רע"א 7860/96 — מדינת ישראל נ. ינובר משה

פסק-דין בתיק רע"א 7860/96 בבית המשפט העליון רע"א 7860/96 ע"א 1701/00 ע"א 2037/00 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת ברע"א 7860/96 ובע"א 2037/00 (המשיבה בע"א 1701/00): מדינת ישראל נ ג ד המשיבים ברע"א 7860/96 ובע"א 2037/00 (המערערים 3-1 בע"א 1701/00: 1. ינובר משה 2. ינובר יורם 3. ניב דוד המערערים 5-4 בע"א 1701/00: 4. אהרון פולק, עו"ד 5. דורון לוי, עו"ד בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 30.9.96 בת"א 600/96 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' טלגם ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 31.1.00 בת"א 600/96 שניתן על ידי כבוד השופט מ' טלגם תאריך הישיבה: י' באדר התשס"ח (17.3.08) בשם המבקשת ברע"א 7860/96 ובע"א 2037/00 (המשיבה בע"א 1701/00): עו"ד יעל מימון בשם המשיבים ברע"א 7860/96 ובע"א 2037/00 (המערערים 3-1 בע"א 1701: עו"ד דורון לוי ועו"ד מיכל רוזנברג בשם המערערים 5-4 בע"א 1701/00: פסק-דין 1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגן הנשיא, מ' טלגם) אישר הגשתה של תובענה ייצוגית, שבקשה לאישורה הוגשה בשנת 1996. האישור ניתן לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). המדינה, היא הנתבעת, הגישה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה (רע"א 7860/96). הבקשה לא הוכרעה בבית משפט זה. הערכאה הדיונית דנה בתובענה עצמה והחליטה לקבלה. בפסק הדין, שניתן ביום 31.1.00, נקבע כי המדינה לא הייתה רשאית לגבות אגרה לעניין הגשת ערר לוועדת ערר על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (ששמו בעבר היה חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963) (להלן - חוק מס שבח). אמנם נמצא, כי תקנות מסוימות קבעו אגרה לעניין ערר, אלא שבית המשפט קבע כי לא הייתה הסמכה בחוק מס שבח לעניין התקנת התקנות. מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה כי על המדינה להשיב את האגרה שגבתה במשך שבע שנים עובר להגשתה של התובענה הייצוגית והבקשה לאישורה. הן התובעים והן המדינה הגישו ערעורים על פסק הדין (ע"א 1701/00 וע"א 2037/00). המדינה ערערה על הקביעה שלא הייתה הסמכה בחוק לגביית אגרה ועל חיובה להשיב את האגרה שגבתה. התובעים ערערו על קביעותיו של בית המשפט בנושא גמול לתובעים ושכר טירחה. ההליכים נשמעו יחדיו. 2. ספק רב אם צדק בית המשפט המחוזי משנתן אישור להגשת התובענה על יסוד תקנה 29 לתקנות (ראו, רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003) וכן ראו, דנ"א 5161/03 א.ש.ת. בע"מ נ' מדינת ישראל (1.9.05)). ביום 12.3.06 נתפרסם חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). כל בעלי הדין מסכימים, כי חוק זה חל על המקרה דנא (ראו, רע"א 7028/00 אי. בי. אי. ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.06)). סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן: "בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". (לענייננו, אין חשיבות לשאלה מהו "המועד הקובע" הנזכר בסעיף המצוטט). בעלי הדין אף אינם חולקים על כך שהמדינה לא הודיעה שתחדל מלגבות את האגרה בגין הגשת ערר לוועדת הערר. נתון חשוב נוסף שיש להזכירו הינו תיקון לחוק מס שבח שנתפרסם ביום 15.11.00 (חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (תיקון מס' 47), התשס"א-2000). במסגרת התיקון הוסף לחוק מס שבח סעיף 110(ב), שהסמיך את שר המשפטים לקבוע אגרות בעד טיפול בערר בגדרן של תקנות. משמע, משעה שנתפרסם התיקון לא יכולה להיות עוד מחלוקת שניתן לגבות אגרה בגין הגשת ערר (על יסוד תקנות שהיו קיימות אותה עת). 3. מטרתו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ברורה היא: החוק מאפשר לרשות להפסיק את פעולת הגביה, אשר נטען כי היא בלתי חוקית, ובדרך זו ליטול את העוקץ מן התובענה הייצוגית. החדילה מפעולת הגביה מביאה לכך שהרשות אינה פועלת עוד שלא בהתאם לדין. כפי שראינו, חוק תובענות ייצוגיות נתקבל ביום 12.3.06, היינו למעלה משש שנים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התיקון של חוק מס שבח, שהכשיר את הפגם עליו הצביע בית המשפט המחוזי, נכנס לתוקף בחודש נובמבר 2000. ברור שהרשות, במקרה זה המדינה, לא הייתה יכולה להודיע על הפסקה של פעולת הגביה עם קבלתו של חוק תובענות ייצוגיות, שהרי באותה עת לא היה כבר פגם כלשהו בגביה של אגרה בגין הגשת ערר לוועדת ערר לפי חוק מס שבח. לא זו אף זו, כבר מרגע שנתקבל התיקון לחוק מס שבח, בוודאי שפעולת הגביה הפכה לחוקית. כלומר, אותה מטרה שביקשה להשיג ההוראה שבסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הושגה משתוקן החוק. על כן אין עוד יסוד לטרוניה של התובעים הייצוגיים (רע"א 8717/01 מדינת ישראל נ' מילר (לא פורסם, 4.1.07); וכן ראו: ע"א 1525/98 מדינת ישראל נ' דורון (לא פורסם, 9.1.07); ע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ (לא פורסם, 11.6.07)). המסקנה המתבקשת היא שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן את האישור שניתן על ידו להגשתה של התובענה הייצוגית. עם זאת, עלינו לציין כי בבית משפט זה תלויות עתירות נגד חוקתיותם של סעיפים שונים לחוק תובענות ייצוגיות, ביניהם סעיף 9 (בג"ץ 2171/06; בג"ץ 2367/06). היה וייקבע כי סעיף 9 אינו תקף, יהיו התובעים רשאים לעתור לביטולו של פסק דין זה ולהחזרתו ללוח המשפטים. 4. השאלה הנוספת שיש לדון בה היא האם התובעים זכאים לגמול והאם יש לפסוק שכר טירחת עורך דין לזכותם. נראה לנו כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול אך ראוי לפסוק שכר טירחה. התשובה לשאלה האם צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי גביית האגרה הייתה שלא כדין אינה נקייה מספקות. כלומר, אף אלמלא נתקבל התיקון לחוק מס שבח בשנת 2000 ייתכן והמסקנה הייתה שגביית האגרה הייתה כדין. אין כל צידוק לבחון את השאלה האמורה עתה, כאשר אין עוד ספק שגביית האגרה הינה כדין. מכל מקום, עצם העובדה שהכנסת ראתה לנכון לקבל את התיקון לחוק מס שבח מצביעה על כך שאין לומר כי התובענה הייצוגית הייתה נטולת כל בסיס. במצב הדברים האמור נראה לנו לנכון להותיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי על המדינה לשאת בשכר טירחת עורך דין בסכום של 40,000 ש"ח (ליום פסק הדין דלמטה). 5. לפיכך, החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולבטל את פסק הדין וכן לדחות את ערעורם של התובעים. הערעור מתקבל והאישור להגשת תובענה ייצוגית מבוטל. המדינה תישא בשכר טירחת עורך דין כפי שקבע בית המשפט המחוזי. ניתן היום, ט"ז באדר ב' התשס"ח (23.3.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96078600_S16.doc/אמ+גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il