פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 17479-03-26
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
המבקשות:
1. נופי בית ישראל בע"מ
2. טאנק יו השם בע"מ
נגד
המשיבים:
1. יוסף צבי לויפר
2. אליהו ברזני
3. בנק לאומי לישראל
בקשת רשות ערעור (שהוגשה כערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) מיום 24.2.2026 בת"א 44250-05-16
בשם המבקשות:
עו"ד גאי כרמי; עו"ד כפי קליינמן; עו"ד תמיר מדמוני
בשם משיב 1:
עו"ד אסף גבאי; עו"ד עמית עפר
פסק-דין
השופט דוד מינץ:
בקשת רשות ערעור (שהוגשה כערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) מיום 24.2.2026 בת"א 44250-05-16, בו התקבלה בקשת משיב 1 (להלן: המשיב) לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק).
הרקע לבקשה
ברקע לבקשה השתלשלות עניינים מסועפת ביותר שביסודה סכסוך בין בעלי זכויות בבית משותף (להלן: הנכס), שאך מקצתה יובא כאן. במסגרת סכסוך זה, המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשות, משיבים 3-2 וצדדים נוספים. משיב 2 ואדם נוסף הגישו מצִדם שתי תביעות שכנגד נגד המשיב שעניינן בסילוק ידו משטח משותף בנכס.
בהמשך, הנכס נמכר למבקשות כחלק מהליך כינוס נכסים. במסגרת זו, הן נכנסו בנעליו של אחד התובעים שכנגד בתביעה שהגיש נגד המשיב. לימים, בעל השליטה במבקשות (להלן: בעל השליטה) והמשיב קיימו ביניהם משא ומתן בנוגע לשיתוף פעולה להקמת מיזם נדל"ני בנכס (להלן: המיזם).
לאחר השתלשלות ההליכים בבית המשפט המחוזי, שלא ראיתי לנכון לפרטה כאן, נותרה להכרעה התביעה שכנגד של המבקשות בלבד.
ביום 18.2.2025 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה שכנגד לפי סעיף 5 לחוק. המשיב טען כי בינו לבין בעל השליטה נכרת הסכם שעניינו במיזם (להלן: ההסכם או מסמך העקרונות), ובו תניה הקובעת כי כלל המחלוקות ביניהם תתבררנה בבוררות. עוד הוסיף כי התקשרות הצדדים בהסכם זה מונעת מהמבקשות להמשיך בבירור התביעה שכנגד. המבקשות ובעל השליטה מצִדם טענו כי ההסכם אינו מחייב, אלא מהווה אך מסמך עקרונות. כפועל יוצא מכך הם ממילא לא כפופים לכל תניית בוררות ואין מקום להורות על עיכוב ההליכים.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.2.2026 נקבע בין היתר כי כוונת הצדדים הייתה שההסכם יהווה מסמך עקרונות בלבד ושהסכם סופי ייערך על ידי עורך דין וייחתם בעתיד על ידי שני הצדדים. מנגד, נקבע כי מסמך העקרונות כולל תניית בוררות וכי הצדדים הסכימו למעשה שכל מחלוקת שתתגלע ביניהם החל ממועד עריכתו, לרבות שאלת תוקפו המחייב, תוכרע בבוררות. זאת בין היתר נוכח התנהלותם של הצדדים בפועל, אשר כבר פנו בעבר להליך בוררות לבירור מחלוקת בקשר למיזם.
אמנם, המשא ומתן שהתקיים בין המשיב לבין המבקשות ובעל השליטה בנוגע למיזם לא היה בקשר לתביעות שהונחו לפני בית המשפט. ואולם, מאחר ששאלת תוקפו המחייב של מסמך העקרונות היא שאלה שעתידה להתברר במסגרת הבוררות, הרי שככל שייקבע שהוא מחייב, תתברר גם השאלה האם ההסכמות שהגיעו אליהן הצדדים במסגרתו משפיעות על יכולתן של המבקשות ושל בעל השליטה להמשיך בבירור התביעה שכנגד בבית המשפט.
בהינתן כל האמור, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתביעה שכנגד מכוח סעיף 5 לחוק, עד להכרעה בהליך הבוררות.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. בפי המבקשות טענה מרכזית כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר עיכב את ההליכים בתביעה שכנגד, בניגוד לתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק. ראשית, בית המשפט לא הכריע כלל בשאלת תוקפו של מסמך העקרונות ובתוך כך בתוקפה של תניית הבוררות. שנית, תניית הבוררות אינה חלה על התביעה שכנגד, אלא עוסקת בענייני מסמך העקרונות בלבד שאין בינם לבין התביעה שכנגד כל קשר. מכאן, שהסכסוך אשר נדון בבית המשפט אינו אותו הסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות. עוד נטען כי בית המשפט שגה בקבעו שהצדדים הסכימו שכל המחלוקות ביניהם, גם אלה החורגות מענייני ההסכם, תתבררנה בבוררות, על אף שתניית הבוררות חלה על ענייני ההסכם בלבד; וכי מחלוקות אלה כוללות בין היתר את שאלת תוקפו המחייב של מסמך העקרונות.
בתשובתו לבקשת רשות הערעור טען המשיב בעיקרו של דבר כי המבקשות לא הצביעו על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם להן מעיכוב ההליכים בתביעה שכנגד, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי לא דחה את תביעתן אלא אך עיכב את בירורה; כי חלק ניכר מטענותיהן מכוון כלפי ממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט ואשר ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהם; כי תניית הבוררות חלה על התביעות שהוגשו לבית המשפט המחוזי שעה שנקבע כי שאלת תוקפו המחייב של מסמך העקרונות תוכרע בהליך הבוררות – הכרעה אשר תשפיע על השאלה האם אפשר להמשיך לנהל את התביעות; וכי אף אם תתקבל הטענה שמסמך העקרונות אינו מחייב, הקביעה כי תניית הבוררות שבו מחייבת את הצדדים לא הסתמכה על המסמך בלבד, אלא גם על ראיות נוספות ועל התנהגות הצדדים.
דיון והכרעה
לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. מעתה המבקשות תקראנה אפוא: המערערות.
אמנם, ככלל רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות ערכאת הערעור משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (וראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 67683-03-26 זהר כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' גרייט ויליג' החזקות בע"מ (1.9.2026); רע"א 39387-07-26 נתן רסקין חברת עו"ד נ' שרון נהב חקלאי מניב בע"מ (9.8.2026)). הדברים האמורים נכונים ביתר שאת שעה שעסקינן בהחלטה שעניינה עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק (רע"א 2259/23 איזנטל נ' כ.ז. משכנות יצחק בע"מ, פסקה 14 (13.4.2023); רע"א 8120/22 פלטינום קפיטל 38 אחזקות בע"מ נ' בן יהודה, פסקה 8 (27.2.2023)). ואולם, סבורני כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
סעיף 5(א) לחוק מעגן את סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב הליך המונח לפניו, וזו לשונו:
הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
מהאמור עולה אפוא כי סמכותו של בית המשפט לעכב הליכים מכוח סעיף 5(א) לחוק שמורה למצבים שבהם מתקיימים כלל התנאים הבאים: האחד, קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים; השני, התביעה שהוגשה לבית המשפט עוסקת בסכסוך שהוסכם למסור אותו לבוררות; השלישי, בעל דין שהוא צד להסכם מבקש את עיכוב ההליכים; הרביעי, המבקש מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות; החמישי, המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת; השישי, המבקש פנה בבקשתו לפני שטען לראשונה לגופה של התביעה (רע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVIES נ' אלבקס וידיאו בע"מ, פסקה 25 (12.4.2010); רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל, פסקה 8 (4.10.2009); רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פסקה 16 (3.8.2014); וראו גם: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א 256-255 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)).
התנאי השני, אשר הוא הרלוונטי לענייננו, מורה כי הסכסוך שבמוקד התביעה שמונחת לפני בית המשפט הוא אותו סכסוך שהוסכם למסרו לבוררות. היינו, אף אם בין הצדדים ישנם מספר סכסוכים, עצם ההסכמה על העברת סכסוך מסוים לבוררות אינה מקנה להסכם הבוררות תחולה גורפת על שאר הסכסוכים ביניהם. שהרי כל סכסוך עומד בפני עצמו (אוטולנגי, בעמ' 259; ראו והשוו לעניין תחולת הסכם בוררות בין צדדים על מערכות יחסים שונות ביניהם: ע"א 161/80 מוניץ נ' "אתגר" הקלוב הישראלי החדש למסחר ביהלומים בע"מ, פ"ד לה(3) 795, 801 (1981)). סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים שלפניו מכוח הסכם בוררות קמה אפוא רק מקום שבו הסכסוך הקונקרטי שלגביו הוגשה התביעה נכלל בגדרי ההסכם. הדברים האמורים עולים בקנה אחד בראש ובראשונה עם היסוד המכונן שממנו יונק מוסד הבוררות את סמכותו וכוחו – הסכמת הצדדים למסור את הסכסוך שבניהם להכרעת בורר (רע"א 8930/22 אחים פתחי חברה לבניה בע"מ נ' מ.ר.ר.ג. יזמות בע"מ, פסקה 9 (24.4.2023); רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ, פסקאות 19-16 (13.11.2012)), כך שאין להרחיב את תחולת הסכמת הצדדים לסכסוכים שלא נכללו בה. דברים אלו גם עולים בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 5 לחוק, שנועד לכבד את הסכמת הצדדים להעביר סכסוך מסוים לבוררות וליתן לה תוקף (רע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES, פסקאות 26-24 (11.10.2012); רע"א 8157/14 עמותת היי טק הר חוצבים מרכז ליזמות טכנולוגית נ' שולמן, פסקה 14 (14.4.2015)). משכך, אין בעצם הסכמת הצדדים להעביר סכסוך מסוים לבוררות כדי להצדיק עיכוב הליכים בתביעה הנוגעת לסכסוך אחר מכוח סעיף זה.
בענייננו, הסכסוך המונח לפני בית המשפט איננו אותו הסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות. כאמור, בין בעל השליטה והמשיב התקיים משא ומתן בקשר למיזם, ובמסגרת זו הם ערכו הסכם שבו נקבעה תניית בוררות. אף מבלי להידרש לשאלת תוקפו המחייב של ההסכם, ברי כי הצדדים הסכימו למסור לבוררות את הסכסוכים הקשורים במיזם. הא ותו לא. ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת. לעומת זאת, הסכסוך שבמוקד התביעה שכנגד המונחת לפני בית המשפט המחוזי עוסק בסילוק ידו של המשיב משטח משותף בנכס. מדובר אפוא בשני סכסוכים שונים זה מזה. כך, גם בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם אינו מזכיר את התביעה שכנגד ואינו מתייחס לסכסוך שבבסיסה. ואולם, לשיטת בית המשפט ככל שהבורר ייקבע כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, הוא יהיה מוסמך להכריע בשאלה האם ההסכם שולל מהמערערות ומבעל השליטה את האפשרות להמשיך בבירור התביעה שכנגד. אלא שקביעה זו מוקשית. אף אם ניתן למצוא היגיון מסוים בקשר שבין שני הסכסוכים, אין בכך כדי לאפשר את עיכוב ההליכים בתביעה שכנגד מכוח סעיף 5(א) לחוק, שכאמור שמור למצבים שבהם הסכסוך המתברר בבית המשפט הוא-הוא הסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות. ברי כי אין זה המצב בענייננו, שבו מדובר בשני סכסוכים שונים בתכלית אחד מן השני, ואין בהשפעה שעשויה להיות לסכסוך אחד על השני כדי להקנות לבורר סמכות לדון בסכסוך השני ולאפשר עיכוב הליכים מכוח סעיף 5(א) לחוק (והשוו לאפשרות של עיכוב הליכים בבית המשפט מכוח דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" נוכח קיומו של הליך בוררות: רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.2013)).
בנסיבות אלה, אף שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטה לפי סעיף 5(א) לחוק שמורה למקרים חריגים בלבד, אין מנוס מביטול החלטת בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בתביעה שכנגד.
נוכח כל האמור, אציע לחברותיי שנקבל את הערעור כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לבקשה לעיכוב הליכים יתבטל.
המשיב יישא בהוצאות המערערות בסך של 20,000 ש"ח.
ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ז (15 אוקטובר 2026).
דוד מינץ
שופט
יעל וילנר
שופטת
גילה כנפי-שטייניץ שופטת