בג"ץ 24974-06-26 — יצחק צחי ברוורמן נ. משטרת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 24974-06-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין העותר: יצחק צחי ברוורמן נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. פרקליטות מחוז מרכז (פלילי) 3. עמרי אסנהיים 4. יונתן אוריך עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ז'ק חן; עו"ד יצחק יערי; עו"ד יניב ואקי; עו"ד נעה פירר בשם המשיבות 2-1: בשם המשיב 3: בשם המשיב 4: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד יעל קולודני ערבה עו"ד ליאת ברגמן עו"ד עמית חדד; עו"ד נועה מילשטיין; עו"ד בר וקנין פסק-דין השופט אלכס שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר להורות למשטרת ישראל ולפרקליטות המדינה (המשיבות 2-1 בהתאמה) להגיש בקשה ממוקדת ומצומצמת לקבלת חומרי גלם מהראיון העיתונאי שערך המשיב 3 (להלן: אסנהיים) עם אליעזר פלדשטיין (להלן: פלדשטיין). רקע בדצמבר 2025, שודר בערוץ הטלויזיה "כאן 11", בשלושה פרקים, הראיון שהעניק פלדשטיין לאסנהיים, בקולו ובפנים גלויות (הלן: הראיון). במסגרת הראיון סיפר פלדשטיין, בין היתר, על מעורבותו ב"פרשת הבילד", במסגרתה עלה חשד כי המשיב 4, יונתן אוריך (להלן: אוריך) ופלדשטיין מסרו ידיעה סודית לישראל איינהורן, על מנת שזה האחרון יביא לפרסומה בעיתון ה"בילד" הגרמני (להלן: פרשת הבילד). כמו כן, סיפר פלדשטיין על פגישה שקיים עם העותר, צחי ברוורמן, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה (להלן: ברוורמן), שעסקה בחקירת פרשת הבילד (להלן: פרשת הפגישה הלילית). בעקבות הראיון פתחה המשיבה 1 בחקירה גלויה בפרשת "הפגישה הלילית". החקירה כללה, בין היתר, חקירה באזהרה של העותר, של פלדשטיין, ושל גורמים נוספים. בינואר 2026 הגיש אוריך לבית משפט השלום בקשה לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: סעיף 43 ו- הפקודה, בהתאמה), במסגרתה ביקש כי בית משפט השלום יורה על תפיסה ושמירה של חומרי הגלם של הראיון. בהמשך, הגישה המשיבה 1 בקשה דומה. ביום 25.1.2026 ניתנה החלטת בית משפט שלום, בשתי הבקשות במאוחד, לפיה כלל חומרי הגלם יימסרו למשיבה 1. על החלטה זו הגיש אסנהיים ערעור לבית המשפט המחוזי, שבסופו של דבר נדחה. בעקבות החלטה זו הגיש אסנהיים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 83664-02-26; להלן: עניין אסנהיים). פסק הדין שניתן בעקבות בקשה זו הוא העומד ברקע העתירה שבפנינו (להלן: פסק הדין). פסק הדין ברע"פ 83664-02-26 בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי סעיף 43 לפקודה נועד לשימוש רשויות החקירה והתביעה בלבד, וכי אוריך – וכך גם כל אדם אחר – כלל לא יכול היה לבקש לעשות בו שימוש. עוד נקבע, כי יש הצדקה להכיר באפשרות של צד שלישי, המתבקש למסור חומרים המצויים בידו, להשיג על החלטה כאמור, כפי שעשה אסנהיים בענייננו. זאת, במיוחד מקום בו הצד השלישי נסמך על אינטרס כבד משקל או על זכות, כדוגמת חיסיון עיתונאי. באשר להיקף החיסיון העיתונאי – בית המשפט מצא כי הגיעה העת להרחיבו. נקבע, כי החיסיון העיתונאי יחול גם על מידע עיתונאי שנקבע לגביו כי הוא "לא לציטוט", וכן על חומרי גלם עיתונאיים. זאת, אף במנותק מן השאלה אם הוסכם במפורש או מכללא כי מדובר בחומרי גלם עליהם הוסכם עם מקור המידע שאינם מיועדים לציטוט. בהקשר זה הובהר כי לא מדובר בכל חומר גלם באשר הוא, וכי ההכרעה בעניין זה בכל מקרה תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בית המשפט יידרש לבחון, בין היתר, את טיב ומשך מערכת היחסים שבין העיתונאי והמקור; את מידת יחסי האמון שהניבו את החומר המבוקש; ואת היקף הסתמכותו של המקור על העיתונאי. כך או כך, מדובר בחיסיון יחסי, אשר בית המשפט יכול להסירו, במקרים המתאימים, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בנוגע לחסיונות יחסיים, ובראשם מבחן החיוניות – מבחן שבמוקדו השאלה "האם הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק עדיף על האינטרס שיש לא לגלותה?". בכל הנוגע לבקשות לפי סעיף 43 לפקודה, צוין כי תחילה יש לבחון את התקיימות התנאים למתן צו לפי סעיף זה, ורק משנתמלאו תנאי הסעיף ניתן לעבור לבחינת החיסיון לגופו. בפרקטיקה, נראה כי המבחנים התוכניים למסירת חומר מכוח בקשה לפי סעיף 43 אינם מחמירים במיוחד, והשימוש בסעיף הוא שכיח. בפסק הדין נקבע כי כאשר קיים אינטרס נוגד, ובפרט זה המוגן על ידי חסיון, כבענייננו, מערך השיקולים בבחינת בקשה כאמור משתנה. במקרה מעין זה, "לא די בטענה ערטילאית כי החומרים העיתונאיים רלבנטיים, ולא די לטעון כי החומרים נחוצים, מבלי להראות שמוצו פעולות חקירה אחרות בטרם התבקש הצו" (ראו: עניין אסנהיים, בפסקה 41). מקום בו קיימים שיקולים הנוגעים חופש העיתונות, בית המשפט צריך להקפיד על התקיימות התנאים לתחולת סעיף 43 הקפדה יתרה. האיזון בין שיקולים הנוגעים לחופש העיתונות ובין צרכי החקירה נעשה כבר בשלב זה, כאשר נבחנים תנאי הסף הקבועים בסעיף 43 לפקודה. משנמצא כי התנאים כאמור התקיימו, יכול לבוא העיתונאי ולטעון כי החומרים חוסים תחת החיסיון העיתונאי. שניים מתוך שלושת המבחנים (רלבנטיות ונחיצות) הוכחו, כתנאי סף, כבר בשלב הראשון, במסגרת סעיף 43 לפקודה; כך שבפועל, במרבית המקרים, בשלב הסרת החיסיון, על בית המשפט להידרש רק למבחן השלישי והאחרון – הוא מבחן החיוניות. בבחינת ההחלטה הפרטנית, זו שעמדה במוקד פסק הדין בעניין אסנהיים, מצא בית המשפט כי המשטרה לא עמדה בתנאי הסף להגשת בקשה למתן צו לפי סעיף 43 לפקודה. נוכח האמור, סבר בית המשפט כי על המשטרה להגיש בקשה חדשה, מצומצמת וממוקדת, בראי קביעות פסק הדין, עד ליום 3.6.2026 ביום 26.5.2026 הגישה המדינה הודעה לפיה "בנסיבות המקרה שלפנינו, ובשים לב לאיזון שנקבע בפסק הדין, ערכה המשיבה 1 בחינה מחודשת של העניין, ומצאה כי אין עוד עילה מספקת לבקשה. אשר על כן, המשיבה 1 מושכת את בקשתה לקבלת חומרים מהמבקש". באי-כח העותר, וכך גם באי-כוחו של אוריך, המשיב 4, פנו, כל אחד בנפרד, למשיבה 2, פרקליטות המחוז, וביקשו כי המשיבה 1, משטרת ישראל, תגיש בקשה חדשה, מצומצמת וקונקרטית לקבלת חומרי הראיון. ביום 8.6.2026, לאחר שלא התקבל מענה לפניית העותר, הוגשה העתירה שבפנינו. ביום 12.6.2026 הגיש אוריך בקשה להצטרף כמשיב לעתירה, וביום 22.6.2026 נעתרתי לבקשתו. להשלמת התמונה אציין כי ביום 26.5.2026 נשלחה לבאי-כח העותר הודעה בדבר הגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע, בגין עבירות מרמה והפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט. זאת, על רקע מעורבותו בפרשות "הבילד" ו"הפגישה הלילית". עוד יצוין, כי ביום 2.6.2026 הגיש העותר בקשה לבית משפט השלום ראשון לציון למתן סעד זמני – צו אשר יורה למשיב 3, אסנהיים, לשמר את כל חומרי הגלם שברשותו. זה האחרון הודיע, ביום 8.6.2026, בין היתר, כי אין בכוונתו למחוק את חומרי הגלם של הראיון. ביום 14.6.2026 נתן בית משפט השלום ראשון לציון להתחייבות זו תוקף של החלטה. לבסוף, אציין כי ביום 10.6.2026 הגיש אוריך, המשיב 4, בקשה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בעניין אסנהיים. טענות הצדדים העותר טוען כי חלק מחומרי הגלם של הראיון – "כל המופעים הקשורים בגרסתו של פלדשטיין בעניין "הפגישה הלילית"" – רלבנטי, נחוץ וחיוני. נטען כי ההחלטה על הגשת כתב אישום נגד העותר, בכפוף לשימוע, מהווה שינוי נסיבות המשליך על חיוניות חומרי הגלם האמורים; כי ניתן ללמוד על חיוניותם מעמדת המדינה בתשובותיה לערכאות השונות בעניין אסנהיים; וכי החלטתה העדכנית של המדינה לא עולה בקנה אחד עם עמדתה לאורך הדרך. נוכח האמור, טוען העותר כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, הפוגעת בזכותו להליך הוגן. אוריך, שכאמור צורף, על פי בקשתו, כמשיב לעתירה, הצטרף לטענות העותר, ולבקשת הסעד בגדרה של העתירה. לדידו, בקשת המדינה לפי סעיף 43 לפקודה צריכה לכלול את "כל המופעים הקשורים בגרסתו של פלדשטיין בעניין "פרשת הפגישה הלילית", "פרשת הבילד" ו"פרשת רכבת בשער", כמו גם גרסאותיו ביחס לעבודתו הנטענת לצד ראש הממשלה וגורמים הקשורים בו". נטען, כי חומרי גלם אלו הם הראיה הטובה ביותר לבחינת משקלה ומהימנותה של גרסת פלדשטיין, וכי גם המדינה הכירה בערכו הראייתי של חומר הגלם בתגובותיה בעניין אסנהיים. נטען כי האינטרס של המשיב 4 בקבלת חומרי הגלם, כמי שהוגש נגדו כתב אישום בפרשת ה"בילד", והודע לו על כוונת הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע, בפרשת "הפגישה הלילית", הינו משמעותי; וכי לאחר שנשללה מהעותר האפשרות לפעול להשגת החומרים בעצמו, יש לחייב את הרשות לעשות כן, קרי להגיש בקשה ממוקדת לפי סעיף 43 לפקודה. לשיטת העותר, בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ""ב-1982 (להלן: החסד"פ) לא תספק עבורו מענה אפקטיבי, שכן בקשה כאמור מוגשת לאחר שהוגש כתב אישום, ומבלי שחומרי הגלם עברו את "כור ההיתוך" של בדיקת הראיות קודם להחלטה בדבר הגשת כתב האישום, על האישומים שייכללו בו. אוריך טען כי החלטת המשיבות 2-1 לעניין הגשת בקשה ממוקדת, אינה עולה בקנה אחד עם עמדתן כפי שהובעה לאורך ההליך בעניין אסנהיים, ובהינתן האמור, אינה מנומקת כנדרש. המדינה בתגובתה טענה כי מדובר בהחלטה המצויה בלב שיקול הדעת המקצועי של רשויות החקירה והתביעה, ואין כל עילה להתערב בה. ההחלטה התקבלה על ידי פרקליט המדינה, על דעת פרקליט המחוז, ראש אח"מ במשטרה והיחידה החוקרת, לאחר שקילת כלל השיקולים והנסיבות הצריכים לעניין. במסגרת זו, ניתנה הדעת לקביעות בעניין אסנהיים באשר להיקף תחולתו של החיסיון העיתונאי, ובכל הנוגע לאמות המידה לבחינת בקשה לפי סעיף 43 לפקודה. על רקע קביעות אלו, נבחנה האפשרות לגבש בקשה מצומצמת וקונקרטית, ונמצא שאין מקום לעשות כן. נטען כי עלה קושי בגיבוש בקשה מצומצמת וקונקרטית, כאשר אין בידי הרשויות מידע אודות תוכנו וטיבו של חומר הגלם שיוכל לשפוך אור על החומר שנכלל בראיון והתפרסם, בהתאם לקביעות בית המשפט בעניין אסנהיים. החלטה זו, כך נטען, אינה נופלת בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות בית המשפט בהחלטות רשויות החקירה והתביעה. המדינה הוסיפה וטענה כי ככל שיוגש כתב אישום נגד העותר – מה שכבר קרה בעניינו של אוריך בפרשת ה"בילד" – יהא באפשרותו להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ, "המהווה את "דרך המלך" לקבלת מסמכים חיצוניים לחקירה המצויים בידי צדדים שלישיים, במיוחד מקום בו מתעוררות שאלות של חסיון או פגיעה בפרטיות". בהקשר זה הזכירה המדינה את התחייבותו של אסנהיים שלא למחוק את חומרי הגלם, המאפשרת הגשת בקשה כאמור במישור המעשי. אסנהיים, משיב 3, סבור אף הוא כי החלטת המשיבות 2-1 שלא להגיש בקשה נוספת לקבלת חומרי הגלם היא החלטה המצויה במתחם שיקול הדעת של הרשות החוקרת, שלא עולה בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבות בית המשפט. המשיב 3 הוסיף וטען כי עצם העובדה שהתקבלה החלטה על הגשת כתבי אישום נגד אחד הנאשמים, מבלי שבפני רשויות התביעה עמדו חומרי הגלם של הראיון, מעידה כי הם אינם נחוצים; וכי אין בשינוי עמדת המשיבות 2-1, על רקע הביקורת שהושמעה כלפיהן וקביעות בית המשפט בעניין אסנהיים, כדי להצדיק התערבות בהחלטתן העדכנית. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו. הלכה היא עמנו כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן של רשויות אכיפת החוק, בכל הנוגע לחקירה פלילית ולהעמדה לדין פלילי, שמורה למקרים חריגים בלבד בהם ההחלטה שהתקבלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי אחר היורד לשורש העניין (ראו: בג"ץ 8007/08 לוין נ' משטרת ישראל (6.4.2009); בג"ץ 4128/06 מחלוף נ' משרד המשפטים – פרקליטות המדינה, פסקה 4 (16.11.2006); בג"ץ 8553/18 זלצמן נ' פרקליטות המדינה (26.12.2018); בג"ץ 6468-10-25 אוריך נ' פרקליטות מחוז מרכז (22.10.2025)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם יתערב בית משפט זה. עסקינן בביקורת שיפוטית על ההחלטה המינהלית, כך שכל שעלינו לבדוק הוא אם החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות. כעולה מתגובת המדינה, לאחר מתן פסק הדין בעניין אסנהיים, נערכה בחינה מחודשת בכל הנוגע לצורך והאפשרות להגיש בקשה ממוקדת ומצומצמת, בראי קביעות פסק הדין. פרקליט המדינה, על דעת פרקליט המחוז, ראש אח"מ במשטרה והיחידה החוקרת, לאחר שקילת כלל השיקולים והנסיבות הצריכים לעניין, סברו כי אין מקום להגיש בקשה חדשה וממוקדת-פרטים לקבלת חומרי גלם מהראיון. בתוך כך עמדה המדינה על הקושי בגיבוש בקשה קונקרטית, כאשר אין בידה מידע אודות תוכנו או טיבו של חומר הגלם. קושי נוסף בהקשר זה קשור לשלב בו אנו מצויים – שלב החקירה, בו חומרי החקירה אינם גלויים. במצב דברים זה, מטבע הדברים, לא ניתן להגיש בקשה מצומצמת, שתכלול אך ורק חומר שיש בו סתירות או רלבנטיות לחקירה. בהינתן האמור, על רקע אמות המידה להתערבות בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה, לא מצאתי כי ההחלטה מושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות. אוסיף בהקשר זה כי אין בעובדה שהמדינה סברה בשלבים מוקדמים יותר כי היתה הצדקה להגשת בקשתה הקודמת כדי לשנות דבר. עמדתה נשקלה מחדש, לאחר מתן פסק הדין בעניין אסנהיים ולאורו. ברי הוא, לטעמי, כי המדינה רשאית היתה לשנות את עמדתה, בשים לב לאמור בפסק הדין בעניין אסנהיים. בכך לא נחסמה הדרך של העותר או המשיב 4 לקבלת חומר כזה או אחר מחומר הגלם. ככל שימצאו לנכון, יהא באפשרותם להגיש בקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ. אפשרות זו אמנם נפתחת רק לאחר הגשת כתב אישום, אך יש בה כדי ליתן מענה לטענות בדבר הוגנות ההליך. בקשה כאמור, ככל שתוגש, תיבחן על ידי בית המשפט אשר ינהל את ההליך הפלילי גופו – בשים לב למכלול הראיות שתוגשנה ובאופן המאפשר למחזיק החומר להציג טענותיו. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ז (24 ספטמבר 2026). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט