פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
רע"פ 2788/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
המבקש: נמר שלמה
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.4.00, בע"פ 71546/99 שניתן על ידי כבוד השופטת
נ' אחיטוב
בשם המבקש: עו"ד שי גלעד
בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו. ראינו את הבקשה כאילו הוגשה בקשת רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
2. להלן העובדות הצריכות לענייננו: המתלוננת, גב' אביבה לוי, ואחותה, תיירת מצרפת, ניגשו למונית ברחוב ביאליק ברמת גן, נכנסו אליה וביקשו מהנהג - המבקש - להפעיל את המונה. לאחר דין ודברים קצר הפעיל המבקש את המונה. סמוך לאחר מכן פנתה אחותה של המתלוננת אליה ושאלה אותה האמנם קיים חוק המחייב נהג מונית להפעיל מונה אף מבלי שנתבקש לעשות כן. בתגובה לכך אמר המבקש: "לפי החוק נהג מונית יכול להוריד אנשים מסריחים מהמונית שלו". המבקש אינו מכחיש שאמר את הדברים, אך לטענתו הוא הוסיף עליהם את המילים "אך הוא לא עושה זאת". בית המשפט לתעבורה לא האמין לו בנקודה זו, ואין עילה להתערב בכך. עם זאת - אין אנו רואים כל חשיבות לשאלה אם נאמרה הסיפא הנ"ל אם לאו.
3. בגין ההתנהגות המתוארת לעיל הורשע המבקש בעבירה של התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי, לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד1974- ובזיקה לתקנה 416(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן - התקנות). ערעור שהוגש על ידו לבית המשפט המחוזי נדחה. על כך מבקש הוא לערער לפנינו. גזר הדין שהושת על המבקש הוא קנס בסך 1,500 ש"ח, ואין הוא מבקש לערער עליו.
4. אלו הן טענות המבקש שסברנו כי הן ראויות להתייחסות: טענה אחת היא, שעומדת לו הגנה מן הצדק, שכן לדעתו לא הייתה אפשרות שייערך למבקש משפט הוגן, באשר הוראת תקנה 416(א) לתקנות אינה ברורה די צרכה. עוד הוא טוען כי עומדת לו הגנת זוטי דברים מכוח הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין, תשל"ז1977-. לבסוף טוען המבקש שאל לו לבית המשפט לקבוע סטנדרט התנהגות שהציבור אינו יכול לעמוד בו. לא מצאנו כל ממש בטענה נוספת של המבקש המייחסת לאמירת המבקש משמעות תמימה ונייטראלית.
5. אשר לטענה בדבר עמימותו של סטנדרט ההתנהגות שקבע המחוקק בתקנה 416: אכן, הביטוי "התנהגות אדיבה ומנומסת" ביטוי עמום הוא, שעל בית המשפט לצקת בו תוכן. אין ביטויים מסוג זה שכיחים בהוראות החוק הפלילי, אף כי מקומם אינו נפקד מהן (וראה, למשל, את הוראת סעיף 26(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977- - "המתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי", או את הוראת סעיף 356(א) לאותו חוק - "הנושא נשק, או נושא ללא הסבר סביר כלי או חומר פוגעים אחרים בבנין של בית משפט"). בפרשו ביטויים מעין אלו קובע בית המשפט אמות מידה כלליות, המתבססות על ערכי היסוד של החברה. מקום בו ניתן לצקת תוכן קונקרטי ראוי להוראת חוק פלילית המנוסחת באופן עמום, לא יפטור עצמו בית המשפט מלעשות כן. ואשר להוראת תקנה 416 עצמה: תהא אשר תהא המחלוקת אשר עשויה להתעורר בעתיד באשר להתנהגויות קונקרטיות כלשהן - ואך טבעי הוא הדבר כי מחלוקות כאלה אכן תתעוררנה - אין לנו ספק כי התנהגותו של המבקש במקרה שלפנינו מקיימת אחר ההגדרה "התנהגות בלתי אדיבה ובלתי מנומסת של נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי". לפיכך אין מקום לומר גם כי עומדת למבקש הגנה מן הצדק, כפי שטען.
6. לא בכל יום זוכים אנו לתת את דעתנו באופן ישיר לנורמות התנהגות השאובות מהספירה של יחסים פשוטים בין אדם לחברו. המערכות העובדתיות אותן עמלים אנו לשבץ במשבצות המשפט הפלילי אינן צבועות בדרך כלל בצבעה של שגרת החיים, שאיננה מורכבת, ברובה, מאירועים פתולוגיים חריגים. כאלו הן הנסיבות שלפנינו: עניין לנו בהעלבה של לקוחותיו של נהג מונית; עלבון שלצערנו נתפש בעיני המבקש כ"עלבון של מה בכך". זהו גם אופיין של חלק מטענותיו של המבקש: הטענה בדבר הגנת זוטי דברים מבקשת לשכנענו כי לפנינו עניין פעוט, שאין להטריח בגינו את הציבור ושאין לבוא בגינו חשבון עם האחראי לו.
7. אין דעתנו כדעתו של המבקש. כבוד האדם בחברה נתונה נמדד גם באופן בו נתפשת התייחסות מזלזלת ומבזה כלפי הזולת באותה חברה; וכבר שנו חכמינו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (ילקוט שמעוני על התורה, פרשת "וישב", ד"ה "תני תנא"; קיצור שולחן ערוך, סימן כט, סעיף יז).
אכן, לא כל יחס בוטה, גס ובלתי אדיב נופל ברשתו של החוק הפלילי. אך רצה המחוקק - ולא במקרה רצה הוא כך - שיחסם האמור של משרתי הציבור בתחום התחבורה יפול אף יפול בתחומיו של המשפט הפלילי; לא במקרה - שכן אדיבותם ונימוסיהם של מי שבאים במגע יום-יומי הדוק עם הציבור, במסגרת שירות חיוני הנתמך על ידו, יקרו בעיניו. ואין הדבר קל בעינינו: תרבות הדיבור והשירות איננה אי בודד במערכת החברתית בתוכה אנו חיים, אלא היא מהווה חלק בלתי נפרד הימנה, ולא ניתן לתאר את תרבות השירות השוררת בקרב נותני שירות כלשהו לציבור מבלי לתאר את תרבות הדיבור השלטת בקרבם ובקרב אותו ציבור. מקום בו ביקש המחוקק לתת ביטוי נורמטיבי לנורמות-תרבות, חייבים אנו למלא ביטוי זה תוכן, גם אם פירושם של דברים הוא הסתייגות מנורמות התנהגות הרווחות אצל חלקים מסוימים בציבור - והדברים הם פשוטים וברורים.
לבסוף, אין רואים אנו עין בעין עם המבקש גם את הערכתו בדבר אי-יכולתו של הציבור לעמוד בסטנדרטים ראויים של התנהגות. נסיון החיים מוכיח, כי אדיבות ודרך ארץ אינן נחלתם של יחידי סגולה, גם לא בקרב נותני השירות מסוגו של המבקש.
הערעור נדחה.
המשנה לנשיא
הנשיא א' ברק
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט ת' אור
אני מסכים.
ש ו פ ט
אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא.
ניתן היום, ט"ו תמוז תש"ס (18.7.2000).-
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00027880.B05