פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 17839-10-26
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופטת גילה כנפי שטייניץ
כבוד השופט חאלד כבוב
המערער:
פלוני
נגד
המשיב:
מתאם הרווחה במנהל האזרחי באיזור יהודה
והשומרון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ת' בר-אשר) בעת"מ 56339-08-26 מיום 08.09.2026
בשם המערער:
עו"ד אלירן בללי
פסק-דין
השופט חאלד כבוב:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (כבוד השופטת ת' בר-אשר) מיום 08.09.2026 בעת"מ 56339-08-26, בו נדחתה עתירת המערער נגד החלטת מתאם הרווחה במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן: מתאם הרווחה ו-האזור; בהתאמה) מיום 20.07.2026, שלא להמליץ למפקד הצבאי על מתן היתר שהייה זמני בישראל למערער מטעמי רווחה, ונגד החלטתו מיום 28.07.2026 הדוחה בקשה לעיון מחדש בנדון. לצד הערעור הוגשה בקשה לסעד זמני שימנע את הרחקת המערער מישראל עד להכרעה בערעור.
רקע
1. המערער, יליד שנת 1993, הוא תושב טול כרם שבאזור. לטענתו, הוא הומוסקסואל והדבר ידוע לו מאז היותו בן כ-16 שנים. אין מחלוקת כי המערער שוהה ועובד בישראל, ללא היתר, לכל הפחות מאז שנת 2022; וכי בשנת 2021 הורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירות תעבורה, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, ובהתאם בעניינו רשומה מניעה משטרתית מכניסה לישראל שתוקפה עד ליום 22.10.2035.
2. ביום 25.05.2026 פנה המערער לראשונה אל מתאם הרווחה, באמצעות טופס מקוון, בבקשה להיתר שהייה זמני בישראל בטענה למאוימות על רקע נטייתו המינית (להלן: הבקשה). ביום 28.05.2026 נמסר למערער כי בקשתו לא מפורטת די הצורך, והוא התבקש למלא טופס חדש ולפרט את השתלשלות האירועים – "כיצד החל האיום, מתי, מה קרה לאחר מכן, האם ומדוע קיים איום בכל שטחי הרש"פ ועוד". למחרת הגיש המערער טופס נוסף. ביום 12.07.2026 נערך למערער ריאיון בהיוועדות חזותית (נוכח המניעה המשטרתית האמורה), ובימים שלאחריו הגיש מסמכים נוספים, ובהם מכתב מרופאה פסיכיאטרית ותצהיר של אזרח ישראלי המכיר אותו.
3. ביום 20.07.2026 החליט מתאם הרווחה, בהחלטה מנומקת, שלא להמליץ על מתן ההיתר. בהחלטה צוין, בין היתר, כי המערער עשה דין לעצמו ושהה ועבד בישראל שלא כדין במשך שנים; כי במהלך הריאיון העלה המערער "אמתלות שונות" לשהייתו בישראל, באופן המטיל ספק באמינותו ומלמד כי שהייתו בישראל נועדה לצרכי פרנסה ולא להגנה על חייו; וכי לא הוכח, ואף המתאם לא התרשם, כי המערער נתון תחת איום בשטחי הרשות הפלסטינית בגין נטייתו המינית. בקשה לעיון מחדש נדחתה ביום 28.07.2026, משלא הוצגו בה חומרים חדשים.
4. ביום 18.08.2026, כשלושה שבועות לאחר ההחלטה בבקשה לעיון מחדש, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי ולצדה בקשה לצו ביניים. ביום 19.08.2026 ניתן צו ארעי האוסר על הרחקתו. ביום 08.09.2026, לאחר שהוגשה תגובת המשיב לבקשה לצו ביניים, ניתן פסק הדין נושא הערעור.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף ולגופה, וביטל את הצו הארעי. על הסף נקבע, כי המערער עשה דין לעצמו משהוא שוהה ועובד בישראל שלא כדין מזה שנים, אף שהוא מנוע מכניסה לישראל מטעמים פליליים; וכי העתירה הוגשה בשיהוי. לגופם של דברים נקבע, כי מתאם הרווחה בחן את טענות המערער ומסמכיו באופן מעמיק ועמד על קשיים ותמיהות רבות בגרסתו, ובכלל זה: שהמערער לא פנה אל מתאם הרווחה או אל כל גורם אחר עד לחודש מאי 2026, אף שלפי גרסתו בריאיון האיומים נמשכים "מספר שנים"; שגרסאותיו סותרות זו את זו באשר למועד תחילת האיומים (בשנת 2022; בחודש אפריל 2026; או בכלל חודש לאחר מכן) ובאשר לטיבם (רקע ביטחוני אל מול רקע של נטייה מינית); שהמערער קיבל ביום 05.05.2026 דרכון מידי הרשות הפלסטינית, עובדה המחלישה את טענתו למאוימות מצד רשויות השלטון; ושהמסמכים שצורפו אינם תומכים בטענת המאוימות. על יסוד כל אלה נקבע כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת מתאם הרווחה, שהוא הגורם המקצועי המומחה בעניינים אלה. המערער חויב בהוצאות בסך של 2,000 ש"ח.
הערעור
6. המערער טוען, בעיקרם של דברים, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את העתירה מבלי לקיים דיון, סמוך לאחר הגשת תגובת המשיב לבקשה לצו ביניים ומבלי לאפשר לו להשיב לה. הודגש, כי פסק הדין "נתלה" בשאלת אמינותו ומתעלם מן הראיות שהציג ומנסיבותיו ההומניטריות, וכי אף לא נערכה ביקורת שיפוטית אובייקטיבית על החלטת מתאם הרווחה. בהתאם, המערער מבקש כי נורה למשיב להנפיק לו היתר שהייה, או למצער לאפשר לו להגיש בקשה למקלט מדיני, וכן לבטל את חיובו בהוצאות.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
8. המסגרת הנורמטיבית ידועה ואין צורך להאריך בה. סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 קובע כי בתקופת תוקפה של הוראת השעה לא יינתן לתושב האזור היתר לשהייה בישראל, בכפוף לחריגים. "נוהל קבלת היתר חריג למטרת 'צרכי רווחה'" (להלן: הנוהל) מתווה הליך דו-שלבי: בשלב הראשון בוחן מתאם הרווחה את טענת המאוימות ואת אמינותה, והמלצתו ניתנת רק לאחר שהשתכנע כי אין פתרונות רלוונטיים אחרים בתחומי הרשות הפלסטינית; באם ניתנה המלצה כאמור עובר העניין לשלב השני, שבו בוחן המפקד הצבאי את מכלול השיקולים, ובכללם קיומה של מניעה ביטחונית או פלילית (ראו: עע"מ 76147-12-24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 12 (20.02.2025)).
9. אמת המידה להתערבות שיפוטית בהחלטות מתאם הרווחה נדונה בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות, והיא מצומצמת (שם; עע"מ 58476-12-24 פלוני נ' מתאם הרווחה במנהל האזרחי, פסקה 11 (18.02.2025); עע"מ 36511-07-25 פלוני נ' מתאם הפעולות בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 7 (21.10.2025)). הגם שאין צורך להכביר מילים על רגישותן של טענות למאוימות ועל תשומת הלב המיוחדת שהן מחייבות, שכן החלטה שגויה עלולה לעלות בחיי אדם; בפסיקה הודגש כי בה בעת יש להישמר מפני שימוש לרעה בבקשות מסוג זה (עע"מ 21317-09-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 10 (12.01.2026)). רגישותן של הטענות, כשלעצמה, "אינה מאיינת את חובת הפונה לבסס את בקשתו על יסודות מוצקים". כפי שנפסק, לא ניתן לטפל כראוי בבקשה למאוימות "אם היא מחסירה פרטים עובדתיים מהותיים; אם היא כוללת סתירות מהותיות, אך נמנעת מלהבהיר אותן; או אם אין לה תימוכין מינימאלי במסמכים (ככל שלפונה יש גישה למסמכים אלה)" (עע"מ 67183-07-25 אבו טביך נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 7 (6.08.20250) (להלן: עניין אבו טביך); וראו גם: בג"ץ 5516/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 4 (09.08.2017)).
10. יישומה של אמת מידה זו על עובדות המקרה מוביל למסקנה כי בקשת המערער לוקה בכל שלושת הפגמים שתוארו בעניין אבו טביך:
ראשית, הבקשה נעדרת את הפרטים העובדתיים המהותיים הדרושים לבירורה. המערער אינו נוקב בשמם של מי מן הגורמים המאיימים עליו – לא בני המשפחה הנטענים, ולא גורמי "הרשות הפלסטינית" – ואינו מתאר איום קונקרטי כלשהו. הטענה כי המערער מאוים על ידי כלל גורמי הרשות וכל מכריו באזור היא טענה כוללנית שיש קושי רב לבדיקתה, והלכה למעשה ראיות מרכזיות שהמערער טען להתקיימותן לא הוצגו. אף שביום 28.05.2026 נדרש המערער במפורש לפרט "כיצד החל האיום, מתי, מה קרה לאחר מכן" – ולא עשה כן.
שנית, נמצא כי גרסת המערער רצופה סתירות שלא ניתן להן הסבר. בבקשה הראשונה טען המערער כי האיומים החלו ביום 24.5.2026; בעתירה, כי החלו באפריל 2026; ואילו בריאיון טען כי הוא מאוים מספר שנים, מאז שנת 2022, וזאת על רקע ביטחוני, בגין חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, ולא על רקע נטייתו המינית. הניסיון, שהועלה לראשונה בהודעת הערעור, ליישב בין הגרסאות בטענה כי מועד 24.05.2026 הוא מועד הגילוי האחרון, אינו מניח את הדעת ואינו מתיישב עם דבריו בריאיון. יתרה מזאת: אין חולק כי המערער שהה ועבד בישראל, שלא כדין, מאז שנת 2022 – שנים לפני האירועים שלטענתו הציתו את רדיפתו – ובכך נשמט הקשר הסיבתי הנטען בין המאוימות לבין שהייתו בישראל. על אלה יש להוסיף כי ביום 05.05.2026 קיבל המערער דרכון מידי הרשות הפלסטינית, עובדה שקשה ליישבה עם טענתו למאוימות מצד רשויות השלטון; וכי לדבריו ניסה לצאת לירדן, ולא שב לישראל, ורק משלא עלה הדבר בידו, מסיבה שהגדיר בירוקרטית, נותר בישראל. במכלול הנסיבות חלוף הזמן ממועד תחילת האיומים הנטענים ועד לפנייה הראשונה למתאם הרווחה מחליש אף הוא את טענת המאוימות (השוו: עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 17 (5.8.2024)).
שלישית, המסמכים שצירף המערער אינם תומכים בטענת המאוימות. מכתב הרופאה הפסיכיאטרית מטעם ארגון רופאים לזכויות אדם מתאר את מצבו הנפשי של המערער ואת הדברים שמסר לה, אך אין בו – ואין הוא מתיימר – לאמת את קיומם של איומים. תצהיר האזרח הישראלי המכיר את המערער יכול, לכל היותר, ללמד על נטייתו המינית ועל קשריו בישראל, אך לא על סכנה הנשקפת לו באזור. מסמכים אלו אינם נוגעים לאיומים עצמם, למקורם או לנסיבותיהם. גם המסמכים הרפואיים בדבר מחלת הסרטן ממנה החלים המערער, שעל פי הודאתו שלו נמצאת ברמיסיה, אינם רלוונטיים לשאלת המאוימות.
11. במצב דברים זה, אין בטענות הדיוניות של המערער כדי לסייע לו. הטענה כי החלטת מתאם הרווחה התקבלה מבלי שניתנה למערער הזדמנות להשמיע את דברו אינה מתיישבת עם העובדות: המערער נדרש להשלים את בקשתו, רואיין, הגיש מסמכים לאחר הריאיון, והחלטה נוספת ניתנה בבקשתו לעיון מחדש. ההחלטה מנומקת ונסמכת על התרשמותו הבלתי אמצעית של מתאם הרווחה מגרסת המערער ומן הסתירות שבה. אשר לטענה כי בית המשפט המחוזי הכריע בעתירה ללא דיון וללא תשובה לתגובת המשיב, בית המשפט רשאי היה לעשות כן מקום שהעתירה, על פניה, אינה מגלה עילה; והמערער, אף בהודעת הערעור, אינו מצביע על טענה או ראיה שנמנע ממנו להביא ושהיה בה כדי לשנות את התוצאה.
12. אשר לבקשה כי נורה למשיב "לאפשר למערער להגיש בקשה למקלט מדיני" – עניין זה לא עמד לפני מתאם הרווחה ולא היה חלק מן העתירה כפי שנדונה לפני בית המשפט המחוזי, והוא חורג מגדרו של ערעור זה. איננו נדרשים לו ואיננו מביעים בו עמדה.
13. בשולי הדברים: בית המשפט המחוזי דחה את העתירה גם על הסף, בשל עשיית דין עצמי ושיהוי. פסק דיננו אינו מתבסס על כך. לצד זאת, נציין רק כי התנהלות המערער – שהייה ועבודה בישראל שלא כדין במשך שנים, חרף מניעה משטרתית והרשעה פלילית, עוד בטרם נטען לכל איום – היא לכאורה נתון רלוונטי גם לבחינת אמינות גרסתו (ראו: בג"ץ 7013/21 אבו זיתון נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 7 (18.11.2021)).
14. לבסוף, וכפי שצוין בעניין אבו טביך, האמור לעיל נשען על הבקשה כפי שהוגשה ועל הגרסאות שמסר המערער, ואין בו כדי למנוע ממנו להגיש למתאם הרווחה בקשה עדכנית, מפורטת ומבוססת כדבעי, ככל שיש בידו לעשות כן (וראו: סעיף 4(א)(14) לנוהל).
15. סוף דבר: הערעור נדחה, ועמו נדחית הבקשה לסעד זמני. בנסיבות לא מצאנו לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ז (19 אוקטובר 2026).
דפנה ברק-ארז
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
חאלד כבוב
שופט