פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 35925-01-26
לפני:
כבוד השופט עופר גרוסקופף
המבקש:
אהרון קאהן
נגד
המשיבים:
1. אלי חדד
2. אלכס כאהן
3. אבי בן-עזרא
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מימים 1.12.2025, 18.12.2025, 28.12.2025, 1.1.2026 ו-4.1.2026 בת"א 63688-02-25 שניתנו על ידי כבוד השופטת העמיתה יהודית שבח
בשם המבקש:
עו"ד אלי פרי
בשם המשיב 1:
בשם המשיב 2:
עו"ד איתמר מירון; עו"ד ירין ראובן
עו"ד גיא נוף; עו"ד עמית גונן
פסק-דין
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה יהודית שבח), מהימים 1.12.2025, 18.12.2025, 28.12.2025, 1.1.2026 ו-4.1.2026 בת"א 63688-02-25, במסגרתן נדחו בקשות המבקש לתיקון כתב טענות, להפסקת תובענה, לעיון מחדש, להארכת מועד ושוב לעיון מחדש, בהתאמה.
ביום 24.2.2025 הגיש המבקש את התביעה מושא ההליך דנן, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה למשיב 1, מר אלי חדד (להלן: חדד), למסור לידיו פסק בוררות שנתן לאחר הליך בוררות שהתקיים בין השנים 2019-2015 בין המבקש למשיבים 3-2, מר אלכס קאהן ומר אבי בן-עזרא (להלן, בהתאמה: קאהן, בן עזרא ו-פסק הבוררות). על פי הנטען, הליך הבוררות עסק בטענת המבקש כי קאהן ובן עזרא גזלו ממנו 20 מיליון אירו שהשקיע בשנים 2013-2012 במיזם עסקי למכירת זמן אוויר למכשירים סלולריים באפריקה.
ביום 31.3.2025 הגיש קאהן בקשה לסילוק התביעה על הסף, בגדרה טען, בין היתר, שבינו ובין המבקש מעולם לא התקיים הליך בוררות, וכי בשנים הרלוונטיות הוא בכלל שהה במעצר בצרפת. בשלב מאוחר יותר הוסיף קאהן כי עילת התביעה נגדו, שנוצרה בשנים 2013-2012, ממילא התיישנה במועד הגשת התביעה. ביום 4.5.2025 הגיש בן עזרא כתב הגנה מטעמו, במסגרתו הכחיש באופן גורף את כל הטענות נגדו, לרבות את עצם קיומו של עסק שניהל יחד עם קאהן, את הטענה כי המבקש השקיע בעסקיו, או כי התנהל הליך בוררות בין הצדדים. עוד טען בן עזרא, כי עילת התביעה ממילא התיישנה. בהמשך לאלה, ביום 1.6.2025 הגיש חדד את התייחסותו לכתב התביעה, בה טען כי כלל לא נערך הליך בוררות בין הצדדים (ומכאן שאין פסק בוררות), תוך שהבהיר כי תפקידו היה לשמש כמגשר במחלוקת. ביום 13.6.2025 הוגשה תגובת המבקש, בה טען כי יש בידיו הקלטות בהן חדד אישר שנתן פסק בוררות, באופן הסותר את גרסאותיהם של המשיבים (להלן: ההקלטות).
ביום 1.12.2025, יממה בלבד לפני מועד דיון ההוכחות הראשון בהליך, המבקש הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה (להלן: בקשת התיקון), במסגרתה התבקשו שני תיקונים. ראשית, תיקון לפיו הליך הבוררות התקיים בשנת 2013, ולא בשנים 2019-2015 כפי שנטען במקור; ושנית, הוספת סעד חלופי, לפיו ככל שבית המשפט ימצא כי לא ניתן פסק בוררות, הוא יורה לצדדים לקיים הליך בוררות, ואף יקבע את זהות הבורר. בו ביום קבע בית משפט קמא כי לא תינתן הכרעה בבקשת התיקון עד לדיון, וכי "באין הסכמה לא יותר תיקון שחורג ממשמעות טכנית" (החלטת בית משפט קמא מיום 1.12.2025). למחרת, בבוקר דיון ההוכחות, הגיש המבקש, בהסכמתו של חדד, בקשה להפסקת התובענה (להלן: הבקשה להפסקת התובענה). לטענת המבקש, התקיימה שיחה בינו לבין חדד, במסגרתה מסר האחרון כי אין בידו פסק בוררות, ובנסיבות אלו עליו לשקול מחדש את אופן ניהול התובענה והסעד המבוקש בה. המבקש הוסיף כי יש להיעתר לבקשה, בין היתר, בשים לב לשלב המוקדם בו מצוי ההליך (התקיים דיון אחד בלבד); להסכמתו של חדד להפסקתה (בשים לב לכך שהסעד בתביעה מופנה כלפיו בלבד); ולכלל לפיו התובע הוא "הריבון של התביעה".
ביום 18.12.2025, לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 2.12.2025, דחה בית המשפט קמא בהחלטה מפורטת ומנומקת את שתי הבקשות. אשר לבקשה לתיקון כתב התביעה, בית המשפט ציין כי מאחר שעניינה בתיקונים מהותיים, ושלא נמסרה עובר לדיון הודעה על קיומה של הסכמה דיונית (בהתאם להחלטה מיום 1.12.2025), הרי שהבקשה נדחית. אשר לבקשה להפסקת התובענה, בית המשפט התרשם כי אף שבבקשתו ציין המבקש כי הוא מקבל את גרסת חדד שלפיה אין בנמצא פסק בוררות, בדיון הלה סירב להצהיר שהוא מקבל את גרסת חדד, ואף הבהיר כי הוא חושב שאינה נכונה. על רקע זאת, ובשים לב למיעוט הראיות, לאופן ניהול התביעה ולסעדים שהתבקשו במסגרתה, מצא בית המשפט כי תכליתה האמיתית של הבקשה היא עריכת "מקצה שיפורים". עוד צוין כי הפסקת התובענה תביא לפגיעה בזכויותיו של קאהן, שכפר בעצם קיומה של הבוררות ורכש יתרון דיוני, וכן באינטרס הציבורי, נוכח הזמן השיפוטי שכבר הוקדש לבירור ההליך. לבסוף, הובהר כי גם האפשרות להפסיק את התובענה בתנאים סותרת את רצון המבקש, שמעוניין להתחיל בהליך מבראשית, ותוביל לבזבוז זמן שיפוטי נוסף. לאור האמור, הבקשה נדחתה, תוך חיוב המבקש בהוצאות בסך 40 אלף ש"ח. בהמשך לכך, בית המשפט הורה למבקש להודיע בתוך שבעה ימים אם ברצונו להמשיך בניהול התביעה.
ביום 26.12.2025 הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, בגדרה טען כי לאחר שעות רבות של בחינת הראיות, הוא מקבל במפורש את גרסת חדד לפיה אין פסק בוררות, והוסיף כי הוא מסכים שתינתן החלטה לפיה הוא לא יהיה רשאי להגיש תביעה חדשה שהסעד המבוקש בה הוא מסירת פסק הבוררות. לשיטתו, בנסיבות אלו הסעד המבוקש התייתר, ויש לאפשר לו לשקול מחדש את סוג התביעה, לרבות את זהות הנתבעים והסעדים המבוקשים. ביום 28.12.2025 בית המשפט דחה גם בקשה זו. נקבע כי היה על המבקש לבחון את הראיות טרם ישיבת ההוכחות, וכי דחיית הבקשה להפסקת התובענה התקבלה נוכח מחדליו הדיוניים של המבקש, לגביהם צוין "שמערכת משפטית חפצת חיים אינה יכולה להשלים עמם" (עמוד 1 להחלטת בית משפט קמא מיום 28.12.2025). עוד צוין, כי משעה שהמבקש מסכים שהסעד המבוקש אינו רלוונטי עוד, לא קיימת מניעה לדחות את התביעה.
ביום 1.1.2026 הודיע המבקש כי בכוונתו להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטות שניתנו בימים 18.12.2025 ו-28.12.2025, וכן ביקש להאריך את המועד שנקבע להגשת הודעתו לגבי עמידתו על התביעה עד להכרעה דכאן. באותו היום, קבע בית המשפט כי אף שהבקשה הוגשה "ברגע האחרון", באופן שאינו ראוי, ובדומה לבקשות קודמות, המועד להגשת ההודעה יוארך עד ליום 4.1.2026. בהתאם, ביום 4.1.2026 הודיע המבקש כי הוא מבקש להמשיך את ניהול התביעה, ובמקביל הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 1.12.2025, בגדרה נדחתה בקשת התיקון. לשיטת המבקש, חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את קבלת הבקשה: בעוד שבקשת התיקון נדחתה מאחר שהוגשה בסמוך למועד דיון ההוכחות, בקשה זו הוגשה ללא דיון קרוב. כן חזר המבקש על כך שהתיקון מבוסס על תוכן ההקלטות (שנודע לו בשלב מאוחר יותר); ולצד זאת הוסיף כי ההליך מצוי בשלב מוקדם, וכי ככל שנגרם נזק דיוני, הוא ניתן לריפוי על ידי פסיקת הוצאות. עוד באותו יום בית המשפט דחה את הבקשה מהטעם שהיא מבוססת על טענות שכבר הועלו, ונדחו, וקבע כי ההליך יימשך כסדרו.
על החלטות אלה, חמש במספר, הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
בבקשת רשות הערעור נטען כי שגה בית משפט קמא בהחלטות שהוציא תחת ידו. אשר לבקשת התיקון, המבקש טוען כי התיקונים שהתבקשו חיוניים לבירור המחלוקת, שכן מועדי הבוררות הם נתון הכרחי לבירור המחלוקת, והסעד החלופי מתחייב נוכח עמדת חדד לפיה אין פסק בוררות. ביחס לדחיית הבקשה להפסקת התובענה, המבקש טוען כי החלטת בית משפט קמא מתעלמת מהסכמת חדד להפסקתה ומהשלב המקדמי של ההליך, ומעמידה אותו בפני סיכון של מעשה בית דין שיחסום את דרכו להוכחת טענותיו נגד קאהן ובן עזרא, לעומת הפגיעה הדיונית הניתנת לריפוי באמצעות חיובו בהוצאות. כן נטען בהקשר זה, כי קביעת בית המשפט קמא שהפסקת התובענה תפגע ביתרון דיוני שרכשו המשיבים שגויה, שכן טרם נקבעו ממצאים עובדתיים בהליך, ולמצער היה נדרש להורות על הפסקת התובענה בתנאים שיאזנו זאת. יוער, כי לצד בקשת רשות הערעור עתר המבקש גם לעיכוב ההליכים קמא, וציין כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן המשך ניהול ההליך שהתייתר יגרום לבזבוז משאבים ויחסום את טענותיו כליל, בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק מעיכוב זמני.
ביום 14.1.2026 הוריתי על עיכוב ההליך קמא, והצעתי לצדדים כי תביעתו של המבקש תידחה, במובן זה שלא יוכל להגיש תביעה חדשה שהסעד המבוקש בה הוא מתן צו עשה לחדד למסור לו את פסק הבוררות. ביום 21.1.2026 הודיעו המבקש וחדד כי הם מקבלים את הצעה זו, ומנגד קאהן מסר כי הוא עומד על דחיית התובענה במלואה. על רקע האמור התבקשו המשיבים להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור (ראו החלטתי מיום 12.4.2026). בתשובתו לבקשת רשות הערעור טען קאהן כי המבקש הציג בבקשת רשות הערעור גרסה עובדתית חדשה ושונה מזו שהופיעה בכתב התביעה, והוסיף כי החלטות בית משפט קמא אינן מקימות עילה להתערבות. חדד, לעומת זאת, חזר על כך שהצעת בית המשפט מקובלת עליו, וביקש כי בכל מקרה ייפסקו הוצאות לזכותו. בן עזרא, יש לציין, לא מסר את עמדתו במסגרת ההליך. בתגובה לתשובות, המבקש חזר על עיקר טענותיו והדגיש כי חדד, שלגביו מופנה הסעד, הסכים להפסקת התובענה, בעוד שהתנגדותו של קאהן אינה עניינית ומטרתה למנוע מהמבקש את יומו בבית המשפט.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א), וכי ביחס להחלטה בעניין הפסקת התובענה – דינה להתקבל. אקדים ואומר, כי משמצאתי כי יש להורות על הפסקת התובענה, ההכרעה ביחס ליתר ההחלטות עליהן מערער המבקש מתייתרת, ומשכך לא ארחיב עליהן את הדיבור.
הלכה היא כי בקשה להפסקת תובענה נמנית על סוג המקרים שהחלטה בהם מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהם אלא במקרים חריגים, כגון מקום שבו הערכאה הדיונית חרגה מאמות המידה שעליה לבחון בעת הפעלת סמכותה (ע״א 302/83 חשולי הכרמל בע״מ נ׳ נסחלהטשווילי, פ״ד לט(2) 831, 834-833 (1985); ע"א 2230/21 אביזוהר נ' לוליאן, פסקה 5 (30.5.2021) (להלן: עניין אביזוהר); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 246-245 (2026)). כפי שיפורט להלן, מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם המקרים המצדיקים באופן חריג התערבות כאמור.
בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להפסקת תובענה לפי תקנה 44 לתקסד"א, עליו לאזן בין זכותו הלכאורית של התובע להפסיק את תביעתו לבין ההגנה על זכויות הנתבע והאינטרס הציבורי, המתבטא בניצול יעיל של המשאב השיפוטי. בתוך כך, על הערכאה הדיונית לשקול את השלב הדיוני והמשאבים שכבר הושקעו; את הפגיעה האפשרית בנתבע וביתרון דיוני או הראייתי שרכש; ואת החשש לשימוש לרעה במנגנון זה, למשל לצורך החלפת מותב או עריכת "מקצה שיפורים" (עניין אביזוהר, בפסקה 6; ע"א 3975/21 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ, פסקה 7 (20.3.2022) (עניין אי.סיג)). במסגרת זאת, ועל מנת למנוע שימוש לרעה בכלי הדיוני של הפסקת תובענה, על בית המשפט לשקול גם את האפשרות להתנות את מחיקת התובענה בתנאים שיש בכוחם להקטין את הנזק הדיוני שעלול להיגרם לנתבע (רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי, פסקה 6 (8.7.2012) (להלן: עניין קבודי); עניין אי.סיג, בפסקה 8; ע"א 45313-03-25 י. שומרוני – חב' להשקעות ובניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 15 (28.8.2025) (להלן: עניין שומרוני); תקנות 44(ב) ו-41(ג)(1) לתקסד"א).
עוד יש לזכור, כפי שבית משפט זה הבהיר בעבר, כי אין לראות בכל בקשה להפסקת תובענה כ"חשודה" מעיקרא. על בית המשפט להבחין בין מקרים שבהם נבצר מהתובע להוכיח את טענותיו בשל מניעה מעשית ולגיטימית, לבין המקרים "החשודים", בהם התובע נקלע למצב של נחיתות בהליך בעקבות מחדליו הדיוניים, באופן המעלה חשש כי הבקשה מוגשת כדי לאיין את היתרון שרכש הנתבע או כדי לעקוף את ההחלטה השיפוטית הצפויה. בעוד שמקרים מהסוג הראשון עשויים להצדיק את הפסקת התובענה, בכפוף לתנאים שיגנו על זכויות הנתבע ועל האינטרס הציבורי, במקרים החשודים הכף תיטה לדחיית הבקשה, תוך המשך בירור התביעה (ע"א 1628/92 גינזבורג נ' פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח(2) 372, 380-379 (1994); עניין קבודי, בפסקאות 8-6; עניין אביזוהר, בפסקה 6; עניין אי.סיג, בפסקאות 10-8; עניין שומרוני, בפסקאות 18-17).
ומהתם להכא. בהתאם לאמות המידה שתוארו לעיל, סבורני כי המקרה דנן נמנה עם המקרים בהם אין הצדקה להמשיך את בירור התובענה במתכונתה הנוכחית, ולפיכך יש להורות על מחיקתה. ההצדקה המרכזית לכך היא הצהרתו של המבקש כי הוא מקבל את גרסתו של חדד לפיה אין פסק בוררות. מאחר שהסעד אותו תבע המבקש במסגרת תביעתו עסק בעניין זה, ובעניין זה בלבד, משעה שהמבקש מקבל גרסה עובדתית זו, עמדו בפניו שתי אפשרויות ביחס להמשך ניהול ההליך: האחת, לבקש את תיקון כתב התביעה כך שיעסוק בנושאים שעדיין מצויים במחלוקת בין הצדדים; והשנייה, לבקש את הפסקת התובענה. תחילה, המבקש ניסה לפעול בדרך הראשונה, אולם משעה שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת התיקון, והמבקש הבין כי אין תוחלת בהמשך ניהול ההליך – הוא ביקש, כאמור, את הפסקת התובענה. אכן, התנהלותו הדיונית של המבקש, שהגיש את בקשותיו "ברגע האחרון", ושטען במהלך הדיון דבר והיפוכו באשר לגרסת חדד, אינה ראויה. הדברים אף באים לידי ביטוי בכך שהתביעה שהוגשה הייתה חסרה, וספק אם חומר הראיות נבחן על ידו כראוי טרם הגשתה. בשל כל אלה פסק נגדו בית המשפט קמא הוצאות בשיעור משמעותי (40,000 ש"ח) – וטוב ונכון שעשה כן. יחד עם זאת, הכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה על המבקש להחליט האם הוא עומד על תביעתו חסרת התוחלת מזה, או האם הוא מוכן להפסיק את התובענה על דרך דחייתה מזה, העמידה אותו "בין הפטיש לסדן"; שכן כל אחת מהאפשרויות הללו עלולה להוביל, הלכה למעשה, לדחיית התביעה, תוך חסימת דרכו מבירור טענותיו לגופן מחמת כללי השתק עילה. מאחר שהתרשמותי היא כי הטעם העומד ביסוד בקשת התיקון אינו ניסיון פסול לבצע "מקצה שיפורים", אלא חוסר יכולת מעשית להשיג את הסעד בו הוא מעוניין במסגרת ההליך (מסירת פסק בוררות, שלגרסת חדד כלל לא ניתן), סבורני כי היה על בית המשפט קמא, חלף זאת, לאפשר לו להפסיק את ניהול התובענה, באמצעות מחיקתה.
לצד זאת, וכפי שנזכר לעיל, הפסקת התובענה צריכה להיעשות באופן שיביא לשמירה על האינטרסים של קאהן ובן עזרא (יוער, כי איני נדרש בעניין זה ליתרון שרכש חדד, לאור הצהרת המבקש כי הוא מוותר על טענותיו נגדו). אומנם, כפי שנטען בבקשת רשות הערעור, בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא טרם נקבעו ממצאים עובדתיים המעגנים את גרסתם, אולם למרות זאת, נדמה כי הם רכשו במהלכה יתרונות דיוניים מסוימים. יוזכר, כי בכתב התביעה נטען שהליך הבוררות התקיים בין השנים 2019-2015, בעוד שבן עזרא טען כי בשנים הללו הוא היה נתון במעצר מחוץ לארץ. בהמשך לכך, לשיטת המשיבים, שינוי הגרסה המאוחר של המבקש, לפיו הבוררות החלה והסתיימה עוד בשנת 2013, הקים להם לכאורה טענת התיישנות על התביעה כולה. יתרה מכך, בכתב התביעה כלל לא התבקשו סעדים המופנים לקאהן ולבן עזרא. כיצד, אם כן, נדרש להתחשב ביתרון הדיוני שנמנע מהם עקב הפסקת התובענה?
בבחינת מכלול הדברים, מצאתי כי האפשרות המתאימה, אשר תאפשר למבקש לברר את טענותיו כדבעי מצד אחד, ותיתן מענה מסוים ליתרון שרכשו קאהן ובן עזרא מצד שני, היא הפסקת התובענה בתנאי לפיו הגשת תביעה חדשה תהיה מותנה בהפקדה משמעותית של ערובה לתשלום הוצאות המשיבים בהליך החדש, ככל שייתבעו במסגרתו (ראו: ע"א 2714/10 מבני דולינגר (שער העיר) חברה לבניין והשקעות נ' קלנפורט אינטרנשיונל לטד (6.1.2011); ע"א 3018/23 פלוני נ' אלמונית, פסקאות 17-16 (14.11.2023); עניין שומרוני, בפסקה 18). קביעתו של תנאי כאמור תביא למצב בו המבקש יפנים את הפגיעה הדיונית שנגרמה למשיבים, ותכווין אותו לנהוג ביעילות ובהגינות דיונית בניהול התביעה החדשה, ככל שתוגש. ואולי חשוב מכך, התשלום האמור מתווסף ליתר המשאבים שעל המבקש יהיה להשקיע בהגשת תביעתו החדשה, ככל שתוגש, ובראשם אגרה ושכר טרחה. הוספת נדבך זה, תביא לכך שהמבקש ישקול באופן יסודי יותר את עצם הכדאיות והתוחלת שבהגשת תביעה חדשה (עניין שומרוני, בפסקה 17), ומכאן, כי תנאי זה רצוי גם בראי האינטרס הציבורי הרחב, שכן בכוחו למנוע בזבוז של המשאב השיפוטי (השוו: שם, בפסקאות 16-15; עניין אי.סיג, בפסקה 8). אשר על כן, נקבע בזאת שככל שתוגש תביעה חדשה בגין אותו עניין נגד המשיבים, כולם או חלקם, היא תותנה בהפקדת סך של 200 אלף ש"ח כערובה להוצאות המשיבים שיתבעו בהליך החדש. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את גובה הסכום שבמחלוקת (20 מיליון אירו), כמו גם את התנהלותו הדיונית של המבקש והשפעתה על המשיבים במבט צופה פני עתיד.
אשר להוצאות שיש לפסוק לזכות המשיבים בגין ניהול ההליך קמא ובקשת רשות הערעור, קיים שוני בין מידת השקעתם בהליכים. חדד, כזכור, הסכים להפסקת התובענה, בכפוף לכך שהתביעה החדשה לא תעלה טענות כלפיו. המבקש הסכים לכך, וממילא חדד אינו חשוף לסיכון של תביעה נוספת נגדו; בן עזרא עמד על הגנתו במסגרת ההליך קמא (גם אם באופן חלקי), אך לא הביע את עמדתו במסגרת ההליך הנוכחי; וקאהן הדף את הטענות נגדו באופן נחרץ, והיה פעיל לאורך כל ההליך (לרבות בערכאה זו). על יסוד דברים אלה, אין מקום בראייתי לפסוק לזכותו של בן עזרא הוצאות בשיעור משמעותי. מנגד, נדמה כי יש לפסוק לזכותו של קאהן הוצאות משפט על הצד הגבוה, נוכח עמידתו על גרסתו, הבקשות וכתבי הטענות שהגיש בהליך קמא ובמסגרת ההליך דנן.
לאור האמור לעיל, מצאתי לנכון להורות כדלקמן:
א. בקשת רשות הערעור מתקבלת, במובן זה שהדיון בתביעה דנן יפסק, לבקשת המבקש (התובע), וכתב התביעה ימחק במלואו, בהתאם לתקנה 44 לתקסד"א.
ב. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי מחיקת כתב התביעה אין בה כדי למנוע מהמבקש מלהגיש תביעה חדשה נגד המשיבים קאהן ובן עזרא, או אחד מהם, ביחס לסכסוך שעמד ביסוד ההליך דנן (כמובהר, המבקש התחייב שתביעה חדשה, ככל שתוגש, לא תעלה טענות נגד חדד) (להלן: התביעה החדשה).
ג. בהתאם להסכמות שנתן המבקש, הוא לא יטען בתביעה החדשה, ככל שתוגש, כי ניתן פסק בוררות על ידי חדד, ולא יבקש כל סעד הנסמך על טענה זו. בכפוף לכך, מכלול טענות הצדדים, לרבות כאלה הנובעות מההליך הנוכחי, שמורות להם.
ד. בשים לב לשלב בו מצוי ההליך הנוכחי, הדיון בתביעה החדשה, ככל שתוגש, יתקיים מראשיתו.
ה. הגשת התביעה החדשה מותנית בהפקדת סכום של 200 אלף ש"ח על ידי המבקש עם הגשתה, להבטחת הוצאות מי מהמשיבים שיתבעו במסגרתה.
ו. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסכום של 40 אלף ש"ח לטובת קאהן ו-10,000 ש"ח לטובת בן עזרא (סה"כ 50,000 ש"ח). חיוב זה הוא בגין ההליך קמא וההליך דכאן יחד, והוא מתווסף לכל חיוב בהוצאות שנפסק על ידי בית המשפט קמא.
ז. תשלום כלל ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בבית המשפט קמא, ובבית משפט זה, מהווה אף הוא תנאי להגשת התביעה החדשה.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת ביחס להחלטת בית משפט קמא בבקשה להפסקת התובענה. התביעה איפוא נמחקת, בכפוף לתנאים המפורטים בפסקה 17 לעיל.
ניתן היום, ג' אלול תשפ"ו (16 אוגוסט 2026).
עופר גרוסקופף
שופט