פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 23751-04-25
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט עופר גרוסקופף
המערערים:
1. יחזקאל פולק
2. אפרים פישל פולק
נגד
המשיבים:
1. גבריאל ביו
2. ג.ב. מרקטק בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.3.2025 בת"א 52622-06-21 שניתן על ידי כבוד השופטת טל לוי-מיכאלי
תאריך ישיבה:
כ"ו ניסן התשפ"ו (13 אפריל 2026)
בשם המערערים:
עו"ד אהוד גבאי
בשם המשיבים:
עו"ד חן אמסטר
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת טל לוי-מיכאלי) מיום 10.3.2025 בת"א 52622-06-21, במסגרתו התקבלה בעיקרה תביעה כספית שהגישו המשיבים נגד המערערים, והאחרונים חויבו, יחד ולחוד, לשלם לראשונים סך של כ-2.1 מיליון ש"ח בתוספת ריבית שנתית בשיעור 6% לשנה מיום 19.11.2020 ועד למועד התשלום בפועל, וכן הושתו עליהם הוצאות משפט בסך 200,000 ש"ח.
רקע והשתלשלות העניינים
מוקד הסכסוך שלפנינו בתביעה כספית אותה הגישו ביום 23.6.2021 מר גבריאל ביו (להלן: גבריאל) וחברת ג.ב. מרקטק בע"מ (להלן יחדיו: המשיבים), נגד מר יחזקאל פולק (להלן: יחזקאל) ואחיו, מר אפרים פולק (להלן: אפרים; ויחדיו: המערערים או האחים פולק) ונגד 2 נתבעות נוספות, אשר נמחקו, בהסכמת הצדדים, ביום 27.4.2022. ביסוד התביעה עמדה הטענה כי האחים פולק, יחד ולחוד, נטלו מהמשיבים הלוואות, על מנת לסייע לאפרים להיחלץ מהליכי פשיטת רגל בהם היה מצוי, וכן למען צרכיו האישיים, וכי מועד פירעונן חלף מבלי שהושבו, ומשכך, הגישו את כתב התביעה להשבת כספי ההלוואה בתוספת הריבית ההסכמית. הלוואות אלו עוגנו, כך על פי הנטען, בשלושה הסכמים, כמפורט להלן:
(-) הסכם הלוואה הנושא תאריך מיום 17.11.2019 ולפיו המשיבים הלוו לאחים פולק סך של 2 מיליון ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה הראשון).
(-) הסכם הלוואה הנושא אף הוא תאריך מיום 17.11.2019 ולפיו גבריאל הלווה לאחים פולק סך של 117,000 ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה השני).
(-) הסכם הלוואה שלישי הנחזה להיות מיום 18.8.2020 ולפיו גבריאל ילווה ליחזקאל סכום של עד 607,948 ש"ח (להלן: הסכם ההלוואה השלישי).
נקדים ונציין, כי בכל הנוגע להסכם ההלוואה השלישי, המשיבים עתרו בכתב תביעתם להשבת סך של כ-400,000 ש"ח מכוחו (הוא הסכום שנטען כי הועבר בפועל על פי הסכם זה). בית המשפט קמא דחה רכיב זה של התביעה, מפאת התרשמותו כי לא הוכח שהועברו כספים מכוחו. משלא הוגש ערעור על רכיב זה בפסק דינו של בית המשפט קמא, עניינה של הלוואה זו אינו עומד לדיון לפנינו על ידי המשיבים, וההתייחסות להלוואה זו תיעשה רק ככל שהיא רלוונטית למחלוקות ביחס להסכמי הלוואה הראשון והשני.
בהסכמי ההלוואה הראשון והשני נכתב כי סכומי ההלוואות יישאו ריבית מוסכמת בשיעור של 6% לשנה; כי ההלוואות יפרעו בתוך 12 חודשים מיום החתימה; וכי הפרה יסודית של הסכמים אלה תחייב, בנוסף לריבית ההסכמית, גם בריבית פיגורים מקסימלית בהתאם לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993. כמו כן, על אף שהאחים פולק צוינו בכותרת ההסכמים הללו כלווים ונכתב בהם כי התחייבויותיהם עומדות יחדיו, רק יחזקאל חתום על ההסכמים באופן רשמי. המשיבים טענו בהקשר זה כי בשל הליכי פשיטת הרגל בעניינו של אפרים הוסכם כי הלה לא יחתום על ההסכמים באופן פורמאלי, אך כספי ההלוואות יועברו בהתאם להוראותיו. לשם הוכחת ביצוע ההעברות בפועל על פי ההסכמים האמורים, הציגו המשיבים מסמך "אישור קבלת כספים לפי הסכמי הלוואה" הנושא תאריך מיום 21.1.2020, ואשר מפרט את העברות הכספים שבוצעו בפועל למוטבים שונים. יצוין כי גם על מסמך זה מופיעים שמות הצדדים אך רק יחזקאל חתום עליו מצדם של המערערים (להלן: מסמך אישור קבלת הכספים).
האחים פולק, אשר יוצגו בתחילה בנפרד ובהמשך ההליך במאוחד, כפרו בגרסת המשיבים, וטענו למסכת עובדתית שונה ומתפתחת. במהלך ההליך, עיקר טענתו של יחזקאל הייתה כי מסמכי ההלוואות כוזבים ונטולי כל תוקף משפטי, וכי חתימתו המתנוססת עליהם – זויפה. עם זאת, במסגרת כתב ההגנה, טען כי חתימתו היא אכן חתימתו, אלא שהיא הושגה באמצעות הונאה, תוך ניצול האמון הבלתי מעורער שנתן בגבריאל, וכן תוך ניצול גילו ומצבו הבריאותי. כן הסביר, כי אף מצבו הכלכלי לא היה שפיר, וכי גבריאל ניצל זאת על מנת להשתלט על נכסיו.
אפרים הצטרף לטענת הזיוף האמורה, והדגיש כי הוא מעולם לא חתם על הסכמי ההלוואה. לגרסתו, מקור הכספים שהועברו הוא בהסכמה בעל-פה בינו לבין גבריאל, על פיה הוסכם כי גבריאל יסייע במאמצים למציאת רוכש לנכס השייך למשפחת האחים פולק (והם חלק מיורשיו), ובתמורה לכך, יקבל גבריאל חלק מסכום התמורה שתתקבל, והיתרה תועבר לאפרים (להלן: עסקת אלנבי). אפרים הוסיף והסביר כי הנכס האמור נמכר וגבריאל קיבל יותר מכפי חלקו המוסכם, ועל כן נטען כי הלכה למעשה גבריאל חייב לו כ-900,000 ש"ח.
במהלך ניהול ההליך, הורה בית המשפט קמא ביום 27.4.2022 על היפוך סדר הבאת הראיות, כך שהאחים פולק פתחו בהבאת ראיותיהם. במסגרת ההליך, העידו האחים פולק, מר משה פולק (בנו של יחזקאל) ומר צוריאל סעדה, שהיה מעורב בעסקת אלנבי (להלן: מר צורי); ומנגד, העידו גבריאל וכן עו"ד עמית עופר, אשר ייצג את יחזקאל בעניין הקשור אליו ועדותו נועדה להתייחס לייעוד חלק מהכספים שהועברו. עוד במסגרת ניהול ההליך, ביום 18.8.2022 דחה בית המשפט קמא את בקשת יחזקאל להעמדת מסמכי המקור של הסכמי ההלוואה לבדיקה של מומחה מטעמו, וזאת, בשל הקביעה כי מסמכי המקור לא יכולים לסייע למחלוקת בין הצדדים, כפי שעולה מכתבי הטענות ההדדיים. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה התקבלה ביום 23.1.2023, ונקבע כי על המשיבים להעמיד את מסמכי המקור לבדיקת מומחה מטעם יחזקאל (רע"א 7136/22; השופטת גילה כנפי-שטייניץ. להלן: ההחלטה ברע"א 7136/22). עם זאת, בסופו של דבר, חרף מתן האפשרות להעברת מסמכי הסכם ההלוואה השלישי לבדיקת מומחה (שכן, התברר כי מסמכי המקור של הסכמי ההלוואה הראשון והשני אבדו), ויתר יחזקאל על בקשת מינוי המומחה (ראו החלטה מיום 13.2.2023).
פסק הדין של בית המשפט קמא
ביום 10.3.2025 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קיבל את חלקה הארי של התביעה, תוך שקבע כי המשיבים הוכיחו את מתן ההלוואות על פי הסכמי ההלוואה הראשון והשני, ואת העברת הכספים למוטבים הקשורים למערערים בהתאם להוראותיהם של האחרונים; בכל הנוגע להסכם ההלוואה השלישי, נפסק כי אומנם אין סיבה לפקפק בתוקפו, אך לא הוכח כי הועברו כספים על פיו, ומשכך רכיב זה נדחה (להלן: פסק הדין). בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו על מהימנות העדים והראיות שהונחו בפניו, תוך שמצא את גרסתו של גבריאל אמינה ונתמכת במסמכים רבים. מנגד, בית המשפט קמא דחה את הגרסה העובדתית של האחים פולק, לאחר שקבע כי הם כפרו בחובם מכוח טענות בלתי עקביות וסותרות, כי עדותם נמצאה בלתי אמינה, וכי לא הצליחו להמציא ולו ראיה אחת שתתמוך בגרסתם.
באשר לשאלת חיובו של יחזקאל בהשבת כספי ההלוואות, נמצא כי הוא נושא באחריות להשבתן, וזאת, הן מכוח חתימתו על הסכמי ההלוואה והן מכוח חתימתו על מסמך אישור קבלת הכספים. בתוך כך, גרסתו של יחזקאל בכל הנוגע לזיוף חתימתו, או לטענה שהוחתם במרמה, נדחתה כליל. הודגש כי הלה הציג גרסה והיפוכה במשך ההליך, באופן שהקרין משמעותית על מהימנותו. על כן, נקבע כי די בסתירות הבולטות בגרסתו, על מנת לדחות לחלוטין את הגנתו. עוד הוסבר, במסגרת למעלה מן הצורך, כי אף לגופם של דברים לא ניתן לקבל את טענותיו. נפסק כי יחזקאל לא העמיד תשתית ראייתית לטענתו כי לא ידע על אילו מסמכים הוא חותם, ואף לא לטענתו הנוגעת לגילו ולמצבו הרפואי, תוך שהוער כי אין זו הפעם הראשונה בה ביקש להיאחז בגילו או במצבו הבריאותי "כניסיון נואל להסביר [את] מעשיו" (פסקה 28 לפסק הדין). בית המשפט קמא הוסיף כי התרשמותו היא שמדובר ב"אדם מתוחכם ומניפולטיבי, אשר בלבול או חוסר זהירות אינם מאפיינים את דרך הילוכו" (שם), ולכן לא ניתן להלום כי מדובר במי שניתן להחתימו על מסמכים שאינו מעוניין לחתום עליהם. אשר לטענת הזיוף, נמצא כי יש לדחותה הן בשל השלב המאוחר בו הועלתה ובסתירה לטענת ההונאה, והן בהיעדר תשתית תומכת לה, ובכלל זה הגשת חוות דעת מומחה, אפשרות עליה ויתר חרף ההזדמנות שניתנה לו. על יסוד האמור, נמצא כי יחזקאל הוא צד להסכמים, ועל כן הוא חב להשיב למשיבים את הכספים ששולמו מכוח הסכמי ההלוואה הראשון והשני בתוספת הריבית המוסכמת.
בכל הנוגע לאפרים, נקבע כי הלה היה צד להסכמי ההלוואה הראשון והשני, והם מחייבים גם אותו, למרות שלא חתם עליהם. הוטעם, כי חתימה אינה תנאי-בלעדיו-אין לצורך שכלול ההסכמות בין הצדדים, וכי הוכח שאפרים היה מי שיזם את ההסכמים, וכן הכספים הועברו על פי הוראותיו ובהתאם לצרכיו. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי אפרים לא הכחיש את קבלת הכספים מאת המשיבים, אך הציג גרסה מופרכת ומעוררת קשיים, שלא "נתמכה בבדל ראיה" (פסקה 35 לפסק הדין), זולת ממצאי בדיקת פוליגרף אותם לא ניתן לקבל, ותוך שאפרים נמנע מלזמן עדים רלוונטיים אשר יכולים לאשש את גרסתו. לא זו אף זו, נקבע כי העד אשר בו תלה אפרים את יהבו, מר צורי, כלל לא תמך בגרסתו, אלא הפריך אותה. על כן, ועל בסיס האמור, נקבע כי גם אפרים הוא צד להסכמי ההלוואה הראשון והשני, ואף הוא חב למשיבים את השבת הכספים בתוספת ריבית הסכמית.
לבסוף, בחן בית המשפט קמא את הסכם ההלוואה השלישי, וקבע כי אומנם אינו מטיל ספק במהימנותו, אך גבריאל לא הצליח להרים את הנטל ההוכחה הנדרש על מנת להראות כי אכן הועברו כספים מכוחו. לפיכך, רכיב זה של התביעה נדחה בהיעדר ראיות מספיקות, תוך שהוער כי אין בקביעה זו "כדי לגרוע ממהימנות [גבריאל] והרושם החיובי שעשה בעדותו וזאת בניגוד מופגן לעדות [האחים פולק] שהייתה לא מהימנה לשון המעטה" (פסקה 39 לפסק הדין).
נוכח האמור, בית המשפט קמא חייב את האחים פולק יחד ולחוד, בסך של כ-2.1 מיליון ש"ח, בתוספת ריבית של 6% לשנה מיום 19.11.2020 – כשנה מיום החתימה על הסכמי ההלוואה הראשון והשני, ובהתאם לאמור בהם. בהקשר זה דחה בית המשפט קמא את בקשת המשיבים לתוספת ריבית פיגורים משום שנקבע כי זו לא בוססה. בנוסף, חויבו האחים פולק בהוצאות המשיבים בסך 200,000 ש"ח, אשר נומקו, בין השאר, בהתנהלות הדיונית של האחים פולק.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
המערערים חוזרים על עמדתם כי ההסכמים זויפו ומעולם לא נחתמו על ידי יחזקאל, ולחלופין חתימתו של האחרון הושגה במרמה תוך ניצול גילו המופלג ומצבו הרפואי והאישי המורכב. לפי גרסת המערערים, מקור הכספים שהועברו מידי גבריאל לאפרים (בסך 2,117,000 ש"ח) אינו בהסכמי ההלוואה, אלא בכספים שגבריאל חייב לאפרים בגין יציאתה לפועל של עסקת אלנבי, וכי גבריאל רקח "הסכמי הלוואה" פיקטיביים כדי לנכס לעצמו את הכספים האמורים. גרסה זו נתמכת, לטענת המערערים, בשלל ראיות מהן התעלם בית המשפט קמא, ובכלל זה בדיקת פוליגרף שביצע אפרים, שבה נמצא דובר אמת, כאשר הכחיש את קבלת הכספים כהלוואה ואישר כי מקור הכספים בעסקת אלנבי. בהמשך לכך, עומדים המערערים על מספר קשיים העולים מקביעותיו של בית המשפט קמא. בתוך כך, המערערים טוענים כי לא היה כל קושי להשיג את חתימתו של אפרים אף בעודו מצוי בהליכי פשיטת רגל, כפי שעולה ממסמכים אחרים עליהם מופיעה חתימתו, לרבות ביחס לעסקאות שגבריאל היה מעורב בהן. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס למסמך אישור קבלת הכספים ולהסכם ההלוואה השלישי אשר נחתמו לאחר שאפרים קיבל הפטר. משכך, הימנעות המשיבים מלהחתים את אפרים, מעידה, כך על פי הנטען, על אופיים המפוברק של ההסכמים. זאת ועוד, מסמכי המקור, המהווים ראיה מרכזית לשיטת המערערים, מעולם לא הוצגו, חרף ההחלטה ברע"א 7136/22, בעוד המשיבים טענו כי אבדו ללא כל ביסוס, ואף תוך שינוי גרסאות באופן תדיר ביחס למקום הימצאותם. על כן, גורסים המערערים כי ניטלה מהם האפשרות להתגונן כדבעי ביחס למהימנות מסמכים אלה בפרט, וביחס לתביעה בכלל. שכן, לוּ היו מוצגים, היו האחרונים מעבירים אותם לבדיקת מומחה בדבר אמינותם. אשר על כן, גורסים המערערים כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהשית על המשיבים הוצאות.
המשיבים, מנגד, סומכים ידיהם על קביעותיו המפורטות של בית המשפט קמא בפסק דינו וגורסים כי דין הערעור להידחות. לשיטתם, הערעור – אשר אינו אלא חלק מאין-ספור הליכי סרק שמנהלים המערערים – עוסק רובו ככולו בתקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, וכי אין בו דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור. בכלל זאת מדגישים המשיבים כי בית המשפט קמא ניהל הליך מקיף, שמע את כל העדים, בחן את כל הראיות והטענות וקבע ממצאים שאינם משתמעים לשני פנים, ובתוך כך קבע כי גרסת גבריאל אמינה ורציפה ונתמכת במסמכים רבים מזמן אמת, בעוד גרסת המערערים הוגדרה כלא עקבית, משתנה ללא הרף ומלאת סתירות פנימיות. לגופו של עניין, המשיבים דוחים את טענות המערערים בדבר מקור הכספים ושיוכם לעסקת אלנבי, ומבהירים כי כספי ההלוואה נועדו לסייע לאפרים לצאת מהליכי פשיטת הרגל בהם היה מצוי וכן לצרכיו האישיים, כפי שכלל הראיות מוכיחות, וכפי שקבע בית המשפט קמא. כן טוענים המשיבים כי המערערים נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים שיתמכו בגרסתם, וכי העד היחיד שאינו קשור באינטרסים של המערערים שהובא מטעמם, מר צורי, סתר לחלוטין את גרסתם. עוד דוחים המשיבים את טענת המערערים בכל הנוגע להיעדר המצאת מסמכי המקור. כך, הואיל ובמסגרת ההליך הוצגו מסמכי המקור של הסכם ההלוואה השלישי, אשר מפנה להסכמי ההלוואה הקודמים, אך בסופו של דבר, המערערים בחרו שלא לבחון אותם באמצעות מומחה מטעמם, ובכך נשמטת הקרקע תחת טענותיהם בנושא. בנוסף על האמור, המשיבים מדגישים כי המערערים מעלים טענות עובדתיות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן מחד גיסא הם טוענים כי חתימת יחזקאל זויפה, ומאידך גיסא כי היא הושגה במרמה, דבר המקים לחובתם השתק שיפוטי.
לשלמות התמונה יצוין כי לצד הערעור דנן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אך זו נדחתה ביום 21.4.2025, בהחלטת השופט אלכס שטיין.
דיון והכרעה
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, ושמענו את טיעוני הצדדים בעל-פה, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו.
הלכה ידועה היא כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה (ראו מיני רבים: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 8422/19 הרב ברויאר נ' עמותת חברת קדישא גחש"א ראשון לציון, פסקה 14 (11.1.2021); ע"א 8688/22 איפרגן נ' אבו חצירה, פסקה 8 (25.7.2023)). התערבות כאמור, תיעשה אך במקרים חריגים, אשר בהם מסקנות הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הגיונם של הדברים והשכל הישר, או כאשר נעלמו מערכאה זו עובדות מהותיות (ע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, פסקה 43 (11.10.2020); ע"א 6277/19 הרמן נ' עו"ד וייס, פסקה 26 (15.2.2022); ע"א 913/20 חלאילה נ' טאהא, פסקה 11 (9.6.2022)). כלל זה מהווה נקודת המוצא בענייננו ולמעשה גם נקודת הסיום. זאת, נוכח העובדה כי עיקר ההליך שהתנהל בבית משפט קמא (וכפועל יוצא אף הערעור שלפנינו), נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, אשר הערכאה הדיונית הכריעה בהן לפי התרשמותה מהעדים שהעידו לפניה, ומהראיות שהוגשו לה. במצב דברים זה, בו הצדדים מעמידים גרסאות עובדתיות סותרות לפני בית המשפט, קיימת חשיבות מיוחדת להתרשמות הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים, ובמיוחד מהצדדים עצמם. בענייננו, הערכאה הדיונית היא זו שניהלה את התיק במשך כ-4 שנים, שמעה את העדים, התעמקה בראיות, העריכה אותן והגיעה למסקנה חד-משמעית כי יש להעדיף את גרסת המשיבים. אשר על כן, סבורים אנו כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.
למען לא יימצא הכתוב חסר, נתייחס בקצרה לשלושת קווי הטיעון שהעלו המערערים בערעור – מקור הכספים שהועברו מטעם המשיבים נובע מעסקת אלנבי, ולא מהלוואות שיש להשיב; מסמכי ההלוואות מזויפים; מסמכי ההלוואות נחתמו במרמה. נעיר כבר עתה כי שני קווי הטיעון האחרונים סותרים זה את זה ברמה העובדתית, ודומה כי נכון הדבר גם באשר לקו הטיעון הראשון (אם החתימות על המסמכים זויפו, הרי שלא נחתמו במרמה, ולהיפך, ולא מן הנמנע כי המסמכים נעשו על ידי הצדדים למראית עין, ומשכך הם לא זויפו או נחתמו במרמה). לפיכך, קשה לשמוע אותם מפיהם של בעלי דין שהיו בסוד העניין (וראו: תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; רע"א 5174/19 מרג'י נ' ברניידת, פסקה 16 (11.9.2019)).
נפתח בקו הטיעון לפיו לא מדובר כלל בהלוואות. ליבת המחלוקת בעניין זה, כפי שהתחדדה במהלך הדיון לפנינו, היא זו: המשיבים אינם כופרים בכך שגבריאל העביר לידי אפרים סכום בסך כ-2.1 מיליון ש"ח, אשר שימש לצורך יציאתו מהליכי פשיטת הרגל. המחלוקת ביניהם היא בשאלה העובדתית, בדבר הסיבה בגינה הועבר הכסף – אם כהלוואה, כפי שטענו המשיבים, וכפי שנכתב בהסכמי ההלוואה; אם כחלקו המוסכם של אפרים בשכר ייזום ותיווך בגין עסקת אלנבי אשר שולם לגבריאל, כטענת המערערים (להלן: גרסת עסקת אלנבי). המערערים טענו כי גבריאל שימש כמתווך בעסקת אלנבי וסייע להם במכירת הנכס, וברי כי לא נדרשו לכל הלוואה כאשר הם עתידים למכור נכס בשווי מיליוני ש"ח, בוודאי ממי שאין לו כל ממון משל עצמו. כן ניסו להתבסס על העובדה שהתשלום שהועבר לגבריאל לאחר הוצאתה לפועל של עסקת אלנבי פוצל לשניים, כאשר לטענתם, אחד מן התשלומים – על סך 3 מיליון ש"ח, יועד לאפרים. ואולם, על בסיס הראיות שהוצגו לפניו, דחה בית המשפט קמא את גרסת עסקת אלנבי בהיעדר תשתית ראייתית שתתמוך בה, ותוך שעמד בהרחבה על הקשיים הראייתיים שגרסה זו מעוררת. בכלל זה נקבע כי על פי גרסת עסקת אלנבי, גבריאל היה אמור להעביר לידי אפרים סכום של 3 מיליון ש"ח מתוך דמי התיווך שקיבל, בעוד אפרים קיבל אך כ-2.1 מיליון ש"ח, כאשר עד היום, במשך קרוב ל-7 שנים מאז אותה עסקה, לא מתנהל כל הליך לתביעת החוב לו טוען, חרף אמירתו גם במסגרת הערעור דנן כי אינו מוותר על דרישה זו (ראו סעיף 4 להודעת הערעור. יוער, כי במסגרת ההליך נדחתה בקשתו של אפרים להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד, וזאת לאור המועד המאוחר בו הוגשה והשלכותיה על אופן בירור ההליך. ראו החלטת בית המשפט קמא מיום 2.4.2023). כן נקבע כי פיצול התשלום נבע מהפעולות השונות אותן ביצע גבריאל במסגרת מכירת הנכס – שכר ייזום מזה ושכר טיפול מיוחד מזה. נוסף על האמור, הודגש כי המערערים נמנעו מלהביא עדים רלוונטיים שיתמכו בגרסת עסקת אלנבי, ובפרט את מי ששימשה כנאמנה על הנכס שנמכר בעסקת אלנבי ולה מוענו כתבי ההוראות בדבר העברת שכר הייזום והייעוץ לגבריאל, עליהם הסתמכו המערערים (עו"ד ורדה לבון). מנגד, העד האחר שהובא מטעם המערערים בקשר לאותה עסקה, מר צורי, סתר את גרסתם באומרו כי באף שלב לא נאמר לו כי ייעוד הכספים הוא לאפרים (עוד ראו פסקה 35 לפסק הדין). בית המשפט קמא אף הביע תמיהה מדוע שימש גבריאל כצינור להעברת כספים לאפרים, ולא הועברו לו הכספים ישירות. בהקשר אחרון זה יצוין כי בסמוך לביצוע עסקת אלנבי, ביום 29.12.2019, הגיש אפרים במסגרת הליכי פשיטת הרגל בעניינו בקשה להסרה של צו איסור הדיספוזיציה שהוטל על הנכס מושא עסקת אלנבי, בה צוין כי התקיימה אסיפת הסדר לאישור הסדר נושים כאשר "מממן ההסדר מר גבריאל ביו כבר מסר במועד האסיפה המחאה בנקאית למנהל המיוחד לתשלום מלוא ההסדר והוצאות ההליך" (סעיף 1 לבקשה שהוגשה בפש"ר 67476-09-16); ובהמשך נמסר על ידי המנהל המיוחד כי ההמחאה שנמסרה עמדה על סכום של כ-3.8 מיליון ש"ח. כל זאת, מבלי שצוין באותה עת דבר על קיומה של עסקת אלנבי.
על הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ועל הדיווח שנמסר בשעתו בהליכי פשיטת הרגל, מצאנו לנכון להוסיף את הדברים הבאים – הנאמרים בזהירות המתבקשת בהתחשב בקיומם של הליכים נוספים ביחס לעסקת אלנבי (ת"א 11914-12-20 וע"א 6128-12-24): בדיון שלפנינו הצטיירה תמונה לא נוחה, בלשון המעטה, מהמתואר על ידי בא-כוח המערערים באשר לאופן ביצועה של עסקת אלנבי (בפרט ראו פרוטוקול דיון מיום 13.4.2026, בעמ' 9, ש' 12-11). גרסת המערערים היא שעל פי סיכום נסתר בין אפרים לבין גבריאל, נתח נכבד מדמי התיווך ששולמו לגבריאל בגין עסקת אלנבי (3 מיליון ש"ח), יועבר לאפרים – שהוא אחד מבעלי הנכס באלנבי, ושהיה מצוי אותה עת בהליכי פשיטת רגל. אם אכן כך הדבר, או אז עולה חשש כבד כי מדובר בסוג של שלמונים (kickback), אשר משולמים לחלק מבעלי הנכס על חשבון יתר הבעלים, ועל חשבון קופת הנושים. עסקה שכזו היא בלתי חוקית בעליל – עובדה שכמובן אינה שוללת את האפשרות שהתרחשה ואת הצורך להתחשב בה במסגרת הדיון בתביעה הנוכחית. אפס, הוכחת עסקה נסתרת מסוג זה טעונה הבאת ראיות מספיקות, ואין די בהעלאת טענות, ובהוספת רמיזות, על מנת לבססה כדבעי (וזאת גם אם יש בהן כדי לספק הסבר לכאורי לחלק מהתהיות שהעלה בית המשפט קמא בהנמקתו). בסופו של יום, התרשמותנו במקרה זה, כמו במקרים לא מעטים אחרים, היא כי הצדדים (ובמיוחד המערערים) בחרו, משיקוליהם שלהם, לחשוף בפני בית המשפט טפח ולהסתיר טפחיים. במצב דברים זה, מקבלת האמירה הידועה כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי, סנהדרין, ו, ע"ב) משנה חשיבות. גם אם יש לנו חששות ביחס לאשר התרחש במסגרת עסקת אלנבי, אין לפנינו, כשם שלא היו לפני בית המשפט קמא, ראיות מספיקות המאפשרות לקבוע זאת. בהינתן שכך, אין לנו אלא לאשר את קביעות בית המשפט קמא – בהיותן תואמות את העדויות והראיות שהוצגו לפניו. ככל שקביעות אלה אינן משקפות את שאירע בפועל, אין למערערים להלין אלא על עצמם, על שהתקיים בהם הפסוק "כֹּרֶה-שַּׁחַת בָּהּ יִפּוֹל וְגוֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" (משלי כו 27).
ומכאן לשני קווי הטיעון הנוספים שהעלו המערערים – טענות הזיוף והמרמה. כזכור, המערערים טענו כי חתימות יחזקאל על ההסכמים זויפו, ולחלופין, כי החתימות הושגו במרמה בטענה כי הם קשורים לעסקה אחרת בה היו מעורבים הצדדים. מעבר לקושי שטענות אלו מעוררות כאשר הן מועלות זו לצד זו, לא כל שכן בצילה של גרסת עסקת אלנבי (ראו פסקה 15 לעיל), הן נדחו לגופן על ידי בית המשפט קמא – ובצדק. כידוע, הנטל להוכיח טענת מרמה או זיוף הוא אומנם של מאזן הסתברויות, אך כמות הראיות ורף הראיות הנדרש בטענות בעלות גוון מעין-פלילי כגון אלה, הוא גבוה במיוחד (ראו מיני רבים: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקה 14 (18.4.2012); ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון, פסקה 15 (11.4.2013); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי, פסקה 13 (15.5.2017)). באופן דומה, אף טענה המבקשת לסתור את החזקה כי אדם החותם על מסמך קרא אותו, הבין את תוכנו והסכים לו, מציבה בפני הטוען לה נטל הוכחה כבד יותר, הכולל הצגת ראיות פוזיטיביות (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, פסקה 41(ג) (15.12.2015); ע"א 2609/23 עמר נ' עו"ד נצר, מנהל מיוחד, פסקה 14 (28.11.2023)). במקרה שלפנינו, התרשמותו המובהקת של בית המשפט קמא הייתה כי טענות המערערים לא עמדו בנטל הראייתי הנדרש, ואף לא קרוב לכך. בתוך כך, בית המשפט קמא קיבל את גרסת המשיבים באשר לסיבה בגינה אפרים לא חתום על ההסכמים; ודחה את הטענות באשר לכשירותו של יחזקאל לקבל החלטות באופן מושכל, שנשענו בין היתר על תימלולי השיחות בין גבריאל לבין בנו של יחזקאל, וזאת לאור התרשמותו הישירה מיחזקאל עצמו כי מדובר ב"אדם מתוחכם ומניפולטיבי אשר בלבול או חוסר זהירות אינם מאפיינים את דרך הילוכו" (פסקה 28 לפסק הדין). בקביעות אלו, שהן רובן ככולן בממצאי עובדה ומהימנות, לא מצאנו כל מקום להתערב.
טרם סיום נציין כי אף את טענת המערערים הנוגעת לאי המצאת מסמכי המקור לא מצאנו לקבל. אכן, גבריאל המציא אך את מסמכי המקור של הסכם ההלוואה השלישי, ואולם המערערים חזרו מהם מדרישתם למינוי מומחה, וזאת על אף שגם ביחס למסמך זה הועלתה טענה של זיוף ומרמה, וכן בשים לב לעובדה שמוזכרים במסמך האמור הסכמי ההלוואה הקודמים בין הצדדים. בנסיבות האמורות, היתלות המערערים על אי המצאת מסמכי המקור של הסכמי ההלוואה הראשון והשני, אינה יכולה לסייע בידם.
סוף דבר: דין הערעור להידחות. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 25,000 ש"ח.
ניתן היום, י"א אלול תשפ"ו (24 אוגוסט 2026).
דפנה ברק-ארז
שופטת
דוד מינץ
שופט
עופר גרוסקופף
שופט