רע"א 3456-03-26 — אליאס מטאנס נ. אפלידנט בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 3456-03-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המבקש: אליאס מטאנס נגד המשיבות: 1. אפלידנט בע"מ 2. פיימנט טכנולוגיות פיננסיות בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) מיום 23.2.2026 בע"א 25694-02-26 בשם המבקש: עו"ד סוהיר זידאן בשם המשיבה 1: עו"ד אלי נקר בשם המשיבה 2: עו"ד אביאל פלינט; עו"ד סימון אליאב פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: תובע מגיש תובענה נגד שני נתבעים. עם הנתבע האחד הוא קשור בהסכם הכולל תניית שיפוט ייחודית המפנה את ההתדיינות למחוז אחד; ואילו כלפי הנתבע השני מוקנית הסמכות המקומית לבית משפט במחוז אחר מכוח כללי הזיקה הרגילים. לאיזה בית משפט תוגש התובענה? זו השאלה המתעוררת בענייננו. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) מיום 23.2.2026 ברע"א 25694-02-26, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' קלמפרר-מרצקי) מיום 2.2.2026 בת"א 31690-06-25. בהחלטה האחרונה הורה בית המשפט על העברת מקום הדיון לבית משפט השלום במחוז תל אביב-יפו, בשל תניית שיפוט ייחודית הכלולה בהסכם שבין המבקש לבין אחת הנתבעות. בטרם יפורט הרקע העובדתי והחלטותיהן של הערכאות מטה, ועל מנת להבהיר את השאלה שעל הפרק – תוצג תחילה התפתחותה של המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית. כפי שיובהר, השאלה המתעוררת בענייננו קיבלה מענה בהלכה שהתקבלה עת עמדו בתוקפן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות); אלא שעם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות או התקנות) – השתנה ההסדר החוקי שעמד ביסודה של הלכה זו. בהתאם, עלינו לבחון האם טעמי ההלכה עודם עומדים על כנם; וככל שלא, מהו הדין כיום. ההסדר בתקנות הישנות 1. נושא הסמכות המקומית הוסדר בתקנות הישנות במסגרת תקנות 3 עד 7. לענייננו רלוונטיות תקנות 3 ו-5, אשר קבעו כדלהלן: תובענה שאינה במקרקעין 3. (א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) מקום יצירת ההתחייבות; (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4) מקום המסירה של הנכס; (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. [...] (ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים. [...] הסכם שיפוט 5. היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4. 2. תקנה 3 לתקנות הישנות קבעה, אם כן, היכן יש להגיש במקרה הרגיל תובענה שאינה במקרקעין (לתובענה במקרקעין יוחדה תקנה 4). תקנת משנה 3(א) קבעה שורה של זיקות אשר בהתקיימותן מקימות סמכות מקומית לבית המשפט שבאזור שיפוטו מתקיימת אותה הזיקה. תקנת משנה 3(ב) הוסיפה וקבעה כי במקרה של תביעה רבת נתבעים, ניתן להגיש את התביעה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד מהם (להלן: כלל ריבוי הנתבעים). 3. תקנה 5 לתקנות הישנות, היא תקנה עצמאית ונפרדת – עובדה שחשיבותה תובהר בהמשך – עסקה בתניית שיפוט המעוגנת בהסכם: היא קבעה, כי אם הצדדים הסכימו מראש על מקום שיפוט ייחודי, התובענה תוגש לבית המשפט שעליו הם הסכימו (להלן: כלל הסכם השיפוט). הסכמתם האמורה, כפי שעולה מן התקנה, תגבר על כללי הסמכות המקומית הרגילים – אלה הקבועים בתקנה 3, כמו גם אלה הקבועים בתקנה 4. הלכת עמידר 4. בתקופת חלותן של התקנות הישנות התעוררה השאלה, בדומה לענייננו, מהו הדין במקרה שבו מוגשת תובענה רבת נתבעים נגד נתבע הקשור בתניית שיפוט ייחודית המפנה למקום אחד, ונגד נתבע שאינו קשור בתנייה אשר כלפיו קמה סמכות מקומית במקום אחר. באותו מקרה – רע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' חי, פ"ד מו(3) 777 (1992) (להלן: עניין עמידר) – מדובר היה בתובענה כספית שהוגשה נגד חברת עמידר ונגד שלושה מנהלים בה. התובע התקשר עם עמידר בהסכם שהקנה סמכות שיפוט ייחודית לבית משפט בתל אביב, אך הגיש את תביעתו לבית משפט בירושלים, אשר היה מוסמך לדון בעניינם של המנהלים מכוח תקנה 3(א) לתקנות הישנות. הנתבעים עתרו להעברת הדיון מחוסר סמכות מקומית לבית המשפט במחוז תל אביב-יפו, אך בקשתם נדחתה. על כך הגישה עמידר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – שהתקבלה. 5. השופט ש' לוין קבע, בפסק דין שניתן בדן יחיד, כי "[]בהתנגשות אפשרית בין תקנה 3(ב) [כלל ריבוי הנתבעים] ותקנה 5 [כלל הסכם השיפוט], עדיפות הוראות תקנה 5; הטעמים לכך נובעים הן מפרשנות מילולית של הטקסט והן מטעמים עקרוניים". אשר לפרשנות מילולית של הטקסט – נקבע כי לשונה ומיקומה של תקנה 3(ב), מלמדים שכאשר זו מתירה להגיש תובענה רבת נתבעים "לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים", כוונתה היא "אך לחלופות הסמכות המקומית המנויות בתקנה 3(א), ולא לתקנות אחרות הקובעות את הסמכות המקומית" (שם, בעמ' 780); כלומר, לא לתקנה 5. יתר על כן צוין כי "הסיפא של תקנה 5 מפנה לתקנה 3, אך תקנה 3 אינה מפנה לתקנה 5" (שם) – לאמור: בעוד שתקנה 5 קובעת שתניית שיפוט ייחודית גוברת על תקנה 3, בה נקבע כלל ריבוי הנתבעים; כלל ריבוי הנתבעים מצדו אינו מפנה לתקנה 5. אשר לטעמים עקרוניים – נקבע "שכללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות, ובגדרם מוכן בית המשפט, בדרך כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי דין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית" (שם). מטעם זה שבכיבוד הסכמות הצדדים, נבעה המסקנה כי תובע שהסכים על מקום שיפוט ייחודי אינו רשאי לתבוע את הנתבע הקשור בתנייה בבית משפט אחר. מנגד, נקבע כי מכיוון "שמדובר בהסכם הקושר את הצדדים לו, []אין כל טעם או היגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם, בחינת: res inter alios acta" (דבר שנעשה בין אחרים) (שם). כלומר, אין לצרף נתבע זר להסכם שיפוט לתביעה המוגשת נגד נתבע הקשור בהסכם השיפוט, ככל שלא ניתן לתבוע אותו בבית משפט זה לפי כללי הזיקה הרגילים. התוצאה המעשית היא, פיצול הדיון בין שני בתי משפט שונים – באותו מקרה, התביעה נגד עמידר הועברה לתל אביב, בעוד התביעה נגד המנהלים נותרה להתברר בירושלים. בית המשפט בעניין עמידר היה ער לחיסרון שבפיצול ההתדיינות, אך ראה בו תוצאה בלתי נמנעת. הפתרון שהציע לסבך הדיוני היה פנייה לנשיא בית המשפט העליון מכוח תקנה 7 לתקנות הישנות, בבקשה שיקבע בית משפט אחד שידון בשתי התביעות. 6. הלכת עמידר קבעה אפוא כי תניית שיפוט ייחודית גוברת על כלל ריבוי הנתבעים. לפיכך, במקרים מן הסוג שבענייננו, לא ניתן להגיש תביעה נגד שני הנתבעים לבית משפט אחד ותוצאת הדברים היא פיצול הדיון. התביעה נגד הנתבע הקשור בתניית שיפוט ייחודית – תוגש לבית המשפט עליו הוסכם; ואילו התביעה נגד הנתבע שאינו קשור בתנייה – תוגש לבית המשפט שעליו מורים כללי הזיקה הרגילים. מאז ניתנה הלכה זו לפני למעלה משלושה עשורים, היא הדין הנוהג (ראו למשל: רע"א 940/13 הקסטודיה דה טרה סנטה נ' בן חמו (5.6.2013)). אלא שעם כניסתן לתוקף של התקנות החדשות נפל דבר, משאלה שינו מן ההסדר החוקי שעמד ביסוד ההלכה. ההסדר בתקנות החדשות 7. התקנות החדשות מסדירות את נושא הסמכות המקומית בתקנות 8-7. לענייננו רלוונטית תקנה 7, שזו לשונה: מקום שיפוט 7. (א) תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים ואם היתה התובענה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו הם מצויים; אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שעליו הוסכם. [...] (ג) בית המשפט המוסמך לדון בתביעה הכוללת כמה נתבעים הוא בית משפט המוסמך לדון נגד אחד מהם לפי תקנות משנה (א) או (ב). תקנה 7 לתקנות החדשות איחדה אפוא את ההסדרים שנקבעו בתקנות 5-3 לתקנות הישנות, לכדי תקנה אחת. תקנת משנה 7(א) קובעת ברישא את כללי הזיקה הרגילים: תובענה תוגש במחוז שבו מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, או במחוז שבו אירע המעשה או המחדל שבשלו תובעים; ובתביעה שעניינה מקרקעין – במחוז שבו הם מצויים (להלן: כללי הזיקה הרגילים). כאשר ישנם כמה מחוזות העונים על כך, התובע בוחר ביניהם (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 76 (2025) (להלן: רוזן-צבי); כלל זה היה תקף גם במשטר התקנות הישנות: רע"א 425/20 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' והבה, פסקה 5 (30.1.2020)). הסיפא של תקנת משנה 7(א), קובעת את כלל הסכם השיפוט – שלפיו הסכימו הצדדים על מקום שיפוט, תוגש התובענה למקום המוסכם. בתקנת משנה 7(ג) נקבע כלל ריבוי הנתבעים, שלפיו בתביעה רבת נתבעים, ניתן להגיש את התביעה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד מהם "לפי תקנות משנה (א) או (ב)". תקנת משנה 7(ב), שעניינה תביעות בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט – אינה נוגעת לענייננו. 8. האם יש בשינוי האמור בתקנות החדשות כדי לשנות מהלכת עמידר? שאלה זו היא המתעוררת במקרה שלפנינו, אשר עובדותיו יוצגו להלן. העובדות הצריכות לעניין 9. בתמצית, בין המבקש, המנהל מרפאת שיניים בחיפה, לבין המשיבה 1 (להלן: אפלידנט) התקיימו מגעים לרכישת סורק דנטלי עבור מרפאתו. במסגרת זו העבירה אפלידנט למבקש טיוטת הסכם, שלפיה תעניק לו סורק דנטלי כנגד התחייבותו להזמין ממנה עבודות ולשלם עבורן תשלומים חודשיים, שימומנו באמצעות הלוואה שתועמד לו על-ידי המשיבה 2 (להלן: פיימנט). עוד נקבע בטיוטת ההסכם כי למבקש תעמוד תקופת ניסיון במהלכה יהיה רשאי להשיב את המכשיר, וכן נכללה בה תניית שיפוט ייחודית שלפיה כל סכסוך בין המבקש לבין אפלידנט יתברר בבית המשפט המוסמך במחוז תל אביב. הגם שהמבקש לא חתם על טיוטת ההסכם, המכשיר סופק למרפאתו. המבקש חתם עם פיימנט על הסכם הלוואה, והאחרונה העבירה את כספי ההלוואה לאפלידנט. בחלוף פרק זמן, משהגיע למסקנה כי אין לו עניין בעסקה, השיב המבקש את המכשיר לאפלידנט וביקש לבטל את העסקה, אולם נענה כי תקופת הניסיון חלפה. בהמשך נודע לו כי פיימנט מוסיפה לגבות תשלומים מחשבונו מכוח הסכם ההלוואה. 10. על רקע זה, הגיש המבקש לבית משפט השלום בחיפה תביעה כנגד שתי המשיבות, בגדרה עתר להורות על ביטול הסכם ההלוואה עם פיימנט, וכן עתר לפסק דין הצהרתי לפיו לא השתכללה כל עסקה בינו לבין אפלידנט. בכתב התביעה צוין כי לבית המשפט בחיפה הסמכות המקומית לדון בתביעה, לפי החלופה בתקנה 7(א) שעניינה "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". בכתב ההגנה שהוגש מטעמה העלתה אפלידנט, בין היתר, טענת חוסר סמכות מקומית בהתבסס על תניית השיפוט הייחודית. פיימנט, לעומת זאת, לא כפרה בסמכותו המקומית של בית משפט השלום בחיפה. 11. בהחלטתו מיום 2.2.2026 קיבל בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' קלמפרר-מרצקי) את טענת חוסר הסמכות המקומית, והורה על העברת מקום הדיון בתביעה כולה לבית משפט השלום במחוז תל אביב-יפו. זאת, תוך שקבע כי "מושכלות יסוד הן כי מקום בו קיימת תניית שיפוט ייחודית מוסכמת עם אחד מהנתבעים, או אז תניית שיפוט זו גורעת מסמכותו של כל בית משפט אחר לדון בסכסוך [...] ולבית המשפט המוסמך על פי תניית השיפוט הייחודית, סמכות שיפוט מקומית גם בעניינם של יתר הנתבעים". 12. המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בה העלה שתי טענות מרכזיות. האחת – כי ההסכם בינו לבין אפלידנט כלל לא נחתם וממילא לא השתכלל, ועל כן תניית השיפוט הכלולה בו אינה מחייבת. השנייה – כי משעה שבית משפט השלום בחיפה מוסמך לדון בתביעה נגד פיימנט, מוסמך הוא לדון אף בתביעה נגד אפלידנט, מכוח כלל ריבוי הנתבעים שבתקנה 7(ג) לתקנות. החלטת בית המשפט המחוזי 13. בהחלטתו מיום 23.2.2026 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור בהחלטה מפורטת ומנומקת. בית המשפט המחוזי קבע תחילה, כי אין להכריע בשאלת תוקפו של ההסכם בין המבקש לאפלידנט בגדרי ההכרעה בסוגיית הסמכות המקומית. עם זאת נקבע, כי התנהלות הצדדים, ובכללה החתימה על הסכם ההלוואה וקבלת הסורק והשימוש בו, מלמדת "על שאל[ה] אמיתית באשר לטיב היחסים בין המבקש למשיבה 1, המצדיקה את החלת תניית השיפוט"; וזאת בשונה ממקרה "שבו ברור כי אין כל זיקה חוזית או אחרת בין הצדדים". 14. משנקבע כי תניית השיפוט חלה, חילק בית המשפט המחוזי את השאלה שלפניו לשתי שאלות נפרדות. האחת, בהינתן ריבוי הנתבעים, האם רשאי היה המבקש להגיש את תביעתו נגד אפלידנט בחיפה חרף תניית השיפוט הייחודית. והשנייה, ככל שתניית השיפוט גוברת באופן שיש להעביר את התביעה נגד אפלידנט לבית משפט בתל אביב, האם יש להעביר עמה גם את התביעה נגד פיימנט, שאינה צד לתניית השיפוט. 15. על השאלה הראשונה השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, תוך שהוא נסמך על הלכת עמידר, שלפיה כלל הסכם השיפוט גובר על כלל ריבוי הנתבעים. בית המשפט המחוזי היה ער לשינוי בנוסח התקנות, אולם סבר כי הטעם המהותי שביסוד הלכת עמידר, שעניינו כיבוד הסכמות הצדדים – בעינו עומד. אף לפי התקנות החדשות, כך הוסיף וקבע, כלל הסכם שיפוט גובר על כללי הזיקה הרגילים, ומשכך במקרה בו קיימת תניית שיפוט בלעדית, מוקנית "סמכות ייחודית ובלעדית לבית המשפט המצוין בתנייה", הוא בית המשפט במחוז תל אביב-יפו. 16. אשר לשאלה האם יש להעביר עמה גם את התביעה נגד פיימנט, שאינה צד לתניית השיפוט, השיב בית המשפט המחוזי בחיוב. בית המשפט המחוזי קבע כי אף שמסקנה זו עומדת בניגוד לדין הקודם, היא מתבקשת מן השינוי בסדרן של התקנות החדשות, ובפרט מן העובדה ש"תקנה 7(ג) היא הוראה שחלה על פי מיקומה, על שני סעיפי המשנה של תקנה 7". לכך צירף בית המשפט אף טעמי יעילות – מניעת פיצול הדיון, חיסכון משאבים והימנעות מהכרעות סותרות. לבסוף, נקבע כי נוסחו הנוכחי של כלל ריבוי הנתבעים הקובע כי "בית המשפט המוסמך [...] הוא", בניגוד ללשון שננקטה בעבר לפיה "יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט..." – מחייב למעשה את העברת התביעה נגד פיימנט, מקום בו הועברה התביעה נגד אפלידנט. בקשת רשות הערעור 17. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, בגדרה טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בנוגע לדיני הסמכות המקומית בתביעה רבת נתבעים. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו את תקנה 7(ג) לתקנות עת קבע כי יש להעביר את התביעה נגד הנתבע הנוסף שאינו צד לתניית שיפוט, לבית המשפט שעליו הוסכם עם הנתבע הקשור בתנייה. כן מוסיף המבקש וטוען כי ההסכם בינו לבין אפלידנט לא השתכלל, ועל כן אין לאכוף עליו את תניית השיפוט הכלולה בו. על יסוד האמור, עותר המבקש להורות כי הדיון בתביעה כולה יתקיים בבית משפט השלום בחיפה; ולחלופין, ליתן לו זכות בחירה לפצל את תביעתו, כך שתביעתו נגד אפלידנט תתברר במחוז תל אביב, ותביעתו נגד פיימנט תיוותר בחיפה. בתגובתה לבקשת רשות הערעור, ציינה אפלידנט כי היא מוכנה ליתן הסכמתה להשבת הדיון לבית המשפט בחיפה; בעוד פיימנט מסרה כי היא מותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. דיון והכרעה 18. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובות לה ובתיק בית המשפט, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, זאת בהתייחס לשאלה האם ובאיזה אופן חל כלל ריבוי הנתבעים הקבוע בתקנה 7(ג), מקום שקיים הסכם שיפוט ייחודי עם אחד הנתבעים. כפי שיבואר להלן, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור – באופן שתביעתו של המבקש נגד שתי המשיבות תתברר בבית משפט השלום בחיפה. אקדים ואעיר כי המשיבות לא התנגדו להשבת הדיון לבית משפט השלום בחיפה. ואולם, משהועבר הדיון על יסוד החלטה שיפוטית, אין די בהסכמת בעלי הדין כשלעצמה כדי להשיבו למקום בו הוגש (השוו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 821 (21.2.2001); רע"א 7810/08 עדיקה נ' עדיקה, פסקה 6 (2.11.2008)). לצד זאת, ובכך העיקר: משמצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), ראיתי טעם להידרש לה. 19. כאמור, ענייננו במקרים בהם תובע מעוניין להגיש תביעה מאוחדת נגד שני נתבעים, כאשר לגבי אחד מהם, ישנה הסכמה הקובעת מקום שיפוט ייחודי (להלן בהתאמה, לשם הנוחות: הנתבע הקשור בתנייה ו-בית המשפט המוסכם); ואילו לגבי הנתבע האחר, שאינו צד לתנייה, כללי הזיקה הרגילים מפנים למקום שיפוט אחר (להלן: הנתבע הנוסף). השאלה היא, לאן יש להגיש תביעה מסוג זה. כזכור, הלכת עמידר קבעה כי במקרים אלה נדרש לפצל בין התביעה נגד הנתבע הקשור בתנייה, שתוגש לבית המשפט המוסכם; ובין התביעה נגד הנתבע הנוסף, שתוגש לבית המשפט האחר. 20. עיון בפסיקת הערכאות הדיוניות, מעלה כי לאחר כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, תביעות מעין אלה ככלל אינן מפוצלות. עם זאת, ניתן למצוא שתי דרכי פעולה שונות: יש מי שמפנה את התביעה נגד שני הנתבעים לבית המשפט המוסכם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בענייננו (ראו למשל: ת"א (שלום פ"ת) 36132-04-24 מגמה (א.ב.י) בע"מ נ' ר.פ.י.ג נכסים והשקעות בע"מ (25.6.2025); תאד"מ (שלום ת"א) 39424-09-23 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' מ.נ.מ דלתות 21 בע"מ (16.2.2024)); ומנגד, יש הסבורים כי אפשר שהתביעה המאוחדת תידון בבית המשפט שלו סמכות מקומית מכוח זיקותיו של הנתבע הנוסף (ת"א (שלום נצרת) 19656-07-24 חב' ישא ברכה אדר א.י 2023 בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פסקה 14 (9.7.2024)). 21. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לעמדתי, בעקבות השינוי שחל בתקנות החדשות, הלכת עמידר אינה עומדת עוד בתוקפה – כך שלא נדרש לפצל בין התביעות וניתן לדון בהן במאוחד. בנוסף לכך, התקנות החדשות אינן מבכרות הפניית התביעה המאוחדת לבית המשפט המוסכם דווקא, או לבית המשפט לו הסמכות בעניינו של הנתבע הנוסף – והבחירה במקום השיפוט עומדת, כמו במקרה הרגיל, לתובע. אפתח אפוא בהתייחסות לשינוי במבנה ובלשון התקנות החדשות; ואז אעבור ל"טעם העקרוני" עליו נסמכה ההלכה. התקנות החדשות – הטעם הפרשני-מילולי 22. כאמור הלכת עמידר התבססה על שני טעמים – טעם פרשני-מילולי, וטעם עקרוני. עם כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, נשמטו אדניו של הטעם הראשון. ההפרדה בתקנות הישנות עליה נסמכה ההלכה, בין כלל ריבוי הנתבעים שעוגן בתקנה 3(ב), ובין כלל הסכם השיפוט שעוגן בתקנה 5 – בוטלה; עת התקנות החדשות איחדו את שני הכללים לתקנה אחת, היא תקנה 7. כלל הסכם השיפוט אינו עוד הוראה עצמאית ונפרדת כפי שהיה בעבר, אלא הוא מהווה חלק מתקנה 7(א), לצד כללי הזיקה הרגילים, שעל כלל הוראותיה חולשת תקנה 7(ג), היא כלל ריבוי הנתבעים. הדבר נלמד לא רק מן המבנה של התקנות החדשות אלא גם מלשונן, שעה שההפניה שנקבע בעניין עמידר שחסרה בתקנות הישנות, מכלל ריבוי הנתבעים אל כלל הסכם השיפוט – קיימת עתה בלשון מפורשת. כך, תקנה 7(ג) קובעת כי תביעה רבת נתבעים תוגש לבית המשפט אשר מוסמך כלפי אחד מהם לפי "תקנות משנה (א) או (ב)"; כאשר תקנת משנה 7(א), מתייחסת גם להסכם שיפוט. מן האמור יוצא: כי כלל הסכם השיפוט אינו מוחרג עוד מכלל ריבוי הנתבעים – אלא כפוף לו, בדומה לכללי הזיקה הרגילים. 23. ואכן, בית המשפט המחוזי הכיר בכך שהטעם הפרשני-מילולי של ההלכה אינו קיים עוד. בדומה, המלומד יששכר רוזן-צבי ציין בספרו כי: "מבחינת הטעם המילולי-פורמלי המצב השתנה מכיוון שכיום הכללים ביחס לסמכות השיפוט המקומית, הן כאשר קיים הסכם שיפוט בין הצדדים והן בהיעדרו, מצויים שניהם בתקנה 7(א) ולכן אין בעיה לקבוע כי תקנה 7(ג) חלה על שני המצבים גם יחד" (רוזן-צבי, בעמ' 107-106). אלא שבית המשפט המחוזי סבר, כפי שציין גם רוזן-צבי בספרו (שם, בעמ' 107), כי הטעם העקרוני עליו נסמכה ההלכה – בעינו עומד (מעניין לציין, כי טעם זה הוביל אותם למסקנות הפוכות: בית המשפט המחוזי סבר שיש לקיים את ההתדיינות בבית המשפט המוסכם על-פי תניית השיפוט; בעוד רוזן-צבי סבור כי יש לקיים את ההתדיינות בבית המשפט המוסמך בעניינו של הנתבע הנוסף, אלא אם כן קיים קשר משפטי בין שני הנתבעים (שם)). לבחינת הטעם העקרוני אפנה עתה. התקנות החדשות – הטעם העקרוני 24. כזכור, יסודו של הטעם העקרוני בעניין עמידר הוא כפול. מצד אחד – כיבוד ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, באופן המחייב להגיש את התביעה נגד הנתבע הקשור בתנייה לבית המשפט שעליו הסכימו. ומצד שני – הכרה בכך שהסכם שיפוט עם נתבע אחד אינו יכול לשמש מקור ליצירת סמכות כלפי נתבע זר להסכם, אשר כללי הזיקה הרגילים בעניינו מסמיכים בית משפט אחר. כפי שיבואר, לעמדתי שני היבטיו האמורים של הטעם העקרוני, אינם עומדים בעינם לאחר השינוי שחוללו התקנות החדשות. אתייחס להלן לכל אחד מהיבטים אלה. 25. תחילה, לנתבע הנוסף שאינו צד לתניית שיפוט. כפי שתואר, בעניין עמידר נקבע כי משעה שבין התובע לבין אחד הנתבעים קיים "[]הסכם הקושר את הצדדים לו, []אין כל טעם או היגיון להטיל בעטיו חיובי סמכות על מי שזר להסכם, בחינת: res inter alios acta" (שם, בעמ' 780). כלומר, הנחת המוצא עליה התבססה ההלכה בהקשר זה, היא כי על הנתבע הנוסף שאינו צד להסכם שיפוט, הנתבע בבית משפט עליו הוסכם עם נתבע אחר – מוטלים חיובי סמכות מכוח הסכם שלא היה צד לו. לפי הנחה זו, חיוב הסמכות שמוביל את ההליך אל בית המשפט המוסכם – מקורו בהסכם בין שניים אחרים, הא ותו לא. אלא שהנחה זו אינה נכונה עוד עם כניסתן לתוקף של התקנות החדשות. בדין החדש, מקורו של חיוב הסמכות כלפי הנתבע הנוסף אינו ההסכם, אלא כלל ריבוי הנתבעים המעוגן בתקנה 7(ג), החל על כלל חלקיה של תקנה 7(א). מעצם טבעו, כלל זה כופה על נתבע אחד סמכות שיפוט מקומית לפי זיקתו של נתבע אחר. מנקודת מבטו של הנתבע שאינו צד לתנייה, אין הבדל בין זיקה כזו שנרכשת מכוח הסכמת שותפו לדין; לבין זיקה הנרכשת, למשל, מכוח מקום עסקו של אותו שותף. בשני המקרים, מקור הסמכות הוא כלל ריבוי הנתבעים – לא מקור אחר. אמור מעתה: אין עסקינן בנתבע נוסף שמחויב מכוח הסכם לא לו, אלא באחד מתוך מספר נתבעים, המחויב מכוח כלל ריבוי הנתבעים שנקבע בדין. 26. מורכבות רבה יותר עולה לכאורה בכיוון ההפוך, בעניינו של הנתבע הקשור בתניית שיפוט ייחודית. ההסתייגות מהגשת תביעה נגד נתבע זה בבית משפט אחר מזה שהוסכם עליו, נטועה ברצון לכבד הסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. אכן, לרצון זה יש משקל – אך אין בכוחו להתגבר על הוראות התקנות המפורשות. יש לזכור כי התוקף המשפטי שניתן להסכמת הצדדים בעניין מקום השיפוט, מקורו בתקנות עצמן – בסיפא לתקנה 7(א). אין מדובר במקור "חיצוני" לתקנות, שאותו יש לכבד מטעמים עקרוניים של כיבוד הסכמות חוזיות. משכך, הסכמה על מקום שיפוט מחייבת אך בהיקף שהתקנות קבעו לה. כאשר התקנות מאפשרות לתבוע את הנתבע הקשור בתנייה בבית משפט אחר מזה שהוסכם עליו – מחוקק המשנה מסייג בכך את הבכורה שהוא עצמו העניק לתניית השיפוט; ואין מדובר בהתערבות במישור היחסים החוזיים שבין צדדים פרטיים. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. 27. ואכן, בעוד שהדין הישן הקנה תוקף מלא להסכמת הצדדים באופן הגובר על כללי הסמכות המקומית הרגילים, הדין החדש נותן לכך תוקף חלקי, רק כאשר מדובר בתביעה המוגשת נגד הצדדים להסכם. כך, בסיפא תקנה 7(א) נקבע כי הסכמה על מקום שיפוט "גוברת" על כללי הזיקה הרגילים שברישא לתקנה זו, בתביעה המוגשת בין הצדדים לאותו הסכם. תביעה כזו, תוגש בהכרח לבית משפט שהוסכם עליו; גם אם, למשל, התובע מעוניין להגישה לבית משפט אחר במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. אלא שבכורה זו של כלל הסכם השיפוט היא "פנימית" לתקנת משנה 7(א), ואינה מקרינה על תקנות אחרות "חיצוניות" לה. למעשה, כך קבע לאחרונה ממש בית משפט זה ברע"א 42010-03-25 מיר נ' א.ש. מיטב פיננסים בע"מ, פסקה 23 (30.7.2026) (להלן: עניין מיר), בהתייחס להתנגשות שבין כלל הסכם השיפוט ובין תקנת משנה 7(ב), העוסקת בתביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט. באותו עניין נדונה השאלה, לאן יש להגיש תביעה נגד נתבע הקשור בתניית שיפוט ייחודית, שעה שלפי תקנה 7(ב) יש להגישה לבית משפט אחר מזה שהוסכם עליו. לעניין זה נפסק, כי "ההוראה באשר להסכם מקום שיפוט בין בעלי הדין [...] הינה דין ספציפי רק ביחס לתקנה 7(א) רישא אותה היא באה לסייג", וכי אילו ביקש מחוקק המשנה להעניק לה תחולה רחבה יותר, "חזקה עליו כי היה מעגן את הכלל בדבר הסכם מקום שיפוט בין הצדדים בתקנת-משנה נפרדת" (עניין מיר, בפסקה 23). הדברים נאמרו אמנם ביחס לתקנה 7(ב), אך הם יפים גם ביחס לתקנה 7(ג) שבמוקד ענייננו. לו ביקש מחוקק המשנה שכלל הסכם השיפוט יגבר לא רק על כללי הזיקה הרגילים אלא גם על כלל ריבוי הנתבעים, היה מעגנו בתקנה נפרדת כפי שהיה בדין הקודם או שהיה אומר זאת במפורש. מחוקק המשנה לא עשה כן, ומכאן – שידו של כלל ריבוי הנתבעים על העליונה. 28. הדברים עולים אף מלשונן של התקנות. בהתאם לנוסחה של תקנה 7(א), הבכורה הניתנת להסכם השיפוט על פני כללי הזיקה הרגילים חלה "אם קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט". הנתבע הזר לתניה – אף הוא בעל דין בתביעה רבת נתבעים – אינו צד לאותו הסכם; ועל כן, כמתחייב מלשון התקנה, אין הוא כפוף להיררכיה המעמידה את ההיבט ההסכמי "מעל" כללי הסמכות האחרים. כפי שצוין קודם לכן, כך גם עולה מלשונה של תקנה 7(ג), הקובעת כי בית המשפט המוסמך לדון בתביעה רבת נתבעים "הוא בית משפט המוסמך לדון נגד אחד מהם לפי תקנות משנה (א) או (ב)". התקנה מפנה אל תקנת משנה 7(א) כאחת – הן לזיקות הרגילות שברישא התקנה, והן להסכם השיפוט בסיפא לה; מבלי להבחין ביניהם. מכאן, שאין כל מניעה להגיש תביעה מן הסוג הנדון גם לבית המשפט האחר, המוסמך לדון נגד אחד הנתבעים לפי רישת תקנה 7(א); כפי שאין כל מניעה להגישה לבית המשפט המוסכם, המוסמך לפי סיפת תקנה 7(א). 29. מסקנה אחרת, ולפיה אין אפשרות להגיש תביעה רבת נתבעים נגד נתבע הקשור בתניית שיפוט אלא במקום שעליו הוסכם עמו – אף עשויה לעורר קושי במקרה, גם אם לא נפוץ במיוחד, של מספר נתבעים עם תניות שיפוט סותרות. במקרה כזה של תניות המפנות למקומות שונים, מסקנה זו תחייב לפצל את הדיון; ואכן, בעניין שהתעורר בפסיקה בו עמדו זו מול זו שתי תניות בהסכמים שונים, האחת מפנה לירושלים והאחרת למחוז מרכז, נקבע כי "אין מנוס מפיצול התביעה" (ת"א (מחוזי מרכז) 41900-12-21 בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' אורות יש"ע (מ.ע.) בע"מ, פסקה 34 (6.7.2022)). מובן כי תוצאה זו אינה רצויה. לעומת זאת, לפי הפרשנות המוצעת, כל אחד מבתי המשפט שעליהם הוסכם מוסמך לדון בתביעה כולה, כך שאין הכרח בפיצול הדיון. 30. בהקשר זה יש לציין – והדברים תומכים באופן כללי בשינוי הלכת עמידר – כי הרצון להימנע מפיצול הדיון, מתיישב היטב גם עם תכליתן של התקנות החדשות. הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי נועדה לייעל את ההליך האזרחי ולמנוע התדיינויות מיותרות. דברי ההסבר מציינים במפורש בהתייחס לסמכות המקומית, את הצורך "בייעול ופישוט הכללים של סמכות מקומית, במטרה לייתר התדיינויות מיותרות בין הצדדים בשאלת יישום הכללים כאמור" (דברי הסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בעמ' 8). תכלית זו באה לידי ביטוי גם בתקנה 5 לתקנות החדשות, המורה לבית המשפט להתחשב באינטרס הציבורי, ומונה בו "חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות". אף בספרות תואר כלל ריבוי הנתבעים ככזה שנועד "למנוע מצבים שבהם לא ניתן יהיה לצרף נתבעים לכתב תביעה אחד – וכך להשיג את מטרות הצירוף, הכוללות יעילות ומניעת הכרעות סותרות – רק בשל היעדרו של פורום שיפוט המוסמך מבחינה מקומית לדון בעניינם של כלל הנתבעים" (רוזן-צבי, בעמ' 106-105). ההסדר הישן, שכפה פיצול ההתדיינות, ולחלופין הגשת הליך נוסף לאיחוד ההתדיינות, פגע בכל אחת מהמטרות הללו. השינוי במבנה ובלשון התקנות, הוא הדרך שבה הגשים מחוקק המשנה את תכליתו. הבחירה לאיזה בית משפט תוגש התביעה – בידי התובע 31. אם כן, מקום בו הן הטעם הפרשני-מילולי הן הטעם העקרוני אינם עומדים עוד בעינם – הלכת עמידר אינה חלה עוד. משמעות הדברים היא, שאין צורך לפצל תביעה רבת נתבעים מן הסוג הנדון באופן שנקבע בהלכה. מן הנימוקים שהובאו, מובן גם שאין כל סיבה להגיש תביעה כזו דווקא לבית המשפט עליו הוסכם עם אחד הנתבעים, או דווקא לבית המשפט המוסמך בעניינו של הנתבע הנוסף. משעה שכך, הבחירה להיכן להגיש את התביעה – נתונה לתובע; זאת, בדיוק כפי שהייתה נתונה בידיו במקרה "רגיל" של תביעה רבת נתבעים אשר ניתן להגישה ליותר ממקום אחד בהתאם לכללי הזיקה הרגילים. תוצאה זו מתחייבת מהעמדתו של כלל הסכם השיפוט בשורה אחת עם כללי הזיקה הרגילים, במסגרת תקנה 7(א) לתקנות החדשות. 32. לא אכחד: גישה זו, שלפיה תובע רשאי לבחור בכל בית משפט המוסמך לדון בתביעה נגד אחד הנתבעים, מעוררת חשש מפני צירוף תכסיסני. תובע המבקש לחמוק מתניית שיפוט שהסכים לה עלול לצרף לתביעתו נתבע נוסף, שאין לו כלפיו אלא עילה קלושה, אם בכלל, רק משום שזיקתו של אותו נתבע מפנה למחוז הנוח לו. הגם שהחשש ממשי, הוא אינו ייחודי לענייננו. הוא מלווה כל הפעלה של כלל ריבוי הנתבעים: הרוצה לרכוש סמכות במחוז מסוים, די לו שיאתר גורם שמקום עסקו שם ויצרפו לתביעתו. החשש נובע אפוא לא מזיקת סמכות זו או אחרת, אלא מעצם כוחו של תובע לבחור את נתבעיו: "החשש העיקרי הוא מכך שהתובע ינצל את כוחו לקבוע את מסגרת הצדדים לתביעה באופן אסטרטגי" (אלון קלמנט "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי" ספר שלמה לוין 171, 183 (2013) (להלן: קלמנט); רוזן-צבי, בעמ' 106). מחוקק המשנה קבע את הכלל, אף שסיכון זה מובנה בו, משום שתועלת ריכוז הנתבעים עולה על חסרונותיו. המענה לסיכון אינו בשלילת הכלל – אלא בהטלת סייגים על הפעלתו. 33. אם כן, לקביעה ולפיה הבחירה בין מקומות השיפוט בידי התובע, יש לשים סייג: צירוף הנתבע הנוסף צריך להיעשות מטעמים ענייניים ובתום לב, ולא כדי לרכוש סמכות במחוז מסוים (השוו: רוזן-צבי, בעמ' 107). סייג זה אינו נותר בגדר הצהרה בעלמא; ההליך האדברסרי עצמו דואג לאכיפתו, שכן בדרך כלל יימצא בעל דין שיש לו עניין להעלותו: "כל אחת מהתוצאות הללו משפיעה לרעה על הצד שצורף או על חלק מהצדדים הקיימים בהליך ולכן הם יתנגדו לצירוף. בהליך אדברסרי, קיומו של צד בעל אינטרס להתנגד לצירוף מבטיח שהטענות בעד ונגד הצירוף יובאו לפני בית המשפט, שיכול לשקול את הטענות ולהכריע בהן" (קלמנט, בעמ' 183). לא למותר להזכיר כי לצד סייג זה עומדים הכללים הדיוניים הכלליים, ובהם חובת תום הלב וההגינות הדיונית (תקנה 3(ב)), והאיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט (תקנה 4 והסנקציה הקבועה בתקנה 42). מן הכלל אל הפרט 34. סיכומו של עניין: כלל ריבוי הנתבעים שבתקנה 7(ג) חל גם כשהתובע קשור עם אחד הנתבעים בהסכם שיפוט, ואינו נסוג מפניו. הכלל חל על כל זיקות הסמכות שבתקנה 7(א), לרבות סמכות מכוח הסכם השיפוט, והוא מקנה סמכות לדון בתביעה המאוחדת הן לבית המשפט שעליו הוסכם בהסכם השיפוט, הן לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה נגד הנתבע הנוסף שאינו צד להסכם. לפיכך, במקרה כזה עשויים להיות כמה בתי משפט מוסמכים, והבחירה ביניהם נתונה לתובע – בנתון לכך שצירוף הנתבעים נעשה מטעמים ענייניים ובתום לב. 35. בענייננו, אין מחלוקת כי בית משפט השלום בחיפה מוסמך לדון בתביעה נגד פיימנט. צירופה של פיימנט רחוק מלהיות תכסיסני. אין זו נתבעת שצורפה כדי לעקוף את תניית השיפוט, אלא בעלת דין שבירור עניינה שזור בבירור התביעה כולה. לפיכך, מכוח כלל ריבוי הנתבעים מוסמך בית משפט בחיפה לדון גם בתביעה נגד אפלידנט. אשר על כן, הערעור מתקבל והדיון בתביעה יוחזר לבית משפט השלום בחיפה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"ז (25 אוקטובר 2026). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת