פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 17025-04-25
לפני:
כבוד השופט אלכס שטיין
המערער:
אופיר סטר
נגד
המשיבים:
1. מדינת ישראל – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים
2. מדינת ישראל – המשרד לביטחון לאומי משטרת ישראל
3. הנהלת בתי המשפט – דוברות והסברה
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (סגן הנשיא א' יקואל) מיום 1.4.2025 בעת"מ 1842-09-24
בשם המערער:
בעצמו
פסק-דין
לפניי ערעור לפי סעיף 70ד לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא א' יקואל) מיום 1.4.2025 בעת"מ 1842-09-24, אשר במסגרתה הוסר איסור הפרסום על התיק ועל פרטיו של המערער.
בתמצית ייאמר כי המערער הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה מנהלית בגדרה טען כי עם כניסתו לתוקף של חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 (להלן: חוק המידע הפלילי), אין סמכות בדין לרישום עבירות קנס במרשם הפלילי. לפיכך, הוא עתר למחוק מהמרשם את הרשעתו בעבירת שימוש בטלפון נייד במהלך נהיגה, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בפסק הדין מיום 17.3.2025 דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המערער, ועל כך הגיש הלה ערעור לבית משפט זה ביום 24.3.2025 (עע"מ 62560-03-25).
לאחר מתן פסק הדין בבית משפט קמא, פנתה דוברות בית המשפט המחוזי אל המותב שדן בתיק כדי לברר מדוע התיק מוגדר כחסוי. ביום 31.3.2025, ולפני מתן החלטה על פומביות הדיון, הורה בית המשפט למערער להגיש הבהרה מטעמו. ביום 1.4.2025 הודיע המערער לבית המשפט המחוזי כי אינו מתנגד לפרסום פסק הדין, ובלבד ששמו המלא לא יפורסם אלא יצוין בראשי תיבות בלבד. המערער טען כי פרסום פרטיו האישיים יגרום לו נזק בלתי הפיך ויפגע בזכותו לפרטיות, בזכותו לשם טוב, ובזכותו להישכח, שכן מידע זה יהיה חשוף לכולם ושמו ייקשר לעד עם העבירה הפלילית בה הורשע.
ביום 1.4.2025 נתן בית המשפט את ההחלטה מושא ערעור זה, במסגרתה עמד על חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון, שמשמעו, בין היתר, גילוי שמות הצדדים המתדיינים, והדגיש שבהתנגשות בין עיקרון זה מחד לבין הזכות לפרטיות מאידך, בכורה תינתן לראשון – זאת, בשים לב להוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, לפיה ניתן לאסור על פרסום פרטים מהדיון רק במקרה של פגיעה חמורה בפרטיות. בית המשפט קבע כי בעניינו של המערער לא הוכחה כל פגיעה חמורה כתוצאה מפרסום שמו, שתצדיק סטייה מעיקרון פומביות הדיון. בית המשפט הוסיף כי לקבלת טענת המערער עלולות להיות השלכות רוחב, שכן לא מובן מה מבדיל את עניינו מעניינים פומביים הנדונים מדי יום בבתי המשפט. לאור כך, ומשלא ניתנה החלטה שמטילה חיסיון על התיק, ואין זה ברור מה מקורו של איסור הפרסום, הורה בית המשפט על הסרתו, ולבקשת המערער עיכב ביצוע החלטה זו למשך עשרה ימים.
מכאן הערעור שלפניי. המערער טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מוקשית מאחר שהסרת איסור הפרסום תוביל לכך שמידע פלילי – שנגד הכללתו במרשם הוא עתר – יהיה זמין לכל אדם, והוא לעולם לא יוכל להגן על פרטיותו. המערער טוען כי פרסום פסק הדין עם שמו המלא במאגרי המידע אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק המידע הפלילי, ויביא לכך שהרשעתו תהיה חשופה לעיני כל גם עשרות שנים לאחר מחיקתה מהמרשם הפלילי.
לאחר שעיינתי בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, אף מבלי לבקש תגובה מטעם המשיבים.
כידוע, עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון יסוד בשיטת משפטנו. לפי עיקרון זה, "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק" (ראו: סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה; וראו גם: סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט). סטייה מעיקרון זה תתאפשר במקרים חריגים בלבד (ראו: סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט), למשל, כאשר הדבר דרוש לשם מניעת "פגיעה חמורה בפרטיות" (ראו: סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט; וכן ראו: ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני, פסקאות 11-7 והאסמכתאות שם (27.2.2008)).
המקרה דנן רחוק מלהימנות על מקרים חריגים אלו. המערער לא הוכיח קיומה של פגיעה חמורה בפרטיותו אשר תצדיק סטייה מהעיקרון בדבר פומביות הדיון והותרת איסור הפרסום על שמו. המערער לא הניח תשתית עובדתית מינימלית שעל בסיסה ניתן לבסס את טענתו כי ייגרם לו נזק מפרסום פסק דין בעתירה בה הוא ביקש למחוק מהמרשם הפלילי את הרשעתו בעבירת תעבורה שדינה קנס. בצדק קבע בית המשפט המחוזי שהמערער אינו נבדל מבעלי דין אחרים, שעניינם נדון בפומבי כדבר שבשגרה. פרטיותם של כל אותם בעלי הדין, אשר נסוגה מפני העיקרון בדבר פומביות הדיון, אינה פחותה בחשיבותה מפרטיותו.
אשר על כן, הערעור נדחה ומאליה נדחית הבקשה למתן צו ארעי וצו ביניים. משלא התבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ה (09 אפריל 2025).
אלכס שטיין
שופט