פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים
עע"ם 28241-12-24
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט חאלד כבוב
המערערת:
רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים
נגד
המשיבים:
1. רוזני מיכל רייס
2. הרב חיים אמסלם
3. בית הדין הבין לאומי לגיור – "אהבת הגר"
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ע' זינגר) בעת"ם 52123-12-23 מיום 1.10.2024; בקשה להצטרף להליך
תאריך הישיבה:
ח' חשוון תשפ"ז (19 אוקטובר 2026)
בשם המערערת:
עו"ד רועי שויקה
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד ליאור קורן; עו"ד דוד אמסלם; עו"ד מנור פרנקל; עו"ד וופא אבו קישי
פסק-דין
הנשיא יצחק עמית:
סעיף 4ב לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) קובע: "לעניין חוק זה 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". עניינו של ערעור זה בשאלה אם לצורך חוק השבות ניתן להכיר בגיור שנערך בבית הדין האורתודוכסי הפרטי לגיור "אהבת הגר". פסק דיננו להלן הוא אפוא חוליה נוספת בסאגה הבלתי נגמרת של סיפור הגיור במדינת ישראל.
רקע נורמטיבי
1. בבג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים (31.3.2016) (להלן: עניין רגצ'ובה) דן בית המשפט בהרכב מורחב של תשעה שופטים בשאלה אם גיור שנערך בישראל שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי הוא גיור מוכר לצורך המונח "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות. בפסק הדין נקבע כי אין לראות את הגיור במערך הממלכתי כייחודי, וכי אין בסמכותה השיורית של הממשלה לקבוע כי רק גיור במערך הממלכתי הוא גיור לצורך חוק השבות; ומנגד, נדחתה הגישה לפיה די בגיור על-ידי "כל שלושה אנשים" בעלמא. בפסק הדין אומץ מבחן אובייקטיבי, שאינו תלוי רק ברצונו האישי של האדם, של הכרה ציבורית בהליך הגיור – מבחן "קהילה יהודית מוכרת". זאת, בהמשך למבחן שאוּמץ בשעתו בפסק הדין בבג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005) (להלן: עניין רודריגז-טושביים) שהכיר ב"גיור קפיצה" בחו"ל, ובלבד שהגיור נערך ב"קהילה מבוססת ופעילה בעלת זהות יהודית משותפת וידועה, שלה מסגרות קבועות של ניהול קהילתי, ואשר משתייכת לאחד הזרמים המוכרים באוכלוסייה היהודית העולמית".
בשורה התחתונה, פסק הדין בעניין רגצ'ובה הכיר בגיור אורתודוכסי פרטי שנערך בישראל על ידי שני בתי דין – בית הדין של הרב פרנק בשכונת מאה שערים בירושלים ובית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. מובן כי פסק הדין בעניין רגצ'ובה לא ביקש ליצור רשימה סגורה של בתי דין פרטיים, נהפוך הוא. פסק הדין פתח את הפתח להכרה בבתי דין פרטיים נוספים, ובכך ענייננו-שלנו.
2. כבר לפני למעלה מעשרים שנה ציין בית משפט זה "כי הגיור בישראל אינו רק אקט פרטי. יש לו השלכה ציבורית. מכוחו מצטרף אדם לעם ישראל. בעקבותיו ניתן לרכוש אזרחות ישראלית. יש אפוא צורך להסדר ממלכתי של ההיבטים הציבוריים של הגיור" (דברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נט(2) 721, 753 (2002)). כפי שציין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין רגצ'ובה, הצורך בהכרעה של בית המשפט בשאלה הרגישה של גיור אשר מקנה סטטוס של יהודי נובע "למרבה הצער מאי יכולתה של המערכת הפוליטית – הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, הממשלה והכנסת כאחת – להוליד פתרון חקיקתי ראוי לנושא רגיש כמו הגיור". בשנת 2017 הופץ תזכיר חוק גיור ממלכתי בישראל, אך הצעת החוק לא קודמה מאז ועל אף שבית משפט זה שב וקרא למחוקק להסדיר את הסוגיה בחקיקה, הדבר לא נעשה.
בהיעדר הסדרה חקיקתית, בעניין רגצ'ובה בית משפט זה הכיר כאמור בגיור אורתודוכסי פרטי שנערך בישראל לעניין מעמד מכוח חוק השבות. התפתחות פסיקתית נוספת אירעה כחמש שנים לאחר מכן, עת הכריע בית משפט זה בעתירה שהוגשה למעלה מ-15 שנים לפני כן, והכיר גם ביהדותו של מי שבמהלך שהותו בישראל עבר גיור במסגרת קהילה מוכרת הנמנית עם הזרם הרפורמי או הזרם הקונסרבטיבי:
"קהילות מבוססות בישראל, והן בעלות זהות יהודית משותפת וידועה ומסגרות קבועות של ניהול קהילתי. הליך הגיור בהן נעשה על ידי גוף דתי שהוסמך לכך בקהילה שאותה הוא משרת, בהתאם לאמות-מידה קבועות, ולאחר שקדם לו הליך הכנה ולמידה משמעותי" (בג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים, פסקה 24 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (1.3.2021) (להלן: עניין דהן)).
3. יכולים היינו להאריך בסקירת אבני הדרך בפסיקה הענפה לגבי פרשנותה של התיבה "שנתגייר" בחוק השבות, ובהיסטוריה של הניסיונות שנעשו במהלך השנים כדי להגיע לפתרון מוסכם בנושא הגיור, לרבות הוועדות השונות שהוקמו לאורך השנים להסדרת סוגיה זו (כמו ועדת נאמן וועדת ניסים). הדברים כתובים ומפורטים בפסקי הדין בעניין רגצ'ובה ובעניין דהן, והקורא מוזמן לעיין שם [וראו אביעד הכהן "גיור כדת משה ו(מדינת) ישראל: בוקה, מבוקה ומבולקה – על מקום הגיור במערכותיה האזרחיות של מדינת ישראל" ספר מנחם פינקלשטיין: משפט, ביטחון וספר 713 (שרון אפק, עופר גרוסקופף, שחר ליפשיץ ואלעד שפיגלמן עורכים 2020) (להלן: אביעד הכהן). נציין כי ד"ר מנחם פינקלשטיין עצמו חיבר בשעתו ספר שעוסק בנושא הגיור – הגיור: הלכה ומעשה (התשנ"ד)).
בשורה התחתונה, השאיפה לגיור ממלכתי אוניברסלי המוסדר בחקיקה לא נסתייעה עד עצם היום הזה. נותרים אנו אפוא במסלול שהותווה בעניין רגצ'ובה, של האפשרות להכיר בגיור שנעשה בבתי דין אורתודוכסים-פרטיים. על רקע זה אציג את המקרה שבפנינו.
תמצית העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא
4. המשיבה 1 (להלן: המשיבה), אזרחית הפיליפינים שנכנסה לישראל בשנת 2005 כמטפלת סיעודית, עבדה במשך שנות עבודתה כמטפלת אצל משפחות דתיות בישראל והתקרבה ליהדות עד שבחרה להתגייר. המשיבה עברה בשנת 2018 הליך גיור בבית הדין הפרטי "אהבת הגר" בראשות הרב חיים אמסלם. בשנת 2020 הגישה המשיבה בקשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות. בקשתה נדחתה תחילה על הסף בטענה שטרם נקבעו קריטריונים להכרה ב"קהילה יהודית מוכרת בישראל", אולם בהמשך, בעקבות ערר פנימי שהגישה, בקשתה נבחנה לגופה וסורבה בחודש ספטמבר 2021 בשל הטלת ספק בכנות הגיור. בעקבות עתירה מנהלית שהגישה המשיבה (עת"ם 62730-12-21) הוסכם להחזיר את עניינה לבחינה נוספת של כנות הגיור.
במסגרת הבחינה החוזרת, דרשה רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות או רשות האוכלוסין) מהמשיבה להציג מסמך רשמי המאשר כי בית הדין "אהבת הגר" פועל כחלק מרשת "גיור כהלכה", שהוכרה על ידי בית המשפט כבית דין פרטי לגיור, בפסק דין שניתן על ידי השופטת ת' בר-אשר בעת"ם (מינהליים י-ם) 54982-04-22 וולמר נ' משרד הפנים (29.9.2022) (להלן: עניין וולמר). משנענתה הרשות כי "אהבת הגר" הוא בית דין עצמאי ונפרד מרשת "גיור כהלכה", שוב דחתה הרשות את בקשת המשיבה, הפעם בטענה שבית הדין אינו מוכר כקהילה יהודית מוכרת. בעקבות סירוב הרשות, המשיבה הגישה לבית משפט קמא את העתירה המנהלית מושא הערעור, ובגדרה ביקשה להכיר בגיורה ולהעניק לה מעמד עולה (עת"ם 52123-12-23).
5. בית משפט קמא נעתר בפסק דינו לעתירה על יסוד שלושה נימוקים. הראשון, כי בפסק הדין בעניין וולמר הוכר מסלול גיור זהה לזה שעברה המשיבה. משרשות האוכלוסין בחרה שלא לערער על פסק הדין בעניין וולמר וזה הפך חלוט, עיקרון השוויון מחייב להכיר גם בגיורה של המשיבה. השני, כי לנוכח אופן הטיפול בפניית המשיבה, המלמד על סחבת מכוונת ומאמץ מתמשך שלא לאשר את בקשתה, אין מקום לחייב את המשיבה בשלב מאוחר זה להמציא מחדש מסמכים ביחס לבית הדין "אהבת הגר" על מנת שהרשות תוכל לבחון את שאלת הגיור בו. השלישי, כי בחינת בית הדין "אהבת הגר" מלמדת שיש להכיר בו כגוף מגייר – בית משפט קמא עמד על קורותיו של הרב אמסלם, אב בית הדין "אהבת הגר", שאף משמש כאב בית הדין "גיור כהלכה"; עוד נמצא כי במועצה המייעצת של העמותה המפעילה את בית הדין "אהבת הגר" כלולים רבנים ופרופסורים ידועים; וכי העמותה קשורה עם 30 קהילות בעולם ופועלת לחבר בחזרה את העם לשורשיו ולמסורת ללא כפייה. משכך, ברי שמדובר בבית דין אורתודוקסי, בעל מסגרת קבועה, זהות יהודית ובעל שם, הזוכה להכרה רחבה ומקיים את המרכיב הקהילתי הנדרש בפסיקה.
הערעור וטענות הצדדים
6. הערעור שלפנינו, שהוגש על ידי רשות האוכלוסין, לא נסב על עניינה הפרטני של המשיבה, במובן זה שהרשות הצהירה כי תפעל ליתן למשיבה אזרחות מכוח חוק השבות. הערעור מתמקד אך ורק בהכרעתו העקרונית של בית משפט קמא לפיה יש להכיר בבית הדין הפרטי "אהבת הגר" כקהילה יהודית מוכרת. משכך, ומאחר שהערעור נוגע ישירות למשיבים 3-2 (להלן: המשיבים), הגישו המשיבים בקשה להצטרף כצד לערעור, בקשה שמתקבלת בזאת על ידינו.
7. רשות האוכלוסין טענה, בין היתר, כי היה על בית המשפט לאפשר לרשות המינהלית המוסמכת לקבל החלטה מינהלית בהתאם לקריטריונים שגיבשה באשר להכרה רוחבית בבית הדין "אהבת הגר", אולם חלף זאת, בית משפט קמא החליט להיכנס לנעליה של הרשות ולהכריע במקומה. נטען כי אף אם בית משפט קמא סבר שיש להכריע בעניינה הפרטני של המשיבה אף מבלי להמתין לבחינת רשות האוכלוסין את בית הדין המגייר, לא היה הכרח לקבוע מסמרות ולהכריע עקרונית במעמד בית הדין. לגופם של דברים, נטען כי עניין וולמר שונה מענייננו, הן מבחינה מהותית ביחס לעמידה בדרישת ה"קהילה יהודית מוכרת בישראל"; והן מבחינה פרוצדוראלית, באשר בעת מתן פסק הדין בעניין וולמר טרם פורסמו הקריטריונים להכרה בבית דין פרטי מגייר.
8. המשיבים טענו, בין היתר, כי המדינה מבקשת להחיל רטרואקטיבית תבחינים שפורסמו לראשונה לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי; כי ההכרה בבית הדין נעשתה זה מכבר בפסק הדין החלוט בעניין וולמר ומדובר במעשה בית דין מחייב; כי הרשות הכירה בבית הדין "אהבת הגר" במסמך רשמי שנערך בעקבות פסק הדין בעניין וולמר; כי ההכרה בגיור של המשיבה לעומת אי ההכרה בבית הדין שבו התגיירה הם בבחינת תרתי דסתרי; כי בקשת הרשות שלא להידרש במסגרת הערעור לגופם של תבחינים ואמות המידה שאותם היא מבקשת להחיל למפרע על בית הדין "אהבת הגר", אף היא בבחינת תרתי דסתרי; וכי אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא כי בית הדין "אהבת הגר" עומד במבחן של "קהילה יהודית מוכרת" על פי אמות המידה שנקבעו בעניין רגצ'ובה.
דיון הכרעה
9. כבר בפתח הדברים, יאמר כי אנו מוצאים קושי עם ערעורה של הרשות בשל קיומו של פסק דין חלוט שבו הוכר זה מכבר גיור בבית הדין הפרטי "אהבת הגר", הוא עניין וולמר שהוזכר לעיל. הרשות בחרה שלא לערער על פסק הדין, ולמצער, לא פנתה בבקשת הבהרה או בבקשה לתיקון הטעות הנטענת בפסק הדין, שם נאמר כי בית הדין "אהבת הגר" הוא חלק מרשת בתי הדין של "גיור כהלכה". בהינתן שפסק הדין בעניין וולמר הוא פסק דין חלוט, דעתי כדעתו של בית משפט קמא ואני סבור כי טעמים של הוגנות ושוויון מצדיקים להכיר בגיור בבית דין זה. בפרט, משלא מצאתי בטיעוני הרשות כל הצדקה להבחין בין המקרים, גם לא בעובדה שביום 15.10.2024 נקבעו קריטריונים לבחינת בית דין פרטי [לבקשת הרשות, לא נדרש במסגרת פסק דין זה לקריטריונים לגופם. אציין כי בפסק הדין שניתן בעת"ם (מינהליים י-ם) 60320-03-25 מ' ש' נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (21.12.2025) בחן בית המשפט את ההנחיות שקבעה רשות האוכלוסין לצורך הכרה בבית דין פרטי לגיור ועמד על קשיים שונים באותן הנחיות]. משעה שהרשות הכירה בגיור הפרטני של המשיבה, אומר כי איני סבור שיש מקום להחיל קריטריונים אלה כעת, באופן רטרואקטיבי, על בית הדין "אהבת הגר". משכך, ובמידת מה מעל הצורך, אפנה לבחון את ההכרה בבית הדין "אהבת הגר" על בסיס המבחנים שהותוו בפסיקה.
10. איננו נדרשים במקרה דנן לשאלות הגדולות של מיהו יהודי, לתכליתו של חוק השבות ולשיקולי הרוחב בפרשנות המילה "שנתגייר" בסעיף 4ב לחוק השבות, באשר כל אלה נדונו כבר בפסיקה. הלכה למעשה, המקרה שלפנינו אינו אלא יישום פרטני של הלכת רגצ'ובה על בית דין פרטי מסוים.
כפי שציין השופט נ' הנדל בעניין רגצ'ובה, במשרעת שבין מתן מונופול לבתי הדין המשתייכים למערך הגיור הממלכתי לבין הכרה בגיור של כל מותב תלתא, קיימת אפשרות להכיר בבתי דין אורתודוקסיים שבראשם עומדים רבנים ופוסקי הלכה שמעמדם בקהילה אינו ניתן לערעור, כך שבתוך המרחב ההלכתי-אורתודוכסי ייווצר פלורליזם בהליכי הגיור. השופט הנדל ביקש ליתן בבתי הדין הפרטיים סימנים בציינו כי המדובר ב"בתי דין אורתודוכסיים רציניים ובעלי מעמד" (שם, בפסקאות 5 ו-9 לפסק דינו בהתאמה); ואילו הנשיאה מ' נאור נמנעה במכוון מלקבוע אמות מידה ומאפייני סף של "קהילה יהודית מוכרת" (שם, בפסקה 30 לפסק דינה).
11. מאז שניתן פסק הדין בעניין רגצ'ובה חלפו שנים מבלי שהמדינה הכירה בגיורים פרטיים. זאת, בטענה שקיים קושי ליישם את מבחן ההשתייכות לקהילה יהודית מוכרת שמקורו בעניין רודריגז-טושביים, מאחר שהמבנה הקהילתי המוכר לגיורי חו"ל לא מתקיים באותו אופן בישראל. דומה כי המשנה לנשיאה רובינשטיין חזה את הקושי ביישום המבחן של "קהילה יהודית מוכרת" שנקבע בעניין רגצ'ובה:
"אכן, מדובר ב'קהילה מוכרת', אך על עצם מונח זה – 'קהילה מוכרת' – הדעת נותנת כי ישתברו קולמוסים, ועתירות יוגשו, והרכבי שופטים יתענו, ואולי לא יועילו חכמים בתקנתם. כך החשש גם בפרשנות ל'בתי דין אורתודוכסיים רציניים ובעלי מעמד' [...] חוששני כי עוד יתכנו 'עלילות ליטיגציה' לעניין זה, ולואי ואתבדה" (שם, בפסקה ה לפסק דינו).
12. ואכן, המדינה התעכבה ולא קבעה אמות מידה ותבחינים להגדרת "קהילה יהודית מוכרת בישראל" לשם הכרה בבתי דין פרטיים לגיור בזרם האורתודוכסי. על כך נמתחה ביקורת בבית משפט זה בבג"ץ 4870/17 אשטיפני נ' משרד הפנים (החלטה מיום 2.5.2018), שם עמד בית המשפט על כך שחלפו שנתיים מאז פסק הדין בעניין רגצ'ובה והמדינה עדיין אינה פועלת לפיו:
"ההכרעה העקרונית בעניינם של גיורים אורתודוכסיים שלא מבוצעים באמצעות מערך הגיור הממשלתי ניתנה בעניין רגצ'ובה לפני למעלה משנתיים. המשיבים מחויבים לפעול בהתאם להכרעה זו, בלא תלות בהליכי חקיקה עתידיים [...]".
13. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין וולמר שהזכרנו לעיל, עמד בית המשפט על הקשיים ביישום מבחן ה"קהילה יהודית מוכרת" שנקבע בעניין רגצ'ובה על בתי הדין הפרטיים בישראל. זאת, לאור השוני שבחיי הקהילה של יהודים בחו"ל, על מוסדותיה של הקהילה ושירותי הדת שניתנים במסגרת הקהילה, בעוד שבישראל שירותי הדת ניתנים על ידי המדינה באמצעות משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות. ככלל, ניתן לומר כי ה"קהילתיות" בישראל באה לידי ביטוי בעיקר בהשתייכות לבית כנסת מסוים, בעוד שבתי הדין הפרטיים לגיור אינם משתייכים למסגרת קהילתית מסוימת. לאור זאת, קבעה השופטת בר-אשר בעניין וולמר, כי יש לשים את הדגש על בחינת הגוף המגייר עצמו, כאשר את המשקל והרצינות של בתי הדין הפרטיים ניתן לבחון באמצעות ההכרה שהם זוכים לה בקרב הקהילה שבה הם פועלים. דברים אלו מקובלים גם עליי.
את המבחן של "קהילה יהודית מוכרת בישראל" יש ליישם אפוא בשינויים המחוייבים על בית הדין עצמו – לבחון לאיזה זרם מוכר ביהדות הוא משתייך ומה המעמד הקהילתי-ציבורי של הדיינים והרבנים שפועלים במסגרתו.
14. ודוק: בתי המשפט לא מתיימרים כמובן לפסוק במחלוקות הלכתיות בענייני גיור או ליתן את הגושפנקא ההלכתית למעשה הגיור עצמו, עניין המסור לדייני בית הדין. אך אין חולק כי בסמכותו של בית המשפט לקבוע אם יש להכיר בבית דין כזה או אחר לגיור פרטי לצורך מעמד מכוח חוק השבות – כך נעשה בעניין רגצ'ובה בהרכב מורחב של תשעה שופטים, וכך נעשה בפסק הדין בעניין וולמר, שם נדון עניינן של שתי גרות, שאחת מהן התגיירה בבית הדין "אהבת הגר" והשנייה התגיירה בבית הדין של רשת "גיור כהלכה" (וראו אביעד הכהן, בעמ' 737, ה"ש 100, שם צוין: "בראש בית הדין של 'גיור כהלכה' ניצבות סמכויות תורניות ראשונות במעלה [...] ועם דייניו נמנים רבני עיר ורבנים בעלי ותק רב ברבנות [...] שחלקם אף בעלי 'כושר לדיינות'"; וכן נטען כי הגיורים של בית הדין "גיור כהלכה" לא הוכרו על ידי הרבנות הראשית בעיקר משיקולים פוליטיים-השקפתיים).
15. לא בכדי בחרה הרשות שלא לערער על פסק הדין בעניין וולמר, באשר מקריאת פסק הדין עולה כי הוא פוסע בעקבות פסק הדין בעניין רגצ'ובה. בית המשפט בעניין וולמר בחן את הדיינים והרבנים שפועלים במסגרת רשת בתי הדין "גיור כהלכה" ואת תהליך הגיור, ואביא מקצת הדברים שנכתבו שם:
"פנינו אל אתר המרשתת של 'גיור כהלכה', המציע 'גיור אורתודוכסי הלכתי ציוני' [...] לענייננו אף יש חשיבות לרשימת הרבנים הבולטים הנמנים עם שורותיו של 'גיור כהלכה'. כמפורט שם: 'היום חברים ברשת 'גיור כהלכה' כשישים רבנים – ראשי ישיבות, רבני ערים וקהילות – שהחליטו לעסוק בגיור מתוך תחושת שליחות ואחריות לאומית, זאת בנוסף לשלל עיסוקיהם. בין הדיינים שלנו ניתן למנות את הרב שלמה ריסקין – רב היישוב אפרת ויו"ר מוסדות אור תורה סטון, הרב רא"ם הכהן – ראש הישיבה ורב היישוב עתניאל, הרב יעקב מדן – ראש ישיבת הר עציון, הרב דוד סתיו – רב היישוב שהם, יו"ר ארגון רבני צהר ויו"ר עמית במוסדות אור תורה סטון, הרב חיים אמסלם – פוסק ומחבר הספר 'זרע ישראל', הרב יהודה גלעד – רב הקיבוץ לביא וראש ישיבת מעלה גלבוע, הרב דוד ביגמן – ראש ישיבת מעלה גלבוע, הרב שלמה וילק – ראש ישיבת מחניים ורב קהילה בירושלים, הרב יהושע רייך – ראש כולל הלכה וראש המכון למנהיגות הלכתית, אור תורה סטון ורב קהילה ביישוב אפרת, הרב אורן דובדבני – ראש מערך הכשרות של צהר ועוד עשרות רבנים המשמשים כדיינים בבתי הדין השונים'" [הדגשה בקו תחתון הוספה – י"ע] (שם, בפסקה 29).
[במאמר מוסגר: המדינה לא חלקה על הדברים כך שאיננו נדרשים לשאלה אם ניתן להסתמך על המרשתת כראיה למעמדו הקהילתי-ציבורי של בית הדין והדיינים שפועלים במסגרתו].
16. ומהתם להכא.
הרב חיים אמסלם, אשר משמש כאב בית דין בבתי הדין של "גיור כהלכה", הוא זה שעומד בראש בית הדין הבינלאומי לגיור בירושלים "אהבת הגר" מושא דיוננו. כאמור, מדובר בבית דין עצמאי העומד בפני עצמו ואינו חלק מרשת בתי הדין של "גיור כהלכה" (שלא כפי שנקבע בטעות בעניין וולמר). אולם בחינת בית הדין ותהליך הגיור בו, בין היתר, על סמך המסמכים הרבים שהוצגו בפני בית משפט קמא, מעידה על כך שלא מדובר בגיור של "כל שלושה אנשים" שנפסל בעניין רגצ'ובה, אלא בגיור שנעשה לאחר הליך מעמיק שנבחן על ידי בית דין שהדיין שעומד בראשו הוא בעל מעמד וזוכה להכרה בקרב הקהילה. בית משפט קמא עמד על כך שהרב אמסלם הוא רב ופוסק, טוען רבני ומחברם של ספרים וחיבורים הלכתיים רבים; שימש שנים כרב הישוב שרשרת וכרב בית הכנסת הספרדי הגדול "היכל הנס" בעיר ג'נבה בשוויץ. לבית המשפט הוגש מכתבו של הרב אמסלם שבו הוא מבהיר כי הוא משמש כאב בית הדין הן במסגרת בית הדין "גיור כהלכה" והן במסגרת בית הדין "אהבת הגר" מעל לחמש שנים במקביל, וכי "הליך הגיור בבתי הדין הללו בהרכבים שאני עומד בראשם הנו זהה לחלוטין, הן בדרישות להכנה לגיור, הן בבדיקות, בהצגת ההמלצות, והן בשיקולי בית הדין בזמן עמידת המועמדים לגיור בפני בית הדין" (ראו פסקה 34 לפסק דינו של בית משפט קמא). כאמור, הרשות אינה חולקת על כך שהיא מכירה בגיורי הרב אמסלם שנערכים בראשותו במסגרת המכון "גיור כהלכה".
בית משפט קמא הלך בעקבות פסק הדין בעניין וולמר ופנה לבחון במרשתת את בית הדין "אהבת הגר" ומצא כי:
"עיון זה מוביל לעמותת 'זרע ישראל', המפעילה את בית הדין אהבת הגר. במועצה המייעצת לאותה עמותה כלולים בין השאר - כב' הרב אליהו אברג'יל, אשר שימש בעבר כראש אבות בתי הדין בירושלים, כרב שכונת בקעה ואף היה מועמד למשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל; כב' הרב מארק אנג'ל אשר כיהן כרבה של קהילת שארית ישראל בניו יורק: פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי משפט, בנו של הרב מנחם הכהן אשר למד בנתיב מאיר ובישיבת הר עציון וישיבת הכותל ומתמחה בין השאר במשפט עברי. פרופ' אבי שגיא, פרופסור מן המניין בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן בירושלים; פרופסור צבי זוהר אשר הוא, בין השאר, פרופסור אמריטוס בחוג למדעי היהדות בבר אילן ושימש גם כראש המרכז להלכה של מכון שלום הרטמן. בין ידידי התנועה ניתן למצוא את פרופ' אבינועם רוזנק, אף הוא בוגר הישיבה התיכונית בנתיב מאיר ולאחר מכן ישיבת הר עציון ובהמשך הגיע אף לתפקיד ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית [...] " [הדגשה במקור – י"ע] (שם, בפסקה 40).
על רקע זה הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין מקום להבחין בין שני בתי הדין שבכל אחד מהם משמש הרב אמסלם כאב בית דין; כי בית הדין "אהבת הגר" זוכה להכרה בקרב הקהילה; ו"כי מדובר בבית דין אורתודוקסי, בעל מסגרת קבועה, זהות יהודית ובעל שם. לנוכח המעמד הרם של הפועלים בבית דין זה, הוא מטבע הדברים גם מקיים את המרכיב הקהילתי במובן הרחב הנדרש".
דומה כי אין חולק על כך שהרב אמסלם נחשב כבעל סמכות הלכתית וכבר סמכא בתחום הגיור. התייחסות לגישתו של הרב אמסלם לגיור אנו מוצאים בפסק דינו של המשנה לנשיאה רובינשטיין בעניין רגצ'ובה:
"הרב חיים אמסלם בספרו המונומנטלי זרע ישראל (תש"ע), עמ' 1 מבחין לעניין גיור בין מי שהם מצאצאי יהודים לבין מי שאין לו שורש יהודי 'ואם באלו (האחרונים – א"ר) אמרו תורה 'ואהבת את הגר' הרי שקל וחומר בן בנו של קל וחומר הוא בצאצאי יהודים הרוצים לשוב לצור מחצבתם, שראוי לאהבם ולקרבם, וצווי זה מחייב אותנו להקל בדיניהם עד כמה שאפשר במסגרת ההלכה'; ואילו גוים שאינם מזרע ישראל לגביהם אין לשיטתו צורך להקל ויש לדין בכל מקרה לגופו ועליהם לעבור את כל התהליך כסדרו (עמ' 2)" [הדגשה בקו תחתון הוספה – י"ע] (שם, בפסקה י"ט).
הנה כי כן, על פי גישת הרב אמסלם בספרו אין מקום להקל ו"לעשות הנחות" בתהליך הגיור למי שאינו מ"זרע ישראל".
17. בדיון שנערך בפנינו, התברר כי מבחינת רשות האוכלוסין, השוני העיקרי בין שני בתי הדין, מקורו בכך שבית הדין "גיור כהלכה" עוסק בעיקר בגיורם של אזרחים ישראלים, בעוד שבית הדין "אהבת הגר" עוסק בעיקר בגיורם של חסרי מעמד אזרחות.
אכן, החשש לכנות הגיור הוא גדול יותר כאשר מדובר בחסרי מעמד, בהינתן שהגיור מהווה כרטיס כניסה לישראל על ידי רכישת אזרחות מכוח חוק השבות. ניתן אפוא להבין את זהירות היתר שבה נוקטת הרשות מפני מסירת מפתחות הכניסה לישראל לידי גוף שאין עליו פיקוח, וכפי שנאמר בעניין רודריגז-טושביים לגבי חוק השבות המעניק "למתגייר את המפתח לכניסה לישראל ולרכישת אזרחות בה. רמת הפיקוח במסגרת זו חייבת להיות, מטבע הדברים, הדוקה יותר, ומידת הראיות הנדרשת צריכה להיות גבוהה יותר" (דברי הנשיא ברק, בעמ' 734)).
ברם, משבחן בית משפט קמא באופן פרטני את בית הדין שבו נערך הגיור ומצא כי מדובר בבית דין המשתייך לזרמים המרכזיים ביהדות, בעל זהות יהודית ידועה במסגרת קבועה ובעלת שם, בדומה לבית הדין של "גיור כהלכה", אין מקום לאבחן את עניינו מרשת בתי הדין של "גיור כהלכה" ויש להכיר בו כבית דין שהגיורים באמצעותו יכול ויוכרו לצורך שבות. יפים לענייננו דברי השופט הנדל בעניין רגצ'ובה:
"קשה לקבל ברצינות את הטענה כי בתי דין כאלה, דוגמת בתי הדין מושא הליך זה, המחויבים להלכה ולבחינת טוהר כוונותיו של המתגייר, יעשו את מלאכתם פלסתר ויביאו להצפת ישראל בהמוני מתחזים המבקשים לנצל את מוסד הגיור כדי לזכות במעמד אזרחי" (שם, בפסקה 6 לפסק דינו).
לסיכום, ההכרה בבית הדין הפרטי "אהבת הגר" היא המשך טבעי לפסק הדין בעניין רגצ'ובה, והיא מיישמת את אמת המידה של "קהילה יהודית מוכרת" בהינתן שמדובר בבית דין בעל מסגרת קבועה שהעומד בראשו משמש גם אב בית דין ברשת בתי הדין "גיור כהלכה" והוא בעל שם ומעמד בתחום זה.
18. לכך יש להוסיף כי בעקבות פסק הדין בעניין וולמר, הוציאה רשות האוכלוסין ביום 30.10.2022 הנחיות למתן מעמד עולה מכוח גיור שניתן בישראל. בסעיף 5.2 להנחיות נכתב במסגרת הקטגוריה של "גיור אורתודוקסי פרטי של הרב קרליץ, הרב אמסלם, ועיתים ('גיור כהלכה')" – כי "גיורים אלו הוכרו כגיורים בקהילה מוכרת" (נספח 1 לתשובת המשיבים). מכאן, שבמישור המינהלי, הרשות כבר הכירה בבית הדין הפרטי של הרב אמסלם, והתנגדותה במסגרת ההליך דכאן, מהווה שינוי בלתי מנומק בעמדתה. גם לכך יש ליתן משקל, ואציין כי למרות שבית משפט קמא עמד על הנחיה זו בפסקה 33 לפסק דינו, לא מצאנו בערעור שלפנינו התייחסות לעניין זה.
19. סוף דבר שאציע לחבריי לדחות את הערעור ולהכיר בבית הדין "אהבת הגר" באשר ענייננו בבית דין אורתודוקסי המחויב להלכה, שהעומד בראשו הוא בעל מעמד, ואשר בוחן בדקדקנות את המתגייר וכנות כוונותיו להליך הגיור. דומה כי לכך נתכוון השופט הנדל בעניין רגצ'ובה: "יש לפרש את המונח 'שנתגייר' באופן רחב, הכולל כל הליך גיור אורתודוקסי שנערך בבית דין שהדיינים המכהנים בו הם בעלי מעמד" (שם, בפסקה 6).
הנה כי כן, עד היום הוכרו בישראל, מחוץ למערך הגיור הממלכתי: בתי הדין הפרטיים של הרב קרליץ ושל הרב פרנק כפי שנקבע בעניין רגצ'ובה; בתי דין פרטיים לגיור הנמנים על הזרם הקונסרבטיבי והרפורמי כפי שנקבע בעניין דהן; בית הדין "גיור כהלכה" כפי שנקבע בעניין וולמר, ובית הדין "אהבת הגר" כפי שנקבע בעניין וולמר ובפסק דין זה כעת. לשלמות התמונה יצוין כי בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים הכיר גם בגיור שנערך בבית הדין "גוש עציון" (עת"ם (מינהליים י-ם) 65165-12-23 גולדשטיין נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (27.11.2024), שערעור עליו תלוי ועומד בבית משפט זה (עע"ם 66882-01-25).
20. ודוק: אין בהכרה בבתי הדין הפרטיים לגיור כדי למנוע מרשות האוכלוסין לבחון את כנות הגיור ולמנוע ניצול לרעה של האפשרות לקבל באמצעות חוק השבות כרטיס כניסה לאזרחות ישראלית. אך בימים קשים אלה לישראל – במשרעת ההלכתית שבין "קשים גרים לישראל כספחת" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות מז, ע"ב) לבין "ואהבתם את הגר" (דברים, י, יט) – דברי הרמב"ם והתלמוד לגבי הגישה המקלה שיש לנקוט בהליך הגיור, נשמעים אקטואליים מתמיד: "מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע כי ישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסחפין ומטרפין ויסורין באין עליהם? אם אמר: אני יודע ואני כדאי – מקבלין אותו מיד" (משנה תורה לרמב"ם, פרק יד, הלכה א; וראו נוסח כמעט זהה בתלמוד בבלי, מסכת יבמות מז, א).
21. סוף דבר, שהערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבים 3-2 בסך 20,000 ש"ח.
ניתן היום, ב' כסלו תשפ"ז (12 נובמבר 2026).
יצחק עמית
נשיא
יעל וילנר
שופטת
חאלד כבוב
שופט