פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 40018-03-26
לפני:
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופט יחיאל כשר
המערער:
איימן ג'ומעה אחמד יוסף
נגד
המשיבים:
1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
2. לשכת התכנון המרכזית איו"ש
3. המועצה העליונה לתכנון ובניה איו"ש
4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה
5. היחידה המרכזית לפיקוח
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים מיום 25.2.2025 בעת"מ 19192-12-25 שניתן על ידי כבוד השופטת תמר בר אשר
בשם המערער:
עו"ד מאג'יד חמדאן
בשם המשיבים:
עו"ד ידיד אור
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת תמר בר-אשר) מיום 25.2.2026 בעת"מ 19192-12-25, במסגרתו נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המערער נגד החלטות רשויות התכנון באזור בבקשתו להסדיר בנייה שהקים.
בשנת 2023 נמסרו למערער שלושה צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה, הנוגעים לשלושה מבנים המצויים בכפר א-זויה שבנפת טולכרם (להלן, בהתאמה: צווי ההריסה ו-המבנים). צווי ההריסה הוצאו ביחס למבנים הבאים: צו בתיק בב"ח ט' 137/23 שעניינו בבית מידות גדול שבנייתו הושלמה, ושטחו 541 מ"ר (להלן: המבנה הגדול); צו בתיק בב"ח ט' 138/23 שעניינו מבנה קטן שבנייתו הושלמה, ושטחו כ-70 מ"ר; צו בתיק בב"ח ט' 164/23 שעניינו שלד למבנה בן שתי קומות בשטח של כ-150 מ"ר (להלן: השלד. תצ"א המציגה את מיקומי המבנים וצילומים שלהם צורפה כנספחים 1 ו-3 לתגובה המקדמית לעתירה המנהלית מיום 24.2.2026 (להלן: התגובה המקדמית)).
ביום 17.5.2023 התקיים דיון בנוגע לשלושת צווי ההריסה בפני המשיבה 4, ועדת המשנה לפיקוח של המנהל האזרחי (להלן: ועדת המשנה). בא-כוח המערער זיהה את המבנים, אישר כי נבנו ללא קבלת היתר בנייה, והודיע כי בכוונתו להגיש בקשה להיתר. בתום הדיון קבעה ועדת המשנה לפיקוח כי צווי ההריסה יהפכו לסופיים (ההחלטה ביחס לצווים צורפה כנספח 2 לתגובה המקדמית).
ביום 29.5.2023 הגיש המערער בקשה להיתר בנייה (בקשה מספר 1224/93/23. להלן: בקשת ההיתר. יצוין כי בעתירה המנהלית ציין המערער כי הגיש בקשה נוספת להיתר, שמספרה 1224/94/23, אך לא פירט אם ניתנו החלטות בעניינה). בקשת ההיתר עצמה – אף שהיא עומדת במוקד ההליך – לא צורפה לעתירה המנהלית או לתגובות המשיבים אליה, ואף לא לערעור דנן, הצדדים חלוקים באשר למהותה. בערעור, טוען המערער טוען כי בקשת ההיתר התייחסה לשלד, ואילו, מנגד, המדינה (ובעקבותיהם – בית המשפט קמא) סברו כי בבקשת ההיתר שהגיש המערער נפלה טעות: מספר תיק הבב"ח שצוין בבקשה היה מספר התיק המשויך לשלד, אך תוכן הבקשה והנספחים שצורפו לה התייחסו למבנה הגדול. משכך, המדינה בחנה את האפשרות להסדיר את המבנה הגדול, כפי שהתבקשו בגוף הבקשה, והחלטות רשויות התכנון ניתנו ביחס למבנה זה (פסקה 3 לפסק הדין קמא; סעיפים 18 ו-29-27 לתגובת המדינה לערעור. לתגובה צורף תשריט הבקשה להיתר, ובו מוצג תא השטח הכולל את המבנה הגדול).
ביום 21.9.2023 נשלחו למערער ממצאי לשכת התכנון ביחס לבקשת ההיתר, ובהן הוסבר כי אין התכנות תכנונית להכשרת המבנה הגדול, בהינתן מצבו התכנוני והמיקום שבו נבנה. המערער הגיש מענה מפורט לממצאי לשכת התכנון, ואף הוא התייחס בהם למאפייניו של הבית הגדול (ראו: סעיף 6 למענה המערער לממצים התכנוניים מיום 3.3.2024, שצורפו כנספח 5 לעתירה המנהלית שהגיש המערער).
ביום 20.3.2024 דנה ועדת המשנה בבקשת ההיתר (כאמור, ביחס למבנה הגדול) ודחתה אותה. הוועדה קבעה כי לא ניתן היה להכשיר שטח למבנה מסיבי המיועד למגורים, בהתחשב בתוכנית החלה על המקרקעין, וכי בינוי מסוג זה מחייב עריכת תוכנית מפורטת ותוכנית חלוקה מאושרת – דבר שלא נעשה על ידי המערער.
על החלטת ועדת המשנה הגיש המערער ערר לוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המשיבה 3, מועצת התכנון העליונה. ביום 6.7.2025 נדחה ערר זה, משנקבע כי אין היתכנות תכנונית להכשרת המבנה מטעמים שונים (ובהם שטחו של המבנה הגדול, החורג בכ-300% מהמותר באזור לפי התוכנית החלה עליה).
ההחלטה בערר הומצאה למערער ביום 23.11.2025, וכשבועיים לאחר מכן הוא הגיש נגדה את העתירה המנהלית דנן לבית המשפט המחוזי בירושלים. בין היתר, טען המערער כי החלטות רשויות התכנון בעניינו אינן סבירות, וכי הן מבוססות על הנמקות שגויות. המערער הוסיף כי יש לשקול את העובדה שצו ההריסה נוגע לבית המגורים שלו ושל משפחתו, וכי אין להם מקום מגורים חלופי.
בסמוך לאחר הגשת העתירה הוציא בית המשפט קמא, לבקשת המערער, צו ביניים האוסר על נקיטת הליכי אכיפה כלפי המבנה מושא בב"ח ט' 164/23, בכפוף להפקדת ערובה בסך 20 אלף ש"ח (על גובה הערובה הגיש המערער בקשת רשות ערעור במסגרת בר"מ 59768-02-26, שנמחקה בהמשך, לפי בקשתו). כן ציין בית המשפט, כי טענותיו של המערער נדונו בהליכים קודמים רבים, ונדחו בהן, ולפיכך על המערער להבהיר באילו מהטענות בעתירתו הוא מבקש להתמקד.
בהמשך להחלטה זו הגיש המערער ביום 8.1.2026 עתירה מתוקנת (להלן: העתירה המתוקנת). בעתירה המתוקנת הועלתה לראשונה הטענה כי המשיבים שגו כשדחו את בקשת ההיתר על יסוד העובדה שהמבנה שהסדרתו מבוקשת הוא המבנה הגדול, וזאת אף, שבפועל, עניינה של הבקשה הוא בהסדרת השלד. ביום 25.2.2026 נערך דיון בעתירה המנהלית, ובמהלכו ביקש בא-כוח המערער כי, בשל השגיאה העובדתית שנפלה בבחינת בקשת ההיתר, יוחזר עניינו לוועדת המשנה, כדי שתדון באפשרות להעניק היתר בנייה לשלד.
בתום הדיון ניתן פסק הדין קמא, ובו נדחתה העתירה המנהלית (להלן: פסק הדין). בית המשפט קמא הדגיש כי לא ניתן להחזיר את בקשת ההיתר לדיון בוועדת המשנה על מנת שזו תדון באפשרות לתת היתר בנייה לשלד, שהרי בקשת ההיתר שהוגשה לא עסקה בשלד כלל אלא במבנה הגדול, ומשכך אין לוועדת המשנה בקשה שבה תוכל לדון. עוד הוסיף בית המשפט שאין גם הצדקה להחזיר את בקשת ההיתר לדיון נוסף בוועדת המשנה ביחס למבנה הגדול, מכיוון שטעות הסופר שנפלה במספר תיק הבב"ח שהוזכר בבקשה אינה מצדיקה עריכת דיון נוסף בה, במיוחד לאחר שהוועדה ערכה דיון מקיף באפשרות להסדיר תכנונית את המבנה הגדול. נוכח האמור דחה בית המשפט קמא את העתירה המנהלית, והורה על תשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח.
על פסק הדין הוגש הערעור דנן. המערער טוען כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו שגיאות עובדתיות. בעיקרו של דבר, טוען המערער כי בקשת ההיתר אינה עוסקת במבנה הגדול, כפי שפסק בית המשפט קמא, אלא בשלד. משכך, לשיטת המערער, בכל ההליכים הנוגעים לבקשת ההיתר נפל פגם משמעותי, שהרי הטעמים התכנוניים שבעטיים נדחתה בקשת ההיתר התייחסו בכלל למבנה הגדול, ולא לשלד. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מחלק מטענותיו. כך לדוגמה, המערער טוען כי צו ההריסה היחיד שהוצא מתייחס למערער, וכי, בניגוד לטענת המשיבים, המערער הגיש לוועדת המשנה תוכנית מפורטת, המתייחסת לכל המבנים שבנה. לבסוף, טוען המערער כי לא הייתה הצדקה לחייבו בהוצאות. נוכח האמור מבקש המערער כי תבוטלנה קביעותיו של בית המשפט ביחס למבנה הגדול (שכן ההליך דנן כלל לא עוסק בו), ובקשת ההיתר תוחזר לדיון נוסף בפני וועדת המשנה. בצד העתירה הגיש המערער בקשה לצו ארעי וצו ביניים המורים למשיבים להימנע מהריסת שלושת המבנים.
ביום 6.9.2026 הוגשה תגובת המשיבים לערעור ולבקשה למתן צו ביניים (להלן: תגובת המדינה לערעור). המשיבים עתרו לדחות את הערעור ללא צורך בדיון בעל-פה, בהיעדר עילה להתערבות בפסק הדין. נטען כי ככל שעניינה של העתירה במבנה הגדול (שבו עסקה בפועל בקשת ההיתר והתוכניות שצורפו לה) – אין הצדקה להתערב במסקנות המקצועיות של גופי התכנון, בהתחשב בהיקף החריגה של המבנה מהמותר בשטח בו הוקם. אף אין נפקות לעובדה כי בהחלטות נפלה שגיאה טכנית בציון מספר תיק הבב"ח (שמקורה באופן ניסוח בקשת ההיתר). מנגד, ככל שעניינה של העתירה בשלד – אין מקום לבררה, שהרי המערער לא הגיש בקשה סדורה לקבלת היתר בניה ביחס לשלד.
לאחר עיון בערעור ובתגובה המדינה לערעור, החלטנו לדחותו. זאת, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
המערער מעלה שלל טענות נגד פסק הדין ונגד החלטות רשויות התכנון, אך מחמיץ את לוז הדברים. בכל הטענות שהציג אין מענה להכרעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה "כל ההליכים התנהלו בעניין ה[מבנה] הגדול, אך מחמת טעות, שהחלה בבקשה להיתר הבניה שהגיש בא-כוחו הקודם של ה[מערער], צוין [...] מספר התיק שעניינו השלד" (בפסקה 6 לפסק הדין. להתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, ראו, מיני רבים: עע"מ 950/23 עבדאללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 23(24.4.2023); עע"מ 9253-12-24 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 10 (5.12.2025)). ואכן, מעיון בחומרים שהוגשו לעיוננו, עולה כי בכל שלבי הדיון בבקשת ההיתר התייחסו הרשויות למבנה הגדול, ולא השלד (החלטת וועדת המשנה לתכנון ורישוי, עמוד 8 לנספח 8 לעתירה המתוקנת. כן ראו: ממצאי הבדיקה התכנונית של המשיבים, נספח 4 לעתירה המתוקנת). למעשה, עד להגשת העתירה המתוקנת דומה כי גם המערער הבין כך את הדברים (ראו: סעיף 6 למענה המערער לממצאי הבדיקה התכנונית מיום 3.3.2024, שצורף כנספח 5 לעתירה המתוקנת; סעיפים ב(6) ו-24 לעתירה המנהלית הראשונה מיום 7.12.2025).
מהאמור לעיל עולה, איפוא, כי הרשויות בחנו את האפשרות להסדיר את המבנה הגדול, לפי בקשתו של המערער לעשות כן, ומצאו שהדבר אינו אפשרי. כפי שהבהיר בית המשפט קמא, אין עילה להתערב במסקנה זו. הטעות בציון תיק הבב"ח מונחת לפתחו של המערער (שהגיש את הבקשה הראשונית, בה צוין המספר השגוי), היא בגדר טעות סופר גרידא, שכן הן המערערים והן המשיבים התייחסו לגופם של דברים לאורך כל ההליכים שעסקו בבקשת היתר לאותו תיק בב"ח – זה המתייחס למבנה הגדול (דהיינו, לב"ח ט' 137/23, ולא בב"ח 164/23). משכך, אין ליחס לטעות האמורה כל משמעות, ומעבר לתיקון מספר תיק הבב"ח במסמכים הרלוונטיים, אין להעניק מכוחה כל סעד (השוו: סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החל ביחס לכל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) לחוק זה). בוודאי שהיא אינה יכולה להוות עילה לעיכוב צווי ההריסה. במקביל, גם אין עילה לקבוע מסקנות כלשהן במסגרת ההליך דנן בנוגע לשלד (או להורות על החזרת הדיון בעניינו לוועדת המשנה), שכן מהחומר שהוגש עולה כי לא התקבלה כל החלטה באשר לאפשרות הסדרתו בידי הרשויות, משלא הוגשה בקשה לעשות כן. משכך, עתירתו המנהלית של המערער הוגשה ללא מיצוי הליכים מתאים (ראו: עע"מ 65484-03-25 פלוני נ' מתאם הפעולות בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 6 (28.4.2025); עע"מ 64389-02-26 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 5 (12.3.2026)). למותר לציין כי מכלול טענות הצדדים שמורות להליך עתידי בעניין השלד.
סוף דבר: הערעור, והבקשה למתן צו ביניים – נדחים בזאת. המערער יישא בהוצאות המדינה בסך של 5,000 ש"ח. לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למערער שהות להתארגנות, הצו הארעי שניתן ביום 30.3.2026 יתבטל בתוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, א' כסלו תשפ"ז (11 נובמבר 2026).
עופר גרוסקופף
שופט
אלכס שטיין
שופט
יחיאל כשר
שופט