עפ"ג 17406-05-26 — מדינת ישראל נ. פלוני

בבית המשפט העליון עפ"ג 17406-05-26 עפ"ג 73684-03-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר המערערת בעפ"ג 17406-05-26 והמשיבה בעפ"ג 73684-03-26: מדינת ישראל נגד המשיבים בעפ"ג 17406-05-26 והמערערים בעפ"ג 73684-03-26: 1. פלוני 2. איברהים נגאר ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 11.2.2026, בת"פ 77338-08-25, שניתן על-ידי השופט ש' מלמד תאריך ישיבה: כ"ה סיוון (10.6.2026) בשם המערערת בעפ"ג 17406-05-26 והמשיבה בעפ"ג 73684-03-26: עו"ד רחל מטר; עו"ד יעל שרף; עו"ד לבנת מלמד המשיבים בעפ"ג 17406-05-26 והמערערים בעפ"ג 73684-03-26: עו"ד ווליד חאלד כבוב פסק-דין המשנה לנשיא נֹעם סולברג: הערעורים שלפנינו נסובים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 11.2.2026, בת"פ 77338-08-25 (השופט ש' מלמד), שבו נגזרו על המשיב 2 בערעור המדינה, איברהים נגאר, שנתיים מאסר בפועל, ועל בנוֹ, המשיב 1, נגזרו 4 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים שנקבעו לכל אחד מהם (להלן יכוּנוּ: המשיב 2, ו-המשיב 1, בהתאמה). השניים הורשעו, על יסוד הודאתם, בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר ייחס למשיב 2 עבירות של הסגת גבול, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, וייחס למשיב 1 עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, שיבוש מהלכי חקירה ומשפט והדחה בחקירה. רקע רלבנטי על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, זוהי השתלשלות האירועים: המשיב 2, תושב יפו, נתן עינו בדירה שממול, וחָפַץ ברכישתה במחיר נמוך משוויה בשוק. על מנת לשכנע את בעלת הדירה למכור לו את הנכס, החל המשיב 2, או מי מטעמו, להטיל אימה על בעלת הדירה ולהתעמר בשׂוכרת שהתגוררה במקום, עד שעזבה את הדירה. בעלת הדירה לא הצליחה להשכיר את דירתה מחדש במשך כמעט שנתיים-ימים, בשל חששם של שוכרים פוטנציאליים להתגורר בה. המשיב 2 ניצל זאת, והחל להשכיר בעצמו את הדירה לצדדים שלישיים תמורת דמי שכירות – במרמה, תוך הסגת גבול וללא רשות כדין. בעלת הדירה פנתה לעורך הדין רונן בן צבי (להלן: רונן), כדי שיגיש מטעמה בקשה לסילוק יד מן הנכס נגד הגורמים המעורבים. בהתאם לכך, נקט רונן בהליכים משפטיים שונים בשמה, ואף הגיש כתב תביעה בסדר דין מהיר נגד המשיב 2 ובני משפחתו. ביום 25.7.2025, בשעות הצהריים, הגיע רונן אל פתח הבניין שבו מצויה הדירה, במטרה להתחקות אחר זהות הדיירים השוכרים אותה. הגעתו נתקלה בהתנגדות מצִדם של המשיב 2 ושכן נוסף, אשר חסמו את דרכו ומנעו את כניסתו לבניין בתואנות שונות. בתוך כך, הטיח המשיב 2 ברונן: "אתה העורך דין ששלח לי תביעה ותבע את כל העולם ואחותו?". רונן חש מאוים, והזעיק את משטרת ישראל. אלא שאז, הגיח המשיב 1, בנו הקטין של המשיב 2 (אז כמעט בן 17), מאחורי גבו של רונן, והחל להלום בו באלימות קשה; הוא הנחית אגרופים עזים על ראשו ועורפו של רונן, ולאחר שקרס – בעט בראשו, אף שאביו צעק לעברו כי יחדל. גם אז סירב המשיב 1 להרפות, והמשיך לתקוף את רונן, חרף זעקותיו ותחינותיו, ופסק ממעשיו רק כשרונן נמלט והתמוטט על הארץ, במרחק של כ-40 מטרים. לאחר מכן, נטשו המשיבים את המקום. בחלוף דקות ספורות, אותר רונן על-ידי עוברת אורח, כשהוא שרוע על הקרקע, חסר הכרה ומפרכס, וזו מיהרה להזעיק למקום כוחות הצלה. מאז ועד היום שוכב רונן בבית חולים, מחובר לצינורות, כשהוא סובל מנזק מוחי קבוע, ומנכות קשה ביותר. החל מיום התקיפה ועד סמוך למועד הגשת כתב האישום נגדם, פעלו המשיבים, יחד ולחוד, על מנת לשבש ולהכשיל את החקירה בעניינם. בין היתר, נמנעו השניים, או מי מטעמם, ממסירת צילומי אבטחה רלבנטיים; הנחו שכנים המתגוררים בקרבת מקום לעשות כמותם, ולהימנע מלמסור למשטרה צילומים שברשותם; הנחו את בני משפחתם שלא להזכיר דבר על אודות אירוע התקיפה, ולפעול למול עדים פוטנציאליים כדי להשפיע על גרסאותיהם בחקירה; ואף הוסיפו והורו בעצמם לעדי ראייה שלא להזכיר דבר על אודות התקיפה. עוד הנחה המשיב 2 את המשיב 1 להתרחק מבית המשפחה, ובעקבות זאת שכר האחרון חדר מלון בתל אביב, תחת שמו של אדם אחר, שם שהה מספר ימים. לאחר שנעצר, הנחה המשיב 1 את אמו לתאם גרסאות עם אותו אדם, בנוגע לסיבה שבגינה שהה במלון. ביום 31.8.2025, הוגש כתב אישום נגד השניים, וביום 26.11.2025, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שלפיו תוקן כתב האישום, והשניים הודו בעבירות שיוּחסו להם (בעניינו של המשיב 2 – הסגת גבול, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי חקירה ומשפט והדחה בחקירה; בעניינו של המשיב 1 – גרימת חבלה בכוונה מחמירה, שיבוש מהלכי חקירה ומשפט והדחה בחקירה). ביום 11.2.2026, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, והוגשו תסקירים מאת שירות המבחן, ניתן גזר הדין בעניינם של המשיבים. בקביעת מתחם הענישה ביחס למשיב 2, עמד בית המשפט המחוזי על חומרתה של ההתנהלות העבריינית המתוארת בכתב האישום, ועל מידת הפגיעה הנשקפת מן המעשים לשלום הציבור ולבטחונו, כמו גם לשלטון החוק. בתוך כך, הודגש התפקיד המרכזי שמילא המשיב 2 במסכת העבריינית כולה, במסגרתה יצר את "האווירה המאיימת שהובילה לתקיפה", בין היתר בהתחשב ביחסי הכוחות וההשפעה הטבעיים בין אב לבנו. עוד נלקחו בחשבון חומרת אישומי המרמה והסגת הגבול שבהם הורשע, והעובדה שניהל "מערך שיבוש" מאורגן מתוך בית הכלא, דבר המעיד על כך "שלא מדובר במעידה חד-פעמית אלא בשיטה". מן העבר השני, לקח בית המשפט בחשבון את העובדה שהמשיב 2 לא נטל חלק בתקיפה, ואף קרא לבנו לחדול ממנה. לבסוף סקר בית המשפט המחוזי את מדיניות הענישה הנוהגת לגבי עבירות דומות לאלה שבהן הורשע המשיב 2, וקבע כי מתחם הענישה ההולם לגביו נע בין 20 ל-48 חודשי מאסר. אשר לגזירת עונשו בתוך מתחם הענישה, ציין בית המשפט לחובתו את הרשעותיו הקודמות בפלילים, המלמדות על דפוס התנהגות עברייני, ובפרט את העובדה שביצע את העבירות שבהן עסקינן בה בעת שהוא מרצה עונש מאסר בעבודות שירות, בגין הרשעה אחרת. עוד ייחס בית המשפט משקל גם לכך שהמשיב 2 לא לקח אחריות באופן אותנטי, אלא ביקש "להקטין את חלקו המוסרי והמשפטי באירוע בכמה רמות". בסופו של דבר, מצא בית המשפט לנכון להעמיד את עונשו על שנתיים מאסר, לצד עונשים נלווים. ביחס למשיב 1, ציין בית המשפט המחוזי, כי יש צורך ב"איזון עדין בין חומרת המעשה הפיזי (שהוא היה המבצע העיקרי שלו), והתוצאות החמורות של המעשה לבין גילו הצעיר ונסיבותיו האישיות". בתוך כך, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המשיב 1 את חומרת מעשיו, ואת מידת הפגיעה שלהם בערכי קדושת החיים, שלמות הגוף, שלטון החוק והסדר הציבורי; את הנזק הנורא שגרם לרונן; את תסקיר שירות המבחן שהוגש ביחס אליו, אשר הציג תמונה שלילית ביחס לאופק השיקומי שלו; את הצורך למנוע ממנו לבצע עבירות נוספות; ואת הצורך להרתיע את הרבים, גם בני גילו, מפני מעשים דומים. לזכותו של המשיב 1, הובאו בחשבון גילו הצעיר, נסיבות חייו המורכבות והסביבה הקשה בה גדל; התנצלותו כלפי משפחתו של רונן; הודאתו, אשר חסכה זמן שיפוטי; וכן הצורך "להימנע ממאסר ממושך מידי [...] מאחורי סורג ובריח שעלול 'לחנך' אותו לעבריינות רבה יותר". משכך, ולאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת לגבי קטינים, גזר בית המשפט את דינו של המשיב 1 ל-4 שנות מאסר, לצד עונשים נלווים. הערעורים שלפנינו שני הצדדים מערערים על גזר הדין. המדינה – סבורה כי יש להחמיר משמעותית בעונשים שהושתו על המשיבים. לטענת ב"כ המדינה, העונשים שגזר בית המשפט המחוזי על השניים לא הולמים את "מעשה האלימות הקיצוני" בו היו מעורבים ואת תוצאתו הקשה, וגם לא ניתן משקל מספק למסכת השיבוש וההדחה החמורה שבאה בעקבותיו. מן העבר השני, טוענים המשיבים כי בית המשפט המחוזי החמיר עמם שלא כהלכה, ומבקשים כי נקל בעונשיהם. בטענותיו בכתב, הדגיש בא כוחם את הודאתם המוקדמת, המשקפת לקיחת אחריות מצִדם, אשר תרמה גם לחיסכון בזמן שיפוטי. לגבי המשיב 2, נטען כי ראוי לייחס משקל לפגיעה הכלכלית הקשה שנגרמה למשפחתו, התלויה בו לפרנסתה. ביחס למשיב 1 הוטעם, כי גילו הצעיר ועברוֹ הפלילי הנקי מחייבים – כך לשיטת המשיבים – הפחתה בעונש המאסר, ומתן הזדמנות לשיקום. משכך, גורסים השניים כי מתקיימת בעניינם "הצטברות נדירה של שיקולים לקולא שעמדו [לזכותם], כמעט בכל היבט, בכל מישור ובכל זווית רלוונטית", המצדיקה הקלה משמעותית בעונשים שנגזרו עליהם. ביום 10.6.2026, קיימנו דיון בעל-פה, בו חזרו הצדדים בעיקרו של דבר, על טענותיהם מן הכתובים. לצד זאת, התברר בדיון, כי המשיבים לא שילמו את הפיצויים בהם חויבו, וכי הם מתכננים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע, בהינתן שהמועד האחרון לכך נקבע ליום המחרת, 11.6.2026. חלף זאת, טענו המשיבים כי תרמו אלפי שקלים לצדקה לרפואתו של רונן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ונתתי דעתי על טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה, ולדחות את ערעורם של המשיבים. לוּ תִשמע דעתי, נחמיר את העונש שהושת על שני המשיבים, כך שעונשו של המשיב 2, האב, יעמוד על 3 שנות מאסר בפועל, ועונשו של המשיב 1, הבן, יועמד על 80 חודשי מאסר בפועל. העונשים הנלווים שגזר בית המשפט המחוזי על השניים – יעמדו על מכונם. המשיב 2 מעובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה המשיב 2, עולה תמונה מטרידה ומעיקה. המשיב 2, כך מתברר, מתנהל בעקביות כמי שמורא החוק – ממנו והלאה. הלה ראה לעצמו חירות לחמוס את רכוש זולתו, בכוח הזרוע ובאמצעות הטלת מורא, וכאשר ביקשו קורבנותיו למצוא מחסה תחת כנפי החוק והמשפט, ושלחו עורך דין מטעמם לפעול בעניין, ראה זאת המשיב 2 כעלבון חמוּר, כאילו הופרה בכך ריבונותו הדמיונית על ממלכה קטנה, בה שולט מצב הטבע של "כָּל דַּאֲלִים גָּבַר" (בבלי, בבא בתרא לד, ב; והשוו גם: משנה אבות ג, ב; תומאס הובס לויתן 88 (אהרן אמיר מתרגם 2009)). גם לאחר שרונן הותקף על-ידי בנו, פעל המשיב 2, כמי שבקיא ורגיל בכך, כדי לשבש את החקירה בעניין, וכיוון את סביבתו לפעול כמותו. עם זאת, אין לכחד – קיים פער מסוים בין שרשרת האירועים בכללותה, ותוצאתם האיומה, לבין האישומים הקונקרטיים אשר יוּחסו למשיב 2, והעבירות בהן הורשע – שאינן עבירות אלימות או סחיטה באיומים. המתחם שנקבע למשיב 2 – בין 20 ל-48 חודשי מאסר – נקבע על יסוד האישומים הקונקרטיים שייוחסו לו, והולם את העבירות שבביצוען הורשע בפועל. כפי שעולה מן הסקירה שערך בית המשפט המחוזי, המתחם אף תואם את מדיניות הענישה הנוהגת לגבי אותן עבירות, בנסיבות קרובות יחסית. בהינתן האמור, אינני סבור כי נפלה טעות – ודאי לא טעות מהותית ובולטת – בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי זהו מתחם העונש שהולם את מעשיו של המשיב 2 (ראו: ע"פ 3136/20 אבו עאיש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (24.5.2021); ע"פ 8436/20 אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.6.2021)). לא כך הם פני הדברים באשר לעונש שהושת. בעניין זה, דומני כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, שכן לא היה מקום לקבוע את עונשו של המשיב 2 בחלקו התחתון של המתחם. כידוע, במסגרת החלטה זו נדרש בית המשפט לגזור "את העונש המתאים לנאשם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה" (סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). רשימה לא ממצה של נסיבות כאלו מצויה בסעיף 40יא לחוק העונשין, כאשר "בית המשפט רשאי להתחשב בהתקיימותן 'ובמידה שבה התקיימו, ככל שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה'" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 792 (2013) (להלן: עניין סעד)). בטענותיו בכתב ובעל-פה, התמקד ב"כ המשיבים ב-2 נקודות אשר צריכות להיזקף, לשיטתו, לזכותו של המשיב 2 במישור זה. נקודה ראשונה אותה הדגיש ב"כ המשיבים, עניינה בהודאתו המהירה של המשיב 2 במיוחס לו, אשר הניבה חיסכון ניכר בזמן שיפוטי, ונטען כי היא משקפת גם לקיחת אחריות מצִדו. בית המשפט המחוזי ייחס לכך משקל, ובדין עשה כן; עם זאת, ראוי שלא להפריז במשקלה של נסיבה זו. הודאה מוקדמת אמנם מהווה נסיבה להקלה בעונש, אך היא מהווה שיקול אחד מִני רבים, ואין בכוחה להכריע את הכף: "עקרון ההלימה אינו מצדיק מתן משקל רב מדי ולא מידתי להודאת הנאשם" (ע"פ 5735/18 גודובסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (9.12.2019)). הדברים נכונים ביתר שאת לנוכח התרשמות בית המשפט המחוזי כי ההודאה לא משקפת קבלת אחריות אותנטית מצִדו של המשיב 2 – ועל כך ארחיב עוד בהמשך (ראו והשוו: ע"פ 3265/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-17 (2.11.2022) (להלן: ע"פ 3265/22)). נקודה שניה, שגם לגביה נטען כי היא מצדיקה את קביעת עונשו של המשיב 2 בתחתית המתחם, קשורה להתנהלותו לאחר התקיפה, ובפרט לטענה כי המשיב 2 התקשר למגן דוד אדום והגיש לרונן עזרה ראשונה רפואית. פעולות אלה, כך נטען, נועדו לשם "תיקון תוצאות העבירה" או הפחתת הנזק שנגרם בעטיה (סעיף 40יא(5) לחוק העונשין). דא עקא, שכפי שציינה ב"כ המדינה, מעובדות כתב האישום המתוקן עולה בבירור, כי כוחות ההצלה הוזעקו על-ידי עוברת אורח, ולא על-ידי המשיב 2. יתר על כן, במהלך הדיון בעל-פה, הוצג לנו סרטון, שבו נראה המשיב 2 שוטף את פניו של רונן ומנסה כביכול לסייע לו. כפי שציינה ב"כ המדינה בערעורה, המתועד בסרטון אינו מעשה אותנטי של הושטת סיוע, כי אם פעולה צינית ומחושבת, המסמנת, במידה רבה, את ראשיתה של מסכת פעולות השיבוש שבאה לאחר מכן. המשיב 2, כך נראה, דאג לצילום הסרטון בניסיון להעלים ראיות מפלילות כלפי בנו, המשיב 1, וליצור באופן מלאכותי ראיות מזכות כלפיו. כמו כן, נשמע המשיב 2 בסרטון כשהוא משקר למוקד מגן דוד אדום באשר לנסיבות פציעתו של רונן, ומסביר כי הוא "נפל על הרצפה". התנהלות צינית ושקרית שכזו ודאי אינה יכולה להישקל לזכותו של המשיב 2. מן העבר השני, מִקדה ב"כ המדינה חיציה בשורה של נסיבות כבדות משקל, המנויות אף הן בסעיף 40יא לחוק העונשין, אשר שוקלות לחובתו של המשיב 2, ומצדיקות, לטענת המדינה, את גזירת עונשו בחלקו העליון של המתחם שנקבע לו. אדון בהן כעת. נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב: לבד מהודאתו של המשיב 2, אשר פועלת לגביו לקולא, טוענת המדינה כי לא הציג סימני חרטה, וכי הדבר צריך להיזקף לחובתו. אכן, כפי שהזדמן לי לציין בעבר, "הודאה לחוד, ונטילת אחריות לחוד [...] האחרונה אינה נובעת בהכרח מהראשונה" (ע"פ 3265/22, פסקה 3). לגבי המשיב 2, סבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שהלה רחוק מלהפגין חרטה כנה; כפי שהוטעם, "[המשיב 2] מנסה 'לאחוז במקל משני קצותיו'. להודות בכתב האישום כדי לזכות בהקלה בעונש, אך בו זמנית למכור לשירות המבחן נרטיב שלפיו הוא הקורבן האמיתי בסיפור. גישה זו היא בדיוק הסיבה שהפרקליטה הגדירה [...] את התנהלותו ככזו ש'זורעת חול בעיני רשויות החוק'". כנזכר לעיל, הודאתו של המשיב 2 אכן צריכה לעמוד לו, ולזכות אותו בהקלה מסוימת ביחס לתקרת המתחם. אולם, מכאן ועד נטילת אחריות, חזרה למוטב, או מאמץ ממשי לכך – רחוקה הדרך, ומרחק זה צריך להיזקף לחובתו. מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה: כפי שהוסבר בעבר בפסיקה, "יש בחיובו של הנאשם בפיצוי הנפגע יסוד של היטהרות לנאשם העשוי לתרום לשיקומו, וכן יש בכך משום שילוב נפגע העבירה כמשתתף בהליך הפלילי, מתוך ראייה כי הטבת נזקו הינה חלק חשוב בתהליך הענישה ובהפנמת נורמות ההתנהגות הראויות" (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, 813 (2007); ראו גם: דנ"פ 5625/16 קארין נ' בוקובזה, פסקה 15 לחוות דעתי (בדעת מיעוט, אך לא לעניין זה) והאסמכתאות שם (13.9.2017)). על כן, חובתו הראשונה של אדם שהורשע בדין היא להקל, ולוּ במעט, על סבלם של קורבן העבירה ושל בני משפחתו, וזאת בדרך של תשלום פיצוי לנפגע; המשיב 2 לא עשה זאת, וגם לא הראה מאמץ כלשהו לעשות כן. חלף זאת, טען המשיב 2 כי תרם סכומי כסף נכבדים לצדקה לרפואתו של רונן. דומני כי הציניות ועזות המצח שגלומה בטענה זו – מדברת בעד עצמה, ולחובתו. התנהלות זו ראויה כמובן להישקל נגדו בגזירת העונש היאה לו. עברו הפלילי של הנאשם או העדרו: כפי שציין בית המשפט המחוזי, עברו הפלילי של המשיב 2 כולל "מגוון רחב של עבירות המעידות על דפוס התנהגות עברייני [...] עבירות איומים, סמים ורכוש[,] עבירות מרמה והונאה [...] עבירות נגד סדרי משפט [...] [ו]הרשעות רבות בתחום התעבורה". בגין אחת מאותן עבירות קודמות שביצע – נהיגה בעת פסילה – הושת על המשיב 2 עונש מאסר בעבודות שירות, אשר במהלך תקופת ריצויו ביצע גם את העברות שבהן עסקינן כעת. כפי שמתברר לנוכח ההיסטוריה העגומה שלו, המשיב 2 מתנהל בעקביות כאילו החוק הוא מטרד פעוט ביחס אליו, לכל היותר, ולהתנהלות זו צריך שתהא השפעה רבה גם על גזירת עונשו (ראו, מִני רבים: ע"פ 8175/22 דאעגלה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (27.8.2024); ע"פ 2911/19 מדינת ישראל נ' גבאי (11.7.2019)). מסקנת הדברים היא שהצדק עם המדינה. מן הראוי היה לגזור את עונשו של המשיב 2 בחלקו העליון של המתחם שנקבע לו. החמרה זו מתחייבת מן הניתוח שלעיל, ומתחזקת גם בהתחשב בצורך הברור להגן על הציבור מפני המשיב 2. זאת, בשים לב למסוכנות הנשקפת ממנו, לעברו הפלילי המכביד, ולכישלון שנחלו העונשים הקודמים שהוטלו עליו בהרתעתו ובהשבתו למוטב (ראו גם: סעיף 40ה לחוק העונשין; עניין סעד, עמוד 793; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ג 129 (מהדורה רביעית 2022)). בשקלול מכלול הנסיבות, לרבות בהתחשב בכך שהמערערת עצמה עתרה ל-3 שנות מאסר בבית המשפט המחוזי, ובהינתן כי אין ערכאת הערעור ממצה את מלוא חומרת הדין עם הנידון – סבורני כי יש להעמיד את עונשו של המשיב 2 על 3 שנות מאסר לריצוי בפועל, בצד העונשים הנלווים שנגזרו בבית המשפט המחוזי. המשיב 1 עד כה, לגבי המשיב 2, האב, נדרשתי ללכת בדרך הסלולה היטב בתיקון 113 לחוק העונשין, והשיקולים המנויים בו; לא כן ביחס למשיב 1, הבן, אשר ביצע את המעשים בעת שהיה קטין. על מלאכת ענישתם של קטינים חולש חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער; ראו גם: סעיף 40טו(א) לחוק העונשין), ובפרט, מורה אותנו סעיף 1א(א) לחוק הנוער, כי שפיטת קטין תֵעשה תוך "מתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". בניגוד אפוא לבגירים, אשר לגביהם קבע המחוקק כי מעמד הבכורה נתון לעקרון ההלימה (סעיף 40ב לחוק העונשין; ע"פ 5725/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (4.8.2016)), בעניינו של קטין נדרש בית המשפט להתחשב בראש ובראשונה בשיקולי שיקום, ובנסיבותיו האישיות של הקטין. זאת, מתוך הנחה שסיכויי השיקום של קטין, כמו גם התועלת מכך, ככלל, גבוהים יותר (להרחבה, ראו: ע"פ 1589/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ר' רונן (7.8.2023) (להלן: ע"פ 1589/23); ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(1) 1, 9-8 (2010) (להלן: ע"פ 5048/09)). לצד האמור, קבע המחוקק כי בית המשפט "רשאי להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בענישה המנויים [בתיקון 113 לחוק העונשין – נ' ס'], תוך התאמתם לענישת הקטין, ככל שסבר שראוי לתת להם משקל בנסיבות המקרה" (סעיף 40טו(ב) לחוק העונשין). בהמשך להוראה זו, נקבע כבר בעבר כי "מן הראוי הוא כי 'רוחו' של התיקון תחול גם על גזרי דינם של קטינים" (ע"פ 4074/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (22.7.2019)). תוצאת הדברים, במישור המעשי, היא שבעניינם של קטינים בית המשפט אינו קובע מתחם ענישה, אלא פותח בבחינת סיכויי השיקום של הקטין, להם, כפי שציווה המחוקק, נתונה הבכורה. לאחר מכן, פונה בית המשפט לשיקולי הענישה הנוספים שבדין – ובהם שיקולי גמול, הגנה על שלום הציבור, הרתעת היחיד והרתעת הרבים, תוך שהוא עורך את ההתאמות הנדרשות לצורך בחינת שיקולים אלה, מקום שבו הם נסובים על קטינים, וקובע את המשקל שראוי לייחס להם בנסיבות המקרה (ראו: ע"פ 436/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.12.2024); ע"פ 7238/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (18.3.2020)). בעניינו של המשיב 1, טוענת המדינה כי סיכויי השיקום שלו נמוכים ביותר, ומשכך יש להשתית את קביעת העונש ההולם את מעשיו על שיקולים אחרים, ובהם הנזק הקשה שהסב לרונן, והצורך בהרתעת הרבים – גם קטינים – מפני ביצוע עבירות אלימות. מנגד, טוען ב"כ המשיבים, כי יש לייחס משקל רב יותר לשיקול השיקום מכפי שעשה בית המשפט המחוזי, ולהקל בעונשו של המשיב 1 בהתאם. אבחן כעת את השיקולים השונים, בהתייחס לטענות הצדדים. דרך הילוכי תהיה כדלקמן: ראשית, כמצוות המחוקק, אבחן את סיכויי השיקום של המשיב 1. לאחר מכן, אעמוד על חומרת המעשים האלימים שבהם הורשע המשיב 1, במבט כללי, ואסקור את מדיניות הענישה הנוהגת הרלבנטית, בעניינם של קטינים. בד בבד, ארחיב את הדיבור באשר לצורך בהגבהת רף הענישה לנוכח העלייה המטרידה בפשעי אלימות חמורים בקרב קטינים. על מצע דברים אלה, אבחן את יישום שלל השיקולים בעניינו של המשיב 1. סיכויי השיקום בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר שירות המבחן שהונח לפניו ככזה אשר ממנו "עולה תמונה דואלית ומטרידה המצביעה על פער משמעותי בין תפקודו הנורמטיבי ביומיום לבין רמת הסיכון הנשקפת ממנו". עוד צוין, כי שירות המבחן מצא את התייחסותו של המשיב 1 לנסיבות העבירה שביצע, כמבטאת "עיוות של המציאות". בית המשפט המחוזי אף הפנה לכך שלמשיב 1 היו "7 הפניות לשירות המבחן בשנים האחרונות בענייני אלימות ורכוש" והבהיר כי "המשמעות היא שהאירוע הנוכחי אינו מ'מעידה חד פעמית' כפי שנטען, אלא [ביטוי] של דפוס התנהגות אלים שהיה מתחת לרדאר המשפטי". יצוין כי לאורך התסקיר שהונח לפני בית המשפט המחוזי, הביע שירות המבחן את צערו על כך שהמשיב 1 סירב להצעות לשילוב בטיפול חוץ ביתי, והבהיר את ההשלכות השלילית של סירוב זה. התסקיר שהונח לפנינו – חיובי במידת מה מקודמו, אולם עדיין מציג תמונה מורכבת. מחד גיסא, צוין תפקודו החיובי של המשיב 1 בכלא, שבא לידי ביטוי בהשתתפותו בתהליכי טיפול בכלא, לרבות נכונותו להיתרם מהם – כך שעמדתם של עורכי התסקיר היא שלמשיב 1 "ישנו אפיק שיקומי". מאידך גיסא, הוברר כי כבר בתקופת מאסרו הקצרה – הספיק לצבור לחובתו 3 עבירות משמעת, וכן גם עונש בידוד של חודש. זאת, חרף העובדה שערעור המדינה עודנו תלוי ועומד נגדו, ואמור היה לדרבן אותו במיוחד להתנהג כהלכה. התמונה המצטיירת מכל האמור לעיל היא של קטין שהעבירה שביצע אינה בגדר מעידה חד-פעמית; שסרב להצעה לטיפול במסגרת חוץ ביתית; ושבעת שהותו בכלא משתף פעולה ונרתם לפעילות טיפולית משמעותית, אולם עדיין מגלה קשיים בלתי מבוטלים בהיבט ההתנהגותי-משמעתי. השורה התחתונה היא שהמשיב 1 מצוי בתחילת הדרך השיקומית, אך סיכויי ההצלחה שלה לא הובילו את שירות המבחן להפחית מהערכת הסיכון לגביו, או לבוא בהמלצה כלשהי בערעורים שלפנינו. לפיכך, סבורני כי בנסיבות אלו שיקול השיקום, הגם שעסקינן בקטין, מאבד ממשקלו הנכבד (ראו גם: ע"פ 8195/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 13 ו-18 (29.8.2024); ע"פ 217/13 אלמוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (13.11.2013)). כפי שציין בית המשפט המחוזי, במצב דברים זה, "מרכז הכובד של גזר הדין עובר משיקום הקטין להגנה על הציבור והלימה". אעבור כעת אפוא לבחינת שיקולים אלה. ענישת קטינים בגין עבירות אלימות – מבט רחב על חומרתן של עבירות אלימות, ובפרט כאלו הגורמות לזולת נזק גופני חמור, אין צורך להרחיב את הדיבור. מידת הפגיעה שלהן בערכים המוגנים – כבוד האדם והאוטונומיה שלו; שלמות הגוף והנפש; שלטון החוק והסדר החברתי – רעה עד מאוד. לא בכדי, קבע המחוקק לעבירה בה הורשע המשיב 1, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, עונש מירבי של 20 שנות מאסר; "עונש מירבי הקבוע בחוק 'איננו בא לסמן רק את גבולה העליון של סמכות הענישה הנתונה בידי בתי המשפט. מדובר בעמדתו הערכית של המחוקק ביחס לחומרת העבירה, ועלינו לקיים את דברו. [...] על בית המשפט לצאת אפוא מתוך הנחה כי העונש המירבי הוא העונש שיש להטילו בנסיבות חמורות ביותר" (ע"פ 687/22 טלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (19.5.2022) (להלן: עניין טלוי); ראו גם: ע"פ 1551/24 מדינת ישראל נ' חבא, פסקה 17 (2.12.2025)). כה רעה היא פגיעתן של עבירות אלימות חמורות, עד שנקבע כי המשקל אשר ניתן ברגיל לשיקולי השיקום של קטין ולנסיבותיו האישיות – פוחת כשהקטין מורשע בעבירת אלימות קשה (ראו: ע"פ 1450/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (15.12.2024) (להלן: ע"פ 1450/24); עפ"ג 6666-07-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (26.1.2026)). לצד האמור, מובן כי לעובדת היותו של נאשם קטין יש השפעה גם על מידת האשם המוסרי אשר ראוי לייחס לו, גם כאשר הוא מורשע בעבירה חמורה. כנזכר לעיל, המחוקק ציוונו "להתחשב בעקרונות ובשיקולים המנחים בענישה [...], תוך התאמתם לענישת הקטין" (סעיף 40טו(ב) לחוק העונשין; ההדגשות הוּספו – נ' ס'). יש לתת אפוא את הדעת על הפער הקוגניטיבי-התפתחותי בין קטינים לבגירים אשר משליך על היקף האחריות שנושא הקטין למעשיו, כמו גם לפער הנפשי ביכולת ההתמודדות של קטינים עם השלכות גזר הדין ועם המאסר (ראו: ע"פ 1589/23, פסקה 8; ע"פ 5048/09, עמודים 9-8). מטעמים אלה, גוזרים בתי המשפט, ככלל, עונשים קלים יותר לקטינים בהשוואה לבגירים שמורשעים בביצוע אותן עבירות, אף במנותק משיקולי שיקום. אשר למידת ההפחתה בעונש הנגזרת מכך, זו תלויה, בין היתר, בגילו של הנאשם. ככל שהקטין קרוב יותר לגיל הבגירות בעת ביצוע העבירה, כך תפחת מידת ההתחשבות של בית המשפט בקטינותו לצורך קביעת אשמו המוסרי – והעונש יוחמר בהתאמה (ראו: ע"פ 8197/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (22.11.2023) (להלן: ע"פ 8197/22); עפ"ג 46122-01-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (15.5.2025)). מדיניות הענישה הנוהגת בטרם נוכל לצלול לעניינו הפרטני של המשיב 1, אֵעזר בסקירה קצרה של המדיניות הנוהגת בפסיקה ביחס לענישת קטינים, והאופן שבו יושׂמו העקרונות עליהם עמדנו לעיל, בנסיבות דומות ככל הניתן לעניינו של המשיב 1, תוך עמידה על הדומה והשונה בין המקרים: ע"פ 1450/24: קטין בן כ-17 וחצי תקף עם אבן את הקורבן וגרם להוצאת עינו; הנאשם הודה, ותסקיר שירות המבחן העלה תמונה מורכבת, אך לא חיובית. בית המשפט המחוזי גזר עליו 38 חודשי מאסר בפועל. בפסק הדין בערעור הוחלט להותיר את העונש על כנו, אף שנקבע כי הענישה הקלה עמו. קיים קושי מסוים ללמוד ממקרה זה על הענישה הראויה למשיב 1, שכן הנזק לצמיתות שנגרם לרונן חמור עשרות מונים מהנזק שנגרם שם, מה גם שהמשיב 1 בענייננו הורשע בעבירות נוספות, לבד מעבירת החבלה. ע"פ 5360/12 פלוני נ' מדינת ישראל (28.3.2013): קטין בן כ-15 וחצי, דקר את הקורבן על רקע חוב כספי, כך שהלה נזקק לאשפוז ולניתוחים. הקטין הודה במעשים, אך לא שיתף פעולה עם מאמצי השיקום, ובית המשפט המחוזי השית עליו 3 שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש הקטין על חומרת העונש – נדחה. גם שם, הנזק שנגרם לנפגע העבירה לא מתקרב לרעה אשר עולל המשיב 1 לרונן, והנאשם לא הורשע בעבירות נוספות, להבדיל מהמשיב 1. יתרה מכך, באותו עניין ביצע הקטין את העבירה בגיל 15 וחצי, שעה שבענייננו היה המשיב 1 כמעט בן 17 בעת התקיפה. ע"פ 8144/13 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2015): קטין בן כ-17 וחצי הסתכסך עם הקורבן, ולאחר מכן, שיתף פעולה עם אחיו כדי לדקור אותו, כך שנזקק לניתוח ולאשפוז. בשים לב להמלצה חיובית משירות המבחן, ונסיבות חיים קשות, נטילת אחריות והסכם סולחה בין הצדדים – הועמד עונשו בבית המשפט המחוזי על 45 חודשי מאסר בפועל, ובפסק הדין בערעור – הוקל העונש והועמד על 35 חודשים. מובן, כי למעט השימוש בסכין, יתר הנסיבות חמורות פחות מאשר בענייננו. ע"פ 5957/15 פלוני נ' מדינת ישראל (21.7.2016): קטין בן כ-17 תקף את הקורבן, במסגרת עימות פיזי בין השניים, באמצעות מוט עץ. לקורבן נגרמו נזקים קוגניטיביים, אך הוא עבר שיקום גופני, כך שהצליח לזוז, לדבר ולתפקד באופן עצמאי. המלצתו של שירות המבחן הייתה שלא לשלוח את הנאשם לבית הכלא. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 20 חודשי מאסר, וערעור שלו על חומרת העונש נדחה. למרות דמיון מסוים בין המקרים, שוב, הנזק שנגרם לרונן חמור לאין שיעור מזה שנדון שם, ולצִדו של המשיב 1 בענייננו לא עומדת המלצה שיקומית של שירות המבחן. עינינו הרואות, כי הנזק שנגרם לרונן כתוצאה ממעשיו של המשיב 1, קשה וחמור בהרבה בהשוואה למקרים הנדונים לעיל, בהם נדרש בית משפט זה לעניינו של קטין אשר הורשע בעבירת אלימות חמורה. כפי שציינה ב"כ המדינה, מקום שבו כן נגרם נזק דומה לקורבן העבירה הוא עניין טלוי, שם מדובר היה בבגיר בן 25 אשר הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. על רקע סכסוך קודם שמקורו בחוב כספי, הצטייד באקדח, איתר את רכבו של הקורבן, וירה בראשו מטווח קצר. הקורבן – הפך לצמח, ובית המשפט המחוזי העמיד את עונשו על 12 שנות מאסר בפועל. בפסק הדין בערעור הוטעם, כי המעשה מצדיק מתחם ענישה שבין 16 ל-20 שנות מאסר, ובתוכו הועמד העונש על 15 שנות מאסר בפועל, תוך שהודגש כי גם עונש זה אינו ממצה את מלוא חומרת הדין (וזאת, אף בהתבסס על הנחה לטובת הנאשם, ולפיה כוונת הירי התגבשה באופן ספונטני). ברי כי גם מכאן לא נוכל לגזור גזירה שווה ביחס לעונש ההולם את מעשיו הרעים של המשיב 1. מדובר בבגיר, אשר השתמש בנשק חם, ויש בכך כדי להשפיע באופן משמעותי על העונש ההולם למעשים. עם זאת, בשים לב לדמיון בחומרת הנזק שנגרם לקורבן, סבורני כי ניתן לומר, לפחות, כי זהו העונש שהיה הולם, בקירוב, את מעשיו של המשיב 1, אילו היה בגיר בעת ביצוע העבירה (ראו גם פסקה 26 לעיל). ענישת קטינים על עבירות אלימות – פנינו לאן? כידוע, במלאכת גזירת עונשו של עבריין, ניתנת חשיבות רבה לעקרון אחידות הענישה. בתוך כך, נסקרת מדיניות הענישה הנוהגת, ועניינו של הנאשם הספציפי מושווה לתקדימים שונים, על מנת ללמוד על המיקום היחסי הראוי לו בסולם הענישה (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין; ע"פ 2729/22 שיטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (3.5.2023)). עם זאת, מובן מאליו, כי "מדיניות הענישה בעבירה מסוימת אינה דבר סטטי וקבוע, אשר נותר קפוא במקומו; מדיניות ענישה היא תוצר דינמי של מגוון רחב של היבטים – 'רוח התקופה' ושכיחותה של עבירה מסוימת, שינויים חברתיים, התאמות בתפיסות מוסריות וערכיות, שינויים בחקיקה רלוונטית, התפתחות במדיניות הענישה בעבירות דומות – כל אלו יכולים להוביל להתאמת מדיניות הענישה מעת לעת" (ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (12.6.2025); ההדגשות הוּספו – נ' ס'; אולם השוו: עומר דוד "השימוש במושג 'מכת מדינה' על ידי בתי המשפט והמחוקק הוא מכת מדינה" המשפט ל 219, 239-235 (2025)). בזהירות המתבקשת אומר, כי סבורני שיש מקום להגביה, במקרים המתאימים לכך, את רף הענישה הנוהג לגבי קטינים המורשעים בעבירות אלימות חמורות. בשנים האחרונות מתקבלות אינדיקציות, הן מן הניסיון השיפוטי, הן בהתבסס על נתונים אמפיריים, לגבי קיומו של גידול מדאיג בעבירות האלימות המבוצעות על-ידי קטינים, ולעלייה גם במידת חומרתן (ראו, למשל: משטרת ישראל השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2024 31, 45, 48 (2026)). לא לי בגדרי פסק דין זה לפרש את סיבת התופעה, וברי כי גם הדרך להתמודד עִמה לא מתחילה ונגמרת בתחומיו של המשפט הפלילי בלבד (ראו והשוו: עמ"ת 55005-06-26 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 21 (2.7.2026)). אולם, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (משנה אבות ב, טז); "קטינות אינה מהווה חסינות" – גם לא מעונשי מאסר ארוכים – במקרים הכשרים לכך (ראו, מִני רבים: ע"פ 8197/22, פסקה 21; ע"פ 1062/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (9.7.2019)). עמדנו על חומרתן של עבירות אלימות במבט כללי; תיארנו את האיזון העדין אשר נדרש בית המשפט לערוך לגבי גזירת עונשו של קטין, הנאשם בעבירת אלימות חמורה, ואת השיקולים שיש לשקול בגדרו; הזכרנו את העלייה המטרידה בפשיעה חמורה בקרב בני נוער, ואת הצורך להתמודד עמה, בין היתר, באמצעות הטלת עונשי מאסר לתקופות ממושכות יותר, במקרים הרלבנטיים. כעת נחזור לעניינו הפרטני של המשיב 1, וניישם על אודותיו את כלל השיקולים שנסקרו לעיל. גמול, מניעה והרתעה בעניינו של המשיב 1 נפתח במובן מאליו; מעשיו של המשיב 1 – מחרידים בחומרתם. לא ניתן להפריז בתיאור האלימות חסרת הפשר, חסרת הרסן, בה נקט כלפי רונן, אשר ביקש רק לבצע את מלאכתו נאמנה עבור שולחתו. המשיב 1 הכה ובעט בקורבנו שוב ושוב, בראשו ובגופו, והמשיך בכך חרף זעקותיו המרות של רונן וניסיונו למלט את עצמו מן המקום. בתום המעשה, הפקיר המשיב 1 את רונן כשהוא חסר הכרה, מפרכס ללא שליטה ומתבוסס בדמו. עוד הגדיל ועשה כשפעל, הן במצוות אביו, המשיב 2, הן ביוזמתו-שלו, כדי לשבש את החקירה ולהדיח עד, בעודו מסתתר מפני המשטרה במשך כשבועיים-ימים. האכזריות, האלימות ורוע הלב המשתקפים מן המעשים – מזעזעים; פגיעתם בערכים המוגנים של קדושת החיים, שלמות הגוף ובטחון הציבור – לא תתואר. הנזק שנגרם מביצוע העבירה: בחירת המחוקק לייחס משקל לנזק שנגרם מהמעשים לנפגעי העבירה (סעיפים 40ט(א)(3) ו-40ט(א)(4) לחוק העונשין), משקפת את רצונו כי בית המשפט הגוזר עונש על נאשם, יִקח בחשבון את הצורך בשיקום ערכּו האנושי של הקורבן, תוך שימוש בכוחו של בית המשפט כדי לזעוק את זעקתו. התקווה היא, כי הענישה תסייע גם בשיקומו הפסיכולוגי, אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בהוקעה מוסרית של העבריין באמצעות ענישה הולמת (ראו והשוו: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (11.11.2018); ע"פ 4802/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (29.1.2019); ראו גם: יצחק קוגלר תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי 98-97 (2020); Jean Hampton, The Retributive Idea, in Forgiveness And Mercy 111, 125-126, 134 (1988)). מטעם זה, מעניקה שיטת המשפט שלנו לנפגעי עבירה מעמד מסוים, גם אם לא מכריע, במסגרת ההליך הפלילי, לרבות במעמד גזר הדין (ראו: חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001; בג"ץ 5961/07 פלוני נ' פרקליט המדינה, סב(3) 206, 225-224 (2007); ראו גם: עדנה ארבל "מעמדו של קרבן העבירה בהליך המשפטי" ספר גבריאל בך 189, 214-210 (2011);Nils Christie, Conflicts as Property, 17 Brit. J. Criminology 1, 3, 8 (1997)). הנזק שנגרם בעטיים של מעשיו של המשיב 1 – אין לו שיעור. האלימות הפראית בה נקט ריסקה את חייו של רונן, והפכה את חייהם של היקרים לו, לבלי שוב. מבלי לפגוע בצנעת הפרט, אומר כי רונן, לדאבון הלב, לא ישוב להיות האדם שהיה. מאדם חיוני, פעיל, עורך דין מסור ואיש משפחה אוהב – הפך רונן לשבר כלי. הוא איבד את עצמאותו הפיזית והקוגניטיבית, ותלוי כעת לחלוטין באחרים. רונן סובל מנזק מוחי חמור וקבוע, ממעט לדבר מאז התקיפה, ואינו מזהה עוד את אוהביו. כך תיארה זאת ב"כ המדינה: "יש מידה מסוימת של חיים בגוף הדומם הזה, אך לנפגע העבירה מחייו הקודמים לא נותר כל זכר"; קשה לדמיין נזק חמור יותר שיכול להיגרם במסגרת עבירת החבלה, בטרם נחצה הסף אל עבירות ההמתה. תסקיר נפגע העבירה מגולל את מאבקה של משפחתו האמיצה, שהוטלה בעל כורחה אל מציאות כאוטית. בתו ובנו של רונן נדרשים לטפל באביהם באופן שוטף; אמו, אישה מבוגרת, עוסקת כעת בשיקומו של בנה במקום שידאג לה הוא, לעת זקנה; גרושתו התגייסה גם היא למאמץ המשפחתי; ואחיו ממשיך ללוות מקרוב את ההליכים המשפטיים הכאובים. רבים וטובים עוטפים את רונן; חייהם התהפכו, והם נושאים על גבם את השלכות המעשה הנורא שעשה המשיב 1. נחזק את ידם, ונתפלל להטבה במצבו של רונן. שיקולי הגנה על הציבור והרתעה: בהתייחס לשיקול ההגנה על הציבור, די להזכיר את התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מן המשיב 1, עת עמד על הסיכון הנשקף ממנו: "פרוגנוזת החזרתיות (Recidivism Prognosis) בעניינו של [המשיב 1] היא בעייתית מאד". המסוכנות העולה מנסיבות ביצוע העבירה, ומהתנהלותו של המשיב 1 לפניה ואחריה – מצביעה בבירור על הצורך להגן על הציבור מפניו, ולשלוח אותו אל מאחורי סורג ובריח למשך תקופה ארוכה. במישור הרתעת היחיד, החמרת העונש נדרשת על מנת להמחיש למשיב 1 את המחיר הכבד שיִגַבֶּה ממנו בגין פעולות אלימות בעתיד (ראו: פסקאות 19 ו-21 לעיל). סיכום זוהי התמונה הנגלית, ממבט על, בתום השקלא וטריא: בהיבט השיקומי התמונה המצטיירת – מורכבת, ושירות המבחן לא בא בהמלצה לעניין הערעורים; חומרתם של המעשים שבהם הורשע – מופלגת; הנזק שנגרם מהם לאדם חף מפשע – מחריד, ובולט בחומרתו היתרה אף בהשוואה למדיניות הענישה הנוהגת לגבי עבירות דומות. בנסיבות אלה, פוחת המשקל אשר ראוי ליתן לגילו של המשיב 1 בעת ביצוע העבירה. יתרה מכך, המגמה המדאיגה של הסלמה באלימות חמורה בקרב בני נוער, מחייבת תגובה שיפוטית הולמת – אפס סובלנות, והגבהה של רף הענישה. חובתנו לספק לציבור הגנה מוחשית על שלומו, לצד הצורך בחיזוק ההרתעה, מחייבים עונש מאסר משמעותי, ממושך, בגין מעשים כה חמורים. אציע אפוא כי נקבל את ערעור המדינה, ונעמיד את עונשו של המשיב 1 על 80 חודשי מאסר בפועל. אין לכחד: נסיבות העניין, ובפרט העובדה שהמשיב 1 הורשע גם בעבירות שיבוש והדחה, עניין שלא קיבל התייחסות מספקת בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, הצדיקו השתת עונש חמור בהרבה. ברם, בשים לב לכך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת הדין, אציע להסתפק בעונש האמור. סיכומו של דבר: אציע לחבריי להעמיד את עונשו של המשיב 1 על 80 חודשי מאסר בפועל, חלף 4 שנים שהשית עליו בית המשפט המחוזי; באשר למשיב 2, את עונשו אציע להעמיד על 3 שנות מאסר בפועל. שאר רכיבי גזר הדין של השניים – יעמדו בעינם. נעם סולברג משנה לנשיא השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים לתוצאה המוצעת בחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיא נ' סולברג, וכן לנימוק שלהשקפתי עומד במרכזה: כאשר מבוצעת עבירת אלימות חמורה, שגרמה לפגיעה קשה, במידה יוצאת דופן בחומרתה, בקורבן העבירה (ונסיבות דנן מהוות, למרבה הצער, דוגמא מובהקת לכך), יש מקום להחמרה בענישה הנוהגת. מסקנה זו יפה, בהתאמה המהותית הנדרשת ובהתאם לנסיבות העניין, גם כאשר העבירה מבוצעת על-ידי קטין. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נ' סולברג. ניתן היום, כ"ח תשרי תשפ"ז (09 אוקטובר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט