פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 19460-02-25
לפני:
כבוד השופט יוסף אלרון
כבוד השופטת גילה כנפי שטייניץ
כבוד השופט יחיאל כשר
העותר:
יצחק טמאז אלישקוב
נגד
המשיבים:
1. א.ר.א.ב. בונוס בע"מ
2. הרשמת קרן בקשי הוצאה לפועל
3. השופט אליהו בכר
4. השופט ארז יקואל
5. השופט גלעד בס
6. השופטת אסתר חיות
7. השופט סולברג
8. השופטת דפנה ברק ארז
9. השופט חאלד כבוב
10. השופט יחיאל כשר
11. השופט דוד מינץ
12. השופט אלכס שטיין
13. השופטת רות רונן
14. השופט יצחק עמית
15. השופטת יעל וילנר
16. השופט עופר גרוסקופף
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופט יחיאל כשר:
במסגרת העתירה שלפנינו, מבקש העותר, המייצג את עצמו, לתקוף החלטות שיפוטיות שניתנו בהליכים אשר העותר היה צד להם, ובפרט את פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ב-ע"א 647/20 אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ (2.9.2021), על ידי השופטים נ' סולברג, ד' ברק ארז ו-י' אלרון (להלן: הערעור האזרחי), ואת פסקי הדין שניתנו בעתירות הקודמות בהן תקף את פסק הדין שניתן בערעור האזרחי (בג"ץ 15963-01-25 אלישאקוב נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ (14.1.2025); בג"ץ 72868-01-25 אלישקוב נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ (3.2.2025); להלן, בהתאמה: העתירה הראשונה ו-העתירה השנייה).
ההליכים הקודמים והעתירה דנן
בתמצית, במסגרת פסק הדין שניתן בערעור האזרחי, נדונה תביעתו של העותר לביטול הסכמי הלוואה שנכרתו בינו לבין המשיבה 1, חברת א.ר.א.ב בונוס בע"מ (להלן: המשיבה), והסכמי פשרה בין הצדדים, אשר קיבלו תוקף של פסק דין. בעיקרו של דבר טען העותר כי שיעורי הריבית שנקבעו בהסכמים אלו אינם חוקיים. בפסק דינו של בית משפט זה, קבעו השופטים ד' ברק ארז ו-נ' סולברג, כנגד דעתו החולקת של השופט י' אלרון, כי מקרה זה אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים שבהם יש לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
בהמשך, הגיש העותר את העתירה הראשונה, בה השיג כנגד קביעותיו של בית משפט זה בערעור האזרחי. ביום 14.1.2025 דחה בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, א' שטיין, ו-ר' רונן) את העתירה הראשונה, תוך שהדגיש כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, וקל וחומר לא על החלטות של בית משפט זה שניתנו בכובעיו האחרים. עוד הוסיף בית המשפט כי טענותיו של העותר "הן אפוא ניסיון לדון פעם נוספת באותן טענות שנדונו והוכרעו בפסק הדין בערעור. ככאלה – הן אינן מעלות כל עילה להתערבות שיפוטית של בית משפט זה".
העותר מיאן להשלים עם פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה והגיש בקשה לעיון חוזר בו. בהחלטתו מיום 16.1.2025, דחה בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, א' שטיין, ו-ר' רונן) את בקשתו של העותר וקבע כי ספק אם קיים בדין הליך מסוג ההליך שהמבקש פתח בו, ומכל מקום, הבקשה לא מגלה טעם המצדיק עיון חוזר, וכי טענותיו של העותר נדונו והוכרעו.
בעקבות זאת, הגיש העותר את העתירה השנייה, אשר כוונה אף היא נגד ההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינו, ובפרט נגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור האזרחי. בפסק דינו מיום 3.2.2025 דחה בית משפט זה (ממלא מקום הנשיא י' עמית, והשופטים י' וילנר ו-ע' גרוסקופף) את עתירתו, תוך ששב והדגיש כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בתי משפט אחרים, ולא כל שכן על פסקי דין והחלטות שניתנו על ידו. עוד הוסיף בית המשפט כי "ראוי היה לחייב את העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם הרבה לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות."
בעקבות פסק דין זה, שב העותר והגיש עתירה שלישית במספר, היא העתירה דנן. בעתירתו, שב העותר על טענותיו כי נפל קורבן למשיבה, אשר פעלה בחוסר תום לב, הפרה את חובותיה החוקיות, וכפתה עליו בכפייה כלכלית את ההסכמים האמורים. לטענתו, ההסכמים שנחתמו הינם הסכמים בלי חוקיים אשר בטלים לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בעיקרו של דבר, העותר סומך ידיו על דעת המיעוט של השופט י' אלרון בפסק הדין בערעור האזרחי, וטוען כי נפלו טעויות מהותיות בפסק הדין של דעת הרוב.
נוסף על כך, מלין העותר גם על שאר שופטי בית משפט זה שדנו בהליכים השונים שתוארו לעיל. לשיטתו, בית משפט זה חוטא לתפקידו משנמנע מלהעניק לו סעד ולבטל את ההסכמים הבלתי חוקיים (לטענתו). העותר טוען כי פסק הדין שניתן בערעור האזרחי, ניתן בעקבות הטעיית בית המשפט אשר הובילה לחריגה מסמכותם של השופטים, ועל כן אין להחיל על עניין זה את כללי אי-ההתערבות הנוגעים, לטענתו, לפסקי דין תקינים בלבד.
דיון והכרעה
בטרם אדרש לעתירה שלפנינו, אבהיר מדוע ההרכב דנן שובץ לדון בעתירה זו אף שחלקו נקוב בעתירה כמשיב, ועל כן, לכאורה, לא היה מקום כי ידונו בעתירה דנן שופטים אלו (ראו והשוו: סעיפים 77א(א)-77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)).
עם זאת, בענייננו, העותר צירף כמשיבים לעתירתו עשרה מתוך שנים-עשר השופטים המכהנים בבית משפט זה בעת זו, שכן אלו דנו בהליכים לעיל עליהן מלין העותר (יצוין כי אף השופט י' אלרון, שאינו מופיע כמשיב לעתירה, ישב בהרכב שדן בערעור האזרחי). על כן, בשים לב לכך שעתירות המוגשות לבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, נדונות על ידי הרכב של שלושה שופטים, לא ניתן היה להימנע משיבוץ לעתירה שופטים המופיעים כמשיבים לה. במצב זה חל "כלל ההכרח" (The Necessity Rule), שנקלט במשפטנו תחילה דרך הפסיקה, ועוגן בהמשך בסעיף 77א(א3) לחוק בתי המשפט הקובע כי: "שופט רשאי לשבת בדין אם העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות" (ראו: בג"ץ 1711/24 התנועה למען איכות השלטון נ' שר המשפטים, פסקה 38 (8.9.2024); בג"ץ 3758/17 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' הנהלת בתי המשפט, פסקה 29 לחוות-דעתו של השופט נ' סולברג (20.7.2017)).
ומכאן לעתירה דנן.
דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא תגובה מטעם המשיבים, ועימה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.
כפי שציין בית משפט זה בפסקי הדין שניתנו בעתירה הראשונה ובעתירה השנייה, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות (ראו מיני רבים: בג"ץ 12427-03-25 בושנאק נ' בנישו, פסקה 3 (10.3.2025); בג"ץ 16724-11-24 מלניק נ' מדינת ישראל (29.12.2024); בג"ץ 4451/24 פן נ' בית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה 3 (30.5.2024)). דברים אלו נכונים ביתר שאת, שעה שעסקינן בפסקי דין ובהחלטות של בית משפט זה (בג"ץ 46065-11-24 פלוני נ' השופטת יעל וילנר, פסקה 3 (20.11.2024); בג"ץ 3069/21 שקד נ' בית משפט העליון, פסקה 4 (5.5.2021)). זאת, למעט מקרים קיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של ההליך השיפוטי, כגון חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי (בג"ץ 4229/24 שחאדה נ' בית המשפט העליון, פסקה 4 (26.5.2024); בג"ץ 3636/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (26.5.2021)).
חרף טענות העותר, המקרה דנן אינו בא בקהלם של מקרים חריגים אלו, שכן אין בהכרעתו של בית משפט זה בערעור האזרחי, כמו גם בפסקי דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה ובעתירה השנייה שהגיש העותר, משום חריגה מסמכות, וגם לא נפל בהליכים כל פגם אחר.
לפני סיום אזכיר כי בפסק הדין בעתירה השנייה, ציין בית המשפט כי "ראוי היה לחייב את העותר בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם הרבה לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות". אף הפעם, ראוי היה לחייב את העותר בהוצאות לטובת המדינה, אלא שלפנים משורת הדין, ובשים לב לכך שטענותיו של העותר אינן נסובות אך ורק על פסק הדין בערעור האזרחי, לא ייעשה צו להוצאות.
יחד עם זאת, טוב יעשה העותר אם לא יניח שהוראה דומה, מלפנים משורת הדין, תינתן לעניינן של עתירות נוספות מאותו הסוג, אם תוגשנה כאלה על ידו.
ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה (10 אפריל 2025).
יוסף אלרון
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
יחיאל כשר
שופט