בג"ץ 31149-09-26 — פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי - ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 31149-09-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי - ירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופטת רות רונן: העתירה שלפנינו מופנית כנגד מספר החלטות של המשיב 1 (להלן: בית הדין האזורי), במסגרת הליכי משמורת והסדרי ראייה שמתנהלים לפניו; וכן כנגד החלטת המשיב 2 (להלן: בית הדין הגדול), אשר דחה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת, וזאת בשל אי-הפקדת ערובה שנקבעה כתנאי לבחינת הערעור. כפי שעולה מן העתירה, בין העותרת למשיב 3 מתנהל בבית הדין האזורי הליך שעניינו, בין היתר, במשמורת והסדרי ראייה ביחס לאחד מילדיהם המשותפים – קטין כבן 14, אשר הוצא למסגרת חוץ-ביתית. במסגרת בחינת האפשרות לחידוש הקשר בין הקטין לבין העותרת, משתתפים העותרת והמשיב 3 בהליך טיפולי פרטי, שעלותו מתחלקת ביניהם באופן שווה. אשר לטיפולים שבהם נדרשת השתתפותה של העותרת בלבד, היא נושאת בעלותם במלואה. בשל קושי כלכלי לשאת בעלויות הטיפול, פנתה העותרת לבית הדין האזורי בבקשה לשנות את הסדר התשלומים למטפלת. במקביל, פנה המשיב 3 לבית הדין בבקשה כי יורה לעותרת לשאת בתשלום חלקה בטיפול. ביום 22.6.2026 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, בגדרה נקבע כי אין מקום לשנות את חלוקת התשלומים למטפלת וכי על העותרת להסדיר את תשלומיה לאלתר. בית הדין האזורי ציין בהחלטתו כי נדרש לסוגיה זו רק משום שהמשיב 3 הגיש בקשה בעניין. זאת, שכן בקשתה של העותרת לקתה בפגם דיוני, נוכח החלטות קודמות של בית הדין האזורי מימים 5.5.2026 ו-11.5.2026, בהן נקבע כי מאותו מועד ואילך תחויב העותרת בתשלום אגרה עבור כל בקשה שתוגש מטעמה, וזאת מכוח סמכותו לפי פרט 19(יג) לתוספת הראשונה לתקנות הדיינים (אגרות), תשי"ז-1957 – דבר שלא נעשה בענייננו. על ההחלטה מיום 22.6.2026 הגישה העותרת לבית הדין האזורי מסמך שכותרתו "תגובה", המשתרע על פני למעלה מ-70 עמודים (כולל נספחים), בו הביעה את התנגדותה להחלטה. ביום 28.6.2026 קבע בית הדין האזורי כי לא ברור מה טיבו של כתב בית הדין שהוגש; וכי ככל שמדובר בבקשה חדשה, על העותרת לצמצמה להיקף של חמישה עמודים ולשלם את האגרה הנדרשת, בטרם יידרש לבקשה לגופה. על ההחלטות מימים 22.6.2026 ו-28.6.2026 הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול קבע כי הוא ידון בבקשה כערעור בזכות, בכפוף להפקדת ערובה בסך 15,000 ש"ח בקופת בית הדין. ביום 17.8.2026 נדחתה בקשת העותרת לפטור מהפקדת ערובה; ומשעה שהעותרת הודיעה כי אין בכוונתה להפקיד את הסכום – נדחתה בקשת רשות הערעור גם לגופה. בית הדין הגדול קבע כי לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטות בית הדין האזורי בעניין הסדר התשלומים למטפלת; וכי לנוכח העובדה שבית הדין האזורי לא סגר את דלתו בפני העותרת, אלא הגביל את היקף בקשתה – אין מקום להתערב גם בהחלטה זו. מכאן העתירה שלפנינו – בה התבקשנו להורות על ביטול החלטות בית הדין האזורי מימים 5.5.2026; 11.5.2026; 22.6.2026; ו-28.6.2026; וכן על ביטול החלטת בית הדין הגדול מיום 17.8.2026. עוד התבקשנו להוציא צו ביניים אשר ישהה את תוקפן האופרטיבי של ההחלטות. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה (ועימה גם הבקשה לצו ביניים) להידחות על הסף, וזאת ללא צורך בתגובה. בפתח הדברים יצוין כי העתירה שלפנינו דומה במהותה לעתירה נוספת שהגישה העותרת ונבעה מאותו הליך – בג"ץ 15131-02-26 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ואח' (10.2.2026) (להלן: עניין פלונית)). באותו עניין העלתה העותרת טענות דומות – הן ביחס להחלטות ביניים של בית הדין האזורי והן ביחס להחלטת בית הדין הגדול שמחק בקשת רשות ערעור שהגישה בשל אי-הפקדת ערובה. עתירה זו נדחתה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים (ביחס לטענות כלפי החלטות בית הדין האזורי); והיעדר עילה להתערבות (ביחס לטענות כלפי החלטת בית הדין הגדול). דומה כי כלל ההנמקות לדחיית העתירה שפורטו באותו פסק הדין – יפות, בשינויים המחויבים, אף לעניינה של עתירה זו. כך, וכפי שצוין בעניין פלונית – אין מקום במסגרת עתירה זו להידרש לגופן של החלטת בית הדין האזורי מימים 5.5.2026 ו-11.5.2026. זאת, שעה שהחלטות אלה לא נדונו לגופן בערכאת הערעור המוסמכת – בית הדין הגדול. משכך, דינו של הסעד הקשור בהחלטות אלה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו בהרחבה: עניין פלונית, בפסקאות 5-4). באשר לטענות העותרת ביחס להחלטת בית הדין הגדול מיום 17.8.2026 לדחות את בקשת רשות הערעור בשל אי-תשלום הערובה – החלטה זו ניתנה מכוח סמכותו של בית הדין הגדול לפי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. כמו בעניין פלונית, גם במקרה זה, לא מצאתי כי עניינה של העותרת נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתו של בית הדין הגדול, ואין לי אלא להפנות את העותרת לאמור בפסק הדין הקודם שניתן שבעניינה: "ביחס להחלטות מסוג זה, מסורה לבית הדין הרבני, כמו לכל ערכאה שיפוטית אחרת, הסמכות לקבוע את סדרי הדין בדיון הנערך שלפניו. בכלל זה הוא מוסמך להורות על הפקדת ערובה, בהתאם לשיקול דעתו – תוך שהוא נדרש לעשות כן בסבירות ובהתחשב בזכויותיהם של בעלי הדין )בג"ץ 2727/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (22.4.2021)). במקרה דנן, לא מצאנו כי החלטתו של בית הדין הרבני הגדול חורגת מסמכותו או לוקה בפגם מהותי המצדיק התערבות. בית הדין הרבני הגדול פעל בהתאם לסמכותו– הוא מצא כי יש מקום לדון בבקשת רשות הערעור שהגישה העותרת כבערעור בזכות, אולם התנה את הדיון בו בהפקדת ערובה. סכום הערובה שנקבע אינו חורג במידה קיצונית ממתחם הסבירות, ולא הוצגה תשתית עובדתית מספקת המוכיחה כי חיוב זה פוגע בזכות הגישה לערכאות של העותרת באופן היוצר עיוות דין. לכן, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה גם בהיבט זה" (פסקאות 7-6 לפסק הדין בעניין פלונית). אוסיף כי על פי ההלכה המושרשת, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות בית הדין הגדול, אלא במקרים נדירים של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. בהתאם להלכה זו, איני מוצאת לנכון להתערב גם בהחלטת בית הדין הגדול לדחות את בקשת רשות הערעור לגופה (ראו, מיני רבים: עניין פלונית, בפסקה 6; בג"ץ 2727/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 ‏(‏22.4.2021‏)‏‏; (בג"ץ 818/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 ‏(‏27.2.2022‏); בג"ץ 3018/24 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 ‏(‏11.4.2024‏)‏). הגם שאין להקל ראש בחששה של העותרת, שלפיו אי-עמידה בתשלומים המוטלים עליה למטפלת עלולה ליצור רושם שלילי, אשר ישליך על האפשרות לחדש את הקשר עם בנה – חלוקת התשלומים בין ההורים בעניינים מעין אלה נתונה לסמכותו של בית הדין ושיקול הדעת המוקנה לו בנושא זה הוא רחב ביותר (ראו והשוו: בג"ץ 4088/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 3 ‏(‏10.6.2021‏); בג"ץ 2593/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פסקה 7 ‏(‏16.8.2006‏)‏‏; בג"ץ 316/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 ‏(‏29.6.2020‏)‏). במקרה דנן, בית הדין בחן את נסיבותיהם של העותרת והמשיב 3, והגיע למסקנה כי יש לחלק את התשלומים ביניהם באופן שוויוני. החלטה זו, המצויה בליבת סמכותו של בית הדין, אינה מגלה עילה המצדיקה התערבות חריגה של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העתירה נדחית אפוא, ועימה גם הבקשה לצו ביניים. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ה' תשרי תשפ"ז (16 ספטמבר 2026). יצחק עמית נשיא דוד מינץ שופט רות רונן שופטת