏). להערכתי, סכום הפיצוי ההולם את נסיבות המקרה דנן הוא 60,000 ש"ח, ולפיכך יש לחייב כל אחד מהמשיבים לשלם לנפגע העבירה 30,000 ש"ח. 7. אשר על כן, ערעור המדינה מתקבל. תקופת מאסרו של כל אחד מהמשיבים תעמוד על 5 שנים, חלף 4 שנות מאסר שהושתו עליו על ידי בית המשפט המחוזי; וכל אחד מהמשיבים ישלם לנפגע העבירה פיצויים בסך של 30,000 ש"ח (60,000 ש"ח בסך כולל). ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ז (08 נובמבר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט