פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 36098-09-25
לפני:
כבוד הרשם רון גולדשטיין
המערערת:
טבע הדברים - החברה לחקר האדם והסובב בע"מ
נגד
המשיבה:
עיריית הרצליה
פסק-דין
1. ההליך דנא מופנה כלפי פסק-דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לוי) בעמ"נ 38796-09-24 מיום 24.4.2025, בו ניתן תוקף של פסק-דין להסכמות הצדדים שגובשו בדיון שהתקיים ביום 12.3.2025. במוקד הסכסוך בין הצדדים עומדת שאלת סיווגו וחיובו בארנונה של נכס בהרצליה המוחזק על-ידי המערערת. ההליך בבית המשפט קמא נסב על ערעור שהגישה המשיבה כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, אשר קבעה כי יש לפטור את הנכס מתשלום ארנונה. בבית המשפט קמא הגיעו הצדדים להסכמה, בהמלצת בית המשפט, לפיה החלטת ועדת הערר תבוטל, הנכס יפונה וייחשב כריק ופטור מארנונה החל מיום 1.1.2021, וכי זכותה של המערערת להגיש תביעת השבה בגין נכס זה תהיה תלויה בתוצאות הליך אחר המתנהל בין הצדדים.
2. ביום 14.9.2025 הגישה המערערת את ההליך דנן, בטענה כי יש לבטל את פסק-הדין שניתן בהסכמה. בד בבד עם הגשת ההליך הערעורי, הגישה המערערת בקשה לפטור מהפקדת ערובה. בתשובתה לבקשה זו, טענה המשיבה, בין היתר, כי יש לדחות את ההליך על הסף משהוגש באיחור. בהקשר זה הדגישה המשיבה כי פסק-דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 24.4.2025, ומשכך המועד האחרון להגשת הערעור, בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים) חל ביום 3.7.2025. המשיבה טענה בנוסף כי ההליך סווג בטעות כערעור בזכות אף שמדובר בהליך ערעורי שניתן היה להגיש כבקשת רשות ערעור.
3. נוכח טענותיה אלה של המשיבה, ניתנה למערערת האפשרות לנמק מדוע לא יימחק ההליך מחמת האיחור שנפל לכאורה בהגשתו. בתגובתה הסכימה המערערת כי ההליך אכן הוגש באיחור. ברם, לטענת המערערת, מחיקת ההליך הערעורי שהגישה לבית משפט זה, בשל איחור בהגשתו, אינה צודקת כלל ועיקר, שכן המשיבה עצמה איחרה בהגשת ההליך לבית המשפט קמא. לטענת המערערת, בית המשפט קמא התעלם ממחדלה האמור של המשיבה. על כן, לטענתה, יש לנהוג בה באותו אופן. שנית, המערערת טוענת כי האיחור נבע מאי-ידיעה והבנה של המצב המשפטי. לטענת מנהל המערערת, אשר אינו משפטן וייצג את החברה בעצמו, הוא לא היה מודע למושגים המשפטיים של "השתק פלוגתא" ו"השתק עילה". לגרסתו, רק לאחר שניתן פסק-הדין, בפגישה מאוחרת עם עורך-דין, הובהרה לו המשמעות המשפטית הנובעת מכך שכן לנוכח ההכרעה בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים לא היה מקום לטענתו, בשל מעשה בית-דין, להסכים לפשרה שהוצעה בבית המשפט קמא. מיד כשהבין את הטעות המשפטית ואת הפגיעה הנטענת בזכויותיו, הגיש מנהל המערערת את ההליך דנא, כך לטענתו. על רקע זה עותרת המערערת להארכת מועד בדיעבד להגשת ההליך הערעורי.
4. כאמור, המערערת אינה חולקת על כך שההליך הוגש באיחור ועל רקע זה נשאלת השאלה האם יש הצדקה להיעתר לבקשתה להארכת המועד להגשתו, בדיעבד. תקנה 38(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת כי ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית המשפט העליון או בקשת רשות לערער, מ"טעמים מיוחדים שיירשמו" בלבד. נטל השכנוע מוטל על כתפי המבקש את הארכת המועד (ראו, למשל, בש"מ 4213/21 השילוני נ' ועדת המשנה של המועצה הארצית לתכנון ובניה (8.7.2021)). מושכלות יסוד הן כי במסגרת ההכרעה בבקשה להארכת מועד יש לשקול את מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה את משך האיחור; מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; מידת הסתמכותו של הצד שכנגד; וסיכוייו הלכאוריים של ההליך (ראו, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)).
5. מן הטעמים המצטברים הבאים, איני סבור כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד במקרה דנא.
ראשית, טענת המערערת כי המשיבה איחרה בהגשת ההליך לבית המשפט לענינים מינהליים, נדחתה מפורשות בהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 26.3.2025, אשר צורפה כנספח 2 לתשובת המשיבה מיום 30.11.2025. יוער, כי אפילו היה מקום לקבוע כי ההליך הוגש לבית המשפט קמא באיחור (ויודגש כי אין כל מקום לקבוע כך, נוכח החלטת בית המשפט קמא מיום 26.3.2025), הרי שממילא לא היה בכך כדי להשליך על מידת ההצדקה למתן הארכת מועד להגשת ההליך הערעורי דנא, הנבחנת באופן עצמאי.
שנית, אין לקבל את טענת המערערת כי אי-הבנת הדין בעת הדיון בבית המשפט קמא מצדיק את הארכת המועד להגשת ההליך. הכלל הוא שטעות שבדין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור בהגשת ההליך הערעורי (השוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פיסקה 8 (10.1.2012)). גם לאחר שנתתי דעתי לעובדה שהמערערת אינה מיוצגת, סבורני כי טעותו של מנהל המערערת אינה מהווה בנסיבות העניין "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המבוקשת.
שלישית, אין הצדקה למתן הארכה גם בהתחשב בסיכוייו הלכאוריים של ההליך, אשר אכן היה צריך להיפתח כבקשת רשות ערעור ולא כערעור בזכות (ולא בכדי ציינה המערערת בעצמה בכותרת ההליך "בקשת רשות ערעור"). זאת, גם בשים לב לכך שמדובר בהשגה על פסק דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה (ראו והשוו, בש"א 2363/14 אלטר נ' בר (8.5.2014)).
6. יש לדחות אפוא את הבקשה להארכת מועד. יוער, כי המערערת הגישה היום (3.12.2025) תגובה לתשובה, וזאת בלא נטילת רשות לכך. מכל מקום עיינתי בתגובה לתשובה ולא מצאתי כי יש בה כדי לשנות מן האמור לעיל. אני מורה אפוא על מחיקת ההליך, בשל האיחור שנפל בהגשתו. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום מתון בסך 1,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ו (03 דצמבר 2025).
רון גולדשטיין, שופט
רשם