עפה"ג 27739-01-25 — פלוני נ. מדינת ישראל

פבבית המשפט העליון עפה"ג 27739-01-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ס/נ ע' קובו, מ' קרשן ו-מ' גרינברג) מיום 17.7.2024 ומיום 5.12.2024 ב-תפח"ע 65218-10-21) תאריך ישיבה: כ"ז אלול תשפ"ז (9 ספטמבר 2026) בשם המערער: עו"ד שלומציון גבאי-מנדלמן בשם המשיבה: עו"ד רחלי זוארץ-לוי בשם נפגעת העבירה: עו"ד תמי נותב פייל פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיאה ע' קובו והשופטים מ' קרשן ו-מ' גרינברג) מיום 5.12.2024 בתפח"ע 65218-10-21, בגדרו הוטל על המערער עונש של 5.5 שנות מאסר בפועל וענישה נלווית, בגין הרשעתו בעבירות של מעשים מגונים בשתי קטינות. מלכתחילה הופנה הערעור גם נגד הכרעת הדין בכל המתייחס להרשעת המערער באישום הראשון, ואולם בעקבות המלצתנו בדיון שנערך לפנינו, לאחר שנשמעו מלוא טענות הצדדים, חזר בו המערער מערעורו בעניין זה. נותר אפוא לדון אך בערעורו על חומרת העונש שהוטל עליו. אקדים ואומר, כי גם דינו של ערעור זה – להידחות. רקע עובדתי 1. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע שבע עבירות של מעשה מגונה בקטין לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). שתיים מהן יוחסו לו בגדרי האישום הראשון; וחמש מהן יוחסו לו בגדרי האישום השני. 2. בתמצית יתואר, כי האישום הראשון עניינו במעשים שביצע המערער בקטינה א.א בשנת 2020, עת הייתה בת 8 בלבד. באותה תקופה ניהל המערער קשר זוגי עם אמהּ, והיה מגיע לבית הקטינה על מנת לסייע בטיפול בה, בשל מחלה בה לקתה האם. המערער הורשע בשני אירועים: באירוע הראשון הכניס המערער את ידו מאחור לתוך מכנסיה ותחתוניה של הקטינה, הפשיל את מכנסיה עד לירכיה וחפן בידו את ישבנה לכיוון איבר מינה. משצעקה והזיזה את ידו, יצא מהחדר; אך כעבור מספר דקות שב לחדרה, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה עד לירכיה ונגע באצבעותיו באיבר מינה. באירוע השני, פשט המערער את מכנסיו וכשהוא בתחתוניו שידל את א.א. לגעת בו ולתת לו לגעת בה. משסירבה, יצא מהחדר; בהמשך חזר לחדרה, פשט את מכנסיו וניסה שוב לשדלה עד שצעקה עליו ויצאה מן החדר. 3. האישום השני מתייחס למעשים שביצע המערער בשנת 2014 בקטינה ב.ב, בעת שהייתה בת 10 או 11. בסוף שנת 2013 נהרג אביה של ב.ב בתאונה באופן פתאומי, והמערער ומשפחתו סייעו למשפחתה, עמה היו בקשרי חברות. באישום זה הורשע המערער בחמישה אירועים אשר התרחשו במקומות שונים: בביתה של ב.ב, בביתו של המערער, ובמהלך חופשות וטיולים משותפים של המשפחות. במסגרת אותם אירועים – המערער נגע בכוח בישבנה ובאיבר מינה של ב.ב מעל הבגדים מספר פעמים, חרף בקשותיה שיחדל ממעשיו; הושיב אותה על ירכיו ונגע בחזה מעל בגד הים שלבשה; נישק אותה על פיה; נשכב על גבה והתחכך בגופה, בעיקר בישבנה, כשהוא לבוש; הרים אותה מן המיטה וחיבק אותה. 4. בית המשפט המחוזי קבע בגזר דינו שני מתחמי ענישה נפרדים ביחס לכל אישום: מתחם הנע בין 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל ביחס לעבירות שבוצעו כלפי א.א, ומתחם הנע בין 20 עד 50 חודשי מאסר בפועל לעבירות שבוצעו כלפי ב.ב. זאת, משקבע כי המעשים שבוצעו כלפי א.א, גם אם הם מעטים יותר, הם ברמת חומרה גבוהה יותר; ותוך שעמד על הערכים שנפגעו, על תמונת הנזק ועל מדיניות הענישה. בית המשפט המחוזי בחר לגזור על המערער עונש כולל לכלל האירועים, תוך שציין כי הדבר יקל עם המערער. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על היותו של המערער בן 63, איש משפחה, ללא עבר פלילי, ששירת שנים רבות בצה"ל וזכה להערכה; על חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות; התקופה בה היה המערער במעצר ותחת תנאים מגבילים; הפגיעה הצפויה במשפחתו; והרצון להרתיעו מפני ביצוע עבירה נוספת. לאחר כל האמור, הושת עליו עונש של 5.5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסרים על תנאי בתנאים שפורטו, ופיצוי של 40,000 ש"ח לכל אחת מן הנפגעות. 5. המערער משיג לפנינו על חומרת העונש שהוטל עליו. הוא טוען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי המעשים חמורים בנסיבותיהם וכי מידת אשמו גבוהה; כי חלק מהעבירות הן ברף חומרה נמוך; וכי הפסיקה שהובאה בגזר הדין חמורה יותר בנסיבותיה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שחלק מהמעשים נושאים עמם חומרה משבוצעו תוך הפעלת כוח; בכך שלא ביאר היכן קבע את עונשו של המערער בתוך המתחם; וכן משלא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות. 6. המדינה טוענת מנגד, כי העונש שהוטל על המערער הולם את פגיעתו המינית בשתי קטינות תוך ניצול מצבן הרגיש וניצול קרבתו למשפחותיהן, בהתחשב בתמונת הנזק הקשה וארוכת הטווח שנגרמה להן, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים בדיון שלפנינו, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות, שכן ענייננו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערעורית בעונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית. 8. לא אחת עמד בית משפט זה על חומרתן הרבה של עבירות מין המבוצעות בקטינים, תוך ניצול חולשתם ותמימותם. למרבה הצער, פעמים רבות פגיעה זו אינה מסתיימת עם ביצוע המעשים, והתרחשותה בתקופה קריטית בהתפתחות הקטין, מותירה חותמה בנפש שנים רבות לאחר מכן (ע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.3.2008)). כך אירע גם בענייננו. תמונת הנזק שנגרם לשתי נפגעות העבירה, כפי שהיא עולה מן התסקירים שהוגשו בעניינן, קשה ומורכבת. מבלי להרחיב יצוין, כי שתיהן פיתחו תסמינים פוסט-טראומטיים, וסובלות גם כיום מקשיים משמעותיים במישור האישי, התפקודי והבין-אישי. 9. בענייננו מדובר במעשים שנעשו בדפוס פעולה דומה. שתי הקטינות היו במצב רגיש ופגיע: א.א גדלה בחזקת אם חד-הורית שחלתה באותה תקופה, וב.ב איבדה אז את אביה בתאונה. המערער שהיה מקורב למשפחותיהן הציע את עזרתו, ובמקום לסייע ניצל את האמון שניתן בו על מנת לפגוע בקטינות ולהשתמש בהן ככלי למימוש מאווייו המיניים. במסגרת זו ביצע מעשים שחלקם אמנם מצוי ברף חומרה נמוך, אך חלקם ברף גבוה: ובפרט נגיעותיו באיברי המין מתחת לבגדים. המעשים נעשו בשתי נפגעות שונות, במרחק של שנים, כשלגבי שתיהן מדובר ברצף של אירועים ולא באירוע בודד. המערער לא חדל ממעשיו גם כשהקטינות דרשו זאת במפורש. גילן הרך – 8 ו-11 שנים – אף הוא לא הרתיעו. המעשים נעשו בחלקם בביתן של הקטינות, המקום בו אמורות היו לחוש בטוחות ביותר; וכן בביתו של המערער, אליו הכניס אותן בשעתן הקשה, ואז ניצל זאת כדי להרע להן. לאור כל האמור – ובהתחשב בפסיקה הנוהגת (וראו למשל: ע"פ 319/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 וההפניות שם (19.7.2018)), לא ראיתי כי העונש שהוטל על המערער, אף אם הוא חמור, מצדיק את התערבותנו. 10. המערער מלין על קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה חלק מן המעשים שביצע, ובעיקר הנגיעות באיבר מינן של הנפגעות, "לוו בהפעלת כוח". לטענתו, הדבר לא נקבע בהכרעת הדין ואינו עולה מן הראיות בתיק, וטעות זו גרמה להחמרה שאינה מוצדקת בעונשו. אמנם, עיון במעשים בהם הורשע המערער, כמו גם בחומר הראיות, מעלה כי אין מדובר במעשים שנעשו תוך הפעלת כוח פיזי משמעותי. עם זאת, א.א מסרה שהמערער הוריד את תחתוניה בכוח, הגם ש"לא [..] מאד בכוח" (עדות חוקרת הילדים בעמ' 179); ואף ב.ב תיארה בעדותה כי המעשים נעשו בכפייה, משעה שהיא התנגדה והסיטה את ידו של המערער והוא החזירה מספר פעמים (שם, בעמ' 27). בנסיבות אלה, דומה שאכן נעשו המעשים בכוח מסוים. מכל מקום, לא ראיתי כי קביעה זו של בית המשפט המחוזי השפיעה באופן משמעותי על גזירת העונש; וממילא, אין באמור כדי להצדיק התערבות בתוצאה העונשית הסופית, אשר היא שעומדת במוקד הבחינה של ערכאת הערעור (השוו: ע"פ 2465/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (26.11.2024); ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל, פסקה 629 (10.11.2024)). 11. אשר לטענת המערער כי בית המשפט המחוזי שגה "כשלא קבע היכן מיקם את עונשו של המערער בתוך המתחם" – דינה להידחות. בענייננו נקבע כאמור יותר ממתחם אחד: שני מתחמי ענישה המתייחסים, כל אחד מהם, לעבירות שבוצעו כלפי קטינה אחת ולגביהם נקבע כי הן מהוות "אירוע" נפרד. במקרים כאלה, סעיף 40יג(ב) לחוק מאפשר לבית המשפט לבחור האם "לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים". מקום בו החליט לגזור עונש נפרד לכל אירוע, על בית המשפט לקבוע את העונש המתאים לנאשם, באמצעות מיקומו בגדרי המתחם שקבע; ואז, כאמור בסיפא לסעיף 40יג(ב), לקבוע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם. מנגד, משהוחלט לגזור עונש כולל לכל האירועים, כבענייננו, אין בית המשפט נדרש למקם את העונש בתוך איזה מן המתחמים הנפרדים; וכפי שהובהר בפסיקה, אף לא לאחד את המתחמים לכדי "מתחם משולב" בו ימוקם העונש הכולל (ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (27.8.2014)). מה שנדרש הוא, כי בית המשפט "יראה לנגד עיניו את כל המתחמים, ויימנע ממצב בו העונש הכולל אינו הולם את טיבו של כל אירוע, לקולה או לחומרה" (שם, בפסקה 45); כי העונש שייקבע יתחשב במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן; ויהלום את חומרת אשמו של הנאשם (סעיף 40יג(ג) לחוק; וראו גם: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין – כרך ג: הענישה הפלילית 104-103 (מהדורה רביעית, 2022)). כך נעשה בענייננו. 12. לבסוף, המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי העונש שהושת עליו חמור מדי בהתחשב בנסיבותיו האישיות – תוך שהוא מציין את גילו המבוגר, את היותו בעל משפחה, נעדר עבר פלילי ובעל רקע צבאי עשיר. אכן, בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו לנתונים אלה, ואולם לצד זאת הבהיר כי המערער אינו זכאי להקלה לה זוכה מי שחוסך זמן שיפוטי ונוטל אחריות על מעשיו; וכי חזרתו לסורו בחלוף שש שנים מאז ביצוע סדרת המעשים הראשונה, מעלה צורך מיוחד להרתיעו מפני ביצוע עבירה נוספת. בנסיבות אלה, לא ראיתי לקבל את טענת המערער כי לא ניתן משקל מספק בגזירת העונש לנסיבותיו האישיות, או כי העונש הכולל שנקבע החמיר עמו יתר על המידה. אציע אפוא לחבריי כי נדחה את הערעור. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ז (06 אוקטובר 2026). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט