בג"ץ 24140-02-25 — פנינת המיתרים בע"מ נ. בית הדין הרבני הגדול ירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 24140-02-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרות: 1. פנינת המיתרים בע"מ 2. ברכה והצלחה נכסים בתל אביב בע"מ נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול ירושלים 2. עו"ד רונן מטרי 3. הממונה על ההקדשות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרות: עו"ד בני שפר; עו"ד עדי הופמן; עו"ד עירא הרדי בשם המשיב 2: עו"ד רונן מטרי; עו"ד יוסי בן נפתלי בשם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד עפר יעקב בשם היועצת המשפטית לממשלה: עו"ד שרון הואש-איגר; עו"ד מעיין עופר מנדל פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 16.12.2024 בתיק 1442623/2, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 14.8.2023 בתיקים 1098800/1, 1115233/1 ו- 1160160/1. רקע והשתלשלות העניינים עניינה של העתירה שלפנינו הוא בעסקת מכר מקרקעין המצויים ברחוב הרצל 6,4,2 בירושלים, והידועים כחלקה 141 בגוש 30138 (להלן: המקרקעין). בימים 19.11.2015 ו-15.6.2017, כרתו העותרות, פנינת המיתרים בע"מ וברכה והצלחה נכסים בתל-אביב בע"מ (להלן: העותרות), שני הסכמים, בהם סוכם כי ירכשו את מלוא הזכויות במקרקעין, מידי עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים (להלן: העמותה), אשר נוסדה בשנת 1924 (כאגודה עות'מאנית תחילה) במטרה לנהל את מוסדותיו של מוסד תורני המוכר בשם "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים" אשר הוקם עוד בשנת 1841 (להלן: מוסדות עץ חיים). מוסדות עץ חיים צברו במרוצת השנים נכסים רבים, ביניהם המקרקעין מושא העתירה אשר נרכשו בשנת 1928 במטרה להקים עליהם שכונה שתיקרא "שכונת עץ חיים" (להלן: שכונת עץ חיים). המקרקעין נרשמו תחילה על שם העמותה (שעד לשנת 1983 עוד הייתה אגודה עות'מאנית); בשנת 1950 הוסדרו המקרקעין ברישום ואלו נרשמו בספרי האחוזה על שם "תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים" (מבלי שצוינה העמותה או האגודה בגלגולה הקודם), וכך גם נרשמו בשנת 1996 במרשם המקרקעין; ואילו ביום 7.12.2015, ובמטרה לבצע את עסקאות המקרקעין שביסוד העתירה, הועבר רישום המקרקעין על שם העמותה. שורשו של ההליך שלפנינו בשנת 2016, אז התקבל אצל בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין הרבני האזורי) מידע בדבר עסקאות שנעשו בנכסי הקדשות של מוסדות עץ חיים ללא אישור בית הדין כמתחייב על פי דין. נוכח מידע זה, ביום 12.1.2017 בית הדין הרבני האזורי קיים דיון בנושא, והתרשם כי "עולה חשד של ממש שהקדשות עץ חיים אינם מתנהלים בצורה מתוקנת ושאפוטרופסי ההקדש לא קיימו לכאורה את חובת נאמנותם כלפי בית הדין, ההקדש והמקדישים". אי-לכך, החליט בית הדין הרבני האזורי על הוצאת צווי עיקול ואיסור דיספוזיציה על נכסי הקדשות של מוסדות עץ חיים; וכן הורה על מינוי נאמן על כל נכסי ההקדשות של מוסדות עץ חיים (להלן: ההחלטה על הוצאת צווי העיקול). בהמשך לכך, ביום 5.2.2017, הורה בית הדין על השעיית נאמני ההקדשות הדתיים של מוסדות עץ חיים מתפקידם עד להחלטה אחרת מצידו, וכן מינה את השופט (בדימ') יוסף אלון על מנת לערוך דו"ח בדיקה באשר לנכסי ההקדשות של מוסדות עץ חיים וההתנהלות הנאמנים ביחס אליהם (להלן: דו"ח אלון). ביום 26.2.2018 מונה המשיב 2, עו"ד רונן מטרי, לתפקיד המנהל המיוחד והנאמן של כל נכסי ההקדשות הדתיים של מוסדות עץ חיים (להלן: המנהל המיוחד). במקביל, ביום 1.3.2018 נפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים הליך למתן צו פירוק של העמותה, לבקשת רשם העמותות, ובהסכמת העמותה (פר"ק 1363-03-18. להלן: הליך הפירוק); וביום 20.3.2018 ניתן צו פירוק לעמותה והמנהל המיוחד מונה לתפקיד המנהל המיוחד של העמותה ונאמן לכל נכסי ההקדשות הציבוריים של מוסדות עץ חיים. בהמשך, ולאור המחלוקת בדבר הסמכות העניינית של בית הדין הרבני כפי שתתואר להלן, ביום 10.6.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המנהל המיוחד למתן צו איסור דיספוזיציה על המקרקעין. ביום 24.10.2018, ביקשה המשיבה 3, הממונה על ההקדשות הדתיים (להלן: הממונה) מבית הדין הרבני האזורי לקבוע כי המקרקעין מושא העתירה הם הקדש דתי (להלן: בקשת הממונה). כמו כן, וכנגזר מכך, הממונה ביקשה כי יבוטלו כל ההסכמים והעסקאות שנערכו ביחס למקרקעין ולא קיבלו את אישור בית הדין. לבקשת הממונה הצטרף גם המנהל המיוחד, כאשר הבקשה התבססה, בין היתר, על דו"ח שהלה הגיש ביום 21.10.2018 לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת הליך הפירוק, ממנו עולה המסקנה כי המקרקעין הם הקדש דתי ולא נכס של העמותה (להלן: דו"ח המנהל המיוחד). העותרות התנגדו בתוקף לבקשת הממונה, וטענו כי לבית הדין הרבני כלל אין סמכות לדון בה. בטיעוניהן עמדו העותרות על כך שתנאי להשתכללות סמכותו של בית הדין הרבני בהקשרנו הוא כי נוצר מלפניו הקדש דתי עובר לכניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) – ואילו במקרה דנא, לשיטתן, אין כל ראיה כי במקרקעין כונן הקדש דתי לפני בית הדין הרבני. בתוך כך, נטען כי ממכלול הראיות שהוגשו, עולה כי איש לא התכוון לייעד את המקרקעין להקדש; וכי ממילא המקרקעין הם קרקע מסוג "מירי" שעד לשנת 1970 חלו עליהם דיני הקרקעות העות'מאניים, ולפיהם כלל לא ניתן להקדישם. עוד טענו העותרות כי אף אם המקרקעין הם הקדש דתי, אין לבית הדין סמכות לדון בתוקף העסקאות שבוצעו ביחס למקרקעין, לא כל שכן להורות על ביטולן, אלא סמכותו של האחרון מתמצת אך בשאלת יצירתו של הקדש או הנהלתו הפנימית. בתשובה לכך טען המנהל המיוחד כי אף בהיעדר שטר הקדש, כאשר קיימות אינדיקציות מספיקות לכינונו של הקדש דתי, לבית הדין הרבני קיימת סמכות להכריז על הקדש דתי, כשם שיש לו סמכות ליצור הקדש על פי שטר הקדש. בהמשך לכך נטען כי בהתאם לדו"ח שהגיש במסגרת הליך הפירוק ישנן אינדיקציות רבות המלמדות כי המקרקעין הם הקדש דתי, וכך גם עולה מאומד-דעתם של הגורמים הרלוונטיים (התורמים מזה ומנהלי המוסדות מזה) כפי שהוא נלמד ממכלול נסיבות העניין. עוד הדגיש המנהל המיוחד כי ההכרעה בשאלת תוקף העסקאות נתונה לבית המשפט המחוזי. כן יצוין כי רשם ההקדשות סבר אף הוא כי המקרקעין הם הקדש דתי. לשלמות התמונה, נציין כי על ההחלטה להוצאת צווי העיקול הגישו העותרות עתירה קודמת לבית משפט זה, במסגרתה טענו כי בית הדין הרבני האזורי נעדר סמכות עניינית להוצאת צווי העיקול על המקרקעין, ומשכך הם בטלים. עתירה זו נדחתה על הסף, נוכח אי מיצוי הליכים, שכן העותרות לא העלו את טענותיהן במישור הסמכות בבית הדין הרבני (בג"ץ 1173/17 פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (16.2.2017) (להלן: העתירה הראשונה)). בהמשך, העותרות הגישו לבית הדין הרבני האזורי בקשה לביטול צווי העיקול מטעמים דומים (קרי, היעדר סמכות), וביום 23.3.2017 הורה בית הדין על מחיקת הבקשה, מטעמים דיוניים, תוך שקבע כי העותרות רשאיות להגיש בקשה מתוקנת (להלן: ההחלטה בבקשה לביטול העיקול). על החלטה זו ערערו העותרות לבית הדין הרבני הגדול, אך ערעורן נדחה. נגד החלטות אלו, הגישו העותרות עתירה נוספת לבית משפט זה, ואולם זו נדחתה אף היא נוכח היותה מוקדמת, שכן בעת הגשתה טרם הוכרעה שאלת סמכותו העניינית של בית הדין הרבני (בג"ץ 5841/17 פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (13.11.2017) (להלן: העתירה השנייה)). עוד יצוין כי ביום 24.9.2020 הגיש המנהל המיוחד תביעה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי לפיו העסקאות במקרקעין שבוצעו עם העותרות – בטלות. תביעה זו עודנה מתנהלת ומצויה בשלב ההוכחות (ת"א 55757-09-20). פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ביום 14.8.2023 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי (להלן: פסק הדין האזורי. פסק הדין האזורי מורכב משתי חוות דעת – דעת רוב של הדיינים הרב שלמה שטסמן והרב אייל יוסף; ודעת יחיד של הדיין הרב עידו שחר. מאחר שההבדל המרכזי בין דעות הדיינים הוא שחוות דעת היחיד שמה יותר דגש על היבטים הלכתיים אשר מובילים לאותה מסקנה, יוצגו הדברים בחדא מחתא). בית הדין הרבני האזורי נדרש תחילה לשאלת סמכותו העניינית לדון בבקשה. נפסק כי שאלת סמכותו לדון במחלוקת כרוכה בליבת המחלוקת בין הצדדים – אם המקרקעין הקדש דתי – וכי אין מניעה שבית הדין יברר את סמכותו בד בבד עם בירור המחלוקת העיקרית. לגופו של עניין, בית הדין הרבני האזורי החל את הילוכו בסימן 53(3) לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך), המסמיך אותו לדון ביצירה או ניהול פנימי של הקדש דתי שנוסד מלפניו עובר לחוק הנאמנות, וקבע כי שאלת תוקפו של הקדש דתי, ובכלל זה אישור קיומו של הקדש דתי או כינונו מחדש, נכנסת בגדר עניינים אלו. בית הדין הרבני האזורי הוסיף וציין כי על פי הדין הדתי, בית הדין אינו הגורם היוצר את ההקדש, אלא המקדיש, ולשם כך די בעצם הבעת רצונו להקדשת הנכס או פעולה קניינית אחרת מצדו, אף אם אין בנמצא שטר הקדש או החלטה מכוננת אחרת. לפיכך, בית הדין ראה את תפקידו בענייני יצירת הקדשים כתפקיד דקלרטיבי גרידא, שעיקרו הוא קביעה למפרע האם על פי הדין הדתי אכן נוצר הקדש על פי רצון המקדיש, והוא רשאי להורות כן על בסיס ראיות ועדויות אף בהיעדר שטר הקדש. לצד זאת, בית הדין היה ער לכך כי בשונה מהדין הדתי, על פי דיניה האזרחיים של מדינת ישראל, אישורו הדקלרטיבי של בית הדין הוא שמכונן את ההקדש ומכשיר אותו בהיבט החוקי. על כן, נקבע כי תנאי מקדמי להשתכללות סמכותו של בית הדין הוא כינונו של הקדש בפני בית הדין, שאלה שהמענה לה מצריך בירור עובדתי מעמיק, אשר הסמכות לקיימו מצויה כאמור בידו. בית הדין הוסיף והתייחס לדרכים השונות לכינונו של הקדש דתי, הן במצב המשפטי לפי דבר המלך והן במצב המשפטי שלאחר חקיקת חוק הנאמנות. בתוך כך, נקבע כי בית הדין רשאי להכריז כי מוסד פלוני הוא הקדש דתי, אף אם מעולם לא נתקיימה פרוצדורת ההקדשה בפניו קודם לכן, וזאת בכפוף לכך שבמועד ההכרזה המוסד לא הוכרז כהקדש על פי הדין האזרחי. כמו כן, נקבע כי רישום נכס בבעלות אדם פלוני או תאגיד אינו שולל את האפשרות לקיומה של נאמנות מסוג הקדש. בהידרשו למקרקעין מושא העתירה, קבע בית הדין הרבני האזורי כי על אף היעדרו של שטר הקדש או רישום במרשם פורמאלי אחר, אכן מדובר בהקדש דתי כעולה משורת ראיות וביניהן: הגדרת שכונת עץ החיים (הבנויה על המקרקעין) על ידי ראשי מוסדות עץ חיים ותקנון העמותה כ"קרן קיים", שמשמעותו בהלכה היהודית הקדש; מימון רכישת המקרקעין נעשה מכספי תרומות לטובת הקמת שכונת עץ חיים; החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 24.3.2000 (להלן: החלטת שנת 2000), בה מונו נאמנים חדשים לנכסי הקדשות של מוסדות עץ חיים וברשימת הנכסים נמנתה מפורשות שכונת עץ חיים; והעובדה כי במרוצת השנים מבני השכונה שימשו להחזקת מוסדות עץ חיים בלבד. כל אלו, הוליכו את בית הדין הרבני האזורי לקבוע כי המקרקעין הם הקדש דתי הנתון לסמכות שיפוטו. עוד קבע בית הדין הרבני האזורי כי שכונת עץ חיים כוננה כהקדש דתי בפני בית דין רבני. הראיה המרכזית עליה התבסס היא הליך שהתקיים בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה למתן פטור ממס וההחלטה שניתנה במסגרתו בשנת 1953, בה אישר בית הדין הרבני האזורי בירושלים כי שכונת עץ חיים היא הקדש דתי (להלן: ההחלטה משנת 1953). נקבע, כי נפקותה של החלטה זו, היא כינון הקדש דתי הנתון לשיפוט בית הדין הרבני בהתאם לסימן 53(3) לדבר המלך. כן הדגיש בית הדין הרבני האזורי כי העובדה כי ההחלטה ניתנה במסגרת בקשה למתן פטור ממס אינה גורעת מקיומו של ההקדש ומתוקפו החוקי, ואף הכיתוב על כריכת תיק בית הדין הפיזי ("אישור פירות הקדש") מחזק את המסקנה כי ההחלטה משנת 1953 מהווה כינון של ההקדש הדתי. בתוך כך, נדחתה טענת העותרות כי סיווגן של המקרקעין אותם הן רכשו כלל לא מאפשר להקדישם; נקבע כי באותה העת לא ניתן היה להקדיש קרקע מסוג מירי, אך בהחלט ניתן היה להקדיש את זכות השימוש והפירות בקרקע מירי – הן לפי הדין הדתי היהודי והן לפי הדין העות'מאני. עוד נדחתה טענת העותרות בדבר הרחבת חזית, הן באשר לאפשרות כי ההקדש כונן בהחלטה משנת 1953 והן בכל הנוגע להיות המקרקעין הקדש פירות, וזאת מן הטעם שבבקשת הממונה, וכן בדו"ח המנהל המיוחד עליו נסמכה, צוינה מפורשות הטענה בדבר כינון ההקדש בשנת 1953, כמו גם במהלך ניהול ההליך, וכן משום שהטענה לקיומו של הקדש פירות היא פועל יוצא של טענת העותרות באשר לסיווג המקרקעין. העותרות מיאנו להשלים עם פסק הדין האזורי, וערערו עליו לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הרבני הגדול). המנהל המיוחד סמך ידו על פסק הדין האזורי ואף ביקש לצרף ראיות נוספות בהליך הערעור, ובכלל כך התכתבויות שנמצאו בארכיון המדינה בין אנשי מוסדות עץ החיים לבין נציגי רשויות המדינה בקשר לשכונת עץ חיים, אשר לשיטתו מחזקות את המסקנה כי המקרקעין הם הקדש דתי (להלן: הבקשה לצירוף ראיות ו-המסמכים הארכיונים, בהתאמה). מנגד, העותרות התנגדו לצירוף הראיות, וטענו כי הבקשה לא עומדת בתנאים שהותוו בפסיקה, שכן נוכח השלב המתקדם של ההליך, צירופם של המסמכים הארכיונים יביא לעיוות דין. כן טענו העותרות גם לגופם של דברים, וגרסו כי המסמכים הארכיונים אינם מלמדים כי כונן הקדש דתי, אלא להיפך – כי לא התקיימו התנאים ליצירתו של הקדש על המקרקעין. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו מיום 16.12.2024 דחה בית הדין הרבני הגדול את מכלול טענותיהן של העותרות נגד פסק הדין האזורי; וכן נתן את החלטתו בעניין הבקשה לצירוף ראיות (להלן: פסק הדין בערעור). תחילה, בית הדין הרבני הגדול ציין כי החליט לקבל את הבקשה לצירוף ראיות, ולדון בהשלכותיהם של המסמכים הארכיונים בעצמו (חלף החזרת הדיון לבית הדין הרבני האזורי), וכן פירט את נימוקיו לכך. בית הדין קיבל את הסברו של המנהל המיוחד כי לא היה בידו לאתר את המסמכים הארכיוניים שצירופם התבקש עד לשלב הגשת הבקשה, והטעים כי מסמכים אלו חשובים ורלוונטיים למחלוקת בין הצדדים. על בסיס מסמכים אלו קבע בית הדין הרבני הגדול, בין היתר, את הקביעות העובדתיות הבאות: מתן כספי התרומות לרכישת המקרקעין ולהקמת בתי שכונת עץ חיים הותנה מפורשות בכינונו של הקדש במקרקעין; אנשי מוסדות עץ חיים הבינו את המשמעות המשפטית של היותה של העמותה אישיות משפטית נפרדת, היכולה למכור או לשעבד את נכסיה, והיו מעוניינים להגביל את חופש פעולתה על ידי יצירת הקדש דתי במקרקעין; וכי עד ליום 1.5.1952 טרם כונן הקדש בעל תוקף חוקי במקרקעין, בין היתר, בשל משכנתא שרבצה על המקרקעין לצורך רכישתם. בכל הנוגע לסוגיית הסמכות העניינית, בית הדין הרבני הגדול קבע כי הסוגיות שהובאו לפתחו עוסקות בניהול הפנימי של הקדש דתי וביצירתו של הקדש כאמור, וביחס לעניינים אלו סמכות השיפוט נתונה לבית הדין הרבני. כמו כן נקבע כי בית הדין הרבני האזורי היה רשאי לדון בשאלת הסמכות יחד עם השאלה האם המקרקעין הם הקדש דתי, וכי לצדדים, ובכלל זה לעותרות, ניתנה "הזדמנות מלאה, ואף יותר" להתייחס לכל הטיעונים שהועלו בעניין (פסקה 31 לפסק הדין בערעור). בשלב הבא, בית הדין הרבני הגדול עבר לדון בגופן של הטענות שהעלו העותרות בערעורן. נקודת המוצא של בית הדין הרבני הגדול הייתה כי שאלת עצם יצירתו של הקדש, היא שאלה מהותית הנבחנת על פי הדין הדתי; ואילו הפרוצדורה בפני בית הדין הרבני במסגרתה מאשרים הדיינים כינונו של הקדש דתי "היא המכוננת את ההקדש בהיבט החוקי" (פסקה 32 לפסק הדין בערעור). בראש ובראשונה, בית הדין הרבני הגדול נתן דעתו לשאלה המהותית: אם נכסי שכונת עץ חיים (ובכללם המקרקעין) הם הקדש אם לאו. נקבע כי אכן שכונת עץ חיים היא הקדש דתי, וזאת בהתבסס על קביעותיו של בית הדין הרבני האזורי ובהתבסס על המסמכים הארכיוניים, אשר נקבע כי הם מחזקים את הקביעה כי אומד דעתם של מנהלי שכונת עץ חיים מלמד על כוונה ליצור בשכונת עץ חיים הקדש דתי. לאחר מכן, בית הדין הרבני הגדול נדרש לשאלה הפרוצדורלית: אם עץ חיים הוא הקדש דתי שכונן בפני בית דין רבני. נקבע כי על פי הדין הדתי, לשם ייסוד הקדש כאמור, אין חובה לקיים פרוצדורה ספציפית, ובית הדין רשאי לכונן את ההקדש הדתי בהתאם לראיות שיונחו לפניו, ואף מבלי שהמקדיש עצמו יופיע בפניו. בית הדין הרבני הגדול קבע כי הפרוצדורה שבוצעה בהחלטה משנת 1953 היא שכוננה את ההקדש הדתי על נכסי שכונת עץ חיים, והיא זו אשר הקנתה את הסמכות העניינית בקשר לשכונת עץ חיים לבית הדין הרבני, כפי הנדרש בסימן 53(3) לדבר המלך. כך שכן, המונח "אישור" המופיע בהחלטה משנת 1953, השאוב מדיני קיום שטרות על פי דין תורה, ועומד בתנאים הקבועים במקורות ההלכה, מקים "חזקת תקינות כי בית הדין כונן את ההקדש כדין וכחוק" (פסקה 33 לפסק הדין בערעור), והעותרות לא הצליחו להפריך חזקה זו. נוסף לכך, נקבע כי אין קושי בהיעדרו של שטר הקדש, משום שההחלטה משנת 1953 כוללת בתוכה את כל המרכיבים הנכללים דרך הכלל בשטר הקדש. יתר על כן, בית הדין הרבני הגדול שב והפנה להליך בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים משנת 2000, בו מונו נאמנים להקדש, וביניהם הנאמנים שהודחו בפרשייה דנן. בית הדין הרבני הגדול עמד על כך כי בהליך זה הצהיר בית הדין על קיומו של הקדש דתי בנכסי שכונת עץ חיים ואיש לא ערער על כך, לרבות נאמני ההקדש. בהתאם, העותרות, שהן בעלות דין אך מכוח היותן חליפֵי נאמני ההקדש, מנועות מלטעון נגד תוקפו של ההקדש, שכן זכויותיהן הדיוניות והמשפטיות כפופות לאלו של הנאמנים. לא זו אף זו, מאחר שבעת ההתקשרות בעסקאות המכירה העותרות והעמותה היו תחת ייצוג משותף, נקבע כי "יש לייחס [לעותרות] ידיעות מלאות על הנאמנות, על אישור בית הדין משנת 1953 ועל פסק הדין משנת 2000" וכי "העותרות היו חשופות למצב העובדתי והמשפטי ולחובות המוטלים על נאמני ההקדש ועל העמותה וחברי הוועד המנהל שלה", והן "העדיפו להתעלם מן המעמד המשפטי המורכב של נכסי השכונה, ונטלו על עצמן סיכון שיש להצטער עליו" (פסקה 38 לפסק הדין לערעור). כללו של דבר, נקבע עץ חיים הוא הקדש דתי שכונן בפני בית דין רבני. לבסוף, בית הדין הרבני הגדול שב ודחה את טענות העותרות הנוגעות לאפשרות ליצור הקדש דתי ביחס לקרקע מסוג מירי, לרבות הקדש פירות, וכן דחה את טענות העותרות בדבר הרחבת חזית אסורה. מכאן העתירה שלפנינו. העתירה דנן במסגרת העתירה דנן העלו העותרות טענות מן הגורן ומן היקב נגד פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ואופן ניהול ההליך על ידם. הטענה המרכזית של העותרות היא כי פסקי הדין האמורים ניתנו בהיעדר סמכות ומשכך קמה הצדקה להתערבותו של בית משפט זה אשר יורה על ביטולם. לטענתן, שגה בית הדין הרבני הגדול בכך שההכרעה בשאלת הסמכות העניינית נתקבלה כמקשה אחת, יחד עם בקשת הממונה לגופה, ונטען כי הדבר מנוגד לפסיקתו של בית משפט זה בעתירה הראשונה והשנייה שהגישו. בהמשך לכך נטען כי היה על בית הדין לפעול בהתאם להלכה שנקבעה בעניין בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594 (1991) (להלן: עניין משולם), ולקיים תחילה הליך מקדמי בשאלת סמכותו (האם התבצע אקט של כינון הקדש דתי בפני בית הדין הרבני), ורק לאחר מכן, וככל שהיה מוצא כי יש לו סמכות עניינית, יכול היה לדון בבקשת הממונה לגופה (האם שכונת עץ חיים היא הקדש דתי, אם לאו). פסיקתו של בית הדין, כך נטען, יוצרת מדרון חלקלק לסיפוח עניינים שאין בית הדין מוסמך לדון בהן. זאת ועוד, העותרות שבות על טענותיהן ביחס להחלטה משנת 1953, וטוענות כי החלטה זו אינה מהווה בסיס מוצק לקביעה שהמקרקעין הם הקדש דתי, ובוודאי אינה מהווה כינון כדין של הקדש דתי בפני בית הדין הרבני לצורך הקניית הסמכות. כך, הן בשל צורתה ותוכנה, הן בשל מכלול הנסיבות בהן ניתנה, ובכלל זה אופן הפנייה שנעשתה לבית הדין הרבני ומטרתה, כמו גם העובדה כי "לאחריה לא השתנה כלום" (סעיף 9 לעתירה). מנגד, גורסות העותרות כי הציגו ראיות למכביר המובילות למסקנה כי המקרקעין מעולם לא הוקדשו. עוד טוענות העותרות בהקשר זה כי שגה בית הדין הרבני הגדול בקביעתו כי לצורך כינון הקדש בפני בית הדין הרבני לא נדרשת התייצבות של המקדיש או מי מטעמו בפני בית הדין, באשר הדבר מנוגד ללשון סעיף 53 לדבר המלך ולפסיקה האזרחית בעניין. קיצורו של דבר, העותרות סבורות כי ההחלטה משנת 1953, לא יכולה להיחשב ככינון הקדש ופועל יוצא של בית הדין הרבני לא רכש סמכות עניינית לדון במקרקעין. כמו כן, העותרות סבורות כי ההליכים נוהלו תוך קיפוח זכויותיהן הדיוניות ובניגוד לכללי הצדק הטבעי, דבר אשר כשלעצמו מצדיק התערבות של בית משפט זה. במישור זה, נטען כי פסקי הדין הכריעו בטענות שלא נטענו, לרבות כאלו שאינן בסמכותם, כגון תוקף העסקאות או נפקותם של דו"ח אלון ודו"ח המנהל המיוחד; כי ההליך בבית הדין הרבני האזורי אוחד עם הליכים שהעותרות לא היו צד להם ותוך שנמנעה מהן הגישה אל אותם הליכים; כי בית הדין הרבני האזורי, ובהמשך בית הדין הרבני הגדול, נתנו היתר להרחבת חזית אסורה שעה שאפשרו בשלב מאוחר של ההליך להשמיע את הטענה כי המקרקעין הוא הקדש פירות שכונן על פי ההחלטה משנת 1953; וכי שתי הערכאות אפשרו הגשת ראיות בשלבים מתקדמים של ההליך, לרבות בשלב הסיכומים ובשלב הערעור. ביום 23.3.2025 נתבקשו המשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה; וכן נתבקשה התייחסות מטעם היועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת) לטענות העקרוניות שהועלו בעתירה. תגובת המנהל המיוחד הוגשה ביום 29.6.2025. לשיטתו, אין כל עילת התערבות בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, שניתנו בסמכות מלאה על פי החוק והפסיקה, שכן במקרה שלפנינו נהיר לכל כי עסקינן בהקדש דתי שכונן כדין, וכי טענות העותרות אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות. לטענת המנהל המיוחד, בית הדין הרבני, ככל ערכאות השיפוט, מוסמך גם מוסמך לקיים בירור עובדתי בנוגע לסיווגם של המקרקעין על מנת להכריע בשאלת השתכללות סמכותו העניינית. המנהל המיוחד סומך ידיו על קביעותיהם העובדתיות והמשפטיות של בתי הדין הרבניים כי ההחלטה משנת 1953 עולה לכדי כינון הקדש דתי, ולדבריו, מפסיקה ענפה עולה כי אין כל צורך בהתייצבות המקדיש בפני בית הדין הרבני לשם כינון הקדש דתי, וכי די באינדיקציות העובדתיות שהוצגו המוכיחות את כוונתם הברורה של מנהלי מוסדות עץ חיים לכונן הקדש במקרקעין. עוד טוען המנהל המיוחד, כי העותרות מתעלמות לחלוטין מקביעתו של בית הדין לפיה עוד קודם לכינון הקדש במקרקעין, המקרקעין היו נכס נאמנות למטרת יצירת הקדש דתי בהם – ועל כן מדובר במקור סמכות נוסף של בית הדין מכוח דיני הנאמנות. אשר למישור הדיוני, טוען המנהל המיוחד כי בתי הדין הרבניים נהגו ברוחב יד כלפי העותרות, ואפשרו להן להיערך כדבעי ולהשמיע את טיעוניהן באריכות בכל עניין ועניין, וזאת למרות שלשיטתו של המנהל המיוחד העותרות כלל אינן צד רלוונטי לשאלה אם המקרקעין הם הקדש דתי, אם לאו. לפיכך, גם בטענות אלה אין כדי לסייע לעותרות. ביום 14.7.2025, הגיש הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני את תגובתו המקדמית לעתירה. הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני סבור כי הטענות המועלות בעתירה אינן אלא חזרה על טענותיהן של העותרות שכבר נשמעו בבתי הדין הרבניים, ואשר נדונו בהרחבה ונדחו באופן מנומק ומפורט לאחר שלא הותירו אבן שלא הֲפָכוּהָ בפסקי דינם. לפיכך, גורס הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני כי עסקינן בטענות ערעוריות שאינן עומדות באמות המידה להתערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, ודינן להידחות. ביום 9.9.2025 הוגשה התייחסותה של היועצת, שציינה כי לאחר שהפכה בדבר, הגיעה לכלל מסקנה כי אין מקום להתייצבותה בהליך משום שהמחלוקת אינה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אף שאינה רואה עין בעין עם בתי הדין הרבניים בכל אחת מקביעותיהם, מקובלת על היועצת הקביעה כי שכונת עץ חיים היא הקדש דתי אשר כונן מחדש בהחלטה משנת 1953, וכי בנסיבות המיוחדות של ההליך לבית הדין הרבני מסורה הסמכות לדון בענייניו. קיצורו של דבר, היועצת סברה כי הגם שעשויות להיות השלכות רוחב לשאלת אופן כינונו של הקדש, אין זה המקרה המתאים להכריע בהן. ביום 26.10.2025, ולאחר שנתקבלה לכך הרשות, התייחסו העותרות לעמדת היועצת, במסגרתה ציינו כי הנחת היועצת לפיה ההחלטה משנת 1953 מהווה כינון מחדש (להבדיל מכינון לראשונה) מתבססת על עמדה שגובשה בשנת 2020, אשר "חדלה מזמן להיות רלוונטית, וכל הצדדים הכירו בכך שהנטען בה שגוי" (סעיף 12 לתגובת העותרות מיום 26.10.2025). עוד טוענות העותרות כי עמדת היועצת מעלה תמיהה לאור טענותיה בעתירה שהגישה נגד בית הדין הרבני (בג"ץ 53439-11-24), ואשר לשיטת העותרות מעוררת סוגיות דומות. ביום 12.11.2025 הוגשה תגובת המנהל המיוחד להתייחסות העותרות, אף היא ברשות בית המשפט, בה נטען כי עמדת המדינה הייתה עקבית לאורך כל ההליכים ואף אין כל סתירה מעמדתה במסגרת העתירה האחרת שהגישה. כמו כן נטען כי לענייננו אין כל נפקות להבחנה בין כינון לראשונה לבין כינון מחדש, שכן העיקר הוא קיומה של החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני לכונן הקדש. דיון והכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה היא כי התערבותו של בית משפט זה בפסקי דינם של בתי הדין הרבניים תיעשה אך במקרים חריגים, כאשר נמצאה חריגה מסמכות; פגיעה בכללי הצדק הטבעי; סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט אחר (בג"ץ 1889/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 18 (23.8.2023); בג"ץ 73527-11-24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (10.12.2024)). בענייננו, עילות ההתערבות המרכזיות עליהן הצביעו העותרות הן כי פסקי הדין של בתי הדין הרבניים ניתנו בהיעדר סמכות ובניגוד לכללי הצדק הטבעי תוך פגיעה בזכויותיהן. לא מצאנו בטענות אלה ממש. אכן, הסמכות לדון בהקדשים, ובכלל זה הסמכות להכריז על קיומו של הקדש, מצויה בידי בית המשפט המחוזי (סעיפים 37 ו-17 לחוק הנאמנות). ברם, חריג לכלל זה מצוי בהוראת סעיף 41(א) לחוק הנאמנות, לפיו "לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו". לצד זאת, ביחס להקדשים דתיים שנוסדו לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, סימן 53(3) לדבר המלך מורה כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בכל הנוגע ליצירתו ולהנהלתו הפנימית של הקדש שנוצר לפני בית הדין הרבני לפי הדין היהודי (ראו: ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265, 273-271 (1993); ע"א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון, פסקה 8 (17.10.2006); כן ראו שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 801 (מהדורה רביעית, 2004) (להלן: כרם)). אם כן, על מנת לקבוע אם לבית הדין הרבני מוקנית סמכות שיפוט לדון בשכונת עץ חיים, נדרש לברר אם זו כוננה כהקדש דתי בפני בית הדין הרבני עובר לחקיקתו של חוק הנאמנות. העותרות אינן חולקות על הכללים האמורים, אך הן סבורות כי האופן בו ערכו בית הדין הרבניים את הבירור האמור, ובפרט אי פיצול הדיון לשני שלבים, הוא שגוי. אין לקבל טענה זו. כאשר עולה שאלה של סמכות עניינית, לבית הדין הרבני יש את הסמכות לברר את העובדות הצריכות להכרעה בשאלה זו. כפי שציין הנשיא מאיר שמגר, "כאשר מועלית טענת חוסר סמכות, מקום בו לא דרושה הסכמה מראש לסמכות, מברר אותה בית המשפט לגופה, במידה הדרושה לכך לדעתו, ואם מתחייבת באותו שלב שמיעת עדות בקשר לסמכות, רשאי הוא להחליט כך" (עניין משולם, בעמ' 605. כן ראו: בג"ץ 293/52 עמיצור נ' יו"ר ההוצל"פ, בימ"ש מחוזי ת"א ואח', פ"ד ז 98, 102 (1953)). כך גם נקבע בענייננו, במסגרת העתירה השנייה שהגישו העותרות: "יש צורך בבירור עובדתי מעמיק יותר לשם הכרעה בטענת הסמכות העניינית לגופה [...] [ו]אין מניעה כי בית הדין יערוך בירור של שאלות מקדמיות אלה לצורך הכרעה בשאלת הסמכות העניינית" (שם, בפסקה 20. ראו והשוו: רע"א 3930/14 ורסנו נ' ניניו, פסקה 6 (26.6.2014); רע"א 6147/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 23 (18.11.2021)). ככלל, מן הראוי לברר שאלות של סמכות, לא כל שכן סמכות עניינית, בשלב מוקדם בהליך, וזאת על מנת שלא לכלות לריק את הזמן השיפוטי ואת משאבי הצדדים, במקרה בו הסכסוך הובא לדיון בפני ערכאה שאינה מוסמכת לדון בו. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם הבירור העובדתי הנדרש לצורך הכרעה בסוגיית הסמכות חופף לבירור העובדתי שיידרש להכרעה במחלוקת גופה, ולפיכך יהיה מוצדק לסטות מהנוהג הרגיל, ולדון בשאלת הסמכות העניינית במשולב עם ההכרעה לגופה של התביעה (ראו: עניין משולם, בעמ' 605: בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם, פסקה 7 (24.3.2008)). מכל מקום המדובר בעניין של יעילות דיונית, אשר ככלל אין בו כדי להצדיק פסילה בדיעבד של הכרעה שהתקבלה בעניין הסמכות. משכך, לא מצאנו במקרה דנן פגם, בוודאי לא כזה היורד לשורשו של עניין, בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי שלא לפצל את הדיון לשניים, אלא להכריע בשאלת הסמכות בד בבד עם בירור העובדות הנדרשות לשאלה אם המקרקעין הם הקדש אם לאו. בהקשר זה יצוין כי המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בעניין משולם. באותו מקרה, נדונה השאלה האם בית הדין הרבני רשאי לדון בענייני ירושה, גם בהיעדר הסכמה בכתב של "כל הנוגעים בדבר", כדרישת סעיף 155(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). נקבע, ברוב דעות (הנשיא מאיר שמגר ז"ל והשופטת שושנה נתניהו ז"ל כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא מנחם אלון ז"ל) כי סעיף זה משמיע שבהיעדר הסכמה מראש של בעל העניין, בית הדין נעדר סמכות לברר את מעמדו של בעל הדין המתנגד, כך שהסמכות נותרת בידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר מוקנית לו סמכות ללא צורך בהסכמה כזו או אחרת (שם, בעמ' 605). לעומת זאת, בשונה מסעיף 155(א) לחוק הירושה, אין סימן 53(3) לדבר המלך דורש הסכמה של כל הצדדים הרלוונטיים להקדש דתי כדי שבית הדין ירכוש את סמכותו עליו, אלא כל שנדרש הוא כי מדובר יהיה בהקדש דתי שכונן לפניו. יתר על כן, בשונה מחוק הירושה, לפיו ככלל הסמכות מצויה בידי בית המשפט האזרחי, כאמור לעיל, בענייני הקדשים שנוסדו לפני כניסת חוק הנאמנות לתוקף – מוקנית לבית הדין הרבני סמכות ייחודית. משאלה הם פני הדברים, ההחלטה משנת 1953 היוותה לכל הפחות ראשית ראיה לכך שאכן כונן הקדש דתי בפני בית הדין הרבני, אך כדי להכריע בשאלה באופן סופי נדרשו בירורים עובדתיים מעמיקים יותר. יתר הטענות שהעלו העותרות בעניין החריגה מסמכות, ובעיקרן הטענות ביחס לנפקות שניתנה להחלטה משנת 1953 ולהיעדרו של שטר הקדש, הן טענות ערעוריות מובהקות אשר כבר נטענו, נדונו ונדחו לגופן על ידי בתי הדין הרבניים בפסקי דין מפורטים ומנומקים האוחזים עשרות עמודים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לא יושב כערכאת ערעור על פסיקות בתי הדין הרבניים, ולכן ממילא לא יידרש לטענות בדבר יישום שגוי של הדין (ראו: בג"ץ 10072/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 10 (1.1.2018); בג"ץ 15311-06-25 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי - תל אביב, פסקה 6 (25.1.2026)). די באמת מידה מחמירה זו כדי לדחות את הטענות האמורות אשר נטועות עמוק בנסיבות הפרטניות של המקרה. אף דין הטענות הדיוניות שהעלו העותרות ביחס לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכויותיהן הדיוניות – להידחות. כידוע, בית משפט זה ייטה שלא להתערב בהחלטות שעניינן סדרי דין ואופן ניהול ההליך, אלא במקרים חריגים ביותר הכרוכים בעיוות דין (בג"ץ 5219/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (28.8.2013); בג"ץ 5241/16 הקדש חליל שרף אלדין אבו גבנה נ' בית הדין השרעי, פסקה 16 (18.12.2017)). עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מעלה כי לעותרות ניתנו ההזדמנויות רבות להתייחס למכלול הטענות והראיות, והן אף פעלו כן, הן בפני בית הדין הרבני האזורי והן בפני בית הדין הרבני הגדול. משכך, לא התרשמנו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. יחד עם זאת, יובהר כי להשקפתנו לא היה מקום ליתן "תוקף של החלטה" לכל ההיבטים המשפטיים והעובדתיים שהועלו בדו"ח אלון ובדו"ח המנהל המיוחד, כפי שעשה בית הדין הרבני האזורי (עמ' 132 בפסק הדין האזורי); ואף לא היה מקום לאמירת בית הדין הרבני הגדול כי "אם ייפסק כי הסכם הרכישה של [העותרות] עם העמותה הוא בר תוקף, אזי יתברר כי הם [צ"ל] רכשו בנכסי שכונת עץ חיים בעלות ערטילאית" (פסקה 38 לפסק הדין בערעור). זאת, בהינתן שקביעות אלו אינן בגדר ענייני יצירה או ניהול פנימי של הקדש דתי, ומכאן שאינן מצויות בסמכותו של בית הדין הרבני, אלא בסמכותו של בית המשפט המחוזי (ראו: בג"ץ 2957/09 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים נ' בית הדין השרעי בירושלים, פסקאות 3 ו-5 (27.6.2011); ע"א 9605/09 ד"ר אל-ח'טיב נ' משרד הווקף המוסלמי בירושלים, פסקה 7 (27.10.2011); כרם, בעמ' 833). כמו כן, קביעות אלה לא נדרשו כדי לקבוע שנוצר הקדש דתי במקרקעין. לפיכך, מדובר בדיון שהתקיים למעלה מן הצורך, ועל כן הקבוע בו לא מחייב (ראו והשוו: ע"א 54/65 מקיטן נ' מקיטן, פ"ד יט 651, 656 (1965); בג"ץ 283/72 בוארון נ' בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, פ"ד כו(2) 727, 730-729 (1972); רע"א 4982/92 טביב נ' טביב, פ"ד מח(3) 390, 395 (1994)). על כך לא חולק גם המנהל המיוחד (ראו סעיף 126 לתגובתו המקדמית). אין לנו אלא להזכיר את הבהרתו של בית הדין הרבני הגדול: "בית הדין קמא לא פסק לגבי תוקף עסקאות המקרקעין שבין המערערות ובין העמותה, ומפסק הדין ברור שבית המשפט המחוזי הוא שיפסוק בתביעה לבטלות העסקאות" (פסקה 30 לפסק הדין בערעור). סוף דבר: העתירה נדחית בזאת. העותרות יישאו בהוצאות לטובת המשיב 2 ואוצר המדינה בסך 20,000 ש"ח לכל אחד (ובסך הכול – 40,000 ש"ח). ניתן היום, ‏כ"ח באב התשפ"ו (‏11.8.2026). עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט