רותם - אגודה חקלאית שיתופית בדימונה בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 21476-06-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין העותרת: רותם – אגודה חקלאית שיתופית בדימונה בע"מ נגד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד גלעד אבני פסק-דין השופט אלכס שטיין: העתירה בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשיבה לשלם לה פיצויים בעקבות השבת קרקע חקלאית מכוח הוראות הסכם החכירה שנערך בין הצדדים ביום 1.9.1966 (להלן: ההסכם או הסכם החכירה) – וזאת, למרות שההסכם בוטל כבר ביום 1.5.2013. הרקע לעתירה בהתאם להסכם, העותרת חכרה מהמשיבה מקרקעין בשטח של כ-400 דונם לתקופה של 49 שנים (להלן: המקרקעין), עד ליום 30.8.2015. ביום 1.5.2013 החליטה המשיבה לבטל את ההסכם, עקב אי-תשלום דמי חכירה ומחדל בעיבוד הקרקע על ידי העותרת. במהלך שנת 2014 המשיבה הגישה תובענה כספית נגד העותרת בבית משפט השלום באר שבע בדרישה לתשלום דמי חכירה שלא שולמו. בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את העותרת לשלם למשיבה סך של 140,828 ש"ח. בתוך כך, הדגיש בית משפט השלום כי התובענה אינה עוסקת בשאלת ביטול ההסכם, אשר ממילא אינה מצויה בסמכותו (ראו: ת"א 12585-08-14). בהמשך, פורסמה תוכנית מתאר מקומית אשר שינתה את ייעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד של מגורים. העותרת דרשה מהמשיבה לשלם לה פיצויים בגין שינוי הייעוד כאמור בהתאם להוראות ההסכם (להלן: הפיצויים); אולם, המשיבה מיאנה לעשות כן, מן הטעם שההסכם בוטל זה מכבר. בחודש נובמבר 2020 הגישה העותרת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים באר שבע על החלטת המשיבה לסרב להעניק לה את הפיצויים. במסגרת עתירה זאת, נטען כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין. ביום 20.12.2020 בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף בהיעדר סמכות עניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים, תוך שנקבע כי המחלוקת בין הצדדים היא חוזית ומקומה להתברר בערכאה האזרחית המתאימה (ראו: עת"מ 41119-11-20). בחודש אוקטובר 2021, העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה בבקשה להורות למשיבה לדון בבקשתה לתשלום הפיצויים. בית המשפט דחה את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בערכאה האזרחית (ראו: בג"ץ 6623/21). בחודש דצמבר 2024 העותרת הגישה לבית המשפט המחוזי באר שבע תביעה אזרחית לסעד הצהרתי אשר יכריז על זכותה לפיצויים. בית המשפט שינה את סיווג התביעה מתביעה לסעד הצהרתי לתביעה כספית בסכום קצוב בסך 20,864,844 ש"ח, ובהתאם לכך חייב את העותרת בתשלום אגרה. בקשת העותרת לפטור מאגרה התקבלה בחלקה וסכום האגרה הועמד על סך של 400,000 ש"ח. משלא שולמה האגרה, נמחקה התביעה ביום 20.5.2025 (ראו: ת"א 36528-12-24). בחודש ינואר 2026 העותרת הגישה עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים באר שבע בבקשה לסעד הצהרתי לתשלום הפיצויים. עתירה זו נדחתה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית, מעשה בית דין ושיהוי ניכר (ראו: עת"מ 17215-01-26). טענות העותרת בעתירה שלפנינו שבה העותרת וטוענת לזכותה לפיצויים. העותרת טוענת כי ההסכם בוטל על ידי המשיבה שלא כדין, וכי סירובה של המשיבה לשלם לה את הפיצויים מהווה אפליה פסולה שלה ביחס לאגודות שיתופיות אחרות שהסכמי החכירה שלהן פקעו. העותרת טוענת כי לא נפל שיהוי בהגשת העתירה, שכן, לטענתה, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסודית וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים איינו את טענת השיהוי. דיון והכרעה העתירה דנן היא עתירת סרק ודינה להידחות מכל וכל. שאלת הסמכות העניינית ודבר קיומו של סעד חלופי אשר עומד לרשות העותרת כבר הוכרעה באופן מפורש וסופי במסגרת הליכים קודמים שניהלה העותרת. הן בית המשפט לעניינים מינהליים והן בית משפט זה קבעו זה מכבר כי המחלוקת בין הצדדים אינה מצויה במישור המשפט המנהלי אלא במישור החוזי, ולפיכך נקבע כי הסמכות לדון במחלוקת מסורה לערכאה האזרחית המוסמכת ולא לבית משפט זה. כמו כן, אין לקבל את ניסיונה של העותרת להציג את העתירה הנוכחית ככזאת שעילתה העיקרית היא פגיעה בעקרון השוויון, בשונה מההליכים הקודמים. בחינה מהותית של העתירה והסעד המבוקש בה מלמדת כי אין מדובר אלא באותו הסעד ובאותן עובדות וטענות אשר עמדו בבסיס ההליכים הקודמים (ראו: בג"ץ 5602/21 סיאם נ' משטרת ישראל, פסקה 6 ‏(‏27.10.2021‏)‏; בג"ץ 136/21 אבישר נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות, פסקה 5 ‏(‏9.2.2021‏)‏). מהחומר שהונח לפנינו, עולה כי על ההכרעות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניינה של העותרת לא הוגשו הליכי ערעור. משבחרה העותרת שלא למצות את דרכי ההשגה הקבועות בדין, אין היא רשאית לעשות שימוש בעתירה זו כתחליף להליכי הערעור או כאמצעי לעקיפתם. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיהן של הערכאות המוסמכות, והגשת עתירה לבג"ץ אינה נועדה לאפשר לבעל דין לפתוח מחדש מחלוקות שכבר הוכרעו בהחלטות חלוטות (ראו: בג"ץ 66545-07-25 אלאסד נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 4 ‏(‏31.7.2025‏)‏; בג"ץ 893/09 צור נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 9 ‏(‏18.11.2009‏)). לא זו אף זו: כאמור, העותרת פעלה בהתאם לקביעות הקודמות בעניינה ופנתה לערכאה האזרחית המוסמכת. דא עקא, הליך זה לא התברר לגופו, אחרי שנמחק בשל אי-תשלום אגרה כנדרש. בנסיבות אלה, קשה להימנע מן המסקנה כי העתירה דנן אינה אלא ניסיון לעקוף את חובת תשלום האגרה החלה בהליך האזרחי (ראו: בג"ץ 3561/17 זנגי נ' הלשכה לסיוע משפטי – מחוז ירושלים, פסקה 8 ‏(‏8.5.2017‏)‏; בג"ץ 8108/22 צ'ורני נ' לשכת רישום מקרקעין בנתניה, פסקה 2 ‏(‏29.11.2022‏)). ברי הוא, כי ניסיון זה אין לאפשר. לזאת אוסיף, כי בעתירה שלפנינו דבק שיהוי כבד ומשמעותי עד-מאד, אשר ממילא מצדיק את דחייתה על הסף. העתירה הוגשה למעלה מ-13 שנים אחרי ביטול הסכם החכירה. מדובר בפרק זמן חריג ובלתי-סביר-בעליל. גם אם אניח לטובת העותרת, כי, הפעם, מוקד העתירה הוא בטענת הפגיעה בשוויון, לא יהיה בכך כדי לרפא את הפגם היסודי של השיהוי שנפל בהגשת העתירה. העתירה נדחית אפוא בזאת. העותרת נקטה בשורה ארוכה של הליכים משפטיים בניסיון לשוב ולהעלות את אותה מחלוקת בפני ערכאות שונות, אחרי שטענותיה נדחו פעם אחר פעם. תחת מיצוי דרכי ההשגה המקובלות בדין, בחרה העותרת להגיש הליכים נוספים אשר כל תכליתם המעשית היא עקיפת החלטות שיפוטיות חלוטות. התנהלות זו חורגת מגדר מימוש לגיטימי של זכות הגישה לערכאות ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ובמשאביה המוגבלים של מערכת המשפט. בנסיבות אלה, העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 6,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג בתמוז התשפ"ו (‏28.6.2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט