פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 12311-03-25
לפני:
כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט דוד מינץ
העותרים:
שורת הדין ו-31 אח'
נגד
המשיבים:
1. היועצת המשפטית לממשלה
2. פרקליט המדינה
3. משטרת ישראל
4. ממשלת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך ישיבה:
ז' כסלו התשפ"ו (27.11.2025)
בשם העותרים:
עו"ד אברהם משה סגל; עו"ד ניצנה דרשן לייטנר;
עו"ד אברהם גז
בשם המשיבים:
עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד שרון הואש-איגר; עו"ד ערין ספדי-עטילה
פסק-דין
המשנה לנשיא נעם סולברג:
בעתירה שלפנינו התבקשנו ליתן צו על-תנאי המורה למשיבים, בעיקרו של דבר, לבוא וליתן טעם מדוע לא יוענקו לנפגעי אירועי ה-7.10.2023 ולבני משפחותיהם מלוא הזכויות המוקנות לנפגעי עבירה, מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה). כן התבקשו המשיבים לבוא ולנמק מדוע לא תתאפשר מעורבות של הנפגעים בהליכים הנוגעים להחזקתם, כליאתם או שחרורם של מי שהיו מעורבים לכאורה בפגיעה בהם, לרבות אלו המוחזקים בהתאם לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק הלב"ח), ומדוע לא יוכלו לקבל מידע בעניינם.
ביום 26.3.2025, הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים, שסברו כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערבות. בתגובה נטען, כי הנפגעים ובני משפחותיהם מקבלים את כלל הזכויות הנתונות להם, בהתחשב בכך שהוראות חוק זכויות נפגעי עבירה אינן חלות לגבי הליכים המתנהלים בעניינם של כלואים מכוח חוק הלב"ח. עוד נטען, שככלל, אין למסור מידע מתיק החקירה טרם סיומה, למי שאינו נאשם בהליך הפלילי; וכי לפנים משורת הדין, עומדים צה"ל ומשטרת ישראל בקשר עם הנפגעים ועם בני משפחותיהם, ומוסרים מידע על אודות ההליכים המתנהלים, ככל הניתן, בכפוף למגבלות ביטחוניות וטכנולוגיות הנובעות מהיקפי החקירה ומהתמשכותה.
בימים 5.6.2025 ו-27.11.2025 התקיימו בעתירות דיונים בעל-פה, ולאחר מכן הוגשה הודעת עדכון מטעם המשיבים, ותשובה לה מטעם העותרים. אחר זאת, ביום 7.7.2026, עדכנו המשיבים כי ביום 13.5.2026, פורסם ברשומות חוק העמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023 (טבח שמיני עצרת), התשפ"ו-2026 (להלן: חוק העמדה לדין), אשר הסדיר, בין היתר, גם את זכויותיהם של נפגעי העבירה בהליכים הפליליים הצפויים להתנהל מכוח חוק זה. בתוך כך, נקבע בחוק כי הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה יחולו על ההליכים המתנהלים לפי חוק העמדה לדין בשינויים המחויבים, וכי יוקם מערך למימוש זכויותיהם של נפגעי העבירה. כן נקבע, כי נפגעי העבירה יהיו זכאים לנכוח בדיונים או לצפות בהם, ולהשמיע את עמדתם בסוגיות הנוגעות לפרסום ולתיעוד ההליכים. בהתחשב באמור, טענו המשיבים כי "המחוקק בחר לעצב את מערך זכויותיהם של נפגעי העבירה באופן שעיקרו חל בשלבים שלאחר הגשת כתב אישום ובמהלך ההליך הפלילי", ועל כן, השתנתה התשתית העובדתית והמשפטית שעליה נסמכה העתירה, כך שיש להורות על מחיקתה.
בהמשך לכך, בהחלטה מיום 15.7.2026, ציינתי כי "דומה, על פני הדברים, כי אכן, התשתית העובדתית והמשפטית שעמדה בבסיס העתירה – השתנתה באופן מהותי". לפיכך, ביקשתי מן העותרים להודיע אם נתונה הסכמתם למחיקת העתירה, תוך שמירת זכויות לעתיד לבוא. ביום 28.7.2026, הוגשה תגובת העותרים, שבה הבהירו כי הם עומדים על עתירתם, תוך שגרסו כי החוק שהתקבל "עוסק בהקניית זכויותיהם של נפגעי העבירה במסגרת ההליכים שיתקיימו בבית המשפט הצבאי המיוחד ואילו עתירה זו עוסקת, בעיקרה, בשלבים הקודמים לכך".
לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי בנקודת הזמן הנוכחית, דינה של העתירה – להימחק, מחמת שינוי מהותי שחל בתשתית העובדתית והמשפטית שבבסיסה (ראו למשל: בג"ץ 32288-02-25 רופאים לזכויות אדם – ישראל נ' צבא הגנה לישראל, פסקה 3 (6.11.2025); בג"ץ 3781/24 בן מאיר נ' שר המשפטים, פסקה 3 (19.2.2025)).
כאבם של העותרים, נוכח מעשי הזוועה שחוו על בשרם, הם או בני משפחתם – קשה מנשוא; "אֶבֶן מִקִיר תִזְעָק" (חבקוק ב, יא). רצונם במידע באשר למצבם של אלה שפגעו בהם וביקיריהם באופן כה קשה וברוטאלי, כמו גם במעורבות בהליכים המתנהלים נגדם – ברור ומובן. לא ניתן להישאר אדיש אל מול כל אלה, וכפי שהבהירו המשיבים לאורך ההליך דנן, כמובן שלִבם אינו גס בדרישות העותרים.
ברם, לצד האמור, ומבלי להקל ראש, ולוּ במעט, בתחושותיהם ובכאבם של העותרים, סבורני כי אין הצדקה להותיר את העתירה תלויה ועומדת במתכונתה הנוכחית, ולא כל שכן לאחר שהמחוקק הכיר בלוז טענותיהם כי יש מקום לכך שקולם יישמע. המשיבים טוענים, כי קיימים הבדלים משמעותיים בין הליכים פליליים רגילים, שלגביהם הסדיר חוק נפגעי עבירה את זכויותיהם של נפגעי העבירה, לבין ההליכים המתנהלים נגד מי שהשתתפו בביצוע המעשים הנוראים שהתרחשו באותו יום נורא. הבדלים אלו הם שהובילו את המחוקק, לשיטתם, להקנות לנפגעי העבירה, כהגדרתם בדין, את עיקר זכויותיהם בשלבים שלאחר הגשת כתב האישום בעניינו של החשוד בפגיעה בהם. אמנם, העותרים טוענים מנגד כי אין מדובר בהסדר שלילי, כך שלא קיימת מניעה להקנות להם זכויות מכוח חוק נפגעי עבירה, גם עתה, לאחר שנחקק חוק העמדה לדין. דא עקא, מובן כי טיעונים אלו נוגעים לפרשנות ההולמת של חוק העמדה לדין עצמו, שהתקבל לאחר הגשת העתירה, וממילא זכרו לא בא בגדרה. המחוקק נדרש לסוגיה מושא העתירה במישרין, והכריע כפי שהכריע. מדובר בשינוי מהותי ביותר שחל בתשתית העובדתית, ובעיקר המשפטית, שבבסיס העתירה; כזה אשר שומט, במידה רבה, את הקרקע שעליה עמדה העתירה, ומחייב לשקול את הדברים מחדש, בהתחשב בנסיבות העדכניות. במצב דברים זה, דומני כי אין מנוס ממחיקת העתירה. ברי, כי טענות העותרים – שמורות להם לעתיד לבוא.
העתירה נמחקת אפוא בזאת. אין צו להוצאות.
ניתן היום, ה' תשרי תשפ"ז (16 ספטמבר 2026).
נעם סולברג
משנה לנשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
דוד מינץ
שופט