בג"ץ 23921-07-25 — זאב נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 23921-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותר: עמית זאב נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ליזי זאב בן עמי פסק-דין השופטת רות רונן: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ממלא מקום הנשיא א' איטח) בבר"ע 74560-01-25 מיום 27.4.2025 (להלן: פסק הדין), שדחה בקשת רשות הערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת ס' אלקאסם) בב"ל 9525-09-22 מיום 27.12.2024; בו נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. כפי שעולה מפסק הדין, ביום 30.7.2020 מעד העותר ונחבל בכתפו הימנית ובאזורים נוספים – באירוע שהוכר על ידי פקיד התביעות כתאונת עבודה (להלן: התאונה הראשונה). בסמוך לאחר מכן, ביום 13.9.2020, מעד העותר פעם נוספת; ולפי טענתו, הוא לא הצליח לבלום את הנפילה בשל שימוש בקיבוע לכתפו הימנית כתוצאה מהתאונה הראשונה – ומשום כך נגרמו לו שברים וחבלות (להלן: התאונה השנייה). העותר לא הגיש לפקיד התביעות תביעה להכרה בתאונה השנייה כפגיעה בעבודה. ביום 8.6.2021 התקיימה ועדה רפואית בעניינו של העותר, בה הוכרו חבלות שנגרמו לעותר כתוצאה מהתאונה הראשונה, וכן נקבע כי לא נותרה לעותר נכות צמיתה בעקבותיה. בערר על החלטה זו טען העותר כי הנזקים שנגרמו לו בתאונה השנייה קשורים לתאונה הראשונה. הוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה) קבעה כי אין בסיס רפואי לקשר סיבתי בין התאונות – ולכן אין לדון בפגימות שנגרמו כתוצאה מהתאונה השנייה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין האזורי. בפסק דין מיום 27.12.2024 דחה בית הדין האזורי בחיפה את ערעור המשיב. ראשית, נקבע כממצא עובדתי כי הערעור הוגש באיחור של 26 ימים מהמועד האחרון להגשתו, ללא כל טעם מיוחד. כן נקבע כי הסמכות לקבוע האם התאונה השנייה היא תאונת עבודה נתונה לפקיד התביעות – ולא לוועדה; ומשכך אין קושי בהחלטת הוועדה שלא לדון בפגימות שנגרמו כתוצאה מהתאונה השנייה. בית הדין האזורי דחה גם את יתר טענות העותר שלפיהן הוועדה התעלמה מתלונות ופגימות שלו, וקבע כי בהחלטת הוועדה לא נפל פגם. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה – נדחתה, אף מבלי להידרש לעמדת המשיב. בית הדין הארצי קבע כי טענת העותר, שהחלטת הוועדה הומצאה לו באיחור ומכאן האיחור בהגשת התביעה – נטענה ללא תצהיר; ומכל מקום היה על העותר להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור באיחור. כן נקבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופה. כך, בית הדין קבע כי העותר הגיש תביעה להכרה אך בתאונה הראשונה כתאונת עבודה. לכן, היה על הוועדה לדון רק בפגימות שנבעו מהתאונה הראשונה. הוועדה מצאה כי לא מתקיים קשר רפואי בין הפגימות שנבעו מהתאונה הראשונה לבין הפגימות שנטען שנגרמו כתוצאה מהתאונה השנייה; וככל שטענת העותר היא לקשר סיבתי משפטי בין התאונות – הרי שהיה עליו להגיש תביעה נפרדת לפקיד התביעות. אשר על כן, ממילא יש מקום לדחות את טענות העותר כי הוועדה התעלמה מחלק מהפגימות שנגרמו כתוצאה מהתאונה השנייה. כמו כן, נדחו טענות העותר ביחס לחוסר ניקיון כפיים בהליך ולהשפעה בלתי הוגנת שהייתה לרופא מטעם המשיב על הרופאים בוועדה. מכאן העתירה שלפנינו, בה מבקש העותר כי נוציא "צו מוחלט המורה על ביטול פסקי הדין". טענתו העיקרית של העותר היא כי בית הדין העלה בעצמו את הטענה כי הסמכות לדון בשאלת הקשר הסיבתי נתונה לפקיד התביעות ולא לוועדה, וכי המשיב כלל לא טען זאת. בכך, לטענתו, נפגעה זכותו להליך הוגן, משבית הדין העלה טענה משפטית ביוזמתו בלא שהייתה לו אפשרות להתגונן מפניה. מעבר לכך, העותר חוזר על יתר הטענות שעלו גם בפני בתי הדין. העותר טוען כי בית הדין שגה בקביעה כי הוא איחר בהגשת הערעור, משום שמסירת ההחלטה נעשתה באופן לא תקין. משכך, מוצדק במקרה דנא לאפשר הארכת מועד להגשת הערעור. מעבר לכך נטען כי הגורם המחליט בעניינו היה רופא שאינו מומחה בתחום הליקוי הרפואי שנגרם לו; וכי ההליך בעניינו התנהל בחוסר ניקיון כפיים. דין העתירה להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה. הכלל הוא כי עילת התערבות בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה מתקיימת במקרים חריגים בלבד – בהם נפלה טעות מהותית בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, וכאשר ההתערבות היא מתחייבת לשם עשיית צדק (ראו, מיני רבים: בג"ץ 46349-03-25 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (21.4.2025); בג"ץ 20640-08-24 סופרקום בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (1.12.2024); בג"ץ 26827-06-25 שחר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (26.6.2025)). במקרה דנן, מרבית טענות העותר נושאות אופי 'ערעורי' מובהק והן מכוונות כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין. ברי כי טענות אלה אינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית כנדרש. כך בנוגע לטענות בדבר הגשת הערעור באיחור; בנוגע למומחיות הגורמים שישבו בוועדה; וביחס לפגמים נוספים שנפלו בפעילות הוועדה. המדובר בטענות הנטועות כל-כולן בעניינו הפרטני של העותר; הן נבחנו על ידי הוועדה שדנה בערר העותר כמו גם על ידי שתי ערכאות נוספות, ואין מקום לשוב ולדון בהן במסגרת של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. העותר טען כי לא הייתה לו האפשרות להתגונן מפני הטענה – שלשיטתו העלה בית הדין ביוזמתו – שלפיה היה עליו להגיש תביעה בנוגע לתאונה השנייה, מאחר שהסמכות לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונות נתונה לפקיד התביעות. מעיון בהליכים שהתנהלו בבתי הדין עולה כי טענה זו חסרת כל בסיס. כך, בכתב התשובה שהגיש המשיב בבית הדין האזורי מיום 13.2.2023 הוא טען כי "אירוע התאונה השנייה לא הוכר ולא נבחן וככל הנראה לא הוגשה בגינו תביעה ולפיכך לא ברור ההקשר בין הנפילה בבית לנפילה ברחוב המוכרת [התאונה השנייה והתאונה הראשונה – ר' ר']". טענה זו התקבלה בבית הדין האזורי אשר פסק כי ההכרעה בשאלה אם התאונה השנייה מהווה תאונת עבודה מסורה לפקיד התביעות, וכל עוד לא הוגשה תביעה נפרדת בעניין התאונה השנייה – אין לוועדה סמכות לדון בפגימות שנטען כי נגרמו כתוצאה מהתאונה השנייה. העותר ערער על קביעה זו – וטענותיו נדחו. התמונה המצטיירת היא כי אין יסוד בעובדות לטענת העותר, וכי מכל מקום ניתנה לו הזדמנות ראויה להגיב לטענה זו. העתירה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"ה (14 יולי 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת