פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפ"ס 23821-08-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
המערער:
משה דובמן
נגד
המשיבים:
1. גבי לי
2. עדי קונפורטי ייגר
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' שחר) בת"א 79963-03-26 מיום 5.8.2026
בשם המערער:
בעצמו
פסק-דין
1. בתמצית, ענייננו בתביעה שהגיש המשיב נגד המערער ובת זוגו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בטענה להפצת פרסומים המהווים לשון הרע ולהפרת פסק דין שבו התקבלה תביעה קודמת שהגיש המשיב נגדו (ת"א 79963-03-26 ות"א 24904-05-21, בהתאמה). ביום 19.7.2026 הגיש המערער, שאינו מיוצג, בקשה לפסילת המותב מלשבת בדין. בעיקרם של דברים, וככל שניתן היה להבין מבקשתו, המערער טען להתנהלות מוטה וא-סימטרית של המותב לטובת המשיב, אשר מעוררת חשש ממשי למשוא פנים. לטענתו, התנהלות זו התבטאה, בין היתר, בהעדפת גרסתו העובדתית של המשיב על פני גרסתו (בפרט בהחלטתו מיום 10.5.2026); בתיאור כתיבתו כאמוציונלית ובלתי קוהרנטית; בדחיית כתבי טענות שהוגשו על ידו מטעמים פרוצדורליים בלבד; וכן בדחיית בקשתו לפטור מאגרה ובפסיקת הוצאות לחובתו. הצטברות נסיבות אלו מלמדת, לשיטת המערער, כי מתעורר חשש אובייקטיבי שהמותב גיבש דעתו ביחס לליבת המחלוקת עוד בטרם נשמעו הראיות, וזאת בעיקר בשל האופן שבו הוא מבטא את עצמו, על רקע "שונותו התקשורתית" כפי שפירט בבקשה.
2. ביום 5.8.2026 דחה המותב (השופט ר' שחר) את בקשת הפסלות. נקבע כי טענות המערער מופנות נגד החלטות דיוניות שניתנו בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לצורך ניהול ענייני ויעיל של ההליך, וככלל, אין בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. המותב הוסיף וציין כי החלטותיו בענייני אגרה והשתת הוצאות הן חלק מניהול דיוני שגרתי; כי הצעותיו "לסגת" מבקשות מסוימות נועדו לקדם בירור יעיל של ההליך וממילא הופנו לשני הצדדים; כי טענות המערער בעניין החלטתו מיום 10.5.2026 נטענו בשיהוי; וכי הוא אף הלך כברת דרך לקראת המערער כאשר הורה על קבלת כתב ההגנה המתוקן שהגיש חרף סטייתו מהוראות התקנות. המערער חויב בהוצאות המשיב בסך 4,000 ש"ח, וכן התבקש לנמק עד ליום 12.8.2026 מדוע לא יושתו עליו הוצאות לטובת אוצר המדינה לפי תקנה 151(ג) לתקנות, אולם בהמשך מצא המותב שלא לחייבו בהוצאות כאמור. מכאן הערעור שלפניי.
3. דין הערעור להידחות. ראשית, טענות רבות של המערער, לרבות טענותיו ביחס להחלטת המותב מיום 10.5.2026, הועלו בשיהוי ניכר ובניגוד לתקנה 173(א) לתקנות. בהקשר זה, אין בטענת המערער ל"הצטברות" נסיבות שמצדיקות את פסילת המותב כדי לסייע לו, שכן זו מנוגדת לכלל שלפיו לא ניתן "לצבור" טענות פסלות ולשמור אותן כמעין "נשק סודי" לעת מצוא (ראו "עשרת הדיברות" בדיני הפסלות: עפ"ס 41432-12-25 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 (10.3.2026)). לגופם של דברים, לא מצאתי כי מתקיימות בענייננו נסיבות שמקימות חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). טענות המערער מכוונות כלפי אופן ניהול ההליך והחלטות דיוניות שניתנו במסגרתו, אשר אינם מקימים כשלעצמם עילת פסלות, גם כשמדובר ברצף החלטות שאינן לרוחו של בעל דין (עפ"ס 20777-05-26 קליימן נ' ג'ייקובס, פסקה 9 (28.6.2026)). זאת בפרט ביחס לטענות המערער לעניין ההוצאות שנפסקו לחובתו, שאינן מקימות עילת פסלות וממילא לא מצאתי מקום להורות על ביטולן (והשוו: עפ"ס 76981-09-24 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (3.11.2024)). לכך אוסיף כי בקשת הפסלות והערעור שלפניי אינם כוללים הפנייה להתבטאות החורגת מגדרי הביקורת הלגיטימית שרשאי מותב להביע כלפי התנהלותו הדיונית של בעל דין (עפ"ס 5772-02-26 וינברג נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (20.4.2026)).
4. הערעור נדחה אפוא. משלא נתבקשה תשובה, ובשים לב להוצאות שהוטלו על המערער בבית משפט קמא, אין צו להוצאות בערכאה זו.
ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ז (29 אוקטובר 2026).
יצחק עמית
נשיא