עפ"ג 26349-07-26 — גולן רחמים נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפ"ג 26349-07-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערער: גולן רחמים נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת מ' בן ארי) שניתן ביום 28.5.2026 בת"פ 8420-08-24 תאריך ישיבה: כ' באב התשפ"ו (3 באוגוסט 2026) בשם המערער: עו"ד זהר משה בשם המשיבה: עו"ד נועה קסיר פת פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת מ' בן ארי) אשר ניתן ביום 28.5.2026 בת"פ 8420-08-24. המערער הורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בדרישת נכס באיומים, עבירה לפי סעיף 404 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), התפרצות, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק, גניבה לפי סעיף 384 לחוק, התחזות כעובד ציבור (שתי עבירות), עבירה לפי סעיף 283 בצרוף סעיף 29 לחוק, קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק בצרוף סעיף 29 לחוק, גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(ב) בצרוף סעיף 29 לחוק; נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), ונהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה. בגין הרשעתו בעבירות אלו השית בית המשפט המחוזי על המערער 35 חודשי מאסר לריצוי בפועל, אליהם התווספו 3 חודשי מאסר נוספים, בגין מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהופעל, בחפיפה חלקית. זאת, לצד מאסרים מותנים, פיצוי למתלוננים, ופסילת רשיון נהיגה. המעשים שיוחסו למערער כללו שני אירועים, מתוכננים, אותם ביצע יחד עם אחר. באירוע הראשון, הגיעו השניים לדירתו של המתלונן, יליד 1947, והציגו את עצמם, בכזב, כשוטרים. הם דפקו על הדלת בחוזקה וקראו "משטרה, תפתח את הדלת, באנו לעשות חיפוש". המתלונן פתח את הדלת והשניים נכנסו. כשהמתלונן ביקש שהשניים יציגו תעודת שוטר או את צו החיפוש הנטען, השיב לו המערער ברוח הדברים הבאים: "תזהר ממני יש לי נשק פה, אם לא תיתן לי את מה שאני מבקש, עוד מילה אני עוצר אותך". השניים נטלו מהשולחן את ארנקו של המתלונן, על תכולתו, ואת מכשיר הטלפון הנייד. בהמשך, לקחו השניים גם את מפתחות הרכב של המתלונן ויצאו מהדירה. המתלונן ירד אחריהם, וכשהבין כי אין מדובר בשוטרי משטרת ישראל, צעק לעברם והחל לרדוף אחריהם. השניים עזבו את המקום והותירו את מפתחות הרכב בתוך הרכב. באירוע השני, שהתרחש חודש וחצי מאוחר יותר, הגיעו השניים לביתו של מתלונן אחר, בעיר אחרת, מבוגר אף הוא (יליד 1953). המערער והנאשם הנוסף הגיעו לפתח דירתו של המתלונן כשהם חבושים בכובעים הנחזים להיות כובעים של שוטרי יחידת הבילוש במשטרת ישראל. הם הציגו עצמם, בכזב, כשוטרים. המערער אמר למתלונן כי הוא מוזמן לחקירה ועליו להתלוות אליו. כשהמתלונן נעל את דירתו ולא אפשר להם להיכנס, דרשו ממנו השניים להתלוות אליהם ללובי הבניין וביקשו ממנו שיציג בפניהם תעודת זהות. כשהמתלונן הוציא את ארנקו, לקח הנאשם הנוסף את הארנק, על תכולתו. בהמשך, דרש המערער את מפתחות הרכב של המתלונן, וקיבל אותם (נוכח מצג השווא), והשניים גנבו את הרכב. המערער נהג ברכב הגנוב, הגם שאין לו רישיון נהיגה, וחרף החלטת בית משפט שלום לתעבורה אשדוד (פל"א 6100-12-23), שקבעה כי אסור לו לנהוג, למשך 3 שנים, החל מיום 26.12.2023. שבועיים לאחר מכן, ניסה הנאשם הנוסף למכור את הרכב הגנוב לאחר. שני הנאשמים ביצעו את העבירות בצוותא, בהתאם לתכנית המשותפת שרקמו. כל אחד מהם ביצע מעשים שונים להגשמת התכנית, אך בית המשפט המחוזי מצא כי השונות ביניהם בהקשר זה לא מצדיקה קביעת מתחמי ענישה שונים לכל אחד. בקביעת עונשם בתוך המתחם נתן בית המשפט המחוזי דעתו לכך שהשניים הודו, נטלו אחריות על מעשיהם וייתרו את העדת המתלוננים. ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של כל אחד לקולא, ולעבר הפלילי של כל אחד מהם לחומרא. לעניין זה נציין, כי שניהם ביצעו את העבירות בעודם מבצעים עבודות שירות שהושתו על כל אחד מהם בהליכים אחרים. בעניינו של הנאשם הנוסף התחשב בית המשפט המחוזי גם בתקופת מעצרו באיזוק אלקטרוני. בסופו של דבר, נוכח האמור לעיל והמפורט בגזר הדין, השית בית המשפט המחוזי על המערער 35 חודשי מאסר, ועל הנאשם השני 31 חודשי מאסר, לצד עונשים נלווים. בנוסף, ביחס לכל אחד מהם, הורה בית המשפט על הפעלת מאסר מותנה, שיחפוף באופן חלקי לעונש המאסר שהושת עליו. בהתאם, הורה בית משפט מחוזי על הפעלת 6 חודשי מאסר בעניינו של המערער, שמחצית מהם תרוצה במצטבר לעונש המאסר שהושת עליו. בעניינו של הנאשם הנוסף, הורה בית משפט מחוזי על הפעלת 3 חודשי מאסר, שאך שליש מהם ירוצה במצטבר לעונש שהוטל עליו. זאת, בשים לב לניצני שיקום שעלו במסגרת תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו. לטענת המערער, העונש שנגזר עליו, חמור מידי, וחוטא לעקרון אחידות הענישה. לשיטתו, לא היה בסיס להבחנה בינו לבין הנאשם השני, הן בגזירת עונשו, והן בהפעלת עונש המאסר המותנה; המערער הוסיף וטען כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן מצויות בסמכות בית משפט שלום, ולו עניינו היה נדון שם היה מושת עליו עונש מקל יותר; לבסוף, טען המערער כי נוכח משך המאסר הכולל שעליו לרצות, הוא לא יהיה זכאי ל"שחרור מינהלי", וגם מטעם זה יש להקל בעונשו. מנגד, המדינה סבורה כי אין מקום להתערב בגזר הדין; כי יש בסיס להבחנה בין המערער לנאשם הנוסף; וכי "שחרור מינהלי" אינו בגדר זכות קנויה של אסיר. דין הערעור להידחות. מעשיו של המערער חמורים. הוא הגיע לביתם-מבצרם של המתלוננים, יחד עם אחר, ושם, בכזב, התחזה לעובד ציבור, שוטר, מי שאמור להגן על האזרח ולדאוג לביטחונו. במקום לעשות זאת, הוא הטיל חיתתו עליהם, דרש מהם באיומים חפצים שונים במקרה אחד, וגנב מהם במקרה שני. העובדה כי מדובר, בשני המקרים, באנשים מבוגרים, מוסיפה לחומרת המעשים שביצעו השניים. ואם לא די בכך, חשוב לציין כי הפגיעה במקרה זה לא התמצתה אך בפגיעה שנגרמה למתלוננים, היא כוללת גם פגיעה באמון הציבור במשטרה, וגם לכך יש ליתן את הדעת בגזירת העונש במקרה שבפנינו. לדידי, העונש שהושת על המערער הולם את העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען, ומשקף מדיניות ענישה ראויה לביצוע דומות, בצוותא, תוך התחזות לעובד ציבור, באופן חוזר. לא מצאתי ממש גם בטענה כי לו עניינו נדון בבית משפט שלום היה מושת עליו עונש קל יותר. די שנזכיר כי המערער הודה בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר, ואך מטעם זה יוחסו לו, בסופו של דבר, עבירות המצויות בסמכות בית משפט שלום. גם בטענה בדבר עיקרון אחידות הענישה לא מצאתי ממש בנסיבות העניין שבפנינו. בהקשר זה נזכיר עיקרון נוסף, הוא עקרון הענישה האינדיבידואלית, המורה לנו להתחשב במכלול נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם. במקרה שבפנינו, בין אם נסבור כי היה מקום לקבוע מתחמים זהים לשני הנאשמים – וספק אם כך הדבר בשים לב לחלקו של המערער במעשים ולעובדה כי בכתב האישום יוחסו לו עבירות נוספות – ובין אם לאו, ברי כי היה בסיס להבחנה בין הנאשמים. זאת, בשים לב לעבר הפלילי של כל אחד מהם; לנסיבותיו האישיות; למעצרו של הנאשם השני באיזוק משך תקופה לא קצרה; ולניצני השיקום של הנאשם השני, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות מבחן שהוגש בעניינו. במיוחד נכונים הדברים נוכח הפער הקטן בין עונש המאסר שהושת על המערער (35 חודשי מאסר) לעונש המאסר שהושת על הנאשם השני (30 חודשי מאסר) בגין המעשים שיוחסו להם בכתב האישום מושא הערעור. הפער אמנם גדל עם הפעלת המאסרים המותנים בעניינו של כל אחד מהם, אך לשיטתי אין בכך כדי לשנות. לבסוף, נזכיר כי "שחרור מינהלי" הוא שחרור של אסיר בטרם הושלמה תקופת המאסר שנגזר עליו, משיקולים הנוגעים לצורך בהקלה על צפיפות האסירים בבתי הכלא. נקודת המוצא היא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו. ממילא, אין בבקשה להסתמך על "השחרור המינהלי" כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר שהושת על המערער. אשר על כן, אציע לחברותיי לדחות את הערעור. אלכס שטיין שופט השופטת דפנה ברק ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏כ"ו באלול התשפ"ו (‏8.9.2026). דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת