פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 2323-07-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערערים:
1. שאהין נשרואן
2. דבדוב תהאני
3. מחמד אבו סנינה
4. מונתסר אבו סנינה
5. מהירה עודה
6. מרם אבו סנינה
7. מנר אבו סנינה
8. מוסא אבו סנינה
9. מעטסם אבו סנינה
10. מימון חרירי
נגד
המשיבה:
רשות מקרקעי ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט מ' פירר) מיום 25.6.2026 בעת"מ 68058-11-25
בשם המערערים:
עו"ד יהודה רסלר; עו"ד שרה פינקו
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט מ' פירר) מיום 25.6.2026 בעת"מ 68058-11-25, בו נדחתה עתירת המערערים בה התבקש כי המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), תקצה למערערים 9-1 מקרקעין בפטור ממכרז ולחלופין תשווקם במכרז פומבי כ"תפוסים" או כ"פלושים" (שיווק קרקע תוך פרסום כי היא מוחזקת בידי אדם ללא זכות חוקית, חוזה, היתר או רישיון).
הרקע לערעור
עניינו של הערעור במגרש 20 חלקה 13 גוש 7506 ביישוב ג'לג'וליה (להלן: המקרקעין), אשר מצוי בניהול רמ"י. מערערים 9-1 הם יורשיו של עבד אלרחמאן אבו סנינה ז"ל (להלן: המנוח), שפלש למקרקעין בסביבות שנת 1998, גידר אותם והקים עליהם אורווה ומחסן. מערער 10 הוא מי שהתקשר בשנת 2009 עם המנוח בהסכם לרכישת המקרקעין ובנה בהם בית בו הוא מתגורר עם בני משפחתו (להלן: המערער). ברקע לערעור עומדות מספר החלטות קודמות של רמ"י בנוגע למקרקעין וכן הליכים משפטיים שונים שהמערערים ניהלו בעניינם. בפרט, ענייננו בשתי החלטות מרכזיות. האחת, החלטת הנהלת רמ"י מספר 3847 מיום 18.12.2015, אשר בה נעתרה רמ"י לבקשת המנוח לשווק את המקרקעין כ"פלושים" המוחזקים על ידי המערער (להלן: החלטה 3847). השנייה, החלטת הנהלת רמ"י מספר 5470 מיום 18.7.2023, שבה נקבע כי אין מקום לשווק את המקרקעין כ"פלושים" (להלן: החלטה 5470), בניגוד להחלטה 3847.
בתמצית, המנוח הוכר בעבר כזכאי לטיפול המנהלה הביטחונית לסיוע בשל תרומתו למדינת ישראל ולמערכת הביטחון ובהתאם לכך גם קיבל בעבר סיוע כספי בדיור. בהמשך, עבר להתגורר ביישוב ג'לג'וליה במגרש הסמוך למקרקעין ובשלב מסוים פלש למקרקעין כאמור. בשנת 2001 רמ"י הגישה נגדו תביעה לסילוק יד מהמקרקעין (א' שלום-נתניה 11413/01), אשר התקבלה בפסק דין מיום 3.12.2002 (להלן: פסק הדין לפינוי), לאחר שהמנוח הגיש כתב הגנה וזומן לדיון בהליך אך לא התייצב אליו. ברם, פסק הדין לא בוצע. במקביל, ביום 24.12.2001 התקבלה החלטת הנהלת רמ"י מספר 408, אשר תוקפה היה עד ליום 24.12.2002, שבה אושרה הקצאת המקרקעין למנוח בפטור ממכרז בעד מחיר מלא (להלן: החלטה 408). מאותו מועד החל שיג ושיח בין רמ"י לבין המנוח על ההקצאה ותנאיה, אך הדבר לא יצא אל הפועל.
ביום 23.1.2011, ולאחר שהתעורר חשד מצִדה של רמ"י כי המנוח סיחר את זכויותיו במקרקעין לצד שלישי, המנוח חתם על תצהיר לפיו הוא לא עשה כן ואף התחייב שלא לעשות כן בטרם תחלופנה שמונה שנים מיום רכישת המקרקעין על ידו. בהמשך לכך, ביום 21.7.2011 נשלח למנוח מכתב מטעם רמ"י בו נמסר כי התגלה לה שבמקרקעין החלה בנייה ללא היתר על ידי אדם אחר ושהמנוח סיחר בזכויות במקרקעין לצד שלישי עובר לדיון בבקשתו להקצות לו את המקרקעין, ועל כן רמ"י עתידה לפעול לביצוע פסק הדין לפינוי. ביום 31.7.2011 נשלח מכתב מטעם בא-כוחו דאז של המנוח לרמ"י בו הובהר כי אין יסוד לקביעה כי הבנייה במקרקעין מבוצעת על ידי אחר או כי המנוח סיחר בזכויות. בדיעבד, התברר לרמ"י כי כבר ביום 28.12.2009 נחתם חוזה מכר בין המנוח למערער בנוגע למקרקעין, בו התחייב המנוח לפעול להסדרת הזכויות במקרקעין, אולם השניים לא דיווחו לרמ"י דבר על אודות החוזה.
בהמשך לכך, המנוח הגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים שתי עתירות שעניינן בקשתו כי המקרקעין יוקצו לו בפטור ממכרז בהתאם להחלטה 408. העתירה הראשונה נמחקה בהסכמתו (עת"מ 36261-08-11) והעתירה השנייה נדחתה בפסק דין מיום 27.1.2015 (עת"מ 45121-02-12) (להלן: העתירה השנייה). המנוח לא אמר נואש ושב ופנה לרמ"י, הפעם בבקשה שהמגרש ישווק במכרז פומבי כ"פלוש" על ידו תוך שהוא יוכל להתמודד במכרז עליו. ביום 18.12.2015 התקבלה החלטה 3847 שהוזכרה לעיל, שבה הוחלט לקבל את בקשת המנוח לשווק את המקרקעין כ"פלושים" בכפוף לתנאים שונים. ביום 30.3.2017, לאחר פטירת המנוח, רמ"י הודיעה לבא-כוח המנוח כי משלא קוימו התנאים השונים והתקופה אשר נקבעה בה חלפה, החלטה 3847 אינה רלוונטית עוד. בהמשך לכך נקטה רמ"י בהליכי הוצאה לפועל מכוח פסק הדין לפינוי (514607-08-18) (להלן: תיק ההוצאה לפועל). בעקבות האמור, המערערים – יורשי המנוח והמערער – הגישו עתירה מנהלית נגד החלטת הרשות לחזור בה מהחלטה 3847 ונגד החלטתה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל (עת"מ 51849-05-20) (להלן: העתירה השלישית). העתירה התקבלה באופן חלקי בפסק דין מיום 29.6.2022, שבו נקבע כי על רמ"י לשוב ולהידרש לבקשה לפעול לפי החלטה 3847, תוך שתבחן את המשמעות שיש לייחס לכך שהמנוח סיחר את הזכויות במקרקעין.
בהמשך לפסק הדין בעתירה השלישית נשלח מטעם המערערים מכתב לרמ"י בו ביקשו להסדיר את הליך שיווק המקרקעין במכרז פומבי כ"פלושים". ביום 18.7.2023 התקבלה החלטה 5470 שנזכרה לעיל, שבה נקבע כי אין מקום לשווק את המקרקעין כ"פלושים" או לחדש את תוקפה של החלטה 3847. בעיקרם של דברים, נקבע כי החלטה 3847 התקבלה על בסיס מצגים מטעים של המנוח לפיהם הוא לא סיחר בזכויותיו. זאת בהסתמך על תצהיר המנוח בעניין, על מכתבו מיום 31.7.2011 בו טען בתוקף כי אין בסיס לטענה בדבר סיחור הזכויות וכן על טענת המנוח בעתירה קודמת כי לא סיחר במקרקעין וביצע את הבנייה בהם על חשבונו. עוד הובהר כי גם למערער לא עומדת כל זכות במקרקעין או זכות לשיווקם כ"פלושים". זאת שכן לכתחילה למנוח לא הייתה זכות קניינית במקרקעין, וגם בהסכם המכר בינו לבין המערער היה כתוב בפירוש כי טרם התקבל אישור רמ"י להעברת הזכויות במקרקעין על שם המנוח. המערער גם בחר להסתיר את קיומו של אותו הסכם, כאשר בשנת 2019 ציין לפני מפקח מטעם רמ"י שסייר במקרקעין כי הוא כלל לא רכש את המקרקעין אלא רק שוכר אותם ממשפחת המנוח. החלטה 3847 ניתנה על רקע נסיבותיו האישיות של המנוח ובהן הכרתו כאמור כזכאי לטיפול המנהלה הביטחונית לסיוע בשל תרומתו למדינת ישראל ולמערכת הביטחון, שאינן רלוונטיות בעניינו של המערער. עוד נקבע כי שיווק המקרקעין כ"פלושים" יעמוד בניגוד להוראת סעיף 2ה לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 (להלן: החוק), לפיה אין לשווק מקרקעין המוחזקים בניגוד לדין אלא בנסיבות מיוחדות ותנאים נוספים, אשר לא מתקיימים בנסיבות המקרה.
בעקבות כך, ביום 25.11.2025 הוגשה העתירה שנדחתה בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו בה כאמור התבקש כי רמ"י תקצה למערערים 9-1 את המקרקעין ללא מכרז בהתאם להחלטה 408 ולחלופין תשווק אותם במכרז פומבי כ"פלושים" (עת"מ 68058-11-25) (להלן: העתירה הרביעית).
לשלמות התמונה יצוין כי בחודש יוני 2024 הגיש המערער תביעה נגד רמ"י בבקשה לחייב אותה להקצות לו את המקרקעין בפטור ממכרז (ת"א 47528-06-24) (להלן: התביעה האזרחית). תביעה זו נמחקה ביום 27.1.2026 על הסף בהיעדר סמכות עניינית. עוד פנו המערערים במסגרת תיק ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" שנדחתה על ידי רשמת ההוצאה לפועל ביום 16.2.2026. וערעור שהגישו המערערים על ההחלטה לבית משפט השלום ברמלה נדחה בפסק דין מיום 25.6.2026 (ע"ר 72043-04-26).
פסק הדין מושא הערעור
ביום 25.6.2026 ניתן פסק הדין בעתירה הרביעית, בו נדחתה בקשת מערערים 9-1 להקצות להם את המגרש בפטור ממכרז. נקבע כי הדבר הוכרע זה מכבר בפסק הדין בעתירה השנייה אשר הפך חלוט. נדחו גם טענות המערערים נגד תוקפו של פסק הדין לפינוי, שכן לא הוגשו עליו ערעור או בקשה כלשהי לבטלו, כך שגם הוא הפך חלוט זה מכבר ולא ניתן להעלות טענות בנוגע לתוקפו בעת הזו; הדיון בתוקפו אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים כמו גם דיון בטענות שלפיהן הוא בוצע; מכל מקום עיון בפסק הדין לפינוי מלמד כי בית המשפט נדרש לכתבי הטענות; והעלאת טענות בנוגע אליו נגועה בשיהוי חריף.
אשר לסעד שעניינו בשיווק המקרקעין כ"פלושים" נקבע כי טענות אלו הועלו בשיהוי רב שעה שהחלטה 5470 התקבלה כבר בחודש יולי 2023, למעלה משנתיים לפני הגשת העתירה, וזאת מבלי שהוצג טעם מספק לכך. עוד נקבע כי לא נמצא שהחלטה 5470 לוקה בפגמים או שהיא בלתי סבירה במידה אשר מצדיקה התערבות. הוטעם כי יש הצדקה להחלטת הרשות לשנות מהחלטה 3847. החלטה 5470 עולה בקנה אחד עם הכלל המעוגן בסעיף 2ה לחוק, אשר נוסף אליו לאחר החלטה 3847, בשנת 2016, ולפיו "הרשות לא תקצה מקרקעין המוחזקים שלא כדין, אלא בנסיבות מיוחדות ולפי החלטת מנהל הרשות ובאישור היועץ המשפטי לממשלה". בעוד החלטה 3847 התבססה על ההנחה שההטבה תשמש את המנוח, ההחלטה החדשה התקבלה כשכבר היה ידוע לרמ"י כי ההטבה תשמש את המערער אשר בעניינו אין כל נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עוד הובא בחשבון דבר מכירת המקרקעין בשנת 2009 והניסיון המשותף של המנוח והמערער להסתיר אותו, אשר אף הוא לא נשקל במסגרת החלטה 3847. לבסוף גם נדחו טענות שונות של המערערים לפיהן רמ"י קיבלה החלטתה שלא מטעמים ענייניים ומבלי שהפעילה שיקול דעת כנה.
המערערים לא השלימו עם פסק הדין ומכאן הערעור שלפנינו.
טענות המערערים
בערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט שגה בכך שקבע כי החלטה 5740 היא מידתית וסבירה. בהקשר זה נטען כי בית המשפט התעלם ולמצער לא ייחס משקל מספק לאמירות של באת-כוחה של רמ"י בהליכים השונים מהן עולה כי דעת רמ"י הייתה נעולה, כי היא לא שקלה את האפשרות לשווק את המקרקעין כ"פלושים" בכנות, ולכן גם לא יישמה את פסק הדין שניתן בעתירה השלישית שם נקבע כי על רמ"י לשוב ולבחון את אפשרות שיווק המקרקעין כ"פלושים" חרף נסיבות אלה אשר כלל לא הוכחו; כי בית המשפט התעלם מכך שהחלטה 5740 התקבלה על ידי אותו גורם (יחיד) מטעם רמ"י שחזר בו מהחלטה 3847, ומשמעות הדבר היא שהוא היה מצוי בניגוד עניינים והיה מקום להעביר את בקשתם לטיפול של גורם אחר; כי בית המשפט שגה בכך שהכיר במכירת המקרקעין ובניסיון המערערים להסתיר אותה מרמ"י כעילה לדחיית הבקשה, שעה שקביעה זו עומדת בסתירה לפסק הדין בעתירה השלישית שלקח בחשבון את הנסיבות הללו וחרף זאת הורה על קיום בחינה מחודשת; כי לא היה מקום להסתמך על נסיבות המכירה וההסתרה כממצא פוזיטיבי שעה שבפסק הדין בעתירה השלישית הן לא נקבעו ככאלה; כי תיקון סעיף 2ה לחוק אינו יכול לחול רטרואקטיבית. הוא לא היה בתוקף בעת קבלת החלטה 3847 והוא אינו יכול להוות עילה לדחיית הבקשה לשיווק המקרקעין כ"פלושים" בהחלטה 5740; כי בית המשפט גם התעלם מכך שכדי לקיים דיון חוזר, סביר ומידתי בבקשת המערערים לא היה ניתן להסתפק במכתב טענות מטעמם כפי שנעשה.
עוד שגה בית המשפט בכך שקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי תוך שהתעלם מהשלמת הטיעון של המערערים לעניין זה ולא נדרש לטענותיהם. נטען כי בנסיבות העניין העתירה לא הוגשה בשיהוי; כי ההחלטה לא התקבלה אצל בא-כוח המערערים ביולי 2023, אלא רק בחודש אפריל 2024, לבקשת באת-כוחם ובאופן חלקי בלבד; וכי בזמן שחלף המערערים ניהלו הליכים משפטיים ולא ישנו על זכויותיהם.
נטען גם כי פסק הדין לפינוי משנת 2002 ניתן בהיעדר סמכות ובנסיבות העניין אין משמעות לכך שלכאורה הפך חלוט. זאת משום שבהליך ההוא רמ"י לא הביאה לפני בית המשפט את ראיותיה והסתירה את קיומם של מגעים לשיווק המקרקעין למנוח בפטור ממכרז – כך שאין לפסק הדין כל תוקף. המערער גם לא היה צד לאותו הליך. עוד הוטעם כי מקום שבפי המערערים טענה לפסק דין שניתן בהיעדר סמכות, אשר עליו מתבססים כלל ההליכים בין הצדדים, לבית המשפט יש סמכות נגררת לדון בטענתם. לפיכך, שגה בית המשפט כשקבע כי אין בסמכותו לדון בתוקף פסק הדין.
נוכח כל האמור התבקש כי נקבע שרמ"י לא קיימה את פסק הדין שניתן בעתירה השלישית; נורה על ביטול פסק הדין בעתירה הרביעית; נקבע כי פסק הדין לפינוי שניתן בשנת 2002 בטל; נורה שלא לשפעל את הליכי תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד המערערים ולסגור אותו. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל ולעיכוב פינוי והריסה של המקרקעין. בהמשך לכך הורתי ביום 5.7.2026 על עיכוב הליכי הפינוי באופן ארעי עד למתן החלטה אחרת.
דיון והכרעה
לאחר עיון בערעור על נספחיו השונים הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות בלא צורך בתשובה. זאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
עיקר טענות המערערים מכוונות נגד קביעות בית המשפט המחוזי בנוגע להחלטה 5740. ברם, לא נפל בהן פגם המצדיק את התערבותנו. בית המשפט המחוזי נדרש להתבטאויות של באת-כוח רמ"י ומצא שלא היה בהן כדי ללמד על כך שהרשות קיבלה החלטתה שלא מטעמים ענייניים ומבלי שהפעילה שיקול דעת כן. התרשמתי כי בית המשפט המחוזי דן בדברים באופן ממצה וקביעותיו לעניין זה מקובלות עליי. לגופם של דברים, כפי שהובהר בפסק הדין, אין לייחס משקל להתבטאות מאוחרת למועד קבלת החלטה 5470 לפיה רמ"י לא תמכור את המקרקעין למערער (אם אכן הייתה התבטאות כזו), שהרי היא מתיישבת עם ההחלטה שהתקבלה שלא להקצות את המקרקעין כ"פלושים". בהתאם לכך, בניגוד לנטען, התבטאות כזו אינה מלמדת על כך שעובר לקבלת ההחלטה עמדת רמ"י הייתה נעולה. גם לא ניתן ללמוד כי בחינתה של הרשות הייתה פורמלית בלבד, וזאת אך מאמירתה הכללית של באת-כוח רמ"י לפיה שיווק המקרקעין כ"פלושים" (באופן שבעת שיווקם ידוע ליתר המציעים שקיים בהם בית שנבנה על ידי אדם מסוים) מעורר הרתעה מלגשת למכרז. מדובר בעמדה שהוצגה אגב הדיון בעתירה השלישית במטרה להסביר את המשמעויות של שיווק מגרש באופן כזה (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון בעתירה השלישית, שורה 13). בית המשפט המחוזי גם הבהיר ששיווק מגרש כפנוי מטבע הדברים עשוי לזמן מספר מציעים רב יותר ותמורה גבוהה יותר. נוכח כל האמור גם אין ממש בטענת המערערים כי פסק הדין בעתירה השלישית לא בוצע על ידי רמ"י.
עוד טענו המערערים לעניין החלטה 5470 כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שאותו גורם שקיבל את החלטה 5470 הוא מי שחזר בו מהחלטה 3847. ברם, מעיון בפסק הדין עולה שבית המשפט המחוזי לא מצא שיש ממש בטענה זו. על דרך הכלל, במקרים בהם נפסלה החלטה של הרשות, אין מניעה עקרונית כי אותו הגוף המנהלי שקיבל את ההחלטה שנפסלה ידון ויקבל את ההחלטה החדשה באותו העניין (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 548-547 כרך א (2010)). לא מצאתי בטיעוני המערערים כל טעם שיצדיק את העברת הדיון בהחלטה לגורם אחר. גם כלל לא ברור כי החלטת הרשות לחזור בה מהחלטה 3847 בשל כך שסברה שהתנאים שפורטו בה לא התמלאו דומה בשיקוליה ובמהותה לשיקולים שהרשות נדרשה ונתבקשה לבחון עובר לקבלת החלטה 5470.
המערערים טענו גם כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן משקל למכירת המקרקעין ולניסיון המנוח והמערער להסתיר אותה מרמ"י לכאורה כעילה לדחיית הבקשה, וכי הדבר עומד בסתירה לפסק הדין בעתירה השלישית. אלא שעיון בפסק הדין בעתירה השלישית מלמד כי לא כך הדבר. נהפוך הוא. בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין בעתירה השלישית כי העובדה שהמנוח סיחר את זכויותיו במגרש איננה שנויה במחלוקת אך לא עמדה בבסיס החלטת הרשות לחזור בה מהסכמתה לשווק את המקרקעין כ"פלושים". לפיכך אף הורה מפורשות כי רמ"י תדרש בבחינתה המחודשת למשמעות שיש לייחס לסיחור הזכויות. מכאן שכלל לא מתעוררת הסתירה הנטענת לפסק הדין בעתירה השלישית.
עוד טענו המערערים נגד הסתמכות בית המשפט המחוזי על מכירת המקרקעין וההסתרה כממצא פוזיטיבי מבלי שהדבר נקבע בפסק הדין בעתירה השלישית. ברם, גם בטענה זו אין ממש. ראשית, קיומה של עסקת המכר כלל לא מצוי במחלוקת והדבר אף קיבל ביטוי בפסק הדין בעתירה השלישית כאמור תוך שנקבע כי רמ"י תבחן את המשמעות שיש לייחס לנסיבות האמורות. שנית, בכל הנוגע להסתרתה של עסקת המכר, בית המשפט המחוזי בחן את החלטת רמ"י בהקשר זה ואת הראיות השונות אשר עליהן התבססה ולא מצא כל פגם בכך שרמ"י נתנה משקל לנסיבות אלה בהחלטתה. ברי כי קביעת בית המשפט המחוזי לעניין זה כלל לא נשענה על פסק הדין בעתירה השלישית, אלא על החלטת הרשות והראיות השונות שעמדו בבסיסה. נוכח האמור, לא עלה בידי המערערים להצביע על טעמים שיצדיקו התערבות בקביעתו.
טענה נוספת שהעלו המערערים היא לעניין ההסתמכות על סעיף 2ה לחוק. ברם, טענה זו כלל לא הועלתה לפני בית המשפט המחוזי כך שאין מקום כי בית משפט זה יידרש לה לראשונה במסגרת הערעור (עע"מ 2820/13 עו"ד רז רוזנברג נ' רשות האכיפה והגבייה, פ"ד סז(1) 1, 21-20 (2014); עע"מ 4877/11 זיסמן נ' משרד הפנים מחוז ת"א ועדת ערר מחוזית, פסקה 11 (29.1.2013); עע"מ 6198/06 גולדשטיין נ' מעש כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה ו' (26.5.2008)). יתרה מכך, במסגרת עיקרי הטיעון מטעם המערערים בבית המשפט המחוזי נטען כי רמ"י לא פעלה בהתאם לסעיף 2ה כנדרש שעה שלא פנתה לבקש את אישור היועץ המשפטי לממשלה. מכך משתמע שלא רק שהמערערים לא העלו טענות נגד ההסתמכות על הסעיף לפני בית המשפט המחוזי, אלא שאף ביקשו לפעול לפיו.
כמו כן, אשר לטענות המערערים כי לא היה מקום להסתפק במכתב הטענות מצִדם כדי לקיים דיון חוזר מספק בעניינם. דומה כי טענה זו למעשה מכוונת לכך שלמערערים לא ניתנה זכות טיעון כנדרש. ברם, משעה שהמערערים הגישו בכתב את עמדתם, והיא עמדה לפני הרשות כך שזו נדרשה לה ובחנה אותה בטרם קבלת החלטתה, אין ממש בטענות המערערים לעניין זה (ראו והשוו: בג"ץ 976/07 קלגן מוצרי פלסטיק בע"מ נ' מכרז השקעות על פי החוק לעידוד השקעות הון, פסקה כ"ט (29.12.2011); בג"ץ 10307/08 איגוד חברות הפרסום נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פסקה 5 (8.12.2008); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 519-518 (2010)).
בית המשפט המחוזי גם נדרש לעניין השיהוי ואף קבע כי בכל מקרה החלטה 5470 נמצאה בידי המערערים לכל המאוחר במועד הגשת התביעה האזרחית על ידי המערער ביום 23.6.2024 אליה צירף את ההחלטה במלואה כנספח. ברי, כי המערערים החזיקו בהחלטה מעל לשנה בטרם הוגשה העתירה לבית המשפט המחוזי. מכל מקום, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בשיהוי שנפל בהגשת העתירה אלא נדרש לטענות המערערים בעתירה לגופן כאמור לעיל.
בכל הנוגע לטענות המערערים בדבר פסק הדין לפינוי, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי משלא הוגשה כל השגה על פסק הדין לפינוי הוא הפך חלוט זה מכבר, וכי בכל מקרה ההליך לפניו אינו האכסניה המתאימה להעלות טענות בעניינו (ראו והשוו: עע"מ 5771/24 אר-שם תעשיות חצור בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (4.12.2025)).
סופו של דבר הערעור נדחה (והדיון הקבוע ליום 7.2.2028 מבוטל). בהתאם לכך, מבוטלת החלטתי מיום 5.7.2026 לפיה הליכי הפינוי מעוכבים באופן ארעי.
ניתן היום, ג' אלול תשפ"ו (16 אוגוסט 2026).
דוד מינץ
שופט
אלכס שטיין
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת