פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עפ"ג 20225-09-25
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המערער:
עמאד אבו מור
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מ' לומפ) מיום 8.6.2025 בת"פ 42566-08-23
תאריך ישיבה:
ט' אב תשפ"ו (23.7.2026)
בשם המערער:
עו"ד אורי בן נתן; עו"ד ספיר מן
בשם המשיבה:
עו"ד עילית מידן
פסק-דין
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מרים-לומפ) מיום 8.6.2025 בת"פ 42566-08-23, בגדרו הושת על המערער עונש של חמש וחצי שנות מאסר וענישה נלווית, וכן חולטו כספים ונכס מקרקעין שבבעלותו מכוח סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים או הפקודה).
מלכתחילה הופנה הערעור הן כלפי עונש המאסר והן כלפי היקף הרכוש שחולט, אך בעקבות המלצתנו בדיון שנערך לפנינו, חזר בו המערער מערעורו על עונש המאסר – כך שנותר להכריע בסוגיית החילוט.
רקע עובדתי
המערער הורשע על פי הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של סחר בסמים מסוכנים לפי סעיף 13 לפקודה, ובעבירות של סיוע וניסיון לסחר בסמים. בתמצית יתואר כי על-פי כתב האישום המתוקן, בחודשים יוני-אוגוסט 2023, מכר המערער לסוכן משטרתי 190 גרם של סם מסוג קוקאין בתמורה ל-61 אלף ₪; סייע לאחר למכור לסוכן 80 גרם קוקאין בעבור סכום של 28 אלף ₪; וניסה למכור לסוכן 800 גרם קוקאין בעבור 195 אלף ₪.
כתב האישום כלל בקשת חילוט, במסגרתה התבקש בית המשפט להכריז על המערער לאחר הרשעתו כ"סוחר סמים" על-פי סעיף 36א(ב) לפקודה. כן נתבקש לחלט מכשיר טלפון נייד ששייך לו; כספים בסך 12,270 ₪ שנתפסו עליו ובחדרו; יתרות זכות ופיקדונות בחשבון הבנק שלו (להלן: החשבון) בסכום של כ-360,000 ₪; וזכויות בנכס מקרקעין המצוי בעיר גדרה, שטח חקלאי שבבעלות רבים אשר למערער זכות בלתי מסוימת בו (להלן: המגרש).
המערער הסכים כי יוכרז עליו כ"סוחר סמים" וכן הסכים לחילוט מכשיר הטלפון והכספים שנתפסו עליו ובחדרו; אך התנגד לחילוט הכספים בחשבונו ולחילוט המגרש, לגביהם טען כי אלה הגיעו אליו באופן חוקי והם אינם נגועים בעבירה. בעניין זה הוגשו לבית המשפט המחוזי תצהיריהם של המערער ושמונה אנשים נוספים בהם פורטו העברות כספים שבוצעו בין חשבונותיהם לחשבונו; התקיים דיון בו נחקרו המערער וארבעה מן המצהירים; והוגשו תדפיסים של הפעולות בחשבון החל משנת 2015.
חלק הארי של גזר הדין עסק בסוגיית חילוט רכושו של המערער. משהוכרז המערער "סוחר סמים", נקודת המוצא לדיון הייתה כי קמה חזקה כי כל רכושו הושג בעבירה, והנטל עליו להפריכה. לאחר שניתח בפירוט את הראיות שהובאו לפניו ואת טענות הצדדים, הכריע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את בקשת החילוט באופן חלקי. לעניין הכספים שבחשבון הבנק, נקבע כי רק ביחס לסכום של 100,000 ₪ הצליח המערער להוכיח כי מקורו חוקי. לצד האמור נקבע, כי מאחר שבמשך השנים הופקדו בחשבון גם כספי קצבת ביטוח לאומי אשר אין חולק כי מקורם חוקי, ובשל היות המערער אדם נכה ובעל משפחה – יש לחלט סכום של 180,000 ₪ בלבד, מטעמים שבמידתיות, ועל מנת שלא לפגוע במערער ובילדיו הקטינים במידה העולה על הנדרש. אשר למגרש – שלטענת המערער נרכש בשנת 2023 מכספים שבחשבונו – בית המשפט המחוזי קבע כי משעה שביחס למרבית הכספים בחשבון לא סתר המערער את החזקה כי אלה הגיעו אליו באופן שאינו חוקי, משמעות הדברים היא שהמגרש נרכש באמצעות כספים שמקורם בעבירה – ולפיכך יש להורות על חילוטו.
עיקר טענות הצדדים
המערער אינו חולק על סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט רכושו, אך טוען כי עלה בידו להוכיח כי מקורם של הכספים שבחשבונו הוא חוקי, כך שאין לחלטם; כאשר לדידו הראיות שהביא בפני בית המשפט המחוזי בעניין זה לא נותחו כראוי ולא הוסקו מהן המסקנות המתחייבות. בתוך כך, לטענתו, לא ניתן היחס הנכון לסכומים החוקיים שהופקדו בחשבון כקצבה מביטוח לאומי, וכן לא התקבלו הסבריו המניחים את הדעת לשיטתו, ביחס להפקדות כספים אשר מקורם במכירת רכב, הלוואות והעברות כספים בינו לבין קרוביו. עוד טוען המערער, כי בניגוד לנדרש בתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), התש"ן-1990 (להלן: תקנות החילוט), המשיבה לא הביאה ראיות הסותרות את טענותיו לפיהן מקור הכספים בחשבונו חוקי.
אשר למגרש, טוען המערער כי משעה שהרים את הנטל בכל הנוגע להפקדות בחשבון, המשמעות היא שגם המגרש נרכש בכספים שהושגו בדרכים חוקיות; וממילא המשיבה לא סתרה טענה זאת. עוד ביחס למגרש, נטען כי ההחלטה באשר לחילוטו לוקה בפגם מהותי מששוויו הנוכחי לא הוצג לפני בית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען, בעיקר בדיון שנערך לפנינו ובהודעה שהוגשה לאחר הדיון, כי שווי המגרש כיום הוא למעלה מפי ארבעה משווי רכישתו שעמד על סך 190,000 ₪; וכי בידי המשיבה חוות דעת שמאי בעניין זה שנמסר להגנה כי תוגש לבית המשפט המחוזי, אך זו לבסוף לא הוגשה. בנסיבות אלה, כך נטען, "לא ניתן היה לקיים את המידתיות הנדרשת", כלומר, לא ניתן היה לבחון האם חילוט קרקע בשווי האמור הולם את נסיבות המעשה ואת נסיבותיו האישיות של המערער. לסברת המערער, אילו היה בית המשפט המחוזי נחשף לעליית הערך של המגרש, "לבטח היה בנתון זה כדי ליתן החלטה שונה מזו שניתנה".
בדיון שנערך לפנינו, עמדה באת-כוח המשיבה על כך שאין מחלוקת על הכרזתו של המערער כסוחר סמים, ולפיכך על הקמתה של חזקה שלפיה כל רכוש שהגיע אליו בשמונה השנים האחרונות ייחשב כרכוש שהושג בעסקת סמים, אלא אם הוכח אחרת. בהקשר זה הוטעם, כי בית המשפט המחוזי בחן את הראיות, התרשם מהעדים וקבע ממצאי עובדה ומהימנות, לפיהם לא נסתרה החזקה למעט ביחס למקרה אחד; וכי בחשבונו של המערער היה "ערבוב" של כספים חוקיים ושאינם-חוקיים, מבלי שהוכח מאיזה מהם נרכש הרכוש. באשר לטענה לעליית ערך המגרש נטען, כי במסלול החילוט לפי חזקת סוחר הסמים אין בעליית ערך המגרש כדי להשליך על חילוטו; וכי העניין אף לא הועלה על-ידי המערער לפני בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
נתתי דעתי לטענות הצדדים, כפי שהועלו בכתב ובעל-פה. כפי שיפורט להלן, מסקנתי היא כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי שנעשה.
סעיף 36א(א) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי אם "הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים", ככלל יצווה בית המשפט, בנוסף לכל עונש, כי יחולט לאוצר המדינה כל רכוש "ששימש או נועד לשמש [..] כדי לאפשר את ביצוע העבירה", וכן "רכוש שהושג [..] כתוצאה מביצוע העבירה". הפקודה מוסיפה וקובעת בסעיף 36א(ב) הסדר מיוחד הנוגע לסוחרי סמים, ולפיו מקום שהוכח כי אדם שהורשע כאמור הפיק או היה אמור להפיק רווח מן העבירה – יקבע בית המשפט, לבקשת התובע, שהנידון הוא "סוחר סמים"; ו"משעשה כן, יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט".
תכלית החילוט היא לאסור מלחמה בעברייני הסמים באמצעות שלילת פירות העבירה. לנוכח הקושי לייחס סכומי כסף מסוימים לעסקאות סמים בהן התקבלו, ובשל הרצון להשית פגיעה כלכלית על עברייני הסמים שתאפשר להילחם בנגע הסמים – קבע המחוקק חזקה המעבירה את נטל ההוכחה לעניין מקור הרכוש אל כתפיהם של סוחרי הסמים (ע"פ 2163/17 גברילוב נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (21.3.2018) (להלן: עניין גברילוב); ע"פ 170/07 מטיס נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.11.2007) (להלן: עניין מטיס)). כך, בהתאם לסעיף 31(6)(א) לפקודה, משהוכרז אדם "סוחר סמים" קמה חזקה ולפיה כל רכושו – שלו, של בן זוגו ושל ילדיו מתחת לגיל 21, וכן כל רכוש של אחר שהוא מימן את רכישתו או העבירו לאחר ללא תמורה – הושג בעבירה של עסקת סמים. מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ובפני סוחר הסמים פתוחה הדרך להפריכה, ככל שיוכיח כי "האמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים", או כי הרכוש הושג למעלה משמונה שנים קודם למועד הגשת כתב האישום נגדו. רמת ההוכחה הנדרשת לעניין זה, כפי שהובהר בפסיקה, היא "מאזן ההסתברויות" (עניין גברילוב, בפסקה 15; ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 409 (1998) (להלן: עניין בן שטרית)).
לענייננו. משהוכרז המערער סוחר סמים, ובהעדר מחלוקת כי הכספים בחשבון הבנק וזכויותיו במגרש הושגו בטווח של שמונה השנים שלפני הגשת כתב האישום – הנטל עליו להראות כי נכסים אלה הושגו באמצעים חוקיים. בעוד שהמערער מכיר בכך, טענתו היא כי על המאשימה מוטל נטל נוסף, הוא הנטל לסתור את טענותיו לפיהן רכושו הושג באופן חוקי, ומשלא הביאה ראיות לסתור את טענותיו – לא עמדה בנטל המוטל עליה. את טענתו זאת מעגן המערער בהוראת תקנה 4(ב) לתקנות החילוט, הקובעת – בהתייחס לדיון בבקשה לצו חילוט פלילי – כי: "בדיון בבקשה, תנמק תחילה התביעה את בקשתה לחילוט הרכוש; אחריה ישמיע הנידון את טענותיו ויביא את ראיותיו ואחריו יעשה כן כל מי שטוען לזכות ברכוש; אחריהם יטען התובע ויביא את ראיותיו לסתור את טענותיהם של הנידון ושל הטוען לזכות ברכוש; [...]". דין טענה זו להידחות. בניגוד לעולה מטיעוני המערער, אין בהוראה האמורה, שעניינה בסדרי הדיון בבקשה לחילוט, כדי לשנות מן הנטל המוטל על המערער לפי חזקת "סוחר סמים" הקמה בעניינו. בהתאם נקבע בפסיקה כי על-פי הוראת התקנה "התביעה פותחת את הדיון בהצגת נימוקי בקשתה; לאחר מכן, טוענים הנדונים [...] ומביאים ראיותיהם, כאשר לתביעה שמורה הזכות להביא ראיות לסתור [...]" (עניין בן שטרית, בעמוד 408; ההדגשה הוספה). מכאן, כי משעה שהתביעה בוחרת שלא לנצל זכותה זו, אין הדבר אומר, כשיטת המערער, כי "המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה".
משהוסרה משוכה דיונית זו, והובהר כי נטל ההוכחה עודנו רובץ על המערער, יש לבחון את השגותיו של המערער על הכרעת בית המשפט המחוזי לפיה לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי כל הכספים בחשבונו הושגו בדרכים חוקיות. כפי שתואר לעיל, הכרעתו זו של בית המשפט המחוזי, נשענה על ניתוח מקיף של הראיות שהובאו לפניו לרבות העדויות שנשמעו ביחס לכל אחת מטענות המערער באשר להפקדות בחשבונו. בהקשר זה קבע, בין היתר, כי "בחקירתו בבית המשפט, [המערער] השיב לעיתים תשובות הסותרות את דברי העדים המצהירים האחרים, ואף את הדברים שהוא עצמו כתב בתצהירו שלו. כמו כן, לא הובאו אסמכתאות המבססות טענותיו של ה[מערער] אודות נסיבות ההפקדות וההעברות הגדולות בחשבון" (פסקה 58 לגזר הדין). השגותיו של המערער בעניינים אלה, תוקפות אפוא ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. בהתחשב ברף הגבוה להתערבות בכגון אלה (וראו: עניין גברילוב, בפסקה 14; ע"פ 5686/19 רפאלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (20.6.2021)), ולאחר שעיינתי אף אני בכתבי הטענות ובגזר הדין – לא מצאתי כל הצדקה להתערבות בממצאים האמורים.
מצאתי להרחיב מעט על טענות המערער בנוגע לחילוט המגרש. ראשית, אין בידי לקבל את טענת המערער ולפיה אין להורות על חילוט המגרש מכיוון ש"לא הוכח כדבעי כי המערער רכש את המגרש דווקא מהכספים ה'לא כשרים'" (סעיף 3(ב) להודעה שהגיש לאחר הדיון). טענה זו מעבירה אל המאשימה את הנטל להוכיח כי המגרש הושג באמצעים בלתי-חוקיים, ואולם כפי שפורט לעיל – הנטל על המערער להוכיח אחרת. מכאן, שגם אם נאמר שנותרה בעניין זה עמימות ראייתית, אין בכך כדי לסייע למערער, שעה ש"רמת הוודאות הנדרשת ממנו היא של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו" ואין די בהקמת ספק (וראו: ע"פ 307/17 זוננשוילי נ' מדינת ישראל, פסקה ט"ו (21.3.2017); עניין מטיס, בפסקה 11). המערער מפנה בהקשר זה לכך שהמגרש נרכש כשלוש שנים לפני מעצרו, ולא בסמוך לביצוע העבירות שבוצעו בטווח זמנים קצר, אלא שבכך אין כדי לשנות, בין היתר בשים לב לפועלה של החזקה שמונה שנים לאחור.
טענה נוספת של המערער נוגעת לעליית ערך המגרש. לטענתו, לו ידע בית המשפט המחוזי את שוויו של המגרש כיום, לא היה מורה על חילוט מלוא זכויות המערער בו משיקולים של מידתיות, אשר לא נשקלו כדבעי. אף דינה של טענה זו להידחות. ראשית, ככל שסבר המערער שיש לעניין זה חשיבות – לא ברור מדוע לא הציג את הדברים לבית המשפט המחוזי, והעלה אותם לראשונה בשלב הערעור. המערער ציין כי חוות דעת שמאי הוצגה לו במהלך פגישה בפרקליטות, כך שהיה חשוף למידע. דומה כי הוא מנסה לטעון, מצד אחד, כי לא הציג את הדברים לבית המשפט המחוזי משנאמר לו כי המדינה תגיש את חוות הדעת; ואולם מנגד, הוא מציין בהודעתו כי "לא היה ברור די הצורך אם בדעת המדינה להגיש או שהדבר נשמט הימנה בטעות וההגנה לא נתנה ליבה לכך". כך או אחרת קיים קושי רב להידרש לדברים לראשונה בשלב הערעור.
מכל מקום, אף לגופם של דברים אין סיבה להניח כי העובדה שערכו של המגרש עלה, הייתה מובילה את בית המשפט המחוזי להורות אחרת. תחילה, ברי כי לבית המשפט קיימת סמכות להורות על חילוטו של רכוש שהושג בעבירה של עסקת סמים גם אם ערכו האמיר מאז מועד רכישתו. הפקודה אינה מגבילה חילוט לסכום ששולם בעבור הרכוש בעת רכישתו, ו"רכוש" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ-"מקרקעין, מטלטלין, כספים וזכויות לרבות רכוש שהוא תמורה של רכוש כאמור וכל רכוש שצמח או בא כתמורה מרווחי רכוש כאמור" (ההדגשה הוספה). הנה כי כן, רווח שצמח מרכוש בר-חילוט – וממילא עליית ערכו של הרכוש – הוא בר-חילוט בעצמו.
דומה כי המערער אינו חולק על קיומה של סמכות כאמור, וטענתו היא כי לאור שוויו הגבוה של המגרש, סביר שבית המשפט המחוזי היה נמנע מחילוטו במלואו משיקולי מידתיות. לא מצאתי כי הונחה תשתית לטענה זו. סעיף 36ג לפקודה קובע סייגים שונים לחילוט רכוש, כמו למשל סייג לחילוטם של מטלטלין שאינם ניתנים לעיקול. סייג נוסף מורה כי "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א ו-36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר" (וראו: ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 823-822 (2002)). גם אם אניח כי סעיף 36א(ב) לפקודה מאפשר לבית המשפט להתחשב גם בשיקולי מידתיות, זאת במסגרת סייג ה"נימוקים מיוחדים" שבסיפא להוראה (ולהתחשבות בשיקולי מידתיות ראו למשל: ע"פ 10014/17 קריספל נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (21.5.2018)), לא הובהר מדוע בנסיבות ענייננו – בשים לב לשווין של עסקאות הסם המגיע כדי מאות אלפי שקלים, מספרן ותכיפותן – חילוט המגרש, גם לנוכח שוויו הנוכחי יהיה בלתי מידתי. מדובר בקרקע חקלאית אשר לא נטען כי דרושה למערער למחייתו, ואשר משמעות חילוטה הוא שלילת התעשרות שצמחה לו. ויוזכר, כי שיקולי מידתיות מן הסוג האמור כבר הובאו בחשבון שעה שנמנע בית המשפט המחוזי מלחלט את מלוא הסכום שבחשבונו של המערער, בשל היותו נכה ובעל משפחה.
ככל שטענת המערער היא כי מתקיימים שיקולי מידתיות משום שאין זה "הוגן" לחלט רכוש שערכו הנוכחי משמעותי, משערכו עלה באופן ניכר מאז רכישתו – הרי שיש לדחותה מכל וכל. מתן אפשרות לסוחרי סמים ליהנות מ"עליית ערך" של נכסים שקמה עילה לחלטם לפי הפקודה, חותר תחת תכליתו המרכזית של מכשיר החילוט הקבוע בה – פגיעה בתמריץ הכלכלי לביצוע עבירות סמים. אם אלה יוכלו להמיר את כספי העבירה בנכסים, ולהותיר בידיהם את הרווח שצמח מעליית ערכם, יימצא כי נפתח בפניהם אפיק להשאת פירותיה הכלכליים של העבירה, חלף שלילתם (לעניין תכלית החילוט, ראו מיני רבים: ע"פ 4496/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.9.2005)). זאת ועוד, החילוט נועד גם לייעל את המאבק בעברייני סמים (שם, בפסקה 6; עניין גברילוב, פסקה 15), ופתיחת פתח להתדיינות בדבר עליית ערכם של נכסים עלולה לסרבל ולהאריך את הליך החילוט, ואף להפוך אותו לזירה להתחשבנות כלכלית בדבר הרווח שהפיק הנאשם מן הנכס – באופן שאינו מתיישב עם תכלית זו.
לאור כל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
הנשיא יצחק עמית:
אני מסכים.
יצחק עמית
נשיא
השופט עופר גרוסקופף:
אני מסכים.
עופר גרוסקופף
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ.
ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ז (11 אוקטובר 2026).
יצחק עמית
נשיא
עופר גרוסקופף
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת