בר בן שבת נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עפ"ג 18812-06-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערער: בר בן שבת נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא, השופט א' לוי) בת"פ 79714-01-25 מיום 30.04.2026 תאריך ישיבה: י"ד תמוז התשפ"ו (29 יוני 2026) בשם המערער: עו"ד רונן חליוה בשם המשיבה: עו"ד נגה בן סידי בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס סיון קוריס פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא, השופט א' לוי) בת"פ 79714-01-25 מיום 30.04.2026, בגדרו הושתו על המערער 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית הכוללת, בין היתר, קנס בסך 10,000 ש"ח. הערעור מופנה כלפי עונש המאסר בפועל והקנס שהושתו על המערער. כתב האישום וההליך קמא ביום 01.07.2025 הורשע המערער על יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); בעבירה של ניסיון לסחר בסם מסוכן, לפי הסעיפים האמורים יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) לפקודה. בתמצית, וכעולה מעובדות כתב האישום – בהן כאמור הודה המערער, הלה סחר בהזדמנויות רבות בסמים מסוכנים מסוגים שונים, בהם קוקאין, MDMA, ודוסה; וקיבל בעבור כך תמורה בסך של מאות אלפי שקלים, לכל הפחות. בתוך כך, במסגרת חיפוש אשר בוצע בביתו של המערער וברכבו, נתפסו כמויות משמעותיות של סמים שונים וסכומי כסף משמעותיים – כ-900,000 ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה עונשית. ברם, בשל הכרזתו כ'סוחר סמים', ובהתאם להוראות סעיף 36א(ב) לפקודה לפיה "בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן – יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט" – הוסכם בין הצדדים על חילוט חלקם הארי של סכומי הכסף שנתפסו ברשות המערער (כסף מזומן בסך של 924,500 ש"ח ו-3,100 דולר ארה"ב), ואלו חולטו. טרם מתן גזר הדין, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. בתסקיר מיום 09.12.2025 צוין, כי המערער, צעיר כבן 25 שנים ואב לפעוטה, מבין את השלכות מעשיו ומביע חרטה עמוקה על התנהלותו. כן הוטעם, כי המערער שולב במסגרת טיפולית, בה היה משתתף דומיננטי; וכי הוא "מצליח לקחת אחריות על התנהלותו הבעייתית ולבחון את מניעיו אשר עמדו ברקע לביצועה, וכי הוא נתרם מההליך הטיפולי מבחינות שונות". כן עמד שירות המבחן על גורמי הסיכון לעבריינות בקרב המערער, והתרשם מקיומם של דפוסי ריצוי; קושי בהצבת גבולות לעצמו ולאחרים בסביבתו; והיעדר כלים להתמודדות עם תחושות שונות – דבר אשר השפיע על קבלת החלטות שאינן מתכתבות עם החוק. נוכח האמור, התרשם שירות המבחן מקיומה של רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק מצדו של המערער. יחד עם זאת צוין, כי שילובו של המערער בטיפול קבוצתי ועצם ניהול ההליך הפלילי מסייעים בהפחתת רמת הסיכון בעניינו. על כן, הומלץ על דחיית הדיון בעניינו בארבעה חודשים. ביום 22.02.2026 הוגש תסקיר משלים בעניינו של המערער, ובו הודגשה חרטת המערער על דרך התנהלותו, כמו גם נטילת האחריות על הפגיעה הרחבה אשר באה בעקבות מעשיו. עוד צוין, כי המערער עבר הליך טיפולי משמעותי במסגרתו הצליח לשקם את חייו, לנתק את קשריו השוליים ולהימנע ממעורבות פלילית חוזרת; כי הלה משתף פעולה באופן מלא עם גורמי הטיפול ובעל יכולת להתמסר לתהליך טיפולי; וכי הוא מביע רצון להמשיך ולקבל סיוע. בראי האמור, הומלץ על הטלת צו מבחן למשך שנה במסגרתו ימשיך המערער את ההליך הטיפולי. בנוסף, ונוכח חומרת העבירות, הומלץ על הטלת עונש מוחשי בדמות מאסר לריצוי בדרך של עבודת שירות. כן צוין, כי על-פי התרשמותו של שירות המבחן, מאסר לריצוי בפועל עשוי להוביל לנסיגה בתפקודו של המערער ולפגוע בהישגים הטיפוליים שהושגו עד כה. גזר הדין בבית המשפט המחוזי כאמור, ביום 30.04.2026 נגזר דינו של המערער. זאת, לאחר קיום דיון ושמיעת טיעוני הצדדים, לרבות דבריו של המערער בעצמו. במסגרת גזר הדין עמד בית משפט קמא על חומרתם הרבה של מעשי המערער, ובתוך כך צוין כי "ה[מערער] החזיק וסחר בכמות בלתי מבוטלת של סמים מסוכנים, מסוגים שונים. ככלל, גישתם של בתי-המשפט כלפי העוסקים בסמים קשים, שלא לצריכה עצמית, היא בלתי-מתפשרת וכוללת הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח ולתקופות ממושכות מטעמים של הרתעה, גמול והלימה. ראוי כי על המעשים נשוא כתב-האישום המתוקן תוטל תגובה עונשית הולמת, כנגזרת בין היתר מהאינטרס הציבורי למנוע, או לכל הפחות להפחית ככל הניתן, את מגפת תופעת הפצת הסמים". בית המשפט המחוזי עמד גם על הערכים המוגנים בהם פגע המערער, בהם בריאות הציבור ורווחתו, וקבע כי מידת הפגיעה באותם הערכים – היא גבוהה. בהמשך לאמור, ולאחר בחינת מדיניות הענישה הנוהגת תוך הפניה לפסיקה רלוונטית; עמידה על "הצורך למגר את תופעת הפצת הסמים המסוכנים, ובפרט הקשים שבהם, וזאת באמצעות נקיטת מדיניות 'יד קשה' מול הסוחרים ופגיעה בשרשרת הספקת הסם"; ושקילת נסיבות ביצוע העבירות – נקבע מתחם עונש הולם אשר נע בין 60 ל- 96 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד ענישה נלווית. לצד זאת, לאור ממצאי תסקירי שירות המבחן והמלצתו, ובראי התרשמות בית המשפט מהמערער ומכברת הדרך המשמעותית אותה צלח – מצא בית משפט קמא לסטות לקולה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, וזאת בהתאם להוראות סעיף 40ד לחוק העונשין. בקביעת עונשו של המערער בתוככי המתחם ניתן משקל להיותו נעדר עבר פלילי ובעל נסיבות חיים מורכבות, ולפגיעה במשפחתו ולנזקים שעלולים להיגרם לו עצמו כתוצאה מעונש מאסר ממושך. כן נזקפה לזכותו הודאתו ונכונותו להגיע להסדר טיעון, תוך חסכון בזמן שיפוטי יקר. בראי האמור, נגזרו על המערער 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, לצד ענישה נלווית, הכוללת, בין היתר, עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח. מכאן הערעור דנן, אשר מופנה כאמור כנגד רכיב המאסר בפועל ורכיב הקנס. יצוין, כי בהתאם להחלטת השופט א' שטיין מיום 09.06.2026, ולאחר קיום דיון בעניינו של המערער, עוכב ריצוי עונש המאסר בפועל, בהסכמת הצדדים, עד ליום 02.08.2026. הערעור דנן לעמדת המערער, לא היה מקום לסטות מהמלצתו השיקומית של שירות המבחן. זאת, בייחוד שעה שההליך בבית משפט קמא נמשך לצורך שילובו בהליך טיפולי – נטען כי עניין זה נטע ציפייה מוצדקת בליבו להמשך ההליך השיקומי. כן נטען, כי בית משפט קמא שגה עת קיבל את עמדת שירות המבחן לעניין מסוכנותו ואת המלצתו בדבר ההליך הטיפולי-שיקומי, ובמקביל מצא להטיל עליו מאסר ממשי, "אשר מטבע הדברים קוטע את ההליך השיקומי ופוגע בו פגיעה קשה". בהקשר אחרון זה נטען, כי ראוי היה לקבל את המלצת שירות המבחן כלשונה, שכן עסקינן בצעיר נעדר עבר פלילי, אשר עבר הליך טיפולי מרשים, והוא בעל מוטיבציה גבוהה שאינה שנויה במחלוקת להמשך שילוב בהליך הטיפולי. לעמדת המערער, בראי האמור נשאלת השאלה באילו נסיבות כן תינתן הבכורה לשיקום (אם לא בנסיבותיו). עוד הודגשו, נסיבותיו האישיות של המערער; התנהלותו מיום מעצרו שהייתה "ללא דופי"; והמניע אשר הביאו לביצוע המעשים שהואשם בהם – כך, נטען כי הלה ביצע את המיוחס לו נוכח מצבה הרפואי של אימו והצורך במקורות כספיים למימון טיפולים יקרים להם נדרשה, ולא מתוך בצע כסף או רדיפת ממון. בהקשר אחרון זה הודגש, כי אין באמור כדי להצדיק את מעשיו. נוכח האמור, עתר המערער לאימוץ המלצת שירות המבחן בעניינו, ובתוך כך לביטול עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. ביום 25.06.2026 הוגש תסקיר משלים של שירות המבחן בעניינו של המערער. בגדרי התסקיר צוין, כי המערער מתקשה להתמודד עם עונש המאסר הממשי שהוטל עליו, וזאת בשל השלכותיו על ההליך הטיפולי והשיקומי בו הוא מצוי, והחשש מקטיעתו. כן צוין, כי הערכת השירות לפיה המערער מביע חרטה עמוקה על ביצוע המעשים בהם הואשם – התחזקה. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער "מבין את הפגיעה הרחבה בחברה בשל מעשיו וכי הוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו". עוד ניתן משקל לכך שמצבו הבריאותי של אימו של המערער התדרדר; ועל אף זאת "מכיר בחומרת מעשיו ולוקח אחריות על התנהלותו [...], מביע רצינות בנוגע לתהליך השיקום בו נמצא", משתף פעולה ובוחן את דפוסיו המכשילים שהובילו לביצוע העבירות. בנוסף צוין, כי המערער עתיד להשתלב בקבוצה טיפולית, אשר להערכת שירות המבחן, תסייע בהענקת מענה נוסף ומעמיק לצרכיו הטיפוליים. נוכח האמור לעיל, התרשם שירות המבחן כי פחת הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק מצד המערער, והמליץ, בין היתר, בשל הסיכון הקיים לרגרסיה במצבו נוכח חשיפה מחודשת לגורמים שוליים במאסר, להטיל עליו צו מבחן למשך שנה, במהלכו ימשיך את השתתפותו בקבוצה הטיפולית. לצד זאת, שירות המבחן שב על המלצתו לפיה יש להשית על המערער ענישה מוחשית של מאסר שירוצה בעבודות שירות ברף המקסימלי, לצד ענישה בדמות מאסר מותנה – אשר יהוו עבורו גורם מרתיע ומציב גבולות. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 29.06.2026, חזר בא-כוח המערער על עיקר טיעוניו, תוך הפניית בית המשפט למקרים בהם הושתו עונשים חמורים פחות על נאשמים שהואשמו בעבירות סמים בנסיבות דומות. לדיון התייצבה גם נציגה מטעם שירות המבחן. המשיבה מצידה עמדה על דחיית הערעור. לטענתה, לא ניתן להטיל על המערער עבודות שירות מקום בו הוא הואשם בעבירות כה חמורות, שכן ענישה כאמור לא מתיישבת עם מדיניות הענישה הנוהגת. כן הודגשו נסיבות ביצוע העבירות – והעובדה שמדובר במי שסחר לאורך כשנה בסמים מסוכנים בכמויות משמעותיות, ואף נתפסו בביתו קרוב למיליון שקלים וסמים מסוגים שונים ורבים במשקלים של מאות גרמים. עוד הודגש, כי בית משפט קמא כבר סטה לקולה ממתחם העונש הראוי, וזאת לנוכח המלצת שירות המבחן – לפיכך, נטען, כי אין מקום להקלה נוספת, "ולבטח לא כזאת שמשמעותה הימנעות ממאסר בפועל". כן הפנתה באת-כוח המשיבה לפסיקת בית משפט זה לפיה שיקולי שיקום אינם חזות הכל, ודאי שלא בעבירות סמים הדורשות ענישה משמעותית ומרתיעה. אשר לטענת המערער לפיה המניע לביצוע העבירות נעוץ במחלתה של אימו, נטען כי לא הוצג לה בדל של תימוכין. כך, אין בנמצא כל ראיה לכך שהאם נדרשה לטיפול רפואי שאינו בסל הבריאות ואין כל ראיה שלכך יועד הכסף. לבסוף נטען, כי על אף האמור בתסקירי שירות המבחן, לא נראה כי ישנו שינוי משמעותי בקרב המערער המעיד על הפנמה של מעשיו; והודגש, כי "לא מדובר בעבריין מועד אלא על אדם שהגיע ממשפחה נורמטיבית שביצע עבירות תקופה ארוכה לשם הפקת רווח כלכלי". דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולאחר שנתתי דעתי לתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כך אציע לחבריי לעשות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית, וכי היא תעשה כן במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית בדין או כאשר העונש שהוטל חורג באופן ניכר מרמת הענישה הנוהגת (ראו בין רבים: ע"פ 9147/17 אבו עביד נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (20.09.2018); ע"פ 5611/16 סלב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.09.2017)). בנסיבות המקרה דנן, לא שוכנעתי כי ענייננו בא בגדר אותם מקרים חריגים. כידוע, בבואו של בית המשפט לגזור את עונשו של נאשם, מצוּוה הוא לעשות כן בתוך מתחם העונש ההולם את מעשיו (סעיף 40ג לחוק העונשין; ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 792 (2013)). שיקול ראשון זה מושתת על עיקרון ההלימה – קרי, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם; ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב לחוק העונשין). חומרתן של עבירות הסמים בהן הורשע המערער בענייננו, נעוצה בכמות הסמים המסוכנים, מסוגים שונים, שהוחזקה ונסחרה על-ידו. פועל יוצא של מעשיו, הוא הפגיעה הישירה שנגזרת מהם בצרכני הסמים, לצד הסכנה העקיפה שנגרמת לציבור בכללותו (רע"פ 8388/22 אביבי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (08.12.2022); רע"פ 67157-04-25 יצחקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (12.05.2025)). על חומרתן של עבירות הסמים והצורך בהטלת ענישה מחמירה ומרתיעה על מבצעיהן עמד בית משפט זה, לא אחת (ראו למשל ע"פ 8283/17 עבאסי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (10.06.2018); ע"פ 4536/21 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (04.11.2021)), ובכלל זאת נקבע כי: "אין מנוס מהכבדת היד על המחזיקים סמים שלא לצריכה עצמית, שכל בר דעת מבין כי נועדו לצריכת הזולת, קרי, להוספת שמן על מדורת הסמים אשר להבותיה אופפות רבים וטובים, או רבים שהיו טובים. עבירה זו היא תאומתה הסטטוטורית של עבירת הסחר בסמים, אלא שלא ניתן להוכיח לגביה את הסחר עצמו, ונקבע לשתיהן עונש זהה, עונש מירבי של עשרים שנות מאסר וקנס פי עשרים וחמישה מזה הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, העומד כיום על 202,000 ש"ח [...] יידעו המעורבים בסמים שלא לצריכה עצמית, כי יד המשפט תכבד עליהם" (ע"פ 1345/08 איסטרחוב נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ג (18.05.2009)) מכוחו של עיקרון זה, קבע בית משפט קמא את מתחם עונשו של המערער (בין 60 ל- 96 חודשי מאסר לריצוי בפועל). במכלול הנסיבות, איני סבור שקביעתו זו חורגת לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת, באופן שמצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. למעשה, דומה כי גם המערער אינו טוען זאת, אלא שעיקר טיעוניו ממוקדים, הלכה למעשה, בנסיבותיו האישיות ודרך שיקומו, המצדיקים לטעמו חריגה מהמתחם לקולה, באופן משמעותי יותר מזו שנקבעה בגזר דינו. ואכן, שיקול ההלימה אינו עומד לבדו. בבואו של היושב בדין לגזור את עונשו של נאשם, עליו להביא במכלול שיקוליו, כשיקול משני, שיקולים של שיקום. מכוחם, רשאי בית המשפט, במקרים חריגים, בבחינת יוצא מן הכלל, לחרוג ממתחם העונש – כאשר סיכויי שיקום מובהקים מצדיקים זאת (ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (01.07.2019)). כך קובע סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין כי "בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום", וכך מורה גם סעיף 40ד(א): "קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה ומצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו". סעיף זה מתווה את תפקידו של בית המשפט להעריך את סיכויי השיקום של נאשם, תוך איזונם של אלה אל מול שיקולים מתחרים (ראו: עפ"ג 2100-12-24 סיידון נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק הדין של המשנה לנשיא נ' סולברג (19.10.2025) (להלן: עניין סיידון); ע"פ 750/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (20.03.2025); ע"פ 5836/22 יוגב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (04.04.2023)). בסופה של מלאכה מורכבת זו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי כברת הדרך אותה עבר המערער בהליך השיקומי, סיכויי שיקומו העתידיים, עברו הפלילי הנקי וכן נסיבות חייו ומשפחתו – מצדיקים כולם יחד חריגה ממתחם העונש ההולם, לקולה; ולמסקנה דומה הגעתי גם אני. אם כן, השאלה שנותרה להכרעתנו – היא האם מכוחו של עיקרון השיקום, ומכלול נסיבותיו האישיות של המערער, יש מקום להקל עוד בעונשו? תשובתי לכך, היא שלילית. אבאר. במסגרת מלאכתו של בית המשפט להעריך את איכות שיקומו של המערער וסיכויו במבט צופה פני עתיד, מהווה תסקיר שירות המבחן כלי מקצועי חשוב ומסייע, בהיותו "מספק תמונה עשירה ומקצועית ביחס להיבטים שעליהם הוא מופקד" (רע"פ 5023/18 בדיר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (28.06.2018)). אולם, המדובר ב'כלי עזר' בלבד, מקצועי ומסייע – אך בוודאי שלא מכריע (ראו: ע"פ 9036/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (27.01.2020); ע"פ 971/21 אמאצ'י נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (31.03.2021)). בית המשפט נדרש לבחון את התסקיר בעין שיפוטית, ואל לא לאמצה כלאחר יד (עניין סיידון, פסקה 5 לפסק הדין של המשנה לנשיא נ' סולברג). כאמור לעיל, בענייננו, העריך שירות המבחן כי המערער מכיר בחומרת מעשיו ולוקח אחריות מלאה על התנהלותו, תוך הבעת רצינות בנוגע לתהליך השיקום בו הוא מצוי. כן התרשם שירות המבחן כי פחת הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק מצד המערער, ואף הודגש כי הלה משתף פעולה עם גורמי הטיפול. כן ניתנה דעתו למצבו הבריאותי של אימו של המערער, שהתדרדר מאז מתן גזר הדין. בראי האמור המליץ שירות המבחן, בין היתר, נוכח הסיכון הקיים לנסיגה בקרב המערער בשל חשיפה מחודשת לגורמים שוליים במאסר, להטיל עליו צו מבחן למשך שנה, במהלכו ימשיך את השתתפותו בקבוצה הטיפולית. זו היא הערכת איכות שיקומו של המערער הניצבת לפנינו, ואיני מקל בה ראש. מדובר אפוא, בחזרה על אשר הובא בגדרי תסקירי המבחן שהוגשו בהליך דלמטה, תוך חיזוק מסקנתם והמלצתם של גורמי המקצוע שם. כפי שפורט לעיל, המלצת שירות המבחן היוותה שיקול מרכזי בחריגה המשמעותית שכבר נעשתה ממתחם העונש ההולם אשר נקבע בעניינו של המערער, ולא מצאתי כי יש להקל בעונשו עוד. בתוך כך אדגיש, כי גם במסגרת ההליך שלפנינו, המערער לא הציג בדל תימוכין לטיעוניו בנוגע למקורם החוקי של חלק מן הכספים שנמצאו ברשותו או לתמיכה בטענה שהמניע לביצוע העבירות הן מחלתה של אימו, וכי הכספים האמורים שימשו לצורך מימונם של טיפולים רפואיים באם החולה. כפי שצוין בדיון שהתקיים בעניין המערער, ערים אנו לכך שהמערער הביע חרטה, לקח אחריות על מעשיו, נשא אישה ואף הפך לאב בחודשים האחרונים. הגם שנעשתה על-ידו כברת דרך משמעותית, ראויה להערכה, הרי שבהתבסס על הנתונים שהוצגו, ובשים לב לזמן שחלף בין התסקירים שעמדו לפני בית המשפט המחוזי לתסקיר שהוצג כאן – לא מצאתי כי נעשה שינוי חריג המעיד על הליך שיקומי יוצא דופן, שמצדיק הקלה נוספת מעבר להקלה, המשמעותית, שכבר נעשתה בעניינו. יתרה מכך, כידוע, בצד האינטרס שבשימור ההליך השיקומי של נאשם, נדרש בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את יתר שיקולי הענישה, ולהעניק להם משקל ראוי (ראו: ע"פ 1026/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 15 (09.03.2025) (להלן: ע"פ 1026/24); ע"פ 671/19 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (07.10.2019)). לטעמי, הערכת שיקומו של המערער, ואיזונו של שיקול זה עם שיקולי ענישה נוספים, מביאים למסקנה כי אין מקום לסטות באופן כה נרחב מתחתית מתחם העונש ההולם, לבטח לא באופן שיאפשר את ריצויו בדרך של עבודות שירות, כהמלצת שירות המבחן. בהתחשב בכך שעונש המאסר בפועל של המערער הועמד על 24 חודשים (תוך מתן משקל רב לשיקולי השיקום), הרי שגם אילו ראיתי מקום להקל עוד מעט בעונשו של המערער, לא היה בכך כדי להצדיק את התערבותנו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי. זאת, בהתחשב בכלל המנחה שלפיו ערכאת הערעור תמעט מלהתערב בגזר דין של הערכאה הדיונית, ותעשה כן אך במקרים חריגים, מקום בו נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שהעונש סוטה בבירור מרמת הענישה הראויה (ראו: ע"פ 5219/24 עוביד נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (07.09.2025); ע"פ 1802/17 אבו סיאם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.06.2018)). כפי שעולה מדברי לעיל, איני סבור כי העניין דנן נמנה על אותם מקרים חריגים. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם. לא נעלם מעיניי החשש עליו הצביע שירות המבחן, והמערער עצמו, שמא שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח תפגע בהליך השיקומי שעבר. אכן, איני סבור כי מדובר בחשש סתם. אולם, כפי שנקבע בבית משפט זה לא אחת, 'מאסר' ו'שיקום' אינם מוציאים זה את זה, מעצם מהותם; וגם במסגרת הליך מאסר, בסיועו של שירות בתי הסוהר, ניתנים בידי אסירים הכלים אשר יאפשרו להם להמשיך את ההליך השיקומי בו החלו בו טרם המאסר (לסקירה מקיפה בנושא, ראו: מבקר המדינה דוח שנתי 64ג 500-475 (2014). ראו גם: עניין סיידון, פסקה 12 לפסק הדין של המשנה לנשיא נ' סולברג; רע"פ 5655/13 עמרם נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (20.11.2014)). אין חולק כי השהות מאחורי סורג ובריח, לבטח למי שנדרש לעשות כן לראשונה, מציבה אתגרים לא פשוטים. אתגרים אלו יעמדו בפני המערער, אולם אין לי אלא להאמין כי הדרך השיקומית המשמעותית אותה עשה, זו אשר הצדיקה הקלה משמעותית בעונשו, תעמוד לצידו בהתמודדותו עם אתגרים אלה (להרחבה בנוגע לגישה עקרונית זאת ראו: ע"פ 4876/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (03.12.2015); ע"פ 1026/24, פסקה 15)). כולי תקווה כי בתום ריצוי תקופת מאסרו, לאור השינויים החיוביים שחלו בחייו של המערער – נישואיו, הקמת משפחה והולדת בתו הפעוטה; ימשיך המערער לצעוד בדרך הישר, לשמר את בחירותיו החיוביות ולנהל אורך חיים נורמטיבי ואיתן. מכל אלה, סבורני כי נכון יהיה לדחות את הערעור. על מנת לאפשר למערער להיערך כנדרש טרם כניסתו לכלא, וכן על מנת לאפשר לו לבצע מיון מוקדם, במידת האפשר, מצאתי לקבוע כי הוא יתייצב לשאת בעונש המאסר שהוטל עליו, ביום 01.09.2026 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. חאלד כבוב שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: יחיאל כשר שופט אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, כ"ג תמוז תשפ"ו (08 יולי 2026). יצחק עמית נשיא חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט