פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 35798-08-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופט חאלד כבוב
העותר:
אליעזר מושיא
נגד
המשיבים:
1. הממונה על הכותל המערבי והמקומות הקדושים – הרב שמואל רבינוביץ
2. הקרן למורשת הכותל המערבי (ע"ר)
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד דניאל אביטבול
פסק-דין
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
לפנינו עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים, שהוגשה ביום 12.8.2026, שעניינה צו הרחקה מרחבת הכותל המערבי שהוצא לעותר ביום 13.7.2026 לתקופה של שלושים ימים. העותר מבקש כי נורה על ביטולו של הצו מעיקרו, וכן נקבע כי אין הוא יכול לשמש בעתיד תנאי להפעלת סמכות לפי תקנה 4א(ג) לתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ"א-1981 (להלן: התקנות); לחלופין מבוקש כי נורה על השבת העניין לממונה לשם עריכת שימוע כדין; ולחלופי חלופין מבוקשת שורה ארוכה של סעדים עקרוניים בנושא של צווי הרחקה מרחבת הכותל.
תקנה 4א לתקנות מסמיכה את המשיב 1, הממונה על המקומות הקדושים (להלן גם: הממונה), להרחיק אדם ממקום קדוש, אם הפר הפרה חמורה את כללי המקום כפי שנקבעו בתקנות, או הפריע לממונה במילוי תפקידו. זאת, בהסדר מדורג: הפרה ראשונה – אזהרה בעל-פה ובכתב (תקנה 4א(א)); הפרה נוספת בתוך 180 ימים מיום שהוזהר – הרחקה לתקופה שלא תעלה על ארבעה-עשר ימים (תקנה 4א(ב)); והפרה נוספת בתוך 180 ימים מיום מסירת הוראת ההרחקה – הרחקה לתקופה שלא תעלה על שלושים ימים (תקנה 4א(ג)).
בעניינו של העותר הוצאו שלוש הוראות הרחקה מרחבת הכותל המערבי: ביום 24.4.2025, לארבעה-עשר ימים (להלן: צו ההרחקה הראשון); ביום 26.1.2026, אף היא לארבעה-עשר ימים (להלן: צו ההרחקה השני); והצו נושא העתירה, מיום 13.7.2026, לשלושים ימים. בגוף הצו האחרון צוין כי "הנ"ל כבר הורחק מרחבת הכותל המערבי בתאריך[..] 24.4.2025 - למשך 14 יום" (צו ההרחקה הראשון), ואילו צו ההרחקה השני אינו נזכר בו. כן צוין בו כי "שימוע נעשה ביום: 5.6.2026". על רקע זה טוען העותר, כי הצו הוצא בחוסר סמכות, שכן חלפו למעלה מ-180 ימים מן הצו הקודם שעליו הוא נסמך; כי לא ניתנה לו הזדמנות ממשית להשמיע את טענותיו בטרם ההחלטה, וחומר הראיות הועבר לידיו באיחור; כי נקבעה תקופת ההרחקה המרבית בלא כל הנמקה; ועוד.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 29.7.2026, בעקבות פניית העותר, הודיע בא כוח המשיבים לעותר, מבלי לאשר דבר מטענותיו, כי תוקפו של הצו יקוצר לארבעה-עשר ימים; ומשכך פקעה תקופת ההרחקה ביום 27.7.2026, עוד בטרם הוגשה העתירה. חששו של העותר הוא, כפי שפורט בעתירה, כי כל עוד לא בוטל הצו, זה עשוי לשמש את הממונה לשם הפעלת סמכותו בעתיד.
לאחר עיון, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. בענייננו, מה שכבר אירע אינו טעון סעד, ומה שטעון סעד טרם אירע. אשר לצו ההרחקה נושא העתירה – תקופת ההרחקה חלפה, ומדובר במעשה עשוי שאין עוד סעד אופרטיבי אפשרי בצדו. אשר לחשש מפני הסתמכות עתידית – כלשון העותר עצמו, הצו הנתקף "עשוי לשמש את המשיב 1" בעתיד כתנאי להוצאת צו הרחקה בן שלושים ימים. ודוק: עשוי לשמש. השאלה מוקדמת אפוא ואפשר כי לא תתעורר כלל. בהתאם להלכה הנוהגת עמנו לפיה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ נמנע מלהכריע בשאלות משפטיות תיאורטיות (בג"ץ 16743-11-25 בן עמי נ' מדינת ישראל (7.12.2025)). ככל שיוצא בעתיד צו נוסף הנסמך על הצו נושא העתירה, פתוחה לפני העותר הדרך להעלות טענותיו אלה במקום ובזמן המתאימים.
למעלה מן הצורך יצוין, כי עוצמת הפגם הנטען אינה כפי שהיא מוצגת בעתירה. תקנה 4א(ג) מתנה את הוראת ההרחקה בת שלושים הימים בכך שההפרה הנוספת אירעה בתוך 180 ימים מיום מסירת הוראת הרחקה קודמת. בהתאם למצוין בעתירה, הוצא לעותר צו ההרחקה השני ביום 26.1.2026, וההפרות המיוחסות לו אירעו בימים 5.6.2026 ו-30.6.2026, היינו בתוך פרק הזמן של 180 ימים. מכאן עולה לכאורה שהקושי אינו היעדרה של תשתית המקימה את הסמכות, אלא שהצו הפנה לצו ישן חלף הצו האחרון שניתן בעניינו של העותר. דומה כי גם העותר מודע לכך, בציינו כי "הצו מיום 13.07.2026 אינו מזכיר את הצו מיום 26.01.2026 ולו ברמז, ואינו נסמך עליו". לפיכך, ומבלי לנטוע מסמרות, הפגם לכאורה עניינו בהנמקה ובתיעוד, ולא בהיעדר סמכות.
סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ו (31 אוגוסט 2026).
דוד מינץ
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
חאלד כבוב
שופט