פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
בע"מ 3758-05-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט אלכס שטיין
המבקשת:
פלונית
נגד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלונית
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים נ' שילה, א' ויצנבליט וי' אליהו) שניתן ביום 23.2.2026 בעמ"ש 23006-06-25 ובעמ"ש 23150-06-25
בשם המבקשת:
עו"ד אבנר זינגר; עו"ד יהונתן קניר
בשם המשיבים:
עו"ד בועז קראוס; עו"ד יוסי אשכנזי
פסק-דין
השופט אלכס שטיין:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים נ' שילה, א' ויצנבליט וי' אליהו) אשר ניתן ביום 23.2.2026 בעמ"ש 23006-06-25 ובעמ"ש 23150-06-25, ובמסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיבים ונדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופט א' שני) אשר ניתן ביום 24.4.2025 בתמ"ש 62952-05-20 ובת"ע 59241-10-20.
סוגייתנו
באילו תנאים תיאכף "תניית סילוקין" בצוואה כלפי זוכה לפי הצוואה אשר הגיש תביעה שעניינה תקיפת מסת העיזבון? זאת, באופן בו אותו זוכה יסולק מחלקו בעיזבון. ביתר דיוק ובהתאמה לנסיבות המקרה שלפנינו: כאשר תביעת הזוכה שתוקפת את מסת העיזבון היא תביעה סבירה שהוגשה בתום לב – האם תופעל כלפי הזוכה תניית הסילוקין, או אם לאו?
המסגרת הנורמטיבית
בטרם אדרש לעובדות המקרה שלפנינו ולטענות בעלי הדין, אקדים ואפרט בעניינן של תניות סילוקין מסוגים שונים, אשר מופיעות, לעיתים, בצוואות, ואציג את כללי המשפט אשר קובעים אימתי לתניות כאלה יש תוקף ואימתי הן תיפסלנה.
תניית סילוקין – מהי?
תניית סילוקין היא הוראה בצוואה בגדרה מורה המצווה כי זוכה לפי הצוואה אשר ייזום פניה לערכאות שיפוטיות ביחס לצוואה, באופן שעשוי לפגוע בתוקף הצוואה או במימושה, יאבד את חלקו בעיזבון המצווה (ראו: יורם רבין, אלון רודס "תניות סילוקין בצוואה" ספר יורם דנציגר 596 (לימור זר-גוטמן, עידו באום עורכים, 2019) (להלן: רבין ורודס)). במשפט האנגלו-אמריקני, תניות כאלה זכו לשם in-terrorem – מטאפורה שבאה לשקף את האימה שהמצווה מטיל על הזוכה על-פי צוואתו אשר מעז להמרות את פיו (ראו, מיני רבים: Ackerman v. Genevieve Ackerman Fam. Tr., 908 A.2d 1200, 1202-1204 (D.C. 2006); כמו-כן ראו: Restatement (Third) of Property (Wills and Other Donative Transfers) § 8.5 (2003)) (להלן: הריסטייטמנט האמריקני)).
סעיפים 45-43 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק הירושה), מסדירים את עניינם של תנאים בצוואה באופן כללי. סעיף 43 לחוק עוסק בתנאי מתלה בצוואה; סעיף 44 לחוק עוסק בתנאי מפסיק בצוואה; ואילו סעיף 45 לחוק עוסק בחיובי יורש (ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 391, 401, 405 (כרך א, 1995) (להלן: שילה)).
תנאי מפסיק בצוואה, משמעותו כי פלוני הוא הזוכה לפי הצוואה, אולם בהתרחש אירוע מסוים או בהגיע מועד כלשהו, כפי שנקבע בצוואה, תפקע זכייתו של אותו פלוני ויורש אחר יזכה במקומו (ראו: שילה, בעמ' 401).
וכך קובע סעיף 44(א) לחוק הירושה:
"המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד".
תניות סילוקין הן מקרה פרטי של זכייה המלווה בתנאי מפסיק כמשמעותה בסעיף 44(א) לחוק (ראו: מיכאל קורינאלדי "מגמות חדשות בדיני צוואות" קרית המשפט ג 268 (2003) (להלן: מגמות חדשות בדיני צוואות)). מעבר לכך, הנושא של תניות הסילוקין לא הוסדר בחוק הירושה.
בספרות המשפטית התגבשה ההבחנה בין שני סוגים של תניות סילוקין: האחד, תניות סילוקין מסוג "אי-תקיפה" (להלן גם: תניית אי-תקיפה); והשני, תניות סילוקין מסוג "אי-תביעה" (להלן גם: תניית אי-תביעה).
תניות "אי-תקיפה" הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיתנגד לעצם תוקפה של הצוואה יסולק מזכייתו. הכוונה היא לתקיפת הצוואה בעילות תקיפה פנימיות של חוק הירושה, כדוגמת: אי-כשירות המצווה או צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית (ראו: סעיפים 26 ו-30(א) לחוק הירושה; מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 268; עמ"ש (מחוזי תל אביב-יפו) 15807-09-16 י.ד. נ' ב.ש., פסקה 10 (5.11.2017) (להלן: עניין י.ד.)).
תניות "אי-תביעה" הן כאלה אשר מורות כי זוכה שיגיש תביעה ביחס למסת הנכסים הכלולה בעיזבון, במטרה לגרוע מהיקף העיזבון, יסולק מזכייתו. תביעות אלה מבוססות על עילות חיצוניות לדיני הירושה, כדוגמת תביעות הבאות מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, או מכוח כל דין חיצוני אחר אשר מקנה לזוכה זכות כלשהי בנכסי העיזבון (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 269; עניין י.ד., בפסקה 12).
אין מדובר, בהכרח, בסוגים חלופיים של תניות. אפשר שתניית סילוקין בצוואה, כפי שנוסחה על ידי המצווה, תהא, בעת ובעונה אחת, מסוג "אי-תקיפה" ומסוג "אי-תביעה".
תקנת הציבור בדיני צוואות
דיני הצוואות מצויים באכסניית המשפט הפרטי. אולם, כפי שכבר נפסק לא אחת, זכויות היסוד של אדם אינן מוגבלות לתחומי המשפט הציבורי והן נותנות את אותותיהן גם בתחומים שונים של המשפט הפרטי. זכויות אלה – ובענייננו, זכות הגישה לערכאות – מוזרמות אל תוככי המשפט הפרטי בין במישרין ובין באמצעות "מושגי שסתום", כדוגמת "תקנת הציבור" (ראו: ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 533 (1992); ע"א 1770/21 חצרוני נ' Facebook Ireland Limited, פסקאות 45-44 (14.12.2022); רבין ורודס, בעמ' 606-605).
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), קובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל" (ראו: סעיף 30 לחוק החוזים). חוק הירושה אינו מכיל הוראה כזאת. סעיף 34 לחוק הירושה קובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה" (וראו גם סעיף 38(א) לחוק הירושה). למרות שסעיף 34 לחוק הירושה אינו נוקט במפורש בביטוי "תקנת הציבור", הפסיקה הכירה באפשרות לבטל הוראה בצוואה מן הטעם שהיא נוגדת את תקנת הציבור (ראו: ע"א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד מד(2) 476, 485 (1990); ע"א 30/92 ניימן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(2) 275, 279 (1993); שאול שוחט פגמים בצוואות 325-322 (מהדורה שניה, 2001) (להלן: פגמים בצוואות)). זאת, מכוח פרשנות מרחיבה של הביטוי "בלתי חוקי", כמשמעו בסעיף 34 לחוק הירושה; מכוח החיבור של סעיף 30 לחוק החוזים לסעיף 61(ב) לאותו חוק, אשר מחיל את הוראותיו על כל ״פעולה משפטית״; או בדרך של הישענות על העיקרון של ״תקנת הציבור״ כעיקרון משפטי כללי (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, פסקה 2 לפסק דינו של השופט א' ברק (1989) (להלן: עניין אנגלמן)).
מכאן עולה הטענה כי המחסום שתניית סילוקין מציבה בפני זוכה אשר מעוניין ליזום הליך משפטי בנוגע לצוואה מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות – זכות שכאמור מוכרת כזכות יסוד של כל אדם בישראל. המשכה של טענה זו הוא כי תניות סילוקין נוגדות את תקנת הציבור. מנגד, עומדים העיקרון של חופש הציווי וזכותו של המצווה לעשות ברכושו-שלו כאוות נפשו – זכות שאף היא מוגדרת כזכות יסוד (ראו: סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).
הניגוד, לכאורה, בין שתי הזכויות הללו נדון באופן חלקי בפסיקתו של בית משפט זה אשר עסקה בתניות סילוקין.
תניות סילוקין בפסיקת בית המשפט העליון
הדיון בתניות סילוקין, אשר התקיים בין כותלינו, נערך בגדרם של שני פסקי דין מנחים אשר ניתנו בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים של המאה הקודמת: עניין אנגלמן ועניין יונה (ראו: ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן, פ"ד מח(3) 275 (1994)).
עניין אנגלמן
בפסק הדין שניתן בעניין אנגלמן נדון סכסוך בין שתי אחיות אשר נסוב על ירושת אימן המנוחה. המנוחה ערכה צוואה לפיה עיזבונה יחולק, בעיקרו, שווה בשווה בין שתי בנותיה. הצוואה כללה תניית סילוקין שזאת לשונה: "אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעזבוני". הבת יהודית הגישה התנגדות לקיום הצוואה בטענה כי קיים ספק בדבר כתב היד בו נכתבה הצוואה; כי הצוואה נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת; וכי אחותה היתה מעורבת בעריכת הצוואה (להלן: טענות ההתנגדות). בית המשפט דחה את טענות ההתנגדות ואישר את תוקף הצוואה.
הבת יהודית הוסיפה וטענה כי גם אם יינתן תוקף לצוואה, יש להורות על בטלותה של תניית הסילוקין שנכללה בה, מאחר שזאת נוגדת את תקנת הציבור. טענה זו נדחתה אף היא.
השופט י' מלץ אימץ גישה מצמצמת ביחס לתחולת העיקרון של תקנת הציבור על צוואות. לפי פרשנות זו, תנאי בצוואה יבוטל מכוחה של תקנת הציבור "רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי-חוקיות או אי-מוסריות" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 9 לפסק דינו של השופט מלץ). לאור זאת, קבע השופט מלץ כי תניית הסילוקין שנדונה בעניין אנגלמן אינה פוגעת בתקנת הציבור באופן שמצדיק את ביטולה, שכן תניית הסילוקין נבעה "מרצונה הלגיטימי של המנוחה למנוע סכסוכים בין בנותיה ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו" (ראו: שם).
השופט ברק אימץ את הגישה המקובלת, הרחבה יותר, ביחס למקומה של תקנת הציבור בדיני צוואות ובחן לאורה את תוקפה של תניית הסילוקין. בתוך כך, עמד השופט ברק על השיקולים השונים אשר מונחים על הכף בנדון דידן. מחד גיסא, הצביע השופט ברק על מערכת השיקולים שתומכת במתן תוקף לתניית סילוקין ובראשה העיקרון של כיבוד רצון המצווה. לצד זאת, מנה השופט ברק שיקולים נוספים ובהם מתן אפשרות לנפטר להגן על האינטרסים היקרים לו, כדוגמת שלום המשפחה ועידוד הפשרה בין יורשים. מאידך גיסא, עמד השופט ברק על מערכת נוגדת של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק את בטלותה של תניית סילוקין. השופט ברק ציין כי תניית סילוקין מרתיעה את היורשים מלפנות לבית המשפט בטענות התנגדות לגיטימיות, ובשל כך עשוי להינתן תוקף לצוואה אשר כלל אינה משקפת את רצונו של המצווה. השופט ברק ציין כי תניות סילוקין חוסמות את הגישה לערכאות ובכך "נוגדות הן את טובת הציבור" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקאות 6-5 לפסק דינו של השופט ברק).
על רקע זה, הציע השופט ברק פתרון ביניים לפיו תניית סילוקין תיאכף (כלומר: הזוכה אשר התנגד לקיום הצוואה יסולק מזכייתו) רק כאשר ההתנגדות לצוואה הושתתה על טענת סרק או על טענה שהועלתה שלא בתום לב. אולם, לתניית סילוקין לא יינתן תוקף (כלומר: ההתנגדות לקיום הצוואה לא תפגע בזוכה) כאשר ההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ומועלית בתום לב.
לסיכום עמדתו, קבע השופט ברק כדלקמן:
"גישה זו לתניית הסילוקין מקיימת איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים השונים. היא מרתיעה יורש מלהעלות טענות סרק ושלא בתום-לב. היא מגינה על יורש שיש לו טענה סבירה ובתום-לב. תפיסה מאוזנת זו מקדמת את רצונו האמיתי של המוריש. היא שוללת את זכותו של יורש התוקף את גמירת הדעת של רצון המצווה בטענות סרק. לעומת זאת, היא אינה שוללת את זכותו של יורש, המעלה טענה רצינית באשר לגמירת הדעת של המצווה עצמו, ובכך היא מאפשרת מתן ביטוי מלא לגמירת דעתו האמיתית. כיצד ניתן להגן על הפעלת תנית הסילוק כנגד יורש פלוני, וזאת מנימוק של כיבוד רצון המצווה, שעה שאותו יורש מעלה לפני בית המשפט טענה רצינית כי המוריש רומה, או כי הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת? מהו האינטרס הציבורי בקיומה של תניית סילוקין, מקום שיורש פלוני מתנגד לצוואה בטענה רצינית כי לא נתקיימו בה דרישות בצורה הקבועה בחוק הירושה?" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
השופט מ' בייסקי אימץ את פתרון הביניים שהוצע על ידי השופט ברק. השופט בייסקי הוסיף והטעים כי "תקנת הציבור היא, כי לא ינעלו בפני אדם שערי בית-משפט לבירור סוגיה ממשית וכנה, כגון פסלות צוואה מחמת זיוף, השפעה בלתי הוגנת וכדומה נימוקים. ואולם תקנת הציבור היא גם התפיסה, העוברת כחוט השני בחוק הירושה, כי יש לתת תוקף לרצונו האחרון של המצווה, כפי שזה מצא ביטוי בצוואתו, בכפוף לאותם הסייגים שהחוק קובע [...] לפעמים תקיפת הצוואה והוכחת הפסול שבה הן דווקא שעשויות לתת תוקף לרצונו האמיתי של המצווה" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט בייסקי).
בעניין אנגלמן נקבע אפוא, ברוב דעות, כי ככלל יינתן תוקף לתניות סילוקין, אלא אם "היורש מעלה בתום-לב טענת התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה" (ראו: עניין אנגלמן, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
מעתה אכנה תנאי זה בשם "מבחן תום הלב והסבירות".
עניין יונה
בעניין אנגלמן נדונה תניית אי-תקיפה (התנגדות לעצם תוקפה של הצוואה). פסק הדין שניתן שם לא עסק בהבחנה בין תניות אי-תקיפה לתניות אי-תביעה, ואף לא סייג את ההלכה שנקבעה בו לסוג מסוים של תניות סילוקין. המקרה הנוסף אשר הגיע לפתחו של בית משפט זה הוא עניין יונה. בשונה מעניין אנגלמן, בעניין יונה נדונה תביעה שתקפה את מסת העיזבון, דהיינו: תביעה אשר נתפסת ברשתן של תניות סילוקין מסוג "אי-תביעה".
באותו מקרה, ערך המנוח צוואה אשר הזוכים לפיה היו ילדיו-שלו (להלן: הילדים), בת זוגו ובנותיה של בת זוגו. המנוח הותיר אחריו גם את רעייתו, אם ילדיו, אשר לא נכללה כזוכה בצוואה (להלן: האם). המנוח כלל בצוואתו תניית סילוקין בה נכתב כך: "כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לבצועה מנימוק כלשהוא – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר". האם הגישה תביעה בה טענה כי מחצית מהרכוש שציווה המנוח לבת זוגו שייך לה. בהוראת הערכאה הדיונית צורפו הילדים לתביעת האם כנתבעים. הילדים לא הגישו כתבי הגנה מטעמם בתביעת אמם. בת הזוג טענה כי אי-התגוננות הילדים מפני תביעת אמם כמוה כהתנגדות לקיום הצוואה או לביצועה – מעשה המנוגד לתניית הסילוקין, ועל כן יש להפעילה כלפי הילדים ולנשלם מחלקם בעיזבון.
בפתח פסק דינה סקרה השופטת ט' שטרסברג-כהן, אליה הצטרפו השופטים ד' לוין וא' מצא, את אשר נפסק בעניין אנגלמן, ועל רקע זה קבעה כי תניית הסילוקין בצוואת המנוח אינה נוגדת את תקנת הציבור ויש לתת לה תוקף. בהמשך לכך, בחנה השופטת שטרסברג-כהן את השאלה "אם תקיפת היקף העיזבון ומסת נכסיו היא התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה" (ראו: עניין יונה, בפסקה 12). לשאלה זאת השיבה השופטת שטרסברג-כהן כי תקיפת מסת העיזבון יכולה להיחשב כהתנגדות לקיום צוואה ולביצועה. בהקשר זה, ציינה השופטת שטרסברג-כהן כי:
"השימוש בביטוי 'יתנגד' בצוואה איננו בהכרח קורלטיבי לביטוי התנגדות לקיום צוואה שבחוק, ואין אנו מפרשים את [תניית הסילוקין] שבצוואה לפי חלוקת הנושאים וההליכים שחוק הירושה מטפל בהם, אלא [לפי] רצונו של המצווה ואומד דעתו שהם אבן הפינה לפירוש הצוואה, הם המנחים באשר לתוכן שבו יש למלא את תניית הסילוקין. התחקות אחר כוונת המצווה מלמדת כי היה בכוונתו להדיר מן הירושה מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב, לשנות את מאזן החלוקה שהוא מצא לנכון לחלק, ולהפריע ליורש זה או אחר מלקבל אותו רכוש שהוא ציווה לו [...] תקיפת מסת העיזבון על-ידי מי מהיורשים על-פי הצוואה היא ניסיון לסכל את רצונו של המנוח, ומפני סיכול כזה התנה הוא את תניית הסילוקין, שבעזרתה ביקש המנוח למנוע מילדיו, יורשיו, לתקוף את רצונו הברור והמפורש" (ראו: עניין יונה, בפסקאות 16-14; ההדגשות הוספו – א.ש.).
עוד נקבע, כי אמנם הגשת תביעה ביחס למסת העיזבון עשויה להפעיל את תניית הסילוקין, אך במקרה שנדון שם, מעשי הילדים – אשר התבטאו באי-התגוננות מפני תביעת אמם – אינם בגדר הגשת תביעה מטעמם או תקיפת מסת העיזבון על ידם; ולכן מעשיהם אינם נחשבים להתנגדות לקיום הצוואה או לביצועה, בניגוד לתניית הסילוקין.
השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה וקבעה – בנקודה החשובה לענייננו-שלנו – כי גם אילו סברה שמעשי הילדים מהווים התנגדות לקיום הצוואה (ולא כך קבעה), היתה קובעת כי תביעתם אינה מפעילה כלפיהם את תניית הסילוקין.
זאת משום:
"שהיא [תביעה כאמור] מושתתת על נימוקים טובים וסבירים ולא על טענות סרק חסרות שחר, ומשום שהתנהגותם נעשתה בתום-לב. טעמי התנגדות טובים וסבירים ותום-לב מונעים הפעלת תניית סילוקין גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה ולא רק התנגדות למסת העיזבון" (ראו: עניין יונה, בפסקה 20; ההדגשה הוספה – א.ש.).
עינינו הרואות: השופטת שטרסברג-כהן סברה כי תניות אי-תביעה (על אף שלא כינתה אותן כך) הן אפשריות ובנות תוקף, וכי גם ביחס לתניות מסוג זה יש להפעיל את "מבחן תום הלב והסבירות". במילים אחרות: לעמדת השופטת שטרסברג-כהן, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינה בעניין יונה, תביעות סבירות ביחס למסת העיזבון אשר הוגשו בתום לב – לא תפעלנה כלפי זוכה לפי הצוואה את תניית הסילוקין שנכללה בה (ראו: רבין ורודס, בעמ' 611).
בע"מ 9413/17
מקרה נוסף בו נדונה תניית סילוקין הגיע לפתחו של בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בעניין י.ד. (ראו: בע"מ 9413/17 פלוני נ' פלונית (3.1.2018) (להלן: בע"מ 9413/17)).
בעניין י.ד. נדונה צוואה של מנוח אשר כללה תניית סילוקין. ילדיו של המנוח אשר היו בין הזוכים לפי הצוואה התנגדו לקיומה. זאת, הן בטענות ביחס לתוקפה של הצוואה והן בטענות ביחס למסת העיזבון. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין י.ד. עמד סגן הנשיא ש' שוחט על ההבחנה בין תניות אי-תקיפה (התנגדות לתוקף הצוואה) לבין תניות אי-תביעה (תביעה בקשר למסת העיזבון). במסגרת זו, הביע השופט שוחט את עמדתו לפיה אין להפעיל את "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה. לשיטתו, מבחן זה חל רק ביחס לתניות אי-תקיפה. הווה אומר: לשיטתו של השופט שוחט, כל תביעה ביחס למסת העיזבון תפעיל את תניית סילוקין מסוג אי-תביעה; וכך כתב:
"אינני רואה כל מניעה ליתן תוקף לתניית אי תביעה בה המוריש הבהיר בצוואתו (שקוימה) כי יורש שיגיש תביעה, גם אם בעילה חיצונית לדיני הירושה, במגמה לסכל את מתווה החלוקה שקבע, ינושל מהחלק או המנה שהוענקו לו בצוואה. בכל הכבוד, אין כאן פגיעה בזכותו של היורש – משאין לו, כאמור, זכות קנויה לקבל חלק כלשהו מעיזבונו של המוריש – לפנות לערכאות מכוח זכות חיצונית לדיני הירושה ולתבוע אותה [...] אלא שאז – ידע הוא שיאבד את חלקו בעיזבון. זהו התנאי לזכייה וזו בחירתו שלו, של היורש [...] תנאי הסיבה הסבירה ותום הלב שנדרש לביטול תוקפה של תניית אי התקיפה לא בא אלא מתוך אותו עיקרון שמצווה לקיים רצון המת. הוא לא בא מתוך רצון להגן על אינטרס היורשים. הוא נועד למנוע מצב בו תקוים צוואה שאינה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה – אותו רצון שאנו מצווים לקיים, ולאפשר קיומו של הליך לבדיקת אמיתותה של הצוואה. תנאי זה כלל לא צריך לתניית 'אי תביעה'" (ראו: עניין י.ד., בפסקה 14).
בעניין שנדון בפניו, קבע השופט שוחט כי תביעת ילדיו של המנוח ביחס למסת העיזבון הוגשה מטעמים לא סבירים ונגועה בחוסר תום לב.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין י.ד. הגישו ילדיו של המנוח בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". בקשה זו נדחתה על ידי השופטת ד' ברק-ארז אשר קבעה כי היא אינה מקיימת את אמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ״בגלגול שלישי״. לצד זאת, השופטת ברק-ארז ציינה כי:
"הסוגיה של תניית סילוקין מעוררת מתח מורכב על רקע חשיבותה ומעמדה הנכבד של זכות הגישה לערכאות במשפטנו. סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה כבר לפני כשני עשורים, בעניין אנגלמן. בפסק דין זה נדונו השיקולים לכאן ולכאן בכל הנוגע להכרה בתניות סילוקין, ובכלל זה עקרון כיבוד רצונו של המצווה, לצד זכות הגישה לערכאות [...] על רקע זה נקבע כי אין מקום לשלילה גורפת של תניות סילוקין, וכי הפתרון למתח האמור צריך להימצא באיזון המבוסס על בחינה של ההתנגדות המוגשת בכל מקרה לגופו: אם ההתנגדות היא התנגדות סרק, התניה תעמוד בתוקפה; לעומת זאת, אם מדובר בהתנגדות שהוגשה בתום לב, יש לקיים את הזכייה חרף התניה" (ראו: בע"מ 9413/17, בפסקה 14; ההדגשות הוספו – א.ש.).
בשולי הדברים, הוסיפה השופטת ברק-ארז כי "כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית" (ראו: שם).
הדיון המצומצם שנערך במסגרת ההחלטה הנ"ל לא כלל התייחסות לעמדתו של השופט שוחט לפיה, כאמור, אין להחיל את "מבחן תום הלב והסבירות" כאשר מוגשת תביעה בנוגע למסת העיזבון. עם זאת, דומה, על-פני הפסק, כי השופטת ברק-ארז סברה שמבחן זה מוחל ביחס לתניות הסילוקין לסוגיהן ללא הבחנה.
נקודה זו נועלת את הדיון במעמדן של תניות סילוקין בפסיקתו של בית משפט זה. כאן המקום לשוב לענייננו-שלנו.
הרקע העובדתי
המבקשת היתה ידועה בציבור של המנוח, למצער, החל משנת 1995. בשנת 2015 – אחרי הסדרת גירושי המנוח מאשתו הקודמת – נישאו השניים. המשיבים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הקודמים. בשנת 2018 נפטר המנוח.
בשנת 1998 ערך המנוח צוואה בה ציווה את רכושו למשיבים ולמבקשת (להלן: הצוואה). המנוח ציווה סכום כסף מסוים גם לאשתו הקודמת. בצוואה פירט המנוח את אופן חלוקת רכושו. בתוך כך, הלה ציווה את מניותיו בחברה א', שמחזיקה במניות חברת ל' (להלן: החברה), למשיבים בלבד; ולמבקשת ציווה חפצי אומנות וכן אחוזים מסוימים ממניותיו בחברות שונות.
בסעיף 7 לצוואה, כלל המנוח תניית סילוקין (להלן: תניית הסילוקין) בגדרה הורה כך:
"כל אדם, אשר על-פי הדין העברי יטען כי הינו יורשי החוקי, וכן כל אדם, אשר יתנגד לקיום צוואתי זו או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא, ובהתאם לצוואה זו לא יקבל מעיזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל, לאחר דרישה מתוך עיזבוני, סך של 1.00 ₪ (שקל חדש אחד) בלבד".
בצוואה נכללה תניית סילוקין נוספת אשר מתייחסת לאשתו הקודמת של המנוח, ובה נכתב כי סכום הכסף שהוריש לה ניתן "בכפוף לכך ש[לאישה הקודמת] לא יהיו כל זכויות בבית ובתנאי שלא יהיו לה כל תביעות או דרישות אחרות בקשר עם עזבוני. בכל מקרה ש[האישה הקודמת] תתבע מעזבוני איזה סכום שהוא בנוסף על הסכום הנ"ל ו/או במקומו, תתבטל הוראתי זו והיא לא תהיה זכאית לכל חלק בעזבון" (להלן: תניית הסילוקין המשנית).
בשנת 2015 חתמו המבקשת והמשיבים על מסמך שכותרתו "הנדון: צוואה" וממוען למנוח (להלן: כתב ההתחייבות), בו נכתב כך:
"אנו מאחלים לך עוד שנים ארוכות של עשייה ובריאות עד 120. אנו יודעים שאתה ערכת צוואה שהופקדה אצל עו"ד [ז"ה], שבה גם אנו המוטבים. אנו מבינים כמה חשוב לך שהוראות הצוואה תקויימנה כפי שביקשת בצוואתך, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד את בקשותיך ורצונותיך כפי שהן. כמו כן, אנו יודעים כמה חשוב לך פרויקט [ד"ס], וכי רצונך הוא כי קבוצת [ד"ס] תישאר כנכס בידכם, ועל כן אתה מבקש לא למכור או להעביר את חלקנו בה אלא רק לאחד מאיתנו, החתומים מטה, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד בקשה זו" (ההדגשה הוספה – א.ש.).
ביום 27.5.2020, לאחר פטירת המנוח, המבקשת הגישה תביעה לשיתוף רכושי בה עתרה למחצית מההשבחה האקטיבית של החברה אשר נצברה במהלך החיים המשותפים שלה ושל המנוח (להלן: התביעה הרכושית או תביעת המבקשת).
ביום 31.5.2020 ניתן – לבקשת המבקשת ובהיעדר התנגדות מטעם המשיבים – צו לקיום הצוואה.
ביום 28.10.2020 המשיבים הגישו תביעה מטעמם להפעלת תניית הסילוקין כלפי המבקשת, בטענה כי התביעה הרכושית מפרה את תניית הסילוקין ואת האמור בכתב ההתחייבות (להלן: תביעת המשיבים).
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
התביעה הרכושית ותביעת המשיבים הוכרעו במאוחד על ידי בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה (השופט שני) קיבל את התביעה הרכושית וקבע כי המבקשת זכאית ל-32% ממניות החברה או לתשלום כספי המבטא את שווי המניות בסך מוערך של כ-19,876,000 ש"ח (להלן: חלק מהרכוש המשותף). לצד זאת, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבים להפעלת תניית הסילוקין כלפי המבקשת. לפיכך, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כי המבקשת זכאית לחלק מהרכוש המשותף, אך אינה זכאית לרכוש אשר ציווה לה המנוח בצוואה.
ביחס לתביעת המשיבים, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי "המצב המשפטי הוא שיש לקיים תניית סילוקין אלא אם יש הצדקה משמעותית לפסוק אחרת". עוד נקבע, כי כתב ההתחייבות יוצר "משנה תוקף לעניין הסילוקין [...] ומהווה ויתור מצד [המבקשת] על כל פעולה שתפגע בהיקף העיזבון ובהוראות הצוואה"; כי מדובר במסמך משפטי מחייב אשר משתיק את המבקשת מלהעלות כל טענה רכושית ביחס לעיזבון; וכי ההתחייבות הובילה לכך שהמנוח בחייו הסתמך על הסברה כי המבקשת לא תטען כל טענה לזכות רכושית בנכסים אותם ציווה בצוואתו (ראו: פסקאות 22-18 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ערעורים מזה ומזה הוגשו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המשיבים טענו כי לא היה מקום לקבל את התביעה הרכושית ולחלופין טענו כי נפלה שגגה בחישוב שערך בית המשפט לענייני משפחה ביחס לחלקה של המבקשת ברכוש המשותף. המבקשת מצדה טענה כי לא היה מקום להפעיל את תניית הסילוקין כלפיה.
בית המשפט המחוזי (השופטים שילה, ויצנבליט ואליהו) החליט פה-אחד לקבל באופן חלקי את ערעור המשיבים והורה על הפחתת חלקה של המבקשת ברכוש המשותף, כך שזה יעמוד על 5,963,500 ש"ח, חלף הסכום שנפסק לה בבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת ברוב דעות של השופטים שילה ואליהו, נגד דעתו החולקת של השופט ויצנבליט.
השופט שילה קבע כי צדק בית המשפט לענייני משפחה כשהפעיל את תניית הסילוקין כלפי המבקשת, כך שהיא תקבל את חלקה ברכוש המשותף אך תסולק מחלקה בעיזבון. השופט שילה ציין כי בתניית הסילוקין נאמר שהיא תחול על כל מי שיתנגד לצוואה או לאיזו מהוראותיה "מכל סיבה שהיא". משכך הוא, קבע השופט שילה כי תביעת המבקשת – אשר תקפה את מסת העיזבון במטרה לגרוע ממנה את חלקה ברכוש המשותף – הפעילה את תניית הסילוקין. עוד קבע, כי תביעת המבקשת גרמה לכך שרכוש מסוים שהמנוח הוריש רק למשיבים, יועבר אליה, ובכך סיכלה המבקשת "את כוונתו ואת רצונו הברור והמובהק של המנוח" ביחס לאופן חלוקת הרכוש כפי שהתווה בצוואתו (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט שילה). השופט שילה הוסיף והטעים כי בפני כל יורש עומדת זכות הבחירה: "להסתפק במה שהוענק לו בצוואה או לקבל זכויות המגיעות לו מהעיזבון" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט שילה); וכן קבע כי "מבחן תום הלב והסבירות" אינו רלבנטי כאשר עסקינן בתניות אי-תביעה. בקבעו זאת, הסתמך השופט שילה על עמדת השופט שוחט בעניין י.ד.. בהקשר זה, הטעים השופט שילה כי מעניין יונה "עולה [אמנם] שדרישת תום הלב חלה גם על תביעה ביחס למסת העיזבון [אך] דברי בית המשפט הנ"ל בפסק הדין [בעניין יונה] נאמרו שם למעלה מן הצורך" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט שילה).
השופט ויצנבליט חלק על עמדתו של השופט שילה, ונותר, כאמור, בדעת מיעוט. ראשית, לשיטתו הפרשנית, תניית הסילוקין בצוואת המנוח היא תניה מסוג אי-תקיפה ולא תניה מסוג אי-תביעה, ולכן התביעה הרכושית שהגישה המבקשת, אשר תקפה את מסת העיזבון, ממילא אינה מפעילה את תניית הסילוקין (אשר אוסרת, להשקפתו, רק על התנגדות לתוקפה של הצוואה). בעניין זה, התבסס השופט ויצנבליט על לשון תניית הסילוקין; על השוואה ללשונה של תניית הסילוקין המשנית; על העובדה כי המנוח היה מלווה בייעוץ משפטי בעת עריכת הצוואה; ועל הצורך לפרש תניות מעין אלה בצמצום, בשים לב לפגיעתן בזכות הגישה לערכאות. השופט ויצנבליט ציין כי "על רצון המנוח להרחיב את תחולת תניית הסילוקין גם לגבי איסור על תביעות נגד מסת העיזבון כפי שהוא רואה אותה, לבוא לידי ביטוי מפורש יחסית" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 19 לפסק דינו של השופט ויצנבליט).
שנית, השופט ויצנבליט קבע כי "מבחן תום הלב והסבירות" חל גם ביחס לתניות אי-תביעה: כלומר, יש להפעילו גם כאשר מדובר בתביעות בקשר למסת העיזבון. זאת, לאור האמור בעניין יונה, ובהתחשב בפגיעה בזכות הגישה לערכאות של הזוכה. בניגוד לדעתו של השופט שילה, השופט ויצנבליט סבר כי "הבחירה המתוארת שניתנת ליורש במקרה של תניית סילוקין העוסקת בתקיפת מסת העיזבון, ותיאורה כבחירה פשוטה ולגיטימית שניתנת בידיו, אינה משקפת את מורכבות היחסים בין הנוגעים בדבר ואת הסיכונים העומדים על הפרק, ועשויה להביא לתוצאות פסולות" אשר כוללות ״פגיעה שאינה מידתית בזכות הגישה לערכאות של היורש" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 27 לפסק דינו של השופט ויצנבליט). כדוגמה לאותם מצבים מורכבים, ציין השופט ויצנבליט, למשל, את המקרה של ידועה בציבור, אשר צריכה לבצע בחירה כאמור (בין התביעה הרכושית לבין העיזבון) כאשר היא אינה יודעת האם תוכר כעונה על הגדרת "ידועה בציבור" ואף אינה יודעת מהו שווי העיזבון ומהו שוויים של הנכסים המשותפים. לצד זאת, השופט ויצנבליט קבע כי יש להכיר בחריג לכלל זה לפיו כאשר מדובר בתניית אי-תביעה אשר "אוסרת על הגשת תביעה קניינית בטוחה ובהירה לגבי נכס מוגדר [...] תניית הסילוקין תיאכף ללא מגבלה בדבר תום הלב והסבירות" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 34 לפסק דינו של השופט ויצנבליט). בכל הנוגע למקרה דנן, השופט ויצנבליט קבע כי תביעת המבקשת היתה סבירה והוגשה בתום לב.
השופט אליהו, שכאמור הצטרף לעמדתו של השופט שילה, הוסיף ביחס לעמדתו של השופט ויצנבליט כי "עולם המשפט אינו בגדר מדע מדויק, והגשת כל הליך משפטי, כרוכה בנטילת סיכון בשיעור כזה או אחר [...] ובכל מקרה ניתן להתגבר עליו או לצמצמו באמצעות פנייה לגורם מקצועי, שמאי, רואה חשבון וכו' לשם קבלת החלטה מושכלת בבחירה בין האפשרות להסתפק בחלק שצווה המנוח לאותו זוכה בצוואתו או להגיש תביעה לקבלת זכויותיו" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 13 לפסק דינו של השופט אליהו). עוד הוסיף, כי החלת "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה תוביל לפגיעה בעיקרון של הגשמת רצון המצווה.
כאן המקום לפרט על אודות ההליך שלפנינו.
טענות הצדדים
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו. המבקשת מיקדה בקשה זו בטענה כי אין להפעיל כלפיה את תניית הסילוקין (ללא התייחסות להכרעות שניתנו בדבר היקף חלקה ברכוש המשותף).
המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררת שאלה משפטית עקרונית ביחס לאופן בו יש להפעיל תניות סילוקין, ובפרט ביחס להבחנה בין סוגי התניות השונים. עוד טוענת המבקשת כי בעקבות פסיקת הערכאות דלמטה נגרמו לה עיוות דין חמור ופגיעה בזכויותיה הקנייניות והדיוניות. מטעמים אלה סבורה המבקשת כי עניינה ראוי לדיון "בגלגול שלישי".
לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי עלינו לאמץ את דעת המיעוט של השופט ויצנבליט. לטענתה, פרשנות נכונה של תניית הסילוקין בצוואת המנוח מלמדת כי התניה אינה מתייחסת לתביעות ביחס למסת העיזבון; ומכל מקום, כך נטען, התביעה הרכושית אינה מפעילה את תניית הסילוקין. זאת, משום שהמבקשת לא תבעה כל זכות ברכוש המנוח, כי אם רק הצהרה על זכויותיה ברכושה שלה מכוח החיים המשותפים – זכויות אשר עיזבון המנוח ממילא אינו כולל. במובן זה, המבקשת טוענת כי התביעה הרכושית לא פגעה בקיום רצונו של המנוח, ואף לא באופן החלוקה בין הזוכים כפי שהתווה המנוח בצוואתו – חלוקה אשר נקבעה באחוזים וקוימה כלשונה. המבקשת מוסיפה ומדגישה כי לא יתכן שרצונו של המנוח היה להוריש לאחרים את רכושה שלה; וכי היא זאת שביקשה את צו קיום הצוואה, כך שהיא אינה יכולה להיחשב כמי שמתנגדת לה. המבקשת טוענת כי הפעלת תניית הסילוקין כלפיה גררה פגיעה קשה בזכויותיה הרכושיות אשר נצברו במשך עשרות שנים, וכן גרמה לפגיעה מהותית בזכותה לגישה לערכאות ובתקנת הציבור.
עוד טוענת המבקשת, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לקבוע שתניות סילוקין, באשר הן, לא תופעלנה כל אימת שמדובר בתביעה סבירה שהוגשה בתום לב, כדוגמת תביעתה-שלה. מבלי לגרוע מטענותיה האחרות, טוענת המבקשת כי משהתבררו זכויותיה ברכוש המשותף, היה על בית המשפט לענייני משפחה לאפשר לה לבחור בין רכוש זה לבין הרכוש שציווה לה המנוח.
מנגד, המשיבים טוענים כי הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה המחמירות לקבלת רשות ערעור "בגלגול שלישי", שכן מדובר בסכסוך משפחתי פרטני, ללא השלכות רוחב; וכי המצב המשפטי ביחס לתניות סילוקין הובהר זה מכבר בהלכה פסוקה. עוד נטען, כי למבקשת לא נגרם עיוות דין, שכן היא זכתה למלוא חלקה ברכוש המשותף.
המשיבים טוענים כי בפני המבקשת עמדה בחירה חופשית ופשוטה בין התביעה הרכושית לבין הזכויות מכוח הצוואה ובהתאם לדין אין היא זכאית ליהנות מאלה ומאלה גם יחד. למבקשת, כך נטען, אין זכות קנויה לרשת נכס מנכסיו של המנוח; וכי האינטרס המרכזי אותו יש להגשים בכגון דא הוא קיום רצונו של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בתניית הסילוקין. המשיבים טוענים כי העובדה שחלוקת הרכוש בצוואה נעשתה באחוזים, אין משמעותה כי רצון המנוח לא סוכל באמצעות התביעה הרכושית, שכן תביעה זאת הובילה לגריעה של מיליוני שקלים משווי החברה שהיה אמור לעבור למשיבים. לטענת המשיבים, תניית הסילוקין בענייננו מגבילה הן תביעות ביחס לתוקף הצוואה והן תביעות ביחס למסת העיזבון – זאת, כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי הערכאות הקודמות, וכפי שנלמד מלשונה הרחבה והגורפת של התניה ומתוכנו של כתב ההתחייבות.
בכל הנוגע לתחולתו של "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה, המשיבים סומכים את ידיהם על דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. לטענת המשיבים, תביעת המבקשת היתה חסרת תום לב, שכן היא הוגשה בניגוד לתניית הסילוקין, חרף ההסכמה הברורה שעוגנה בכתב ההתחייבות, ותוך פגיעה באינטרס ההסתמכות של המנוח. המשיבים מוסיפים וטוענים כי החריג אותו ביקש לקבוע שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי נעדר אחיזה בפסיקה הקיימת.
דיון והכרעה
כאמור, השאלה שבה הוטל עלינו להכריע היא זאת: באילו תנאים תיאכף תניית סילוקין בצוואה כלפי זוכה אשר הגיש תביעה שעניינה תקיפת מסת העיזבון? האם מקום בו תביעת הזוכה היתה תביעה סבירה שהוגשה בתום לב – גם אז תופעל כלפיו תניית הסילוקין והוא ינושל מחלקו בעיזבון?
ביחס לשאלה זאת נחלקו הדעות בפסק הדין קמא. מתן מענה לשאלה זאת הוא הכרחי לשם בירור המחלוקת בענייננו והוא בעל השלכה אופרטיבית משמעותית על התוצאה שנקבעה בפסק הדין קמא.
לא זו אף זו: המחלוקת שנתגלעה בשאלה האמורה בין עמדות הרוב והמיעוט בבית המשפט המחוזי מציפה שאלה כללית חשובה – האם פסק דינו של בית משפט זה בעניין יונה קבע הלכה מחייבת בסוגייתנו, או שמא האמור בו בנוגע לסוגייה זו נאמר למעלה מן הצורך?
לדעתי, לשאלה אחרונה זו יש תשובה ברורה. כאמור, בפסק הדין בעניין יונה קבעה השופטת שטרסברג-כהן כי הגשת תביעה ביחס למסת העיזבון עשויה להפעיל תניית סילוקין מסוג אי-תביעה, אולם אם מדובר בתביעה תמת-לב אשר מושתתת על טעמים סבירים – התניה לא תיאכף והזוכה לא יסולק מחלקו בעיזבון. קביעה זאת באה לצד הקביעה כי התביעה דשם ממילא אינה נחשבת לתביעה מטעם הזוכים לפי הצוואה, ולכן אינה מפעילה את תניית הסילוקין מעיקרה. ברי הוא, כי מדובר באמרת אגב. אמרת אגב זו גם לא נתמכה בניתוח משפטי ובית המשפט הקדיש לה מילים ספורות בלבד, בהתבססו על עניין אנגלמן בו, כאמור, נדונה תניית סילוקין מסוג אי-תקיפה, להבדיל מאי-תביעה. פסק הדין שניתן בעניין יונה לא קבע אפוא הלכה כללית ומחייבת באשר לגורלן של תניות סילוקין מסוג אי-תביעה.
הדיון העקרוני האחרון בתניות סילוקין מסוגים שונים נערך בבית משפט זה לפני למעלה משלושה עשורים. כאמור, חלק מאותו דיון אשר מתייחס לשאלה הניצבת לפנינו כאן התמצה במשפטים בודדים, שנכתבו אגב אורחא, ולא נתמך באסמכתאות כלשהן. לאחר מכן, הנושא של תניות סילוקין הובא לפתחם של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים במקרים בודדים בלבד ובנסיבות שונות ומגוונות (ראו, למשל: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 37420-03-16 ב' נ' אלמונים (26.6.2016); ת"ע (משפחה נצרת) 36954-12-18 פלוני נ' אלמונים (4.2.2025)). פסקי הדין שניתנו במקרים אלו לא קבעו כללים אחידים וברורים באשר לגורלן של תניות סילוקין מסוג אי-תביעה, ואין לראות בהם משום הלכה פסוקה.
אשר על כן, דין ברור ואחיד בסוגייתנו – כפי שהגדרתיה בראשית דבריי – אינו בנמצא.
סוגייה זו היא סוגייה משפטית-עקרונית אשר ראויה לליבון "בגלגול שלישי" (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לפיכך, בהתאם לסמכותנו לפי תקנות 138(א)(5), 149(2)(א) ו-149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), אשר חלות גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, אציע לחבריי כי נדון בבקשת רשות הערעור שלפנינו כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. רשות הערעור ניתנת אך ורק ביחס לשאלה העקרונית שעל הפרק, כהגדרתה בפתח דבריי, וההכרעה בשאלה זו תיעשה על בסיס הכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו בהתאם להחלטתי מיום 17.5.2026.
תוקפן של תניות אי-תביעה: המודלים האפשריים
בראש הכללים המשפטיים אשר חלים במחוזותינו בענייני צוואות ניצב העיקרון של חופש הציווי (ראו: בע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני, פסקה יט והאסמכתאות שם (2.3.2017); דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 690-688 (2005)). עיקרון העל אשר מנחה את בית המשפט בענייני צוואות הוא שמירה קפדנית על קיום רצונו של המצווה – "ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח אף אכזרי ככל שיהיה" (ראו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 733 (1994)). החובה לכבד את רצון המת היא ביטוי לאוטונומיית הרצון של הפרט. חובה כאמור מהווה חלק מזכותו החוקתית של כל אדם לכבוד, כאשר היא נגזרת גם מזכות הקניין של המוריש (ראו: סעיפים 2 ו-3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכן ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826 (1999); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 28 (1993)).
היטיב לתאר זאת השופט מ' חשין באלה המילים:
"אם יש עקרון-תשתית – אם תרצו: עקרון-על – במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורנו כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו. החופש לצוות והמצווה לקיים את רצון המת – שני עבריה של אותה מטבע – השניים כאחד נגזרים מכבוד האדם ומן האוטונומיה האישית הנגזרת מן הכבוד" (ראו: ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 115 (1999)).
כפי שכבר הובהר, תניית סילוקין היא הוראה בצוואה אשר מסלקת את הזוכה לפי הצוואה מזכייתו (ראו: פגמים בצוואות, בעמ' 325). זאת, כל אימת שאותו זוכה בוחר לנקוט בהליך משפטי ביחס לצוואה, בניגוד להגבלה הספציפית עליה הורה המצווה – בין אם ההגבלה מתייחסת להתנגדות לעצם תוקפה של הצוואה בטענות אשר באות מכוח חוק הירושה (תניות אי-תקיפה); בין אם ההגבלה נוגעת לתביעות ביחס למסת העיזבון שבבסיסן עילות חיצוניות לדיני הירושה (תניות אי-תביעה); ובין אם חלות שתי ההגבלות הללו יחדיו.
כיצד ניתן ליישב את המתח הקיים בין הצורך לאכוף את תניות הסילוקין מסוג אי-תביעה, על-מנת לקיים את דברו של המוריש עושה-הצוואה, לבין הקשיים השונים אשר תניות מסוג זה עשויות לעורר?
דיון זה ייערך כעת.
מודל היעדר התוקף
מודל אפשרי אחד שניתן לאמץ ביחס לתניות סילוקין ככלל, ותניות אי-תביעה בפרט, הוא מודל היעדר התוקף. מודל זה מכיל בחובו כלל גורף לפיו תניות סילוקין לסוגיהן הינן נטולות תוקף ובטלות (ראו: רבין ורודס, בעמ' 597). מודל זה אומץ, למשל, בחוק שבמדינת פלורידה בארה"ב אשר קובע כי תניות סילוקין הן בלתי אכיפות מעיקרן"A provision in a will purporting to penalize any interested person for contesting the will or instituting other proceedings relating to the estate is unenforceable" (Fla. Stat. § 732.517 (2023)) (ראו גם את החוק במדינת קליפורניה אשר מגביל את תחולתן של תניות אי-תביעה לתניות מפורשות בלבד: "A no contest clause shall only be enforced under this paragraph if the no contest clause expressly provides for that application" (Cal. Prob. Code § 21311(a)–(b) (West 2025)).
דוגמה חשובה נוספת מצויה בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט לערעורים (הערכאה העליונה) של מדינת ניו-יורק: Carlson v. Colangelo, 44 N.Y.3d 116, 124 (2025) (להלן: Carlson). בפסק דין זה נאמר כך: "In addressing wills, we have explained that while in terrorem clauses are enforceable, they are not favored and [must be] strictly construed".
גם במחוזותינו הביע המלומד מיכאל קורינאלדי הסתייגות מתניות סילוקין מסוג אי-תביעה, בציינו כי "תניית אי-תביעה מתנגשת באינטרס של היורשים, עד כדי התערבות בזכויות הקנייניות שלהם, ולפיכך, אין ליתן לה תוקף" (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 271-270).
סבורני, כי מודל היעדר התוקף אינו ראוי לאימוץ מאחר שהוא מבטל מניה וביה את רצון המצווה גם כאשר מדובר בצוואה שלא נפגמה בשום פגם. חשבו על מקרהו של יורש שתוקף צוואה המקנה לו חלק מנכסי המוריש, כאשר הצוואה מכילה בתוכה תניית סילוקין מהסוג של אי-תקיפה. במקרה זה, בית המשפט לא יהא רשאי לשלול מהיורש הסורר את חלקו בעיזבון גם אחרי שישתכנע שלאותו יורש לא היתה שום סיבה לתקוף את הצוואה. תוצאה זו עושה את רצון המצווה פלסתר. כך הוא גם כאשר צוואת המנוח, אשר מזכה את היורש הסורר בחלק מהעיזבון, מכילה בתוכה תניית סילוקין מהסוג של אי-תביעה. אם יתברר שטענת היורש, שביקשה לגרוע ממסת העיזבון, היתה טענת סרק, השארת היורש ברשימת הזוכים לפי הצוואה תהא מנוגדת חזיתית לרצון המוריש.
גם מבחינת הדין המצוי אצלנו, פסיקת בית המשפט העליון לא הבחינה במפורש בין תניות אי-תקיפה לתניות אי-תביעה, וקבעה כי תניות סילוקין אינן סותרות באופן אפריורי את תקנת הציבור. כך, בעניין אנגלמן ניתן תוקף לתניית אי-תקיפה ובעניין יונה ניתן תוקף לתניית אי-תביעה.
משכך הוא, נקודת המוצא לדיון בבקשת רשות הערעור דנן היא כי תניות סילוקין, לסוגיהן, מוחזקות כבעלות תוקף משפטי מחייב.
מודל ההפעלה המותנית
בהקשרן של תניות אי-תקיפה, אומץ בפסיקתנו, כאמור, מודל ההפעלה המותנית. במסגרתו של מודל זה, הפעלתה של תניית הסילוקין כפופה להתנהלותו של הזוכה אשר פונה לערכאות ומעלה טענות נגד הצוואה גופה. אם בידי הזוכה עילה סבירה והוא פועל בתום לב, זכות הגישה לערכאות, כחלק מתקנת הציבור, גוברת על רצונו של המוריש למנוע הליך נגד הצוואה (ראו: רבין ורודס, בעמ' 598, 609-608). כאמור, הפעלתו של "מבחן תום הלב והסבירות" במקרה של תניות אי-תקיפה משמשת כלי בידי בית המשפט אשר, בסופו של יום, נועד להבטיח את חופש הציווי ואת קיום רצונו האמיתי של המצווה. כאשר עסקינן בתניית אי-תקיפה, טענות הזוכים אשר נחסמות באמצעות התניה הן טענות בדבר עצם תוקפה של הצוואה (כדוגמת הטענות שהמצווה לא היה כשיר לצוות או שהופעלה כלפיו השפעה בלתי הוגנת, אשר באות בגדרם של סעיפים 26 ו-30 לחוק הירושה). טענות כאלה מבוססות על השאיפה לברר את רצונו האמיתי של המנוח. בבסיסן של טענות ההתנגדות כאמור לא עומדת זכות עצמאית של הזוכים, שכן לאלו אין זכות קנויה לרשת דבר מעיזבונו של המנוח (ראו: ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81, פסקה 5 (1991) (להלן: עניין טורנר); ע"א 1579/20 אנגל נ' פקיד שומה תל אביב, פסקה 28 (18.8.2021)). הבטחת זכות הגישה לערכאות של הזוכים ביחס לתניות אי-תקיפה – כאשר בפיהם טענות בדבר תוקף הצוואה – לא נועדה לשמש כלי במימוש זכויותיהם האישיות ככאלה, אלא כאמצעי לבירור רצונו האמיתי של המצווה ולהגשמתו. משכך הוא, נקבע בעניין אנגלמן כי "מדיניות ציבורית נאותה צריכה לאפשר העלתן של טענות כגון אלה דווקא מטעמים של כיבוד רצון המצווה" (ראו: שם, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט ברק).
באופן דומה, ברוב המדינות של ארצות הברית נתקבלה הגישה שמאפשרת ליורש על פי צוואה לגבור על תניית סילוקין משני הסוגים כאשר קיימת הסתברות משמעותית מבוססת בראיות שמהלך משפטי, התוקף את התניה בתום-לב, יעלה יפה. גישה זו מסוכמת בריסטייטמנט האמריקני בזו הלשון:
"A no-contest clause, also called an in terrorem clause, is enforceable unless probable cause existed for instituting the proceeding. A no-contest clause typically provides for the rescission of any benefit to a devisee, beneficiary, or donee who challenges the validity of the document, or of a term of the document. […] Probable cause exists when, at the time of instituting the proceeding, there was evidence that would lead a reasonable person, properly informed and advised, to conclude that there was a substantial likelihood that the challenge would be successful. A factor that bears on the existence of probable cause is whether the beneficiary relied upon the advice of independent legal counsel sought in good faith after a full disclosure of the facts".
ראו: הריסטייטמנט האמריקני, סעיף 8.5 (ההדגשה הוספה – א.ש.).
גישה זו כאמור דומה מאד לדרישת תום-הלב וסבירות התקיפה, אשר נקבעה בדין הישראלי ביחס לתניית סילוקין מסוג אי-תקיפה.
מודל זה ניתן לאמץ גם בעניינן של תניות אי-תביעה, בהתאם לאמרת אגב של השופטת שטרסברג-כהן בעניין יונה. אולם, הפעלתו של מודל זה עלולה לעמוד בניגוד לרצון המצווה כאשר המצווה דייק, מבחינתו, בכל הקביעות שקבע במסגרת הצוואה וביקש למנוע כל התדיינות בקשר אליה – גם כאשר מדובר בהתדיינות שיש לה הצדקה.
להמחשת הדברים, חשבו על מקרהו של מצווה שסבור כי מגרש אותו הוא ירש מהוריו שייך לו, ולרעייתו אין במגרש זה שום חלק. בהיותו ער לאפשרות שרעייתו תעלה טענה בדבר זכאותה לשיתוף ספציפי במגרש (ראו והשוו: דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 12 ו-23 לפסק דיני (24.6.2021); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)), המצווה בוחר לכלול בצוואתו, לצד רשימת הנכסים, שחלקם יועדו לעבור לרעייתו, את תניית הסילוקין מהסוג של אי-תביעה. במקרה זה, אם רעיית המצווה תתבע את העיזבון כדי לממש את זכותה לשיתוף ספציפי במגרש, כיבוד רצונו של המצווה יחייב את בית המשפט להורות שהרעייה לא תהא זכאית לקבל שום נכס שהוריש לה המצווה – זאת, גם אם תביעתה הוגשה בתום לב עילאי ונמצאה מוצדקת. תרחיש זה ודומיו מעוררים קושי שדורש פתרון. פתרון זה יסופק על ידי בהמשך דבריי.
מודל התוקף הבלתי מסויג
מודל אפשרי אחר שניתן לאמץ ביחס לתניות אי-תביעה הוא מודל התוקף הבלתי מסויג. מודל זה אומץ על ידי השופט שוחט בעניין י.ד. ועל ידי שופטי הרוב בפסק הדין מושא בקשת רשות הערעור דנן. מודל זה נותן תוקף מלא לתניות אי-תביעה ללא הכפפה לדרישות צורניות או תוכניות כלשהן וללא זיקה להתנהלות הזוכה לפי הצוואה (ראו: רבין ורודס, בעמ' 598). מודל זה מפרש צוואה שמכילה תניית אי-תביעה כמעין הצעה לזוכים לבחור בין קבלת הרכוש שהמוריש יעד לכל אחד מהם, ללא עוררין, לבין הגשת תביעה אשר באה לגרוע ממסת העיזבון. הזוכים לפי הצוואה רשאים לקבל את חלקה הראשון של הצעה זו ולקבל לידיהם את אשר ציווה להם המוריש מבלי לתקוף את מסת העיזבון. לחלופין, רשאי כל אחד מהם לנסות את מזלו בבית המשפט ולתקוף את מסת העיזבון, אולם במקרה זה זכאותם לפי הוראות הצוואה תפקע מאליה.
על-פניו, מודל זה נראה צודק ונכון באשר הוא מגשים את חופש הציווי ואת דברו של המצווה שהלך לעולמו. ברם, כדי שכך יקרה, המצווה אמור לדעת את מצבת נכסיו בזמן עשיית הצוואה. אם המצווה מניח, בשגגה, שנכס פלוני, אותו הוא בחר להוריש לזוכה א׳, הוא שלו, בשעה שלאמיתו של דבר אותו נכס פלוני שייך לזוכה ב׳, וככזה אינו מהווה חלק ממסת העיזבון, אזי תביעתו של זוכה ב׳, הטוען, בצדק, לבעלות באותו נכס עלולה להביא לשלילת זכאותו לפי הצוואה בניגוד לרצון המצווה. אשר על כן, מודל התוקף הבלתי מסויג הוא מודל שכוחו יפה רק כאשר מדובר בצוואה נטולת טעויות באשר למסת העיזבון. בהינתן טעות לגבי מסת העיזבון, מודל זה לא יגשים את מטרתו, שהיא, כאמור, קיום רצונו של המצווה.
המבחן של פרשנות הצוואה:
האם תניית אי-תביעה היא הצעה לזוכה או, שמא, טעות בצוואה?
כפי שאראה כעת, המבחן הנכון ביחס לתניות סילוקין מהסוג של אי-תביעה הוא מבחן הפרשנות. מבחן זה מציג את השאלה הבאה: האם תניית אי-תביעה אשר נקבעה בצוואה היא בגדר הצעת המנוח לזוכה אשר אומרת כי הזוכה יוותר על זכות תביעה שבידיו ביחס לרכוש מושא המחלוקת ובתמורה יזכה בחלקו בעיזבון המצווה כפי שציווה לו בצוואה (זאת, גם כאשר מדובר בתביעה תמת-לב ומוצדקת לחלוטין)? תניית אי-תביעה תיחשב להצעה כאמור רק באין טעות בצוואה, דהיינו: רק כאשר המצווה ידע את מצבת נכסיו והיה מודע לטענות ולתביעות אפשריות ביחס אליה מצד הזוכים. בהתקיים מודעות כאמור, על בית המשפט ללכת בדרכו של השופט שוחט בעניין י.ד.. בהיעדרה של מודעות זו, על בית המשפט לקבוע כי המנוח טעה בקבעו את אשר קבע בתניית אי-תביעה (ראו והשוו: פנחס שיפמן "האם חלה תורת הבחירה בדיני-צוואות?" עיוני משפט יג 93, 98-97 (תשמ"ח-תשמ"ט); עניין טורנר, בעמ' 87).
במצב הדברים הראשון, כאשר אין טעות בצוואה, רצונו המוצהר של המצווה למנוע התדיינות בין יורשיו בקשר למסת העיזבון בכל מקרה צריך לקבל מעמד בכורה. אם נקבע אחרת, נמצא את עצמנו מבטלים את רצון המצווה ומעשירים יורש אחד על חשבונו של אחר – בניגוד לעיקרון העל של חופש הציווי. במצב הדברים השני, כאשר ברור שהמצווה שגה בהגדירו את מסת העיזבון שתעמוד לחלוקה בין יורשיו, הרי הוא שרצונו של המצווה נפגם – ואת רצונו הפגום, כמות-שהוא, ממילא אין להגשים.
אם כן, מבחינת המציאות העובדתית, ישנם שני מצבי דברים אפשריים. הראשון, המצווה התכוון להציע לזוכה הצעה לפיה הזוכה יוותר על טענות זכות שיש לו ביחס לרכוש מושא המחלוקת, ובתמורה יזכה בחלקו בעיזבון המצווה כפי שציווה לו בצוואה. השני, המצווה טעה ביחס להיקף רכושו. לצד זאת, מבחינת המציאות המשפטית, ישנו מצב דברים שלישי בו נותר ספק ביחס להכרעה בין שני מצבי הדברים האמורים.
השאלה האם מדובר בהצעה או שמא בטעות המצווה היא שאלה עובדתית ופרשנית. מענה לשאלה זו תלוי, בעיקרו, ברמת הפירוט של הצוואה ושל תניית הסילוקין בפרט, וכן בנסיבות המקרה החיצוניות לצוואה, אשר עשויות להעיד על כוונותיו של המצווה.
בית המשפט אשר ניגש להכריע בגורלה של תניית סילוקין מהסוג של אי-תביעה נדרש אפוא לסווגה לאחד מבין שלושה מצבים אפשריים:
ניתן לקבוע באופן חד-משמעי, או, למצער, לפי מאזן ההסתברויות, כי הוראות הצוואה נעשו מחמת טעות (להלן: קטגוריית הטעות).
ניתן לקבוע באופן חד-משמעי, או, למצער, לפי מאזן ההסתברויות, כי המצווה התכוון להציע לזוכים הצעה (להלן: קטגוריית ההצעה).
לא ניתן לקבוע בבירור האם המצווה התכוון להציע ליורשיו הצעה, ועל כן ייתכן כי מדובר בטעות בצוואה. הווה אומר: כפות המאזניים – עליהן מונחת הצוואה ושאר הראיות הרלבנטיות – נשארות מעוינות ביחס לקטגוריית ההצעה, מצד אחד, וקטגוריית הטעות, מהצד השני (להלן: קטגוריית ספק-הצעה).
היה ותניית הסילוקין נופלת בגדרה של קטגוריית הטעות, ברי הוא כי יש להחיל על הצוואה את דיני הטעות (ראו: סעיף 30(ב) לחוק הירושה). במסגרת זו, כפי שנקבע לא מכבר בדעת הרוב, בניגוד לעמדתי-שלי, יש להימנע ככל שניתן מביטול הצוואה כולה מתוך שאיפה לקיים את רצונו המשוער של המצווה – הרצון שהמצווה היה מגבש אילו ידע על טעותו (ראו: בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית, פסקאות 18-5 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (2.12.2024) (להלן: בע"מ 1857/24)). באין אפשרות לקבוע רצון זה לפי מאזן ההסתברויות או להורות על ביצוע הצוואה, בכל הקשור לחלוקת נכסי העיזבון, בקירוב (cy pres), לא יהא מנוס מביטול הצוואה ומחלוקת העיזבון בהתאם לכללי הירושה על פי הדין (כאמור בפסקאות 79-70 לפסק דיני בבע"מ 1857/24). מקרים שנופלים בקטגוריה זו מפעילים אפוא את הדינים שחלים על טעות בצוואה, ועליהם אין טעם להרחיב את הדיבור מעבר למה שכבר נאמר.
כאשר תניית סילוקין נופלת בגדרה של קטגוריית ההצעה, לטעמי, יש לאוכפה ללא שום כפיפות ל"מבחן תום הלב והסבירות" – כדרכו של השופט שוחט בעניין י.ד.. בנסיבות אלו, כל תביעה רכושית של זוכה תפעיל נגדו את התניה והוא יסולק מחלקו בעיזבון, בהתאם לרצונו המוכח של המצווה.
לעומת זאת, אם תניית סילוקין נמנית עם קטגוריית ספק-הצעה, היא תכובד אך ורק בכפוף ל"מבחן תום הלב והסבירות" – אותו מבחן שנקבע על ידי השופט ברק בעניין אנגלמן בהקשרן של תניות סילוקין מהסוג של אי-תקיפה, ואשר אומץ באמרת אגב של השופטת שטרסברג-כהן בעניין יונה, בהקשרן של תניות סילוקין מהסוג של אי-תביעה. בכל מקרה כזה, זוכה שיגיש בתום לב תביעה סבירה נגד מסת העיזבון יוסיף ליהנות גם מהרכוש שתבע, אם תביעתו תצלח, וגם מחלקו בעיזבון.
אסביר את עמדתי.
קטגוריית ההצעה
חשבו על מקרה בו הורה המנוח בצוואתו כך:
א. אני מצווה 100% ממניות חברת X הרשומות על שמי בחלוקה שווה לשלושת ילדיי.
ב. אני מצווה מיליון ש"ח מחשבון הבנק הפרטי שלי לאשתי.
ג. אף אם למי מהזוכים יש עילת תביעה לכאורית לזכויות ברכושי, כמו שהוא תואר לעיל, אני מורה כי מי מהזוכים שינקוט בהליכים משפטיים על-מנת להשיג זכויות אלה – ינושל מחלקו בעיזבון לפי צוואה זו.
נניח, כי אלמנתו של המנוח מגישה תביעה רכושית בטענה כי 50% מהמניות בחברת X, אשר רשומות על שם המנוח, שייכות לה מכוח דיני השיתוף הזוגי.
אני סבור כי במקרים מעין אלה תניית הסילוקין צריכה להיאכף ללא סייג. בדוגמה שהצגתי – תסולק האישה מחלקה לפי הצוואה ולא תזכה במיליון ש"ח שציווה לה המנוח (זאת, בין אם תצליח ובין אם תיכשל בהוכחת תביעתה הרכושית ביחס למניות בגדרם של דינים שעניינם שיתוף בנכסים בין בני זוג). הצוואה שבדוגמה מנוסחת באופן מפורש מספיק, כך שניתן להבין ממנה כי כוונת המצווה היתה להציע לזוכים הצעה. לכל הפחות, ניתן להבין מהצוואה כי לא נפלה בידי המצווה שגגה בנוגע לנכסי העיזבון. לשונה של תניית הסילוקין במקרה זה מלמדת כי המצווה, הגם שלא הכיר בזכויות הזוכים ברכוש שלשיטתו היה שייך רק לו, הביא בחשבון את האפשרות כי למי מהזוכים ישנן זכויות כאלה, והעמיד בפניהם את הבחירה בין אכיפת זכויותיהם כאמור לבין קבלת נכסים מעיזבונו בהתאם לאמור בצוואה.
במקרים הנופלים בקטגוריית ההצעה, מדובר, למעשה, בירושה על תנאי, וביתר דיוק – בירושה המותנית בתנאי מפסיק (ראו לעיל בפסקאות 7-5 לחוות דעתי). לפי תנאי זה, אם יעמוד הזוכה על זכויותיו הרכושיות ויתקוף את מסת העיזבון, בצדק או שלא בצדק, יאבד את חלקו לפי הצוואה. במצב דברים זה, ובו בלבד, עומדת בפני הזוכה בחירה חופשית "להסתפק במה שהוענק לו בצוואה או לקבל זכויות המגיעות לו מהעיזבון" (ראו: פסק הדין קמא, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט שילה); ומאחר שזכות הבחירה נתונה בידי הזוכה, אשר אין לו זכות קנויה לקבל דבר או חצי-דבר מהמוריש, זכות הגישה שלו לערכאות אינה נפגעת כהוא זה. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה לאפשר לזוכה להגיש תביעה רכושית אשר באה לגרוע מנכסי העיזבון, כפי שהמוריש ראה אותם, מבלי שתיאכף כלפיו תניית הסילוקין (להרחבה על אודות האפשרות להציב בפני הזוכה הצעה ("a forced election") באמצעות תניית סילוקין בצוואה, ראו את עמדת הוועדה לתיקון החוק בקליפורניה אשר עסקה בנושא זה וכתבה בדו״ח שהגישה כך: "A no contest clause can be used to create a forced election; the beneficiary is then forced to choose between taking the gift offered under the estate plan or forfeiting that gift in order to assert an independent legal right such as a creditor claim or a claim of a community property interest" (California Law Revision Commission, Recommendation: Revision of No Contest Clause Statute, 37 Cal. L. Revision Comm’n Reports 359, 389 (2007) (להלן: CLRC)).
קטגוריית ספק-הצעה
חשבו על צוואה שמנוסחת כדלקמן:
א. אני מצווה 100% ממניות חברת X הרשומות על שמי בחלוקה שווה לשלושת ילדיי.
ב. אני מצווה מיליון ש"ח מחשבון הבנק הפרטי שלי לאשתי.
ג. אני מורה כי מי מהזוכים שינקוט בהליכים משפטיים, מכל סוג שהוא, ביחס לצוואה או העיזבון – ינושל מחלקו בעיזבון לפי הצוואה.
נניח גם הפעם, כי אלמנתו של המנוח מגישה תביעה רכושית בטענה כי 50% ממניות חברת X, שרשומות על שם המנוח, שייכות לה מכוח דיני השיתוף הזוגי. עוד נניח, כי בית המשפט לענייני משפחה אשר דן בתיק קבע כי תניית הסילוקין שנקבעה בסעיף ג' לצוואה היא תניית אי-תביעה; וכן קבע כי התביעה הרכושית סותרת את תיאור נכסי העיזבון בצוואה.
כאשר הצוואה מנוסחת באופן זה או דומה לו, לא ניתן להבין ממנה בבירור שכוונת המצווה היתה להציע הצעה לזוכים – הווה אומר: המנוח כתב את אשר כתב בהיותו מודע לאפשרות שלרעייתו תהיה זכות שיתוף זוגית במניות הרשומות על שמו – או, שמא, מדובר בטעות המנוח במובן זה שהלה היה משוכנע כי כל המניות בחברה X הן שלו בלבד. מדובר בשני פירושים שקולים, שכן, במובחן מהדוגמה הקודמת, בדוגמה זו המנוח לא סיפק שום אינדיקציה לכך שהוא מכיר בקיומה של טענת זכות אצל רעייתו ביחס למחצית ממניותיו בחברה. אילו המנוח היה מודע לטענת זכות זו, אשר יכול שתצלח, ייתכן שהיה בוחר להוריש לילדיו רק את חלקו שלו בחברה (50%) או לחלק את עיזבונו באופן אחר; וייתכן גם כי לא היה מבקש לנשל את רעייתו מסכום הכסף שציווה לה מעיזבונו במקרה בו היא תבקש את חלקה-שלה במניות החברה.
מקרים כאלה נופלים בגדרה של קטגוריית ספק-הצעה (או, בצידו השני של המטבע: "ספק-טעות"). מקרים כאלה אינם ניתנים לפתרון באמצעותו של כלל פרשני שמבכר פרשנות שמקיימת את הצוואה על פני פרשנות מתחרה שמוליכה לביטולה. זאת, מאחר שבפנינו שני פירושים סבירים ושווי-ערך של רצון המצווה, כאשר כל אחד מהם מקיים את הצוואה בדרכו-שלו בהישען על כך שדרך זו עשויה לשקף את האמת.
בהקשר זה, נזכור כי אדם אינו יכול להעביר לזולתו זכויות שאינן שלו (nemo dat quod non habet). בהתאם לכך, אין אדם יכול לצוות בצוואתו אלא את רכושו-שלו (ראו: בע"מ 1857/24, בפסקאות 41, 57 לפסק דיני והאסמכתאות שם; בע"מ 3872/14 פלונית נ' פלוני, פסקה י"ג (8.9.2014)). הוראה בצוואה שלפי לשונה מתיימרת להקנות ליורשים זכויות שאינן שייכות למצווה – אין לה תוקף (ראו: סעיף 34 לחוק הירושה). בהתאם לכך, באין אינדיקציה ברורה לכוונת המצווה לחלק רכוש לא לו, מפרשי הצוואה צריכים לחתור לפירוש שמקיים את דברו של המוריש בדל״ת האמות של רכושו-שלו.
אם תישמע דעתי, במקרים מורכבים אלה, הפעלתה של תניית הסילוקין מהסוג של אי-תביעה תהא כפופה למבחן תום הלב והסבירות. הווה אומר: תביעות רכושיות סבירות נגד מסת העיזבון, אשר הוגשו בתום לב, לא תפעלנה את תניית הסילוקין נגד הזוכה אשר פנה לערכאות; זוכה זה יוכל להוסיף ולזכות בחלקו בעיזבון בנוסף לזכויותיו ברכושו-שלו (אם ייקבע על ידי הערכאות המוסמכות שאכן מדובר ברכושו של אותו זוכה). במסגרתו של מבחן זה תותרנה רק תביעות אשר אינן חותרות ביודעין תחת כוונת המצווה; אינן מנסות באופן אסטרטגי או מניפולטיבי לסכל כוונה זו; ואשר הוגשו מתוך אמונה כנה בנכונות טענותיו של התובע ביחס לרכוש מושא המחלוקת. מבחן זה דורש גם שהתביעה תתבסס על עילה סבירה, רצינית, ובעלת סיכויים להצליח; וכפי שציין השופט ברק בעניין אנגלמן, "טענה יכול שתהא רצינית, גם אם בית המשפט [לבסוף] דחה אותה" (שם, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק).
מדובר אפוא במבחן משולב: תום ליבו של הזוכה הוא עניין סובייקטיבי, בעוד ששאלת סבירות התביעה היא עניין אובייקטיבי. בית המשפט העליון של מדינת איווה קבע דברים ברוח זו, בסוגיה שבה עסקינן, לפני פחות משנה:
"Because both good faith and probable cause must be shown to avoid forfeiture under the no-contest clause, and because probable cause is an objective test, we hold that a purely subjective standard applies to determine the challenger’s good faith." (In re Estate of Felten, 28 N.W.3d 251, 259–60 (Iowa 2025), amended (Feb. 6, 2026).
ודוק: המצדדים במתן תוקף בלתי מסויג לתניות אי-תביעה חוששים, בעיקרו של דבר, כי החלתו של "מבחן תום הלב והסבירות" תפגע ברצון המצווה. דא עקא, לטעמי, במצבים אשר נופלים לקטגוריית ספק-הצעה, תביעות סבירות ותמות-לב אינן חותרות תחת רצון המצווה, או, למצער, הסיכון לפגיעה אפשרית ברצונו מצטמצם במידה רבה. סבורני, כי המבחן של תום-לב וסבירות מייצג גישה מאוזנת אשר ממזערת את הסיכון לפגיעה ברצון המצווה, בהינתן חוסר ודאות באשר לכוונותיו האמיתיות. כמו כן, סבורני, כי גישה זו יש לאמץ, גם מן הטעם שגלומים בה שלושה יתרונות נוספים. ראשית, בהיעדר קביעה המסתברת יותר מהיפוכה כי המצווה ביקש להגביל את זכאות יורשיו לגישה לערכאות, מן הדין ליתן מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות – זאת, הן בשל היותה זכות יסוד והן משיקולי תקנת הציבור. שנית, מתן תוקף בלתי מסויג לתניות אי-תביעה רק כאשר מדובר בהצעה מפורשת של המצווה, שאומרת לזכאי הצוואה ״תבחרו בין תקיפת מסת העיזבון לבין קבלת הרכוש שציוויתי לכם״, יתמרץ מצווים להבהיר את כוונותיהם ולנסח את צוואותיהם ואת תניות הסילוקין באופן ברור (ראו והשוו: CLRC, בעמ' 380, 393-392).
היתרון השלישי הוא קוהרנטיות משפטית. זוכה אשר טוען לזכויות בנכס שנכלל בתיאור העיזבון בצוואה רשאי לתקוף את הצוואה בעילה מקבילה של טעות מכוח סעיף 30(ב) לחוק הירושה, חלף הגשת תביעה רכושית ישירה. למשל, הזוכה יכול להגיש התנגדות לקיום הצוואה בה יטען כי כאשר המנוח ציין בצוואתו כי הוא מצווה לפלוני "100% ממניות בחברה X", הדבר נעשה מחמת טעות שכן רק 50% ממניות החברה היו בבעלות המצווה. לחלופין, יוכל אותו זוכה להגיש תביעה לערכאה המוסמכת למתן פסק דין הצהרתי לפיו 50% ממניות החברה שייכות לו (לזוכה). כאמור, באשר לצוואות שיסודן בטעות המצווה – יחולו דינים שקובעים את תוצאות הטעות בצוואה. אם אחרי שהופעלו דינים אלה, הוסיפה תניית הסילוקין לעמוד בתוקפה, יידרש בית המשפט להכריע בדבר זכויותיו לפי הצוואה של אותו זוכה אשר הגיש את ההתנגדות לצוואה. דומני, כי התנגדות לצוואה במסגרת מסלול הטעות תסווג ברגיל ככזאת אשר נכללת בגדרי תניית אי-תקיפה (בדומה ליתר עילות ההתנגדות המנויות בסעיף 30(א) לחוק). ביחס לתניות אי-תקיפה אין מחלוקת כי הן כפופות למבחן תום הלב והסבירות, ועל כן זוכה אשר בחר במסלול זה ייהנה, בנסיבות המתאימות, מהגנה כאמור. לעומת זאת, הגשת תביעה ישירה תסווג ברגיל ככזאת אשר נכללת בגדרי תניית אי-תביעה. בהינתן האמור, אין זה ראוי כי במסגרת מסלולים דיוניים שונים, אשר תכליתם המעשית זהה בעיקרה, יחול דין אחר אשר מוביל לתוצאות משפטיות שונות. ביקש הזוכה להוכיח טעות בצוואה לפי סעיף 30(ב) לחוק – ייהנה מהגנת תום הלב והסבירות; הגיש תביעה ישירה ביחס לזכויותיו בנכס, אשר תוקפת את מסת העיזבון – לא ייהנה מהגנה כזו. סבורני כי תוצאה מעין זאת אין לאפשר.
עוד אציין, כי גם בשיטות משפט מקבילות הוכרה האפשרות להחיל את "מבחן תום הלב והסבירות" ביחס לתניות אי-תביעה. כך, למשל, החוק במדינת טקסס (ראו: Tex. Est. Code Ann. § 254.005 (West 2014)) קובע כי תניית סילוקין, לרבות מסוג אי-תביעה, לא תיאכף אם ההליך המשפטי ביחס לצוואה ננקט בתום לב ("good faith") ועל יסוד עילה מוצדקת ("just cause") (ליישום מבחן זה על ידי בית המשפט לערעורים של טקסס ראו: In re Estate of Cole, 2015 Tex. App. LEXIS 838, at *23 (2015); עוד ראו והשוו: עניין Carlson, בו דן בית המשפט לערעורים של מדינת ניו-יורק בתניית אי-תביעה אשר נכללה בהסכם נאמנות ובצוואה, וקבע כי תביעת מוטב לא תפעיל את התניה אם מדובר בתביעה סבירה שהוגשה בתום לב (שם, בעמ' 127)).
לבסוף, אבקש להפנות את תשומת הלב לזהירות המיוחדת שיש לנקוט כאשר הזכויות אשר מונחות על הכף הן זכויות רכושיות של בן או בת זוג מכוח יחסי ממון או שיתוף זוגי (כמו בענייננו-שלנו). זאת, בשים לב לחשיבות שמייחס המחוקק לזכויות מסוג זה בכל הקשור לחלוקת העיזבון. כך, בסעיף 11(ג) לחוק הירושה הודגש כי "מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק" אינו נכלל במסת נכסי העיזבון ואין לנכות את שמגיע לבן הזוג מכוח יחסי ממון מחלקו בעיזבון (ראו: שילה, בעמ' 140); וכן בהתחשב בעובדה כי זכויות מעין אלה במרבית המקרים אינן רשומות, אינן ודאיות, וההכרה בהן תהא בדרך של הצהרה בדיעבד. מאפיינים אלה מקשים את בחירתו של הזוכה בין זכותו ברכוש הזוגי לבין זכותו מכוח הצוואה – גם בעת שניצבת לפניו הצעה מפורשת. מטעמים אלה, המלומד קורינאלדי סבר כי "אין לחסום מחמת תניית סילוקין תביעה של אלמנה לקבל, בנוסף לזכויותיה על-פי צוואה, את חלקה לפי הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג" (ראו: מגמות חדשות בדיני צוואות, בעמ' 271-270). כמו כן, השופט שוחט ציין בספרו כי "קשה לקבל את הגישה שאשה הזוכה בחלק מסויים על-פי צוואת בעלה תודר מחלק זה בשל תניית סילוקין הקובעת את הדרתה רק משום שהגישה פסק-דין הצהרתי בדבר זכותה במחצית הרכוש מכוח הלכת השיתוף או הסדר איזון המשאבים, בפרט כאשר סעיף 11(ג) לחוק הירושה המכיר בזכותו של בן הזוג לקבל את שמגיע לו על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון משאבים ללא כל קשר לחלקו על-פי הירושה" (ראו: פגמים בצוואות, בעמ' 327). אשר על כן, במצבים מסוג זה, במיוחד, עלינו להבטיח כי רצונו של המצווה – הרצון להציע הצעה ליורשיו – יהא מפורש וברור.
לסיכום: טוב נעשה אם נאמץ את הכלל לפיו תניות סילוקין מהסוג של אי-תביעה אשר נופלות בקטגוריית ההצעה תיאכפנה ללא סייגים. לעומת זאת, תניות כאלה אשר נופלות בקטגוריית ספק-הצעה תיאכפנה בכפוף למבחן תום הלב והסבירות. זאת, כאשר שאלת הסיווג של כל תניה ותניה לאחת משתי קטגוריות אלה תהא, מטבע הדברים, מלאכתן הפרשנית של הערכאות הדיוניות.
נטל ההוכחה במסגרתו של "מבחן תום הלב והסבירות"
לבסוף, אבהיר כי היורש שמבקש לגבור על תניית הסילוקין הוא זה שיידרש להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי תביעתו אשר תוקפת את מסת העיזבון או את הצוואה גופה הינה סבירה ותמת-לב. הווה אומר: אם בנדון דידן כפות המאזניים תהיינה מעוינות, הרי שבמצב זה של ״תיקו ראייתי״ היורש יהא כבול בתניית הסילוקין. זאת, בהתאם לכלל ״כל צד מוכיח את טענותיו שלו״ (ראו: אריאל פורת, אלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי־ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191 (תשנ"ח)).
אני מעיר הערה זו על רקע החובה הכללית לפתוח בהליכים משפטיים אזרחיים בתום לב – חובה שהפרתה תיחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט, על כל המשתמע מכך (ראו: פסק דיני בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן (17.11.2020); וכן תקנות 4-3 לתקנות סד"א). בשונה מהמקרה שבו קא עסקינן, הנטל להוכיח שימוש לרעה בהליכי משפט חל על בעל הדין שמייחס ליריבו חוסר תום לב ושימוש לרעה כאמור.
מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן, נקבע בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי כי תניית הסילוקין בצוואת המנוח היא תניית אי-תביעה. עוד נקבע כי התביעה הרכושית שהגישה המבקשת נופלת, עקרונית, בגדר התניה (במובן זה שהיא סותרת את תיאור נכסי העיזבון בצוואה). מדובר בקביעות עובדתיות-פרשניות פרטיקולריות שאינן יכולות לבוא בשעריו של דיון "בגלגול שלישי", וביחס אליהן אין עמנו מקום להתערב. רשות הערעור ביחס לקביעות אלו ממילא לא ניתנה.
על יסוד עובדות אלה, בית המשפט לענייני משפחה יידרש כעת להשלים את מלאכתו ולסווג את צוואת המנוח בהתאם למתווה שנקבע בפסק דיני. בתוך כך, בית המשפט לענייני משפחה יקבע האם צוואת המנוח נופלת בגדר קטגוריית הטעות, בגדר קטגוריית ההצעה, או בגדר קטגוריית ספק-הצעה. במקרה הראשון, יופעלו דיני הטעות. במקרה השני, תניית הסילוקין תופעל ללא סייגים. במקרה השלישי, יהא על בית המשפט להמשיך ולבחון את יישומו של "מבחן תום הלב והסבירות" בנסיבות העניין. אלה הן שאלות פרשניות-עובדתיות אשר ראוי שתתבררנה על ידי הערכאה הדיונית – כל זאת, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק דין זה.
סוף דבר
אשר על כן, הנני מציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור ונקבל את הערעור גופו, כך שהדיון בתיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה אשר יכריע כחוכמתו, אחרי שמיעת טענות הצדדים, בשאלות שדורשות בירור כאמור בפסקה 107 לחוות דעתי. במכלול הנסיבות ובהתחשב בתרומתם של בעלי הדין לליבון הסוגיה המשפטית החשובה, אשר נדונה והוכרעה בפסק דיננו, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות בערכאתנו.
אלכס שטיין
שופט
השופט דוד מינץ:
אני מסכים.
דוד מינץ
שופט
השופטת יעל וילנר:
אני מסכימה.
יעל וילנר
שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין.
ניתן היום, ז' חשוון תשפ"ז (18 אוקטובר 2026).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
אלכס שטיין
שופט