פרזות חברה ממשלתית עירונית ע"י עמידר- חברה נ. אוחיון מרק מאיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 1705/24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין המבקשת: פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נגד המשיב: אוחיון מרק מאיר בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' דורות) שניתן ביום 2.1.2024 בע"א 39094-10-22 בשם המבקשת: עו"ד צביקה מועלם בשם המשיב: בשם היועצת המשפטית לממשלה: עו"ד עמירם בוגט עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט אלכס שטיין: סוגייתנו לפני התיקון שנעשה בשנת 2009 בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק), חוק זה הכיר במעמדו של "דייר ממשיך" כמי שאוחז בזכות להמשיך להתגורר בדירה ציבורית, בתנאי שכירות מיטיבים, בה התגורר יחד עם הדייר הזכאי, אחרי שהדייר הזכאי נפטר או עזב את הדירה ועבר להתגורר במוסד סיעודי. זכות כאמור (להלן: זכאות הדייר הממשיך) הוקנתה לבן זוגו של הדייר הזכאי, לידוע בציבור כבן זוגו, וכן לילדו, לנכדו, להורהו של הזכאי, או מי שהזכאי היה אפוטרופסו – כל זאת, בתנאי שהדייר הממשיך, הבא בנעליו של הדייר הזכאי, התגורר עם הדייר הזכאי בדירה הציבורית שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו של הדייר הזכאי או למועד שבו עבר הדייר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי (ראו: סעיף 1 לחוק). זכאות הדייר הממשיך אינה קיימת עוד כזכות נגזרת המצויה בידי מי שאינו בגדר זכאי לדיור ציבורי מסובסד בזכות עצמו. חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות), ביטל זכות נגזרת זו בתקנו את האמור בסעיף 3(א) לחוק הדיור הציבורי. סעיף 3(א) לחוק הדיור הציבורי, בנוסחו העכשווי, קובע כי אחרי פטירת הדייר הזכאי או אחרי מעברו למוסד סיעודי "לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית [...] והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים". בד-בבד, קבע חוק ההתייעלות, בתקנו סעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי, כי זכות "הדייר הממשיך" להתגורר בדירה ציבורית תהא מותנית בהוכחת זכאותו האישית לדיור ציבורי (ראו: סעיף 69 לחוק ההתייעלות). שינויים כאמור הצריכו הוראת מעבר בנוגע לזכאות הדייר הממשיך להתגורר בדירה. הוראה זו (להלן: הוראת המעבר) נקבעה בסעיף 70(א) לחוק ההתייעלות, אשר קבע כדלקמן: "הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה". הוראת מעבר זו עומדת במוקד דיוננו. הוראת המעבר פתוחה, לכאורה, לשלושה פירושים אפשריים: הראשון: זכאות הדייר הממשיך מוקנית רק לבן משפחתו של הדייר הזכאי אשר כלול בהגדרת ״הדייר הממשיך" שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, ואשר התגורר עם הזכאי בדירה עד למועד פטירתו של הזכאי, או עד למועד מעברו למוסד סיעודי, במשך ארבע שנים רצופות לפחות שכוללות בתוכן את היום הקובע, 1.8.2009 (להלן: היום הקובע או המועד הקובע). פירוש זה ייקרא להלן הפרשנות הצרה. השני: זכאות הדייר הממשיך מוקנית גם לבן משפחה כאמור אשר התגורר בדירה עם הדייר הזכאי ביום הקובע, 1.8.2009, וכן במשך תקופה רצופה כלשהי שארכה ארבע שנים או יותר – ובלבד שהשניים התגוררו יחדיו בדירה במשך שלוש שנים רצופות עובר לפטירתו של הזכאי או עובר לעזיבתו למוסד סיעודי, כנדרש בהגדרת "הדייר הממשיך" (להלן: הפרשנות הרחבה). השלישי: זכאות הדייר הממשיך מוקנית גם לבן משפחה כאמור אשר התגורר בדירה עם הדייר הזכאי ביום הקובע, 1.8.2009, וכן במשך תקופה רצופה כלשהי בת ארבע שנים או יותר אשר הסתיימה במועד פטירתו של הדייר הזכאי או במועד העברתו למוסד סיעודי – זאת, אף כאשר היום הקובע אינו כלול בתקופה זו (להלן: הפרשנות השלישית). ההתדיינות שקדמה להליך הנוכחי נסובה על הבחירה בין הפרשנות הצרה לפרשנות הרחבה, ועל כן אתמקד בשתי אלו תחילה. לאחר מכן אבחן את הפרשנות השלישית ואעמוד על יתרונותיה. ההבדל הבסיסי בין הפרשנות השלישית לבין הפרשנות הרחבה הוא זה: הפרשנות השלישית עומדת על כך שהדייר הממשיך והדייר הזכאי ידורו יחדיו בדירה ארבע שנים רצופות עד למועד פטירתו של הדייר הזכאי או עד למעברו למוסד סיעודי, ואילו הפרשנות הרחבה מאפשרת מגורים משותפים של שלוש שנים בלבד לפני מועד פטירתו של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי – ובלבד שהדייר הזכאי התגורר בדירה עם ממשיכו ארבע שנים רצופות בזמן כלשהו. ההבדל הבסיסי בין הפרשנות השלישית לבין הפרשנות הצרה הוא זה: בדומה לפרשנות הצרה, הפרשנות השלישית מאפשרת היבלעות המגורים המשותפים במשך שלוש שנים, הנדרשים בהגדרת ״הדייר הממשיך״ שבחוק הדיור הציבורי, בתוך תקופת המגורים המשותפים של ארבע שנים, הנדרשת על פי הוראת המעבר – כל אימת שתקופת המגורים המשותפים נמשכה עד לפטירת הדייר הזכאי או עד למעברו למוסד סיעודי, ובתנאי שהשניים התגוררו יחדיו בדירה גם ביום הקובע, 1.8.2009, בין אם הוא כלול בתקופה הרציפה כאמור, ובין אם לאו. זאת, כאשר הפרשנות הצרה דורשת מגורים רציפים משותפים של ארבע שנים אשר כוללים בתוכם את המועד הקובע, 1.8.2009, ואשר בסופם הדייר הזכאי נפטר או עבר למוסד סיעודי. במילים אחרות, הפרשנות הצרה אינה מאפשרת את ניתוקו של היום הקובע, 1.8.2009, מתקופת המגורים המשותפים בת ארבע שנים. כאן המקום להציג את שלוש הפרשנויות הללו באופן מתומצת וסכמטי: הפרשנות הצרה: הזיקה המשפחתית בין הדייר הממשיך לדייר הזכאי, כמשמעה בחוק הדיור הציבורי; וכן מגורים משותפים ברצף עד לפטירתו או עזיבתו של הדייר הזכאי במשך ארבע שנים לפחות, כאשר היום הקובע, 1.8.2009, כלול בתקופה זו. המגורים המשותפים במשך ארבע שנים רצופות עובר לפטירתו/עזיבתו של הדייר הזכאי ממילא מקיימים את הדרישה לשלוש שנים של מגורים משותפים כאמור, אשר נקבעה בחוק הדיור הציבורי. הפרשנות הרחבה: הזיקה המשפחתית בין הדייר הממשיך לדייר הזכאי, כמשמעה בחוק הדיור הציבורי; חובה להתגורר יחדיו בדירה ביום הקובע, 1.8.2009; תקופה כלשהי של מגורים משותפים בדירה במשך ארבע שנים רצופות; וכן, בנוסף, מגורים משותפים בדירה במשך שלוש שנים רצופות עובר למועד פטירתו או עזיבתו של הדייר הזכאי. הפרשנות השלישית: הזיקה המשפחתית בין הדייר הממשיך לדייר הזכאי, כמשמעה בחוק הדיור הציבורי; מגורים משותפים בדירה ביום הקובע, 1.8.2009, וכן מגורים משותפים בדירה במשך ארבע שנים רצופות או יותר, אשר מסתיימות במועד פטירתו או עזיבתו של הדייר הזכאי. המגורים המשותפים במשך ארבע שנים רצופות עובר לפטירתו/עזיבתו של הדייר הזכאי ממילא מקיימים את הדרישה לשלוש שנים של מגורים משותפים כאמור, אשר נקבעה בחוק הדיור הציבורי. אקדים ואומר, כי המסע הפרשני שיבוא להלן הובילני, בסופו של יום, אל העדפת הפרשנות השלישית על פני הפרשנות הצרה והפרשנות הרחבה. מסע זה יהא מורכב, ובשל כך אביע התנצלותי בפני קוראי פסק הדין. הצורך במסע מורכב זה נובע מהאופן בו חיבר המחוקק בין הוראת המעבר שבחוק ההתייעלות לבין הגדרת ״הדייר הממשיך״ שבחוק הדיור הציבורי. על כגון דא נאמר ״נפלאות דרכי המחוקק״, ולנו לא נותר אלא לפלס את דרכנו-שלנו בתוך סבך הדרכים שהלה קבע. ההבדל בין הפרשנות הצרה לפרשנות הרחבה מתמצה בשאלה הבאה: האם נדרש רצף המגורים המשותפים כאמור מהיום הקובע ועד למועד פטירתו של הדייר הזכאי או עזיבתו למוסד סיעודי (כעולה מהפרשנות הצרה), או שמא קטיעת רצף המגורים של הדייר הממשיך לאחר היום הקובע אינה שוללת את זכאותו – בכפוף לעמידתו ביתר הדרישות שבשני החוקים שבהם עסקינן: קרבת משפחה; מגורים עם הזכאי במשך שלוש שנים לפחות עובר לפטירתו או לעזיבתו למוסד סיעודי; תקופת מגורים משותפת רציפה כלשהי שארכה ארבע שנים או יותר; ומגורים עם הזכאי בדירה ביום הקובע (כעולה מהפרשנות הרחבה)? שאלה זו עולה לדיון בשל חוסר בהירות ממנו סובלת הוראת המעבר. מחד גיסא, אפשר שהמילה "וברציפות" שבהוראה זו מתייחסת אך ורק למילים שקדמו לה: "התגורר עם זכאי בדירה ציבורית [...] במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם [ליום הקובע] ובין אם לאחריו", כל אימת שבן המשפחה התגורר עם הזכאי בדירה גם ביום הקובע וכן במשך שלוש שנים אשר קדמו לפטירת הזכאי או לעזיבתו למוסד סיעודי, לפי המוקדם – ומכאן הפרשנות הרחבה. מאידך גיסא, אפשר שתנאי הזכאות הטבוע במילה "וברציפות" חל הן על המילים שקדמו לו והן על המילים שבאות אחריו – ומכאן הפרשנות הצרה לפיה זכאות הדייר הממשיך מוקנית רק למי שהתגורר בדירה עם הדייר הזכאי במשך ארבע שנים רצופות או יותר, אם תקופה זו של מגורים משותפים (בתוכה נבלעות שלוש השנים של מגורים משותפים אשר נקבעו בהגדרה של "דייר ממשיך") כוללת בתוכה את היום הקובע – 1.8.2009 – ונמשכת ברצף עד למועד פטירתו של הזכאי או עד למועד עזיבתו למוסד סיעודי. הפּסִיק אשר מופיע מיד אחרי המילה "וברציפות" מבודד, לכאורה, את דרישת הרציפות מהמילים שבאות אחריו – "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי" – נתון שלכאורה מבסס את הפרשנות הרחבה. מנגד, המילים "עד למועד שבו נפטר הזכאי ..." תומכות, לכאורה, בפרשנות הצרה אשר מחילה את דרישת הרציפות במגורים המשותפים לכל התקופה אשר קדמה למועד פטירתו של הזכאי או למועד עזיבתו למוסד סיעודי, לפי המוקדם. לפי קו מחשבה זה, אילו המחוקק רצה ליצוק לתוך הוראת המעבר קביעה שעולה בקנה אחד עם הפרשנות הרחבה, הוא היה בוחר במילים "לפני המועד שבו נפטר הזכאי ...". זאת, מאחר שהמילים "עד למועד" מצביעות על דרישת הרציפות, בעוד שהתיבה "לפני" אדישה ביחס לדרישה זו. הפרשנות הרחבה נתמכת גם על ידי הכללת ההגדרה של "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי ודרישתה לשלוש שנות מגורים משותפים עם הזכאי עובר לפטירתו או לעזיבתו למוסד סיעודי. זאת, מאחר שהפרשנות הצרה, אשר מעמידה ארבע שנות מגורים משותפים עובר לפטירה או לעזיבה כאמור כתנאי לכינון זכאותו של הדייר הממשיך, משנה – או, למצער, מייתרת – את ההגדרה של "דייר ממשיך". בפרשנותה של הוראת המעבר אנו נדרשים להכריע כעת בגדרי בקשת-רשות-ערעור המונחת לפנינו. בקשה זו נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' דורות), אשר ניתן ביום 2.1.2024 בע"א 39094-10-22, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' וינשל), אשר ניתן ביום 27.7.2022 בת"א 12406-07-19, ואשר בגדרו נדחתה תביעת המבקשת להורות על פינויו של המשיב מדירה ציבורית בירושלים בה התגורר אביו לפני מעברו לדיור סיעודי (להלן: הדירה). הערכאות דלמטה אימצו את הפרשנות הרחבה של הוראת המעבר וקבעו, על בסיסה, כי המשיב זכאי להמשיך להתגורר בדירה במעמד של "דייר ממשיך". רקע והליכים קודמים המשיב התגורר יחד עם אביו המנוח (להלן: המנוח) בדירה אשר הוקצתה בשעתו למנוח אחרי שהלה נמצא זכאי לדיור ציבורי. המבקשת מנהלת את ההשכרה המסובסדת של דירות בדיור הציבורי בירושלים, ובכללן הדירה שבה עסקינן, בהתאם לנהלי משרד הבינוי והשיכון. בחודש יוני 2016 המנוח עבר להתגורר במוסד סיעודי ולאחר מכן הלך לעולמו. לית מאן דפליג כי המשיב – שאינו עומד בקריטריונים לקבלת דיור ציבורי בזכות עצמו – התגורר עם המנוח בדירה במשך שנים רבות משנת 2002 עד לשנת 2009, כולל היום הקובע, תקופה שכללה בתוכה יותר מארבע שנים רצופות (להלן: תקופה א'). כמו כן, אין חולק על כך שהמשיב התגורר בדירה יחד עם המנוח במשך שלוש שנים רצופות עובר למעברו של המנוח למוסד סיעודי בשנת 2016, תקופה שהחלה בשנת 2014 (להלן: תקופה ב'). כמו כן, מוסכם על בעלי הדין כי המשיב לא התגורר עם המנוח בדירה בפרק הזמן שמפריד בין תקופה א' לתקופה ב'. לפיכך, תקופה ב', השנים 2016-2014, אינה מקיימת את דרישת הרציפות לפי הפרשנות הצרה: מגורים משותפים עם הדייר הזכאי החל ביום הקובע, 1.8.2009, וכלה במועד פטירתו של הדייר הזכאי או במועד עזיבתו למוסד סיעודי. מאידך, מאחר שהמשיב נכנס להגדרה של "דייר ממשיך" שבחוק הדיור הציבורי – מגורים משותפים עם הדייר הזכאי במשך שלוש שנים רצופות עובר למעברו של הדייר הזכאי למוסד סיעודי – ומאחר שהמשיב התגורר בדירה עם המנוח למעלה מארבע שנים רצופות וכן ביום הקובע, הפרשנות הרחבה של הוראת המעבר מעניקה לו את זכאות הדייר הממשיך. ביום 8.1.2019 הוועדה המוסמכת מטעם המבקשת קבעה כי המשיב אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך" בדירה – זאת, על יסוד הפרשנות הצרה של הוראת המעבר. בהמשך, ביום 30.4.2019, גם הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון קבעה כאמור משום שהמשיב – שכאמור אינו עומד בקריטריונים לקבלת דיור ציבורי בזכות עצמו – לא התגורר יחד עם המנוח בדירה ברציפות החל ביום הקובע (1.8.2009) וכלה במועד פטירתו של המנוח או במועד עזיבתו למוסד סיעודי (2016). זאת, לנוכח הפסקה אשר חלה במגורים המשותפים של השניים בזמן שבין תקופה א' לתקופה ב' (2014-2009). על כן, המבקשת ראתה במשיב פולש לדירה ועל רקע זה הגישה תביעה לפינויו. ביום 25.5.2022, בישיבה שסיכמה את קדם-המשפט שהתקיים לפני בית משפט השלום, בעלי הדין הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. הוסכם כי המחלוקת בין בעלי הדין היא משפטית בלבד, ולהלן הגדרתה (שיכלה להיות מדויקת יותר מכפי שנוסחה): "האם בהתאם להוראת המעבר בסעיף 70 לחוק ההסדרים נקבעה דרישת רצף מגורים החל מהיום הקובע עד מועד עזיבת הדייר החוזי (כטענת התובעת [המבקשת דכאן – א.ש.]), או כי מעבר לדרישת המגורים בסמוך למועד הקבוע שאינה במחלוקת בתיק זה נדרשת תקופת מגורים של ארבע שנים ברצף עד למועד עזיבת הדייר החוזי (כטענת ב"כ הנתבע [המשיב דכאן – א.ש.])". עוד הוסכם בין בעלי הדין כי אם תתקבל טענתה המשפטית של המבקשת – תביעתה תתקבל; ואם פרשנותה תידחה – תביעתה תידחה. פסק דינו של בית משפט השלום נוכח ההסכמה אליה הגיעו בעלי הדין בישיבת הקדם המסכמת, המחלוקת שעמדה להכרעתו של בית משפט השלום מוקדה בפרשנותה המשפטית של הוראת המעבר. בית משפט השלום ציין כי ניתן למצוא תמיכה משמעותית בפסיקה לפרשנות המשיב, לפיה אין צורך ברצף מגורים מהיום הקובע ועד למועד שבו נפטר הדייר הציבורי או עבר למוסד סיעודי, ולצד זאת פסיקה התומכת בפרשנות המבקשת לפיה נדרש רצף מגורים מהמועד הקובע ועד למועד העזיבה. בית משפט השלום הפנה לניתוח הסוגיה שנעשה בפסק הדין בעע"מ 6194/16 ‏ממן נ' משרד הבינוי והשיכון (1.5.2018), ממנו עולה כי על-מנת שיוכל "דייר ממשיך" להיבנות מהוראת המעבר, המגורים המשותפים במשך ארבע שנים רציפות צריכים להתקיים בזמן כלשהו לפני פטירתו של הדייר הציבורי או לפני מעברו למוסד סיעודי, ואינם חייבים להסתיים במועד הפטירה או העזיבה. לכאורה, אומצה בפסק הדין הנ"ל הפרשנות הרחבה של הוראת המעבר. בית משפט השלום קבע כי מבחינת לשונה של הוראת המעבר, אין עדיפות משמעותית לאחת הפרשנויות על פני הפרשנות האחרת. לצד זאת, נקבע כי פיסוק הסעיף תומך במידה מסוימת בפרשנות הרחבה אשר נישאת בפיו של המשיב. שכן, אם דרישת הרציפות מופנית לסיפא של הסעיף, נכון היה יותר לנסחו מבלי להציב פסיק אחרי המילה "וברציפות". באשר לתכליתה הסובייקטיבית של הוראת המעבר, כפי שזו עולה מדברי הכנסת ומהדיון בוועדת הכספים, בית משפט השלום ציין כי תחילה נדונה האפשרות לפיה מי שהתגורר בדירה ציבורית שבע שנים עד למועד פטירת הזכאי או מעברו למוסד סיעודי יוכל להיבנות מהוראת המעבר, אולם לבסוף אישרו חברי הכנסת הסתייגות שמטרתה צמצום התקופה משבע שנים לארבע שנים. בית המשפט קבע כי יש בהסתייגות זו כדי לתמוך בפרשנות המשיב. באשר לתכלית האובייקטיבית, אשר ניזונה משיקולים נורמטיביים, נוכח משמעותו הדרמטית של שינוי הדין שנעשה, בית המשפט קבע כי ראוי לפרש את הוראת המעבר כהוראה שנועדה להגן על זכויותיהם הסוציאליות של כל אלו שהתגוררו בדירות הציבוריות ביום הקובע. על רקע זה, נקבע כי פרשנות המשיב עדיפה על פרשנותה הצרה של הוראת המעבר. בית משפט השלום הוסיף וציין כי לפי פרשנות המבקשת, היא הפרשנות הצרה של הוראת המעבר, כאשר מתקיימים תנאי הוראת המעבר – מגורים משותפים רצופים מהיום הקובע ועד לפטירת הדייר הזכאי או עזיבתו למוסד סיעודי – ממילא מתקיימת גם הדרישה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי: מגורים משותפים בדירה בתקופה רצופה של שלוש שנים לפחות עובר למועד פטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. כפי שכבר צוין על ידי, חפיפה זו הופכת את הדרישה הבסיסית של סעיף 1 לחוק למיותרת. מטעם זה, קבע בית משפט השלום כי מבחינת הרמוניה חקיקתית, קשה להסיק שהמחוקק התכוון להוסיף לדרישת המגורים המשותפים של שלוש השנים רצופות, עובר למועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, דרישה לרצף של מגורים משותפים לשנים רבות נוספות. עוד ציין בית משפט השלום כי בדו"ח הוועדה הציבורית שבחנה את סוגיית הדיור הציבורי, אשר בין חבריה נמנים היועץ המשפטי למשרד הבינוי והשיכון ונציגת משרד המשפטים, מתואר המצב המשפטי הקיים מבלי לכלול בו דרישה לרציפות במגורים משותפים מהיום הקובע ועד מועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. כל שנדרש לפי הדו"ח הוא מגורים משותפים בדירה הציבורית ביום הקובע וכן מגורים במשך ארבע שנים רצופות כלשהן, נוסף לדרישה הבסיסית אשר נקבעה בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי לפיה על הדייר הממשיך להתגורר בדירה יחד עם הדייר הזכאי במשך שלוש שנים רצופות עובר לפטירת הזכאי או למעברו למוסד סיעודי, לפי המוקדם (ראו: דוח הוועדה הציבורית לנושא הפינויים מדירות הדיור הציבורי, בראשות אורנה ברביבאי, בעמ' 39 (דצמבר 2016)). כפועל יוצא מהניתוח דלעיל, בית משפט השלום אימץ את הפרשנות הרחבה וקבע כי הדין עם המשיב. בהתאם לכך, בית המשפט חייב את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות המשפט בסך כולל של 8,000 ש"ח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום. במסגרת זו, ביכר בית המשפט המחוזי את הפרשנות הרחבה על פני הפרשנות הצרה של הוראת המעבר, כפי שעשה בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי שב והדגיש כי הפרשנות הצרה, שנישאת בפי המבקשת, מייתרת את התנאי הבסיסי שכאמור נקבע בהגדרת "הדייר הממשיך" שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי – מיותרוּת שכאמור הודגשה בפסק דינו של בית משפט השלום. כמו כן, נדרש בית המשפט המחוזי לפסק הדין בעת"מ (מנהליים י-ם) 21200-11-19 בשארי נ' משרד הבינוי והשיכון (20.2.2020), בו נקבע כי המילה "וברציפות" שבהוראת המעבר משמעה כי תקופת המגורים המשותפים צריכה להתחיל ביום הקובע (או במועד שקדם לו) ולהימשך ברציפות עד למועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. על פסק הדין בעניין בשארי הוגש ערעור לבית משפט זה, אשר נדחה בפסק הדין בעע"מ 3151/20 בשארי נ' משרד הבינוי והשיכון (15.2.2021) (להלן: עע"מ בשארי) מכוחה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). אולם, בית המשפט המחוזי סבר כי פסק הדין בעע"מ בשארי אינו בגדר תקדים מחייב מאחר שאינו מכיל בתוכו ניתוח של הדין או הנמקה מפורטת. בית המשפט המחוזי דחה אפוא את ערעור המבקשת וחייבהּ בהוצאות המשפט של המשיב בסך כולל של 10,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים כמקודם, המבקשת מבקשת מאתנו כי נאמץ את פרשנותה הצרה של הוראת המעבר, ואילו המשיב סומך את ידיו על הפרשנות הרחבה. כל צד נסמך בטענותיו על הטעמים הפרשניים שכבר מניתי, ולא אחזור עליהם. לטענת המבקשת, מן הדין ליתן לה רשות מיוחדת לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – זאת, מאחר שעסקינן בשאלה פרשנית חשובה בעלת השלכות רוחב ציבוריות משמעותיות, אשר עוררה מחלוקות בבתי משפט השלום והמחוזיים. המבקשת סבורה כי מצב דברים זה מצדיק לפתוח בפניה את שערי הערעור "בגלגול שלישי" – זאת, כדי שבית משפט זה יעמיד את ההלכה על מכונה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי התיקון שנעשה בחוק הדיור הציבורי לא כיוון לכך שתוענקנה זכויות יתר למי שאינו זכאי לדיור ציבורי בזכות עצמו. לדבריה, לא יעלה על הדעת שאדם שהיה קטין ביום הקובע, עזב את הדירה בבגרותו, וחזר אליה כעבור עשרות שנים בסמיכות לפטירת הדייר הזכאי או למעברו למוסד סיעודי, יהא זכאי להמשיך להתגורר בדירה בלא שיידרש לעמוד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי – וזאת, על חשבונם של נזקקים אמיתיים אשר עומדים בתנאי הזכאות האמורים. בהקשר זה, מזכירה לנו המבקשת כי התיקון לחוק נועד לאפשר אכלוס בדירות ציבוריות של אלו שנמצאו זכאים לדיור ציבורי, אחרי שעמדו במבחנים הכלכליים והסוציאליים המתאימים, ולהעדיפם על-פני מי שאינם עומדים במבחנים אלו. על רקע זה, המבקשת טוענת כי הוראת המעבר נועדה להחמיר את התנאים לזכאותו של "דייר ממשיך" להתגורר בדירה ציבורית כך שככל שיחלוף הזמן מהיום הקובע, יהיו פחות ופחות דיירים שיהיו זכאים לחסות תחת הוראת המעבר וליהנות מהמעמד של "דייר ממשיך" לפי חוק הדיור הציבורי טרם תיקונו. המבקשת מציינת, כפי שמתועד בדברי ההסבר להצעת החוק, כי דיירים ממשיכים מהווים כ-10%-15% מכלל האכלוסים החדשים בדיור הציבורי בשנה אחת אשר מסתכם בכ-300 יחידות דיור בשנה. לטענת המבקשת, מלאי הדירות שעומד לרשות המדינה מוגבל מאד ואין ביכולתה לספק את צרכיהם של כל הזכאים לדיור ציבורי; ומכאן הצורך לצמצם את האכלוס המשמעותי של "דיירים ממשיכים" ולאכלס במקומם דיירים שזכאים לדיור ציבורי בזכות עצמם. המבקשת סבורה כי מדיניות זו עומדת מאחורי התיקון לחוק הדיור הציבורי שבו עסקינן, והיא מבקשת מאתנו לפרש את הוראת המעבר פרשנות צרה, בהתאם לאותה מדיניות. על רקע של מחלוקת זו וחשיבותה, הוריתי, ביום 7.3.2024, כי היועצת המשפטית לממשלה (להלן: היועצת) תודיע אם בכוונתה להתייצב להליך ולהגיש תגובה. ביום 23.12.2024, היועצת הגישה הודעה על התייצבותה כאמור ואת תגובתה. לאור האמור בבקשה ובתגובת היועצת, הורתי למשיב להגיש את תשובתו, וביום 9.1.2025 תשובתו זו הוגשה. היועצת המשפטית לממשלה מצדדת בעמדת המבקשת מטעמיה. לשיטתה, הפרשנות הצרה של הוראת המעבר היא הנכונה: הרציפות הנדרשת בהוראת המעבר מתייחסת לתקופה שמתחילה ביום הקובע (1.8.2009) ומסתיימת במועד פטירתו של הדייר הזכאי או במועד מעברו למוסד סיעודי, לפי המוקדם. כמו כן, סבורה היועצת כי תקופה רצופה זו חייבת להימשך ארבע שנים לפחות, שאם לא כן, זכאות הדייר הממשיך לא תקום. אינטרס ההסתמכות של בני משפחתו של הדייר הזכאי לא נעלם מעיני היועצת. בהקשרו של אינטרס זה, טוענת היועצת כי הוא נסוג מפני הצורך בדיור ציבורי בקרב ציבור הנזקקים בזכות עצמם, להבדיל מאלו שרק מבקשים לבוא בנעלי הזכאי. בהמשך לאמור בנוגע לסוגייתנו בעניין בשארי ובעניין עע"מ בשארי, היועצת מפנה לפסקי דין נוספים שלשיטתה תומכים בפרשנות הצרה וטוענת כי מחוות הדעת של שופטי המותב אשר דן בעע"מ 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון, המשרד הראשי (27.3.2023) עולה כי הוראת המעבר דורשת רציפות אשר מתחילה ביום הקובע ומסתיימת במועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה דנן להידחות. לטענתו, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". המשיב סומך את ידיו על פסקי הדין דלמטה ועל טעמיהם. לחלופין, המשיב מבקש שאם תאומץ פרשנות המבקשת להוראת המעבר, פרשנות זו תחול תחולה פרוספקטיבית מכאן ואילך, ולא תשפיע על עניינו ועל זכויותיו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין והיועצת הניחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי לנוכח אי-הוודאות באשר לפרשנותה הנכונה של הוראת המעבר, נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותינו לפי תקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). כמו כן, סבורני כי נכון נעשה אם נקבל את הערעור באופן חלקי ונחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבחינת מעמדו של המשיב ביחס לדירה בהתאם לפרשנות השלישית – כפי שיוסבר להלן. כפי שכבר צוין על ידי, סעיף 3(א) לחוק הדיור הציבורי קבע, לפני תיקונו, את זכותו של "דייר ממשיך" לבוא בנעליו של הדייר "הזכאי" ולהמשיך להתגורר בדירה הציבורית – בה התגורר עם קרוב משפחתו שהיה בגדר זכאי – במעמד של דייר ציבורי, גם כאשר הוא עצמו אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי. לשונו של סעיף 3(א) לחוק בטרם התיקון היתה זו: "נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו [...] ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין". זאת, כאשר "זכאי" ו"דייר ממשיך" מוגדרים בסעיף 1 לחוק – הגדרות שנותרו בעינן גם לאחר תיקונו – באופן הבא: ""דייר ממשיך" – בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; "זכאי" – מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". התיקון לחוק, שכאמור נכנס לתוקפו ביום 15.7.2009, בא על רקע הקושי ליתן מענה למצוקת הדיור של אלו שידם אינה משגת, כאשר דירות ציבוריות מאוכלסות על ידי "דיירים ממשיכים" שאינם עומדים בעצמם בתנאים לקבלת הדיור הציבורי. בזאת ניתן להיווכח מקריאת דברי ההסבר לתיקון: "העיקרון המרכזי העומד בבסיסה של מדיניות הסיוע בדיור הוא כי הסיוע הניתן לזכאי נקבע בהתאם למצבו הסוציו-אקונומי. בניגוד לעיקרון זה, מעניק החוק לדייר ממשיך זכאות להמשיך להתגורר בדירה הציבורית [...] תוך התעלמות ממאפייניו הסוציו-אקונומיים של הדייר הממשיך, למעט התנאי הקבוע בחוק ולפיו אין בבעלות הדייר הממשיך דירה אחרת. משמעות הדבר היא, כי הקצאת דירות ציבוריות לדיירים ממשיכים, אשר על פי כללי הסיוע של משרד הבינוי והשיכון לא היו זכאים לדירה ציבורית כאמור, באה על חשבונם של מאות זכאים הממתינים לפתרונות דיור במסגרת הדיור הציבורי, ואשר כן עומדים בתנאים הסוציו-אקונומיים שנקבעו לכך. על פי נתוני משרד הבינוי והשיכון, הקצאת דירות לדיירים ממשיכים מהווה כ-10% עד 15% מכלל האכלוסים החדשים של הדיור הציבורי בשנה, שהם כ-300 יחידות דיור בשנה. בהתאם לכך מוצע לתקן את החוק כך שעם פטירתו של זכאי או העברתו למוסד סיעודי, תיבחן זכאותו של הדייר הממשיך לדיור ציבורי, בהתאם לנתוניו ועל פי הכללים הקבועים לעניין זה בנוהלי משרד הבינוי והשיכון [...]. במקרה שבו יימצא כי הדייר הממשיך עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, הוא יהיה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירת הזכאי המקורי. ואולם, במקרה שבו יימצא כי הדייר הממשיך אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, יידרש הדייר הממשיך לפנות את דירת הזכאי" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 348, 589-588; ההדגשה הוספה – א.ש.). בידוע הוא, כי הדירות הציבוריות הן משאב רווחה מוגבל שלגביו קיים ביקוש גבוה. זכאי הדיור הציבורי נמצאים במצב סוציו-אקונומי נמוך, ולא ניתן לספק את צרכיהם של כולם. לעניין זה, יפים דבריו של השופט א' רובינשטיין בעע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון (8.8.2013): "מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב"תור" לדירות ציבוריות" (ראו: שם, בפסקה ב'). מצב דברים זה משליך על פרשנותם של הוראות החוק והנהלים הרלבנטיים של משרד הבינוי והשיכון. בהתאם לכך, בתי המשפט צריכים להימנע מפרשנות רחבה אשר מרחיבה את מעגל הזכאים יתר על המידה ועל ידי כך מסכלת את אכלוס הנזקקים האמתיים לדיור ציבורי. לאור האמור, בית משפט זה הבהיר כי – "הזכאות לדיור ציבורי עשויה לצמוח משני מקורות. האחד, זכאות לדיור ציבורי על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון, הקובעים תנאים להכרה בזכאות בהתבסס על שיקולים סוציו-אקונומיים. השני, זכאות להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית המוענקת למי שמוגדר כ"דייר ממשיך" [...] בבוא בית המשפט לפרש את התנאים הקבועים בהגדרות אלה ואת סבירות יישומם, עליו ליתן את הדעת לתכלית שביסוד החוק המיועד להבטיח ככל הניתן את זכויותיהם של כלל הנזקקים לדיור הציבורי. על כן פרשנות המרחיבה את מעגל הזכאים עלולה לסכל את זכאותם של מי שעונים לתנאים גם בלעדיה ובכך לפגוע בעקרון השוויון ובחלוקה צודקת של המשאבים הציבוריים הללו, שהינם לכתחילה מצומצמים ומוגבלים" (ראו: עע"מ 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ, פסקה 6 (23.3.2014); וכן ראו: עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה י"ט (25.11.2010); רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה ו(2)-(3) (12.5.2008); עניין קליסה, בפסקה ב'; ועע"מ 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' סויסה, פסקה 10 (14.3.2023)). אחרי תיקונו של חוק הדיור הציבורי, זכותו של "הדייר הממשיך" להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית מותנית בהוכחת זכאותו האישית לדיור ציבורי. כך קובע היום סעיף 3 לחוק: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו [...]. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). כפי שכבר צוין על ידי, נוכח השפעתו הדרמטית של התיקון על זכויות המתגוררים בדיור הציבורי, ובהינתן המשקל הנכבד של אינטרס ההסתמכות של מי שהתגוררו דרך קבע בדירה הציבורית עם קרוביהם – בהרבה מקרים, על-מנת לעזור לאותם קרובים, זכאי הדיור הציבורי לפי הדין הישן, בחיי היומיום – נקבעה הוראת המעבר. הוראה זו הובאה על ידי בראשית דבריי, וניתנה לפרשה במספר דרכים. בגדרה של כל אחת מהפרשנויות האפשריות, אין חולק כי הוראת המעבר דורשת מגורים משותפים עם הזכאי בדירה הציבורית ביום הקובע, 1.8.2009, כתנאי לזכאות הדייר הממשיך לבוא בנעלי הזכאי. כמו כן, אין חולק על כך שהוראת המעבר דורשת תקופת מגורים משותפים כאמור במשך ארבע שנים רצופות – ואף זאת כתנאי לכינון זכאותו של הדייר הממשיך. לבסוף, אין חולק על כך שזכאות הדייר הממשיך לפי הוראת המעבר חלה רק על מי שנכלל בהגדרה של "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי. לצד הדרישות המשותפות הללו, הפרשנות הצרה של הוראת המעבר דורשת, כאמור, כי הדייר הממשיך יתגורר בדירה עם הזכאי ארבע שנים רצופות לפחות, כולל יום 1.8.2009 (הוא "המועד הקובע"), עובר לפטירת הזכאי או למעברו למוסד סיעודי – זאת, כאשר הפרשנות הרחבה מסתפקת במגורים המשותפים בכל תקופה רצופה בת ארבע שנים, ובלבד שהדייר הממשיך התגורר עם הזכאי גם ביום 1.8.2009. לצד הפרשנות הרחבה והצרה, ניצבת הפרשנות השלישית של הוראת המעבר. בגדרה של פרשנות זו, נדרשים, כאמור: (1) מגורים של ארבע שנים רצופות עובר למועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, לצד (2) מגורים משותפים עם הדייר הזכאי במועד הקבוע, 1.8.2009, אשר יכול שיתקיימו במנותק מתקופת ארבע השנים הרצופות; וכן (3) התקיימות הדרישה הבסיסית של זיקה משפחתית הכלולה בהגדרת "הדייר הממשיך" בחוק הדיור הציבורי. על מנת להקל עם קוראי פסק הדין, אשוב ואציג את הפרשנויות האפשריות של הוראת המעבר באמצעות תרשים: ההיסטוריה החקיקתית של הוראת המעבר הוראת המעבר לא נכללה בנוסח הראשון של הצעת חוק ההתייעלות. הוראה זו נולדה בדיונים על התיקון בוועדת הכספים בכנסת (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים, הכנסת ה-18 (28.6.2009); וכן פרוטוקול ישיבה 111-96 של ועדת הכספים, הכנסת ה-18 (7.7.2009) (להלן: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009)). הערכאות קמא ובעלי הדין הפנו לפרוטוקולים של אותם דיונים וטענו כי מהם ניתן להבין את הפשרה המעוגנת בהוראת המעבר. סבורני כי אין באמור בדיונים אלה כדי לסייע בפרשנות הוראת המעבר. בדיונים האמורים נושא הרציפות לא עלה במפורש והועלו אפשרויות שונות ותמהילים שונים של תנאי הוראת המעבר שלחלקם לא ניתן ביטוי בחקיקה שנחקקה. תחילה, דובר בוועדה על תקופה בת שבע שנים רצופות בהן נדרש ה"דייר הממשיך" להתגורר בדירה הציבורית (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 40, 42 ו-44). כאמור בתגובתה של היועצת, אכן עולה כי התקופה בת שבע-שנים-רצופות, עליה דובר תחילה צריכה היתה להסתיים במועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 44). אולם ובנוסף, תקופה זו צריכה היתה להיות מושלמת ומוגמרת לכל המאוחר ביום הקובע (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 44). אין ספק שתנאי אחרון זה, לפיו כלל התנאים בהוראת המעבר צריכים להתמלא עד ליום הקובע, לא נכלל בהוראת המעבר שנחקקה בסופו של יום. כמו כן, עולה מהדיונים האמורים כי נדונה אפשרות לפיה "הדייר הממשיך" יוכל להשלים את מניין השנים הנדרשות של מגורים משותפים בדירה הציבורית גם לאחר המועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 42-41). תנאי זה, אף הוא לא נכלל, בסופו של יום, בהוראת המעבר. בהמשך לכך, התקבלה פשרה אשר קיצרה את התקופה בת שבע-שנים-רצופות לארבע שנים רצופות (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 46). ביחס לתקופה המקוצרת האמורה, הוצע כי זו צריכה להיות מושלמת לכל המאוחר ביום הקובע וכי הרציפות צריכה להסתיים במועד פטירתו של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת הכספים מיום 7.7.2009, בעמ' 48). עינינו הרואות: בדיוני הוועדה האמורים, היחס בין התקופה של ארבע-שנים-רצופות לבין היום הקובע ומועד עזיבתו של הזכאי היה נע ונד. משכך הוא, אין באמור בדיונים אלו כדי ללמדנו על הפרשנות הנכונה של הוראת המעבר בנוסחה המחייב. זאת למעט, כמובן, הכוונה המפורשת לקצר את תקופת המגורים הרצופה של "הדייר הממשיך" עם הדייר הזכאי משבע שנים לארבע שנים. ברם, קיצור זה, כשלעצמו, אינו מסייע בידינו בבחירה בין הפרשנויות האפשריות. פרשנות ההוראה בפסיקה כפי שנטען בפנינו, במחלוקת אשר נתגלעה בין בעלי הדין, פסיקתם של בתי משפט השלום והמחוזיים אינה אחידה. היו בתי משפט שפסקו ויישמו את החוק והתיקון בהתאם לפרשנות הרחבה (ראו, למשל: עת"מ (מנהליים י-ם) 42761-06-13 קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 4 (9.11.2014); ע"א (מחוזי חי') 10069-03-18 ארביב נ' עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקאות יט-כב (20.9.2018); עת"מ (מנהליים ת"א) 57471-04-18 אזרן נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 31-30 (5.7.2021); וכן עת"מ (מנהליים ת"א) 30220-03-21 גריך נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 32 (28.7.2022)). מאידך, בתי משפט אחרים פירשו את הוראת המעבר, לא אחת, בהתאם לפרשנותה הצרה (ראו, למשל: עת"מ (מנהליים חי') 22706-04-21 רובינוב נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 40-38 (3.2.2022); עת"מ (מנהליים ב"ש) 52828-11-22 טזייב נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 7 (7.8.2023); עת"מ (מנהליים ב"ש) 14361-09-22 שאולקר נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 23-19 (15.3.2023); וכן עת"מ ‏(‏מינהליים ת"א‏)‏ 69014-05-23 דורדון נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 6.4 ‏(‏30.1.2024‏)‏‏). גם הפרשנות השלישית מצאה לה אחיזה מסוימת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: עע"מ 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' סויסה, פסקה 8 ‏(14.3.2023‏)). בית משפט זה לא דן במישרין בבחירה בין הפרשנויות האפשריות. בעניין בשארי, אליו התייחסו בתי המשפט דלמטה ובעלי הדין דכאן, בית המשפט המחוזי אימץ את הפרשנות הצרה. מפאת חשיבות הדברים, אביאם בפירוט: "אין חולק כי סעיף 70(א) לחוק מחיל את הוראת המעבר על מי שהתגורר במשך ארבע שנים לפחות עם הזכאי, וקובע כי ארבע שנים אלה יכולות להיות קודם למועד הקובע או לאחריו. לאחר אמירה זו מוסיף החוק ואומר כי המגורים אמורים להיות "וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי". ההנחה לפיה המילה "וברציפות" חלה אך ורק על האמירה שלפניה – דהיינו: קובעת כי על הדייר הממשיך לגור ארבע שנים ברציפות בנכס קודם או אחרי המועד הקובע – מביאה לתוצאה לשונית לפיה הפסוקית שבהמשך הדברים משוללת הקשר. למילים "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי" אמורה לקדום פסוקית לשונית שתבהיר מאיזה מועד נמנית התקופה שאמורה להימשך "עד למועד שבו נפטר הזכאי". על פי פרשנות התובעת [...] הוא [החוק – א.ש.] קובע לכאורה כי על הדייר הממשיך להתגורר בנכס במועד הקובע ובתקופה של ארבע שנים הסמוכות לו, וממשיך באמירה מנותקת "עד למועד שבו נפטר הזכאי". פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון החוק או תחבירו. מכאן שהמסקנה היא שהמילה "וברציפות" היא זו המגדירה את התקופה, וקובעת שזו תתחיל בתאריך הקובע או בתום תקופת ארבע השנים הסמוכות לו ותתמשך ברציפות "עד למועד פטירת הזכאי". מסקנה לשונית זו נתמכת גם בהגיונו של החוק ותכליתו. קבלת הפרשנות המוצעת על ידי העותרת תביא לכאורה למסקנה לפיה מי שהתגורר בדירת הוריו כקטין ביום 1.8.09, ושב להתגורר לאחר שנים ארוכות בבית הוריו, יוכל להיחשב דייר ממשיך גם אם לא התגורר עם הוריו במשך שנים רבות. כך, מי שהיה קטין בשנת 2009, עזב את הבית וחזר להתגורר בו בשנת 2020, יוכל לטעון בשנת 2024 לתחולת הוראת המעבר בעניינו. פרשנות זו אינה סבירה. על פני הדברים, מטרת החוק וכוונתו היתה להעניק מעמד לאותם בני משפחה שהתגוררו עם הזכאי תקופה ממושכת בסמוך למועד הקובע והמשיכו להתגורר עמו [...]" (ראו: שם, בפסקה 5; חלק מההדגשות הוספו – א.ש.). על פסק הדין בעניין בשארי הוגש ערעור לבית משפט זה. כאמור, ערעור זה נדחה בעע"מ בשארי, לפי תקנה 460(ב) לתקנות הישנות (מקבילתה של תקנה 148(ב) לתקנות), תוך שנקבע כדלקמן: "הדבר לא ייחשב לתגלית אם נאמר כי דירות ציבוריות הינן משאב מוגבל. על כן, אף אם מצבו של אדם אינו מן המשופרים יש להקפיד על דרישות הדין הרלוונטיות, שכן נתינת דירה לאחד פירושה מניעת דיור מאחר. שמענו את טענות הצדדים בענייננו. הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית – אין בסיס לקבל את הערעור. פסק הדין בהיר, ואינו מגלה טעות שבעובדה, במשפט או בקשר ביניהם". מפסק הדין בעניין ממן, אשר נזכר אף הוא בפסקי הדין דלמטה, עולה כי התקופה של ארבע-שנים-רצופות צריכה להסתיים טרם פטירתו של הדייר הציבורי או מעברו למוסד סיעודי וכי סיומה של תקופה זו לא צריך להיות סמוך ליום הקובע (ראו: עניין ממן, בפסקאות 10 ו-13). לעומת זאת, מפסק הדין בעניין אסיס, שאף הוא נזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, עולה – מחוות דעתם של שלושת שופטי המותב – כי הרציפות הנדרשת מתחילה ביום הקובע ומסתיימת במועד פטירתו של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי (ראו: עניין אסיס, פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' סולברג, פסקה 3 לפסק דינו של השופט י' אלרון ופסקה 2 לפסק דינה של השופטת ע' ברון). כך עולה גם מעע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 7 ו-12 לפסק דינו של השופט מ' מזוז (28.1.2015) ומעע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקאות 9-8 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור (29.1.2015)). לצד זאת, יש לציין כי מאופן ניסוחם של פסקי הדין בעניין שניידר ("הראיות מצביעות בבירור על כך שהמערער לא התגורר עם סבתו ב-4 השנים האחרונות לפני פטירתה. לפיכך, בדין נדחתה עתירת המערער", פסקה 12 לפסק הדין של השופט מזוז) ובעניין חדידא ("אחד התנאים להכרה במערער כ'דייר ממשיך' [...] הוא כי המערער התגורר בדירה ברציפות במשך ארבע השנים שקדמו למותו של אביו", פסקה 2 לפסק דינה של הנשיאה נאור), עולה כי גם הפרשנות השלישית נתפסה על ידי בית משפט זה כפרשנות אפשרית. משכך הוא, האופן בו התפרשה הוראת המעבר בפסיקה אף הוא אינו מסייע בעדנו. נוהל משרד הבינוי והשיכון "הכללים" עליהם מדבר סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ"כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי". הוראת המעבר והתנאים לזכאות להמשיך להתגורר בדירה הציבורית במעמד של "דייר ממשיך", לאחר התיקון, פורטו במסגרת נוהל מינהל לסיוע בדיור 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים", בעמ' 5-3 (18.8.2015) (להלן: הנוהל), אשר קובע כדלקמן: "2.12. דייר ממשיך זכאי לפי אחת מהקבוצות הבאות: 2.12.1 קבוצה א' אם גר בדירה הציבורית עם הדייר החוזי בתאריך הקובע 1/8/09, יהיה זכאי אם התגורר ברציפות ולא פחות מ-4 שנים בדירה עם הדייר החוזי לפני פטירתו או מעברו למוסד סיעודי. תקופת 4 שנים תכלול הן מגורים לפני התאריך הקובע והן לאחריו ובלבד שכל תקופת המגורים היא רציפה (דוגמאות לקבוצה זו- נספח י״ב). [...] 2.13. "דייר ממשיך" לפי קבוצה א (במפורט בסעיף 2.12.1) עומד בכל התנאים האלה: [...] 2.13.2 גר עם הדייר החוזי בתאריך הקובע ולפחות 4 שנים ברציפות בסמוך לפני פטירת הדייר החוזי או לפני שעבר למוסד סיעודי. [...] תקופת 4 השנים תכלול הן מגורים לפני התאריך הקובע והן לאחריו ולבד שכל תקופת המגורים היא רציפה" (ההדגשות הוספו – א.ש.). בנוהל מפורטות קבוצות נוספות שיזכו את הנמנים עליהם במעמד של "דייר ממשיך" אשר אינן רלבנטיות לענייננו. כאמור בסעיף 2.12.1, נספח י״ב מונה דוגמאות שונות למקרים שנכנסים בגדר קבוצה א'. חלק מדוגמאות אלו עולות בקנה אחד עם הפרשנות הרחבה, הנישאת בפי המשיב, בכל הקשור ליחס בין היום הקובע לבין תקופת-ארבע-השנים-הרצופות. כך, בדוגמה אחת, היום הקובע מצוי בתוך תקופת ארבע-השנים-הרצופות (מגורים החל מיום 1.8.2007 ועד יום 1.8.2011); בדוגמה שנייה, היום הקובע מצוי בסיומה של תקופת ארבע-השנים-הרצופות (מגורים החל מיום 1.8.2005 ועד יום 1.8.2009); בדוגמה שלישית, היום הקובע מצוי בתחילתה של תקופת ארבע-השנים-הרצופות (מגורים החל מיום 1.8.2009 ועד 1.8.2013); ובדוגמה הרביעית היום הקובע כלל לא חופף נקודת זמן כלשהי בתקופת ארבע-השנים-הרצופות (מגורים ביום הקובע ובנוסף מגורים רצופים בשנים 2020-2016). דוגמה אחרונה זו מבטאת את ההפרדה בין דרישת הרציפות לבין תנאי המגורים המשותפים בדירה הציבורית ביום הקובע. עוד עולה מהנוהל, כי בכל ארבע הדוגמאות מצוין במפורש כי "השניים גרו ביחד 4 שנים לפני הפטירה / מעבר הדייר למוסד סיעודי" – באופן אשר הולם את הפרשנות השלישית. הדוגמה הרביעית בנוהל, בגדרה המועד הקובע חל במנותק מתקופת ארבע-השנים-הרצופות, תומכת אף היא בפרשנות השלישית: "במקרה זה השניים גרו ביחד 4 שנים לפני הפטירה מ-2016 ועד 2020 וכן גרו ביחד בתאריך הקובע 1/8/09, ולכן הדייר הממשיך יאושר להמשיך להתגורר בדירה". מאופן הניסוח של הדוגמה נראה כי הנוהל מקנה חשיבות למגורים במועד הקובע ובארבע שנים רצופות הסמוכות לעזיבת הדייר הזכאי, באופן אשר הולם את הפרשנות השלישית. אף המילים "בסמוך לפני", המופיעות בסעיף 2.13.2 לנוהל, מטות את הכף כנגד הפרשנות הרחבה ולטובת הפרשנות השלישית. עמדת היועצת המשפטית לממשלה בשל הפער המסתמן בין הנוהל ובין עמדת היועצת, כפי שהובאה לפנינו, הוריתי, ביום 18.2.2025, כי היועצת תבהיר את פשרה של אי-ההתאמה ככל שזו קיימת לשיטתה. בהתאם לכך, ביום 7.8.2025, הגישה היועצת עמדה משלימה מטעמה (להלן: העמדה המשלימה). בעמדה המשלימה טוענת היועצת, בין היתר, כי אין בהוראותיו של הנוהל, או בדוגמאות המפורטות בו, כדי לשנות מעמדתה בנוגע לפרשנותה של הוראת המעבר. לשיטתה, הנוהל מתבסס על הוראות החוק ואינו בא לשנותן, ועל כן גם בהתקיים סתירה בין הנוהל והחוק, נתונה הבכורה להוראות החוק. מכל מקום, עמדתה של היועצת היא שלאחר התיקון לחוק נוצרו שלוש קבוצות זכאות להמשך מגורים בדירה ציבורית "כדייר ממשיך" – הראשונה, לפי סעיף 70(א) להוראת המעבר, אליה מתייחס סעיף 2.12.1 לנוהל; השנייה, לפי סעיף 70(ב) להוראת המעבר, אליה מתייחס סעיף 2.12.2 לנוהל; והשלישית, כנוסחו של חוק הדיור הציבורי לאחר תיקונו, אליה מתייחס סעיף 2.12.3 לנוהל. היועצת מדגישה כי הקבוצה מושא הדיון כאן היא הקבוצה הראשונה הנזכרת בסעיף 2.12.1 לנוהל, אליו מתווספות הוראות סעיף 2.13. היועצת סבורה כי נדרשת רציפות ביחס לכל המועדים ופרקי הזמן המובאים בסעיף 2.12.1 לנוהל – דהיינו: רצף אחד הכולל את המועד הקובע ואת מועד הפטירה של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, ושמשכו ארבע שנים לפחות. עוד מציינת היועצת כי אין בנוהל התייחסות למצב בו דייר ממשיך עוזב את הדירה בשלב כלשהו לאחר המועד הקובע ולאחר שהשלים את התקופה של ארבע שנים רצופות. בהתייחס לדוגמה הרביעית המובאת בנספח י״ב לנוהל, מבהירה היועצת כי הפרטים העובדתיים המובאים ברישא של הדוגמה מלמדים כי הדייר הממשיך התגורר עם הדייר הזכאי באופן רציף מהתאריך הקובע ועד לפטירתו או מעברו למוסד סיעודי. לאור זאת, היועצת סבורה כי אין בדוגמה זו כדי לתמוך בפרשנות המקנה זכאות לפי הוראת המעבר למי שעזב את הדירה אחרי שהשלים ארבע שנים רצופות. ביום 24.8.2025 הגיש המשיב את תגובתו לעמדה המשלימה. לטענת המשיב, מניסוחו של הנוהל עולה כי מחבריו פירשו את החוק בהתאם לפרשנות הרחבה. כמו כן, מדגיש המשיב את אינטרס הסתמכות שלו, שכן, לפי דבריו, הוא כלכל את צעדיו לאורך שנים ארוכות בהתבסס על האמור בנוהל. המשיב מוסיף וטוען כי בכל הדוגמאות אשר מובאות בנוהל, העילה לזכותו למגורים כדייר ממשיך מעוגנת בלשון "מאחר והשניים גרו ביחד 4 שנים לפני הפטירה, כולל בתאריך הקובע" – זאת, בשעה שאין זכר לדרישת הרציפות במגורים המשותפים עד ליום הפטירה של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. אף בהתייחס לדוגמה הרביעית – מגורים משותפים עובר לפטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי – מציין המשיב כי העילה למתן זכאות היא המגורים ביום הקובע בצירוף ארבע שנות מגורים רצופות עם הדייר הזכאי בזמן כלשהו. אין דרישה לכך שזמן זה יכלול בתוכו את היום הקובע ויסתיים בפטירת הדייר הזכאי או במעברו למוסד סיעודי. הפרשנות המסתברת של הוראת המעבר המקרה שלפנינו אינו קל. אודה ולא אכחד: תחילה, סברתי כי יש מקום לאמץ את הפרשנות הרחבה של הוראת המעבר – זאת, בהתחשב בהסתמכות שנוצרה כתוצאה מפסיקותיהן של ערכאות דיוניות בסוגיה, וכן בכך שהוראת המעבר תופסת ברשתה מספר קטן יחסית של דיירים ממשיכים. דא עקא, לאחר שקילה חוזרת של הדברים הגעתי למסקנה כי נעשה נכון אם נאמץ את הפרשנות השלישית. כפי שכבר צוין על ידי, לפי פרשנות זו, המעמד של ״דייר ממשיך״ יוקנה למי שממלא אחר דרישת הקרבה לדייר הזכאי לפי חוק הדיור הציבורי, ובהתקיים כל אלה: (1) מגורים משותפים בדירה ביום הקובע, 1.8.2009; (2) מגורים משותפים רציפים במשך ארבע שנים לפחות, אשר מתחילות במועד כלשהו ומסתיימות במועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, לפי המוקדם. מסקנתי זו מבוססת על מספר טעמים, כמפורט להלן. כפי שהזדמן לי לקבוע בבג"ץ 8029/21 בן ארי נ' השר לביטחון פנים ‏(30.5.2022‏)‏, "כאשר עסקינן בדבר חקיקה שמוצעים לו פירושים שונים, נכון נעשה אם נציב לנגד עינינו את רשימתם ונשאל את עצמנו את השאלה הבאה ביחס לכל אחד מהם: מהי ההסתברות שהמחוקק בחר להעביר את המֶסֶר הזה דווקא בהחליטו להשתמש במילים ובמשפטים שבהם הוא בחר להשתמש?" (ראו שם, בפסקה 59). באותו עניין הוספתי ואמרתי כי "מענה לשאלה זו ביחס לכל אחד מהפירושים המוצעים יתן לנו את הסתברותו, ואותה נוכל להשוות עם ההסתברויות של הפירושים האחרים. במסגרת זו, הפירוש שמסתבר יותר ממתחריו הוא זה שיהא עלינו לאמצו ולפסוק על פיו" (ראו שם; עוד ראו והשוו: Alex Stein, Probabilism in Legal Interpretation, 107 Iowa L. Rev. 1389, 1399-1409 (2022) (להלן: Stein); אלכס שטיין "הגישה ההסתברותית לפרשנות" משפטים נג 681 (2025)). זאת ועוד: במקרים נדירים, כאשר ניצבות לפנינו פרשנויות אשר מסתברות באותה מידה, שומה עלינו להכריע ביניהן על ידי החלתם של ״שוברי השוויון״ (tie-breakers) שנקבעו בדין (ראו: Stein, 1404-1406). במקרה דנן, כל אחת מהפרשנויות שעומדות להכרעה היא פרשנות אפשרית וסבירה; לשונו של החוק אינה מכריעה לטובתה של אחת הפרשנויות הללו באופן מובהק, ומאפשרת כל אחת מהן; טעמים כבדי משקל מושכים את החבל לכיוונים שונים; והגישות השונות בנדון דידן שזורות בפסיקתם של בתי המשפט בערבוביה. בנסיבות אלו, שומה עלינו לחפש ולמצוא ״שובר שוויון״ אשר יקבע את הפרשנות המסתברת יותר ממתחרותיה, ולו במקצת. אני סבור כי שובר השוויון נמצא, במקרה דנן, בנוהל של משרד הבינוי והשיכון, אשר, כאמור, מצדד בפרשנות השלישית. עמדתו של משרד הבינוי והשיכון, כפי שמובאת ומודגמת בהוראות הנוהל, היא עמדת הרשות המנהלית ביחס להסדר שעל ביצועו היא אמונה. בבואנו לפרש דבר חקיקה, לעמדתה הפרשנית של רשות מנהלית הפועלת בגדרו אין, אמנם, מעמד עצמאי מכריע, אולם יש לו משקל שבכוחו להטות את כפות המאזניים מעויינות לכאן או לכאן. זאת, בשל העובדה שלרשות המנהלית יש היכרות קרובה עם מושא הסדרתה והיא צברה ניסיון מעשי ומומחיות ביחס לתחום עיסוקה (ראו והשוו: דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 63-62 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (4.7.2021); להלן: עניין זליגמן). היכרות וניסיון כאמור מעלים אפוא את הסתברותה של פרשנות החיקוק שהרשות פועלת לפיה. כך הוא אצלנו (ראו: עניין זליגמן, פסקאות 22-18 לפסק דינה של השופטת י׳ וילנר; פסקאות 14-13 לפסק דינה של השופטת ד׳ ברק-ארז; וכן פסקאות 63-62 לפסק דינו של המשנה לנשיאה מלצר); וכך הוא גם בגדרי הדוקטרינה המשפטית האמריקאית המקבילה, המכונה Skidmore deference (ראו: Skidmore v. Swift & Co., 323 U.S. 134 (1944); Loper Bright Enterprises v. Raimondo, 603 U.S. 369 (2024)). כפי שהובהר על ידי בית המשפט העליון האמריקני בעניין Loper, “[C]ourts must exercise independent judgment in determining the meaning of statutory provisions. In exercising such judgment, though, courts may—as they have from the start—seek aid from the interpretations of those responsible for implementing particular statutes. Such interpretations constitute a body of experience and informed judgment to which courts and litigants may properly resort for guidance.” (ראו שם, בעמ׳ 394; ציטוטים פנימיים הוסרו – א.ש.). טעם נוסף להעדפת פרשנות הגורם המנהלי המאסדר הוא ההסתמכות שנוצרה בציבור נוכח פרשנות זו (ראו: עניין זליגמן, פסקאות 21-20 לפסק דינה של השופטת וילנר). לעניין אחרון זה יפים דבריו של השופט א' ברק בבג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי, פ"ד מ(1) 113 (1986): "[...] אם הנוהג, שעל פיו נהגו בעבר, מבוסס על פירוש מוטעה של החוק, אין בנוהג זה להעלות או להוריד. תהא תוצאתו קשה כאשר תהיה... חובתו של בית המשפט היא לשרש את הטעות. זו חובה יסודית, אשר הנאמנות לחוק מטילה על השופט. לא כן כאשר הנוהג, שעל פיו נהגו בעבר, מבוסס על פירוש אפשרי וחוקי של החוק, אם גם לא פירוש הנראה לבית המשפט כפירוש הטוב ביותר. במקרה כגון זה יש להתחשב במציאות העובדתית שנוצרה בעבר ולקחתה בחשבון השיקולים, אם לסטות בפירוש החדש מזה שנהגו על פיו בעבר [...] אכן, טעות פירוש חוק אינה מקבלת הכשר על-ידי התנהגות עובדתית על יסוד הפירוש המוטעה. אך התנהגות עובדתית על יסוד פירוש אפשרי עשויה להפוך אותו בדיעבד לפירוש הראוי, גם אם מראש ייתכן, שהיה מקום לבחור בפירוש אפשרי אחר. אף כאן יש מקום לבחון את התקלות, הצומחות מאימוץ הפירוש החדש ומזניחת הפירוש הישן לעומת היתרונות הצומחים מכך. רק אם היתרונות עולים על התקלות, יש מקום לזנוח את הגישה המקובלת ולבחור בגישה חדשה" (שם, בעמודים 146-147; ההדגשה הוספה – א.ש.). לא נעלם מעיני הכלל כי היועצת המשפטית לממשלה היא הפרשנית המוסמכת של החוק עבור כל משרדי הממשלה (ראו: בג"ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' שר הביטחון, פסקה 84 והאסמכתאות המובאות שם ‏(25.6.2024‏)‏‏). דא עקא, במקרה שלפנינו היועצת חלקה על הנוהל של משרד השיכון רק בהליך הנוכחי, אחרי המעשה – ואחרי שקרוביהם של הדיירים הזכאים הסתמכו על אותו נוהל בבואם לכלכל את צעדיהם. אודה ולא אכחד: יש יסוד איתן לטענת היועצת כי דיור ציבורי הוא משאב המצוי במחסור חמור, ומשום כך ישנה סיבה לצמצם – ככל שניתן – את זכאותם של דיירים ממשיכים לדיור ציבורי כאשר אלה אינם עומדים בתנאי הזכאות לקבלתה של דירה ציבורית בזכות עצמם. אף על פי כן, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין עלינו לייחס לשיקול זה משקל מועט יחסית – זאת, כאמור, בעטיו של אינטרס ההסתמכות שאודותיו כבר פירטתי, וכן, כאמור, מכיוון שהזכאות הדייר הממשיך מכוחה של הוראת המעבר תינתן למתי מעט גם בגדרי הפרשנות השלישית. באשר למקרה שבפנינו – התשתית העובדתית בהליך זה נקבעה, כאמור, בעקבות הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ובטרם הושלם הליך ההוכחות. בנסיבות אלו, החלת הפרשנות השלישית (אשר חורגת מההסכמה הדיונית) מעוררת קשיים לא מבוטלים, ובראשם שלילת אפשרותו של המשיב לסתור את ממצאי דוחות "ביקורי המעגל" שנערכו בדירה, ולהוכיח כי התגורר בה עם אביו המנוח בארבע השנים הסמוכות למעברו של המנוח למוסד סיעודי. משכך, בטרם יתאפשר למשיב להוכיח את התשתית העובדתית במלואה, לא ניתן לקבוע כי הוא אינו זכאי ליהנות מהוראת המעבר. סוף דבר: לאור כל השיקולים שמניתי, אציע לחבריי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור, וכי נאמץ את הפרשנות השלישית, לפיה הוראת המעבר שבסעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, תחול על "דייר ממשיך" אשר יתגורר עם הדייר הזכאי במועד הקובע, 1.8.2009, וכן במשך ארבע שנים רצופות או יותר, אשר מתחילות במועד כלשהו – שיכול שיהיה מנותק מהמועד הקובע – ואשר מסתיימות במועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, לפי המוקדם (זאת לצד יתר הדרישות בהוראת המעבר). עוד אציע כי נורה על השבת הדיון לבית משפט השלום על-מנת שיכריע בשאלה האם המשיב התגורר בדירה, ברציפות, בארבע השנים הסמוכות למעברו של אביו למוסד סיעודי. אחרי שידענו כי המשיב התגורר בדירה עם אביו במועד הקובע: ככל שהתשובה לשאלה שתעמוד לדיון בבית משפט השלום תיענה בחיוב, יהא המשיב זכאי למעמד של ״דייר ממשיך״ מכוחה של הוראת המעבר. עוד אציע לחבריי כי במכלול הנסיבות לא נעשה צו להוצאות. אלכס שטיין שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: הערה מקדימה חוות דעתי, שתוצג להלן, נכתבה במענה על גרסה מוקדמת של חוות הדעת של חברי, השופט א' שטיין, שבגדרה הוצגו רק 2 אפשרויות פרשניות: אלה שכוּנוּ על-ידו הפרשנות הצרה והפרשנות הרחבה, תוך שבוּכּרה הפרשנות הרחבה. לאחר מכן, ראה חברי לנכון לערוך שינוי בחוות דעתו, וכך היא קיבלה את מתכונתה הנוכחית. משנוכחתי כי קיים קושי לערוך את חוות דעתי כך שתתאים לגרסתה העדכנית של חוות הדעת של חברי, אך עדיין תיוותר בהירה ובעלת לכידות פנימית; ועל מנת שלא לעכב את מתן פסק הדין – מצאתי לנכון להותיר את חוות דעתי כפי שהיתה, ולצרף לה את ההבהרה הנוכחית, כמו גם מעט הבהרות נוספות, בסוגריים, לאורך הדרך. אמנם כן, חוות דעת זו אינה תואמת לגמרי את גרסתה הנוכחית של חוות הדעת של חברי, אך היא משקפת לאשוּרה את עמדתי המשפטית באשר לסוגיה שעל הפרק – ודייני בכך. לאחר הערה מקדימה זו, יכולני לגשת לגופו של עניין. פתח דבר חברי, השופט שטיין, פרשׂ לפנינו יריעה מקיפה; אך לאחר עיון, מצאתי כי לא אוכל להצטרף להכרעתו. גבי דידי, נכון לנו לשנות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאמץ את השיטה הפרשנית שהציגה המערערת, פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ (להלן: פרזות), שאליה הצטרפה גם היועצת המשפטית לממשלה שהתייצבה בהליך. כה יהיה מהלך דברַי: תחילה, אתייחס לקשת האפשרויות הפרשניות שלפנינו, ואבקש להוסיף אפשרות פרשנית שלישית, לבד מן השתיים שהוצגו על-ידי חברי. אחר זאת, אגש להכרעה בין אותן 3 אפשרויות פרשניות – הכרעה שתתבסס על לשון החוק, על התייחסויות הפסיקה לסוגיה שלפתחנו, על שאלת היחס הראוי לנוהל רלבנטי שקבע משרד השיכון, וכן על תכליתה של הוראת המעבר שבענייננו. שקלול כל אלה הוא שיוביל אל מסקנתי הנזכרת: תמיכה בשיטה הפרשנית שאותה כינה חברי הפרשנות הצרה, ולפיכך גם בקבלת הערעור. דילמה או טרילמה: על משרעת הפרשנויות האפשריות את הרקע לדיון, שרטט חברי בהרחבה; לא אשוב על דבריו. רק אזכיר בקיצור, על מנת להקל על הקורא, כי בעבר די היה להיות 'דייר ממשיך', על מנת לרכוש זכאות למגורים בדיור ציבורי. המונח האמור הוגדר בחוק – בהגדרה שעודנה עִמנו – כהאי לישנא: "'דייר ממשיך' – בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי" (סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק)). שניים הם אפוא רכיביה של הגדרת 'דייר ממשיך': (1) קרבה משפחתית ל'דייר זכאי', באחת מ-6 זיקות משפחתיות ספציפיות; ו-(2) מגורים משותפים עם אותו דייר זכאי למשך 3 שנים לפחות, סמוך למועד פטירתו של הדייר הזכאי או למועד שבו עבר זה האחרון להתגורר במוסד סיעודי. בשנת 2009, שינה המחוקק באופן ניכר את מעמד הדייר הממשיך, במסגרת 'חוק ההסדרים' דאז (סעיפים 70-69 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2010-2009), התשס"ט-2009, ס"ח 157, 217-216 (תיקון עקיף לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998) (להלן: חוק ההתייעלות הכלכלית)). תמצית השינוי, שבה די לצורך ענייננו, היא שהחל מאותו שלב נדרש גם מי שנכנס תחת הגדרת 'דייר ממשיך' למלא אחר תנאי הזכאות לדיור ציבורי, על מנת להוסיף להתגורר בדירת הדיור הציבורי (סעיף 69 לחוק ההתייעלות הכלכלית, שהוביל לנוסחו הנוכחי של סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי). השינוי הנזכר לוּוה בקביעתה של הוראת מעבר, אשר על הבאים בתחומה לא יחולו הוראות הדין החדשות – הללו יוכלו אפוא לקבל מעמד של דיירים ממשיכים, גם מבלי למלא אחר תנאיה של דיירות מזכה. פרשנותה של הוראת מעבר זו היא שניצבת במוקד עיוננו עתה; כך לשונה: תיקון חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי – סייג לתחולה והוראות מעבר "הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה" (סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית). כפי שתיאר חברי, הוראת המעבר כוללת 3 דרישות מצטברות – שתיים מהן ברורות ובהירות, בעוד השלישית לוקה בעמימות מסוימת, ולפיכך מעוררת שאלה פרשנית. הדרישות הברורות הן: (1) מגורים עם הדייר הזכאי במועד הקובע – יום 1.8.2009; ו-(2) עמידה בתנאי הגדרת 'דייר ממשיך' שמצויה בסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, ושאותה הצגתי לעיל. הדרישה הנוספת, שאינה ברורה כרעותיה, היא זו שמגולמת במילים המודגשות: "מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). חברי גרס (במסגרת גרסתה המוקדמת של חוות דעתו), כי מילים אלה נושאות שתי פרשנויות אפשריות, ולפיכך מציבות אותנו לפני דילמה פרשנית: (-) לפי האפשרות האחת, שאותה כינה חברי הפרשנות הצרה, הדרישה היא למגורים משותפים של בן המשפחה עם הדייר הזכאי ביום 1.8.2009, ולאחר מכן ברצף אחד עד למועד פטירתו של האחרון או מעברו למוסד סיעודי, ובלבד שתקופת המגורים המשותפים אינה פחותה מ-4 שנים רצופות (שחלקן יכול להתקיים גם בתקופה שלפני יום 1.8.2009). (-) לפי האפשרות השניה, שאותה כינה חברי הפרשנות הרחבה, אותן 4 שנים רצופות יכולות לחול בכל מועד שהוא, ובלבד שיתווספו עליהן מגורים ביום 1.8.2009, כמו גם מגורים משותפים ב-3 השנים הסמוכות לפטירתו של הדייר הזכאי, או מעברו למוסד סיעודי. אכן, מסכים אני עם חברי, כי אלה שתי פרשנויות אפשריות להוראת החוק שבה עסקינן (לגבי הדרך שבה כל אחת מהן נכנסת ללשונה של הוראת המעבר, ראו פסקה 3 לחוות הדעת של חברי); ברם, לטעמי, קיימת אפשרות פרשנית נוספת שעליה צריכים אנו ליתן דעתנו, בבחינת "שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי" (תלמוד בבלי, סנהדרין צח, א). ומהי אותה 'דרך שלישית', שבעטיה סבורני כי לפנינו טרילמה פרשנית? לפי אפשרות פרשנית זו, הדרישה היא למגורים של 4 שנים רצופות, סמוך למועד פטירתו של הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי (זאת, לבד מן הדרישות למגורים במועד הקובע, יום 1.8.2009, שיכולים להתקיים גם ללא כל רצף מגורים עם תקופת 4 השנים, וכן להתקיימות אחת מן הזיקות המשפחתיות שנמנו בהגדרת 'דייר ממשיך' שבסעיף 1 לחוק). האפשרות האמורה אצורה אף היא בלשונה של הוראת המעבר, שכן את התיבות "התגורר כאמור" ניתן להבין כמתייחסות למגורים עם הדייר הזכאי (ולאו דווקא כמתייחסות למגורים במועד הקובע או בתקופה הסמוכה לו); ואת התיבות "וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי", ניתן להבין כמורות על כך שמדובר במגורים שצריכים להימשך ממש עד מועד עזיבת הדייר הזכאי את הדירה (אפשרות פרשנית זו תכונה להלן: הפרשנות השלישית). למעשה, במסגרת אי-האחידות שעליה הצביע חברי, בכל הנוגע לטיפולה של הפסיקה בהוראת המעבר, נראה כי בכמה וכמה פסקי דין נתפסה הפרשנות השלישית בתור פרשנותה הנכונה – שמא אף הבלעדית – של הוראת המעבר: "דייר ממשיך, שאין לו זכאות משל עצמו לדיור ציבורי וחלה עליו הוראת המעבר, זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית ככל שמתקיימים התנאים המצטברים הבאים: הוא התגורר בה עם הדייר החוזי במועד הקובע; ובנוסף, הוא התגורר בה ברציפות במשך 4 שנים – עד לפטירתו של הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי" (עע"מ 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' סויסה, פסקה 8 ‏(14.3.2023‏) (להלן: עניין סויסה) (ההדגשה הוּספה – נ' ס'); להבהרת הדברים ראו גם שם, פסקאות 2-1 ו-6 ("האם ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו, בהתחשב בכך שהתגורר עמו ברציפות ב-4 השנים שקדמו למותו")). גישה דומה ניתן למצוא בפסקי דין נוספים, שאותם קורא אני באופן שונה מזה שבו קראם חברי. כך ‏לגבי עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 7 ו-12 לפסק הדין של השופט מ' מזוז (28.1.2015) (להלן: עניין שניידר) ("הראיות מצביעות בבירור על כך שהמערער לא התגורר עם סבתו ב-4 השנים האחרונות לפני פטירתה. לפיכך, בדין נדחתה עתירת המערער"); כך לגבי ‏עע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקאות 2 ו-8 ‏(29.1.2015‏) (להלן: עניין חדידא) ("אחד התנאים להכרה במערער כ'דייר ממשיך' [...] הוא כי המערער התגורר בדירה ברציפות במשך ארבע השנים שקדמו למותו של אביו"); וכך, כפי שמסתבר, גם לגבי עע"מ 6194/16 ממן נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 10-9 ‏(1.5.2018‏) (להלן: עניין ממן) ("על הדייר הממשיך להתגורר בדירה בתאריך הקובע, קרי 1.8.2009, ולפחות 4 שנים ברציפות עובר למועד פטירתו של הזכאי"). אכן, יש להעיר באשר לעניין שניידר ולעניין חדידא, כי בשל מסגרות הזמנים שנדונו בהם, לא נוצר הבדל מעשי בין הפרשנות השלישית לפרשנות הצרה; ברם, עניין זה לא צוין באותם פסקי דין כשיקול פרשני או כל דבר מעין זה, ונראה כי פשוט הונחה בהם, כנקודת המוצא לדיון, הפרשנות השלישית (להנחה דומה בספרות, ראו: אלון גילדין דיור בר-השגה במשפט 443 (2018)). הפרשנות השלישית וההסכמה הדיונית בהינתן האמור, ברי לטעמי כי אילו היתה מובאת לפנינו הוראת המעבר 'על החלק', מחויבים היינו להביא בחשבוננו גם את הפרשנות השלישית, שכן אף היא יכולה לבוא במילות החוק, כמתואר. ברם, בענייננו מתעוררת בנושא מורכבת נוספת, נוכח ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו בעלי הדין עוד במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, ושניתן להסתפק אם כללה את הפרשנות השלישית, אם לאו. ההסכמה הדיונית האמורה הועלתה על הכתב בהחלטת בית משפט השלום, מיום 25.5.2022 – החלטה שניתנה עם חתימת דיון קדם המשפט שבו הושגה ההסכמה, בניסוח שקיבל אישור מקדים מן הצדדים: "האם בהתאם להוראת המעבר בסעיף 70 לחוק ההסדרים נקבעה דרישת רצף מגורים החל מהיום הקובע עד מועד עזיבת הדייר החוזי (כטענת [פרזות]), או כי מעבר לדרישת המגורים בסמוך למועד הקבוע שאינה במחלוקת בתיק זה נדרשת תקופת מגורים של ארבע שנים ברצף עד למועד עזיבת הדייר החוזי (כטענת ב"כ [המשיב])" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). על פני הדברים, ניתן להתרשם כי הפרשנות השלישית תואמת לאופן שבו הוצגה שיטת המשיב במסגרת ההסכמה. כך, רואים אנו שלא נאמר בהחלטה דבר על 3 שנות מגורים נוספות, סמוך לפטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי, מלבד 4 שנות המגורים; וכמו כן, אותן 4 שנים מתוארות ככאלה שצריכות להתקיים "עד למועד עזיבת הדייר החוזי" – ניסוח המטה לכך שתידרש סמיכות בין 4 השנים לבין מועד העזיבה. אף אם הדברים אינם מוחלטים, דומני כי הם קרובים יותר לפרשנות השלישית. מטעמים דומים, ניתן לומר שהפרשנות השלישית היא שהולמת גם דברים שהשמיע ב"כ המשיב, במסגרת השיח שקדם לגיבוש ההסכמה ("ככל שתתקבל טענתי המשפטית שלפיה די במגורים במועד הקובע וכן ברצף של ארבע שנים עד לעזיבת הדייר החוזי, התביעה תדחה"). יחד עם זאת, נראה כי יחוס עמדה שכזו למשיב – אינו חף מקשיים. זאת, שכן תחת הפרשנות השלישית – דומה כי המשיב לא יהיה זכאי להתגורר בדירה. התשתית העובדתית שעליה הסכימו הצדדים, כפי שהוצגה על-ידי בית משפט השלום, מורכבת מלוח הזמנים הבא: המשיב התגורר בדירה "משך שנים רבות עד שנת 2009", לרבות במועד הקובע; עזב את הדירה זמן מה לאחר מכן; שב להתגורר בדירה בחודש מרץ 2013; ואביו עזב את הדירה, למוסד סיעודי, בחודש יוני 2016. כלומר, המשיב אמנם התגורר עם אביו במשך למעלה מ-3 שנים סמוך לעזיבתו את הדירה, אך לא השלים 4 שנים כאמור. נראה, אם כן, כי העניין דנן משתייך לקבוצת מקרים חריגה וייחודית, שבה הפרשנות השלישית מקשה על המבקש להיבנות מהוראת המעבר, בהשוואה לפרשנות הרחבה (זאת, הגם שעל דרך הכלל, התמונה תהיה הפוכה, כיוון שתחת הפרשנות השלישית די בתקופת מגורים אחת עם הדייר הזכאי, בת 4 שנים, ואין צורך בשתי תקופות מגורים, האחת בת 4 שנים והשניה בת 3 שנים, כפי שנדרש תחת הפרשנות הרחבה; הפרשנות השלישית תהא אפוא, על-פי רוב, 'רחבה מן הרחבה'). משאלה הם פני הדברים, אין זה מסתבר להניח, כי המשיב צידד באפשרות פרשנית שלפיה תישלל זכאותו. ואכן, למקרא הסיכומים שהגיש המשיב ביום 20.7.2022, זמן לא רב לאחר אותו דיון קדם משפט, ניתן להבין – לא בלי ספקות – כי הללו תואמים לפרשנות הרחבה (ראו, בפרט, פסקה 10 שם). אף בית משפט השלום, במסגרת פסק הדין, אימץ את הפרשנות הרחבה, ובהתאם לכך הורה כי המשיב יכול להמשיך להתגורר בדירה (ראו, בעיקר, את התרשים שנכלל בפסקה 26). האם בעקבות האמור אנו 'חסומים' מבחירה בפרשנות השלישית? אכן, היחס השיפוטי להסכמה שאליה מגיעים בעלי דין, בהתייחס לסוגיה משפטית הנושאת השלכות רוחב – עשוי לעורר שאלות מעניינות (ראו: רע"א 674/86 מדינת ישראל נ' נאות סיני, כפר שיתופי מיסודם של גרעיני חרות בית"ר בע"מ, פ"ד מב(2) 527, 534 (1988)). 'על רגל אחת' אציין, כי הדברים עשויים להתקשר למתח אפשרי בין שני תפקידים של בית המשפט: הכרעה בסכסוך בין המתדיינים שלפניו, ומתן פסקי דין שיורו את דרך ההכרעה בשלל סכסוכים עתידיים – תפקיד שמעצם טיבו הולך ומתגבר עם ההתקדמות ב'פירמידת' ערכאות השיפוט. על כל פנים, בענייננו איני נדרש לשאלה זו, ודאי לא במלוא עוּזה, מאחר שכאמור, אני סבור כי פרשנותה הנכונה של הוראת המעבר היא הפרשנות הצרה – פרשנות שוודאי נכללה בהסכמה הדיונית. אך אם אכן כך, והפרשנות השלישית אינה בבחינת 'כתוב שלישי' המכריע בין שתי האפשרויות הפרשניות שהציב חברי, עשוי התוהה לתהות מדוע בכלל טרחתי להציגה ולבססה כאפשרות נוספת. סיבת הדבר פשוטה: בהינתן שהפרשנות השלישית מתיישבת עם לשון החוק, כמו גם עם חלק מפסיקת בית משפט זה, כמתואר לעיל; ובשים לב גם לכך שהיא עולה בקנה אחד עם מקורות רלבנטיים נוספים, כפי שעוד אפרט להלן – ברי, כי עלינו להניחה על שולחננו, ולוּ לשם טיב ושלמות הדיון (זאת, כאשר מאחר שבסופו של דבר לא מצאתי להכריע כפרשנות זו, איני סבור כי עלינו להידרש לשאלות שעשויות להתעורר באשר ליחסה אל הסכמת בעלי הדין, כאמור לעיל). "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד" (משלי ל, כט), ועם 3 האפשרויות אוסיף אפוא להתקדם. סיכום ביניים: האפשרויות הפרשניות שעל הפרק ניתוחה הראשוני של הוראת המעבר, מעלה כי עלינו להניח לפנינו 3 אפשרויות פרשניות: (-) הפרשנות הצרה – המבקש להיבנות מהוראת המעבר נדרש לגור עם הדייר הממשיך ביום 1.8.2009, וברצף עד עזיבתו של הדייר הזכאי, כאשר על תקופה זו להימשך לא פחות מ-4 שנים (דרישה שלמעשה נבלעת בדרישת הרצף הכללית, החל מיום 1.8.2013). (-) הפרשנות הרחבה – המבקש להיבנות מהוראת המעבר נדרש לגור עם הדייר הזכאי ביום 1.8.2009; לגור עִמו 4 שנים רצופות, במהלך תקופה כלשהי; ולגור עִמו 3 שנים רצופות, סמוך לפטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. (-) הפרשנות השלישית – המבקש להיבנות מהוראת המעבר נדרש לגור עם הדייר הזכאי ביום 1.8.2009, וכן לגור עִמו ברצף במשך 4 השנים הסמוכות לפטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. מצוידים ברקע זה, יכולים אנו לגשת אל שאלת הבחירה בין האפשרויות הפרשניות (מאליו מובן, כי תחת כל אחת מ-3 האפשרויות הנ"ל, ידרש הדייר הממשיך להשתייך גם לאחת מ-6 קטגוריות הקרובים שנמנו בהגדרת 'דייר ממשיך' שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי). קול הלשון בסוגיית 'גבולות הלשון' כבר נגעתי לעיל, אגב הצגתי את הפרשנות השלישית, ומתן ההסבר כיצד זו נכנסת במילותיה של הוראת המעבר; כנזכר, דיון דומה ערך חברי, לגבי שתי האפשרויות הפרשניות הנוספות שהוצגו על-ידו (ראו בפסקה 5 לחוות דעתו). לפיכך, איני נדרש עתה לשוב ולהרחיב בעניין זה, לגבי איזו מן האפשרויות. אך אין משמעות הדבר שניתן כבר להתקדם אל שלבי הפרשנות הבאים; כפי שציינתי לפני זמן לא רב, תפקיד לשון החוק אינו מתמצה בתיחום מרחב האפשרויות הפרשניות: "לאחר העמידה על גבולותיה הלשוניים של הפרשנות נדרשת, במקרים המתאימים, גם 'הבחנה בין אפשרויות טבעיות יותר לבין אפשרויות טבעיות פחות. [...] תחושת הלשון צריכה לשמש נקודת מוצא למיפוי האפשרויות הלשוניות, ולדירוגן על פי טבעיותן וראשוניותן הלשונית' [...]. באמצעות דירוג זה, יקבל הניתוח הלשוני את המקום הראוי לו גם בכל הנוגע לבחירה בין האפשרויות הפרשניות השונות, לצד – ולמען הסר ספק, לא במקום – שיקולים מעולמו של הניתוח התכליתי; כלומר, ההכרעה הפרשנית הסופית תתקבל בהסתמך על בחינה הוליסטית; הן של שיקולים לשוניים, הן של שיקולים תכליתיים" (דנ"מ 5331/24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' קלמנט, פסקה 36 ‏(7.12.2025‏); ‏‏כן ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 100 (התשנ"ג); בג"ץ 7012/93 שמאי נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד מח(3) 25, 35 (1994)). אפנה אפוא לכך. האם בנדון דידן ניתן להצביע על עדיפות לשונית של אחת מן האפשרויות הפרשניות, במונחים של 'טבעיות' ו'ראשוניות'? טרם אגש אל המענה, וכדי להקל על הקורא, אשוב ואצטט את לשונה של הוראת המעבר: "הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה". נראה, כי בענייננו קשה להסיק מסקנות נחרצות מן העיון בלשון החוק, אך תובנות כלשהן, המטות נגד הפרשנות הרחבה – יִתכנו. כך, תחת הפרשנות הרחבה, שלפיה המילים "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי" מלמדות על כך ש-4 השנים צריכות לחול בתקופה כלשהי הקודמת לעזיבת הזכאי, אך לא להתקיים ממש סמוך לפניה, יוצא כי מילים אלה, למעשה – מיותרות. עסקינן במגורים משותפים עם הדייר הזכאי, כך שמובן מאליו כי עליהם להתרחש שעה שזה האחרון עודנו מתגורר בדירה; אחרת – הם אינם משותפים כלל ועיקר. זאת ועוד, כבר השימוש במילים "עד למועד שבו נפטר..." מקשה על קבלת הפרשנות הרחבה, שכן כפי שציין חברי, "אילו המחוקק רצה ליצוק לתוך הוראת המעבר קביעה שעולה בקנה אחד עם הפרשנות הרחבה, הוא היה בוחר במילים 'לפני המועד שבו נפטר הזכאי ...'. זאת, מאחר שהמילים 'עד למועד' מצביעות על דרישת הרציפות, בעוד שהתיבה 'לפני' אדישה ביחס לדרישה זו" (פסקה 5). יחד עם זאת, נראה כי שני הטעמים האחרונים אמנם עשויים לשקול נגד הפרשנות הרחבה, אך אין בהם כדי לקדם את ההכרעה בין הפרשנות הצרה לבין הפרשנות השלישית, באשר לפי שתי האחרונות נדרשת תקופת 4 השנים לחול בסמוך למועד עזיבת הדייר הזכאי (לטעם לשוני נוסף שהובא כתימוכין לפרשנות הצרה, ראו דברי בית המשפט המחוזי בעת"מ (מנהליים י-ם) 21200-11-19 בשארי נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 5 (20.2.2020) (להלן: עניין בשארי מחוזי), שצוטטו בפסקה 43 לחוות הדעת של חברי). מן העבר השני, ב"כ המשיב טוען כי הכללתה של הדרישה להיכנס תחת הגדרת 'דייר ממשיך', לצורך תחולתה של הוראת המעבר, מטה לעבר הפרשנות הרחבה. כך, שכן לפי הטענה, אם ממילא נדרשות 4 השנים לחול סמוך לפני עזיבת הדייר הזכאי, הרי שהדרישה למגורים ב-3 השנים הסמוכות לעזיבה, על מנת להיקרא 'דייר ממשיך' – נעשית מיותרת. אין בידי לקבל את הטענה. כזכור, הגדרת 'דייר ממשיך' היא בעלת 'שתי רגליים': (1) אחד מכמה סוגי קרבה משפחתית לדייר הזכאי; ו-(2) מגורים משותפים עמו ב-3 השנים הסמוכות לעזיבתו. לפיכך, איני סבור כי תחת הפרשנות הצרה או הפרשנות השלישית מדובר בהפניה מיותרת – הלא היא עושה עבודה של ממש, בכל הנוגע להגדרת סוגי הקרבה המשפחתית שלהם נדרש דייר המבקש כי תחול עליו הוראת המעבר. יתר על כן, הניסוח "ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'), מלמד אף הוא כי המוקד שבהפניה זו אל ההגדרה שבסעיף 1 נעוץ בהיבט הקרבה המשפחתית. ניתן לדבר על 'אחד המנויים' רק ביחס לסוגיית הקרבה המשפחתית, שלגביה אכן ישנה רשימת 'מנויים'. כמו כן, האמירה כי העמידה בהגדרת 'דייר ממשיך' צריכה להתקיים 'במהלך התקופה האמורה', משקפת גם היא התייחסות לרשימת הקרובים (כאשר בן זוג של זכאי או מי שהזכאי היה אפוטרופסו הם מצבים העשויים להשתנות עם חלוף הזמן), ולא לרכיב המגורים המשותפים, המתייחס בעצמו לתקופת זמן מסוימת. עוד ברוח זו, ביקש ב"כ המשיב לייחס משקל רב לפּסִיק שניצב מיד לאחר המילה "וברציפות" – טענה שבמסגרתה התבסס, בין היתר, על כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון עברית. לדבריו, הפסיק הנזכר מנתק בין דרישת הרציפות, לבין האמור מיד לאחריה: "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי". כלומר, אלמלא אותו פסיק, ניתן היה לומר שנדרשת רציפות עד סמוך לעזיבת הדייר הזכאי, אך משהוּשׂם הפסיק – יש לדחות הסקה זו. סבורני, כי גם כוחה של טענה זו – מוגבל. אכן, אין לבוז ליום קטנות – 'פכים קטנים' למיניהם, שבהם גם הסימן 'פסיק', יכולים לחולל תוצאות דרמטיות, הן בבתי המשפט (ראו: OConnor v. Oakhurst Dairy, 851 F.3d 69 (1st Cir. 2017)), הן מחוצה להם (ראו והשוו: משלי ל, כד; תלמוד בבלי, עירובין יג, א; גיטין נו, ב; מנחות כט, א; וכמו כן, להבדיל, את הפואמה קוצו של יוד מאת י"ל גורדון (1878), וכן את שיר העם האנגלי For Want of a Nail, שנכתבו לו גם גרסאות עבריות). דא עקא, איני מוצא בהנחתו של הפסיק הנזכר את שביקש לתלות בה ב"כ המשיב; גם עם הפסיק, ניתן בהחלט לקרוא את הדברים כך שדרישת הרציפות מתייחסת לטקסט שמגיע מיד לאחריה. אף בכללי הפיסוק של האקדמיה – לא מצאתי את שייחס להם ב"כ המשיב. ובכלל, כללי פיסוק אלה הם כמובן בעלי חשיבות (למעשה, מדובר בכללים שנחתמו על-ידי שר החינוך דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין, ואף פורסמו ברשומות(!) – י"פ 4195, 2434-2410), אך אין בהם כדי להכריע התדיינות פרשנית. בהקשר זה לא למותר להזכיר, כי צוין מפורשות כבר בהקדמה להצגת אותם כללי פיסוק, כי הללו "אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב. בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). כללו של דבר: מתקשה אני לקבל את הטעמים הלשוניים שהובאו על-ידי ב"כ המשיב בתמיכה לפרשנות הרחבה. אדרבה, סבורני כי תמיכה לשונית – ולוּ מסוימת – ניתן למצוא דווקא לטובתן של האפשרויות הפרשניות האחרות. יחד עם זאת, אין מדובר בתמיכה מכרעת, ולפיכך עלי להמשיך להתקדם במסע הפרשני. מן הפסיקה: על התייחסות אגבית ועל אימוץ הנמקת בית המשפט המחוזי הדיור הציבורי הוא סיוע שמעניקה המדינה עבור מי שאין לאל-ידו לשאת בעלויות המגורים של השוק הפרטי (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702, 306; עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה י"א ‏(‏25.11.2010); עע"מ 2414/17 קלדרון נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות, פסקה 3 ‏(13.2.2018‏)‏). אך אליה וקוץ בה: "הדיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב'תור' לדירות ציבוריות" (עע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון, פסקה ב ‏(8.8.2013‏) (להלן: עניין קליסה); כן ראו: עע"מ 4589/18 רובין נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 12 ‏(‏30.4.2019‏)‏‏ עע"מ 1431/21 עופר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 ‏(14.11.2021‏)). הפועל היוצא מן האמור, כפי שנקבע בפסיקה, הוא ש"בבוא בית המשפט לפרש את התנאים הקבועים בהגדרות אלה [של הזכאות לדיור ציבורי – נ' ס'] ואת סבירות יישומם, עליו ליתן את הדעת לתכלית שביסוד החוק המיועד להבטיח ככל הניתן את זכויותיהם של כלל הנזקקים לדיור הציבורי. על כן פרשנות המרחיבה את מעגל הזכאים עלולה לסכל את זכאותם של מי שעונים לתנאים גם בלעדיה ובכך לפגוע בעקרון השוויון ובחלוקה צודקת של המשאבים הציבוריים הללו, שהינם לכתחילה מצומצמים ומוגבלים" (‏עע"מ 3351/13 נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ, פסקה 6 ‏(23.3.2014‏); כן ראו: עניין קליסה, פסקה ב; עניין סויסה, פסקה 10 והאסמכתאות שם). דברים אלה נועדו להכווין את השופט-הפרשן כל אימת שהוא נדרש לדון בזכאות לדיור ציבורי. הם יפים, בפרט, בכל הנוגע לדיירוּת ממשיכה, שכן המבקש להיבנות ממסלול זה, מכוחה של 'זכות האבות' שעוגנה בהוראת המעבר – הוא בהכרח מי שאינו זכאי לדיור ציבורי בפני עצמו; שאם לא כן – היה פונה למסלול שנקבע בסעיף 3(ב) לחוק הדיור הציבורי (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 348, 589 (להלן: דברי ההסבר לתיקון)). במובן זה, שונה לרעה עניינו של מי שבא מכוחה של דיירות ממשיכה, בהשוואה למקבילוֹ שלגביו יש להכריע, באופן פרשני, אם קמה לו זכאות עצמאית, אם לאו. נראה אפוא, כי המגמה הפרשנית שתוארה, מטה לעבר הפרשנות הצרה; זאת, בדומה לאופן שבו פעלה אותה מגמה לגבי ספקות אחרים שהתעוררו בהתייחס לגדריה של הדיירוּת הממשיכה (ראו, למשל: עניין סויסה, פסקה 10). אם כן, משעמדתי על מגמתה הכללית של הפסיקה, בהקשר שבו עסקינן, אפנה לניתוח הפסיקה הנוגעת ספציפית לשאלה הפרשנית שלפנינו. כפי שציין חברי, פסיקה זו – אינה רבה, וחשוב מכך: כמעט בכל המקרים, לא הונחה השאלה הפרשנית במוקד הדיון, אלא פרשנותה של הוראת המעבר הוזכרה באופן אגבי משהו, שעה שנדונו שאלות משפטיות אחרות, או מחלוקות עובדתיות. בין מופעים פסיקתיים אלה, ניתן לציין את פסקי הדין שהוזכרו לעיל, בפסקאות 10-9, ושאותם אני מבין כתומכים בפרשנות השלישית (עניין סויסה; עניין שניידר; עניין חדידא; עניין ממן). מן העבר השני, ניתן להזכיר את פסק הדין בעע"מ 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון, המשרד הראשי ‏(‏27.3.2023‏), שהאמור בו תואם לפרשנות הצרה (ראו שם, פסקה 12 לחוות דעתי, פסקה 3 לחוות הדעת של השופט י' אלרון, ופסקה ‏2 לחוות הדעת של השופטת ע' ברון).‏ על כל פנים, מאחר שכאמור, פסקי דין אלה לא עסקו במישרין בשאלה הפרשנית שלפנינו, סבורני כי כוחם – מוגבל (ראו והשוו: תלמוד בבלי, שבת ג, ב); כמו כן, בהינתן התמונה המעורבת שעולה מהם – ממילא אין בהם כדי לקדם רבות את הדיון. חריג לדברַי אלה, על הדיון האגבי שאפיין את פסקי הדין שמהם הביאו בעלי-הדין את לחמם, הוא פסק הדין שניתן בעע"מ 3151/20 בשארי נ' מדינת ישראל – משרד השיכון ‏(‏15.2.2021‏)‏‏ (להלן: עניין בשארי עליון); דא עקא, שההסתמכות על פסק דין זה – מעוררת שאלות אחרות. באותו מקרה, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין מפורט ומנומק, שבמסגרתו אימץ את הפרשנות הצרה (הזכרתיו לעיל: עניין בשארי מחוזי). על פסק הדין הוגש ערעור, שנדחה לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות; תקנות אלה הן שעמדו אז בתוקף, כאשר המקבילה דהאידנא מצויה בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות)); בפסק הדין בערעור, נכתבו הדברים הבאים: "מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ([עניין בשארי מחוזי]). עתירת המערערת הייתה להעניק לה מעמד של 'דייר ממשיך', כהגדרתו ב[חוק הדיור הציבורי]. העתירה נדחתה ומכאן הערעור. הדבר לא ייחשב לתגלית אם נאמר כי דירות ציבוריות הינן משאב מוגבל. על כן, אף אם מצבו של אדם אינו מן המשופרים יש להקפיד על דרישות הדין הרלוונטיות, שכן נתינת דירה לאחד פירושה מניעת דיור מאחר. שמענו את טענות הצדדים בענייננו. הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית – אין בסיס לקבל את הערעור. פסק הדין בהיר, ואינו מגלה טעות שבעובדה, במשפט או בקשר ביניהם" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). בענייננו, גרס בית המשפט המחוזי כי אין "לראות בדחיית הערעור ב[עניין בשארי] משום תקדים מחייב, לאור העובדה כי בית המשפט העליון הסתפק בפסקה קצרצרה, ללא עריכת דיון וללא ניתוח של הדין והוא נעדר הנמקה מפורטת המצדיקה את פרשנות [פרזות]". כשלעצמי, סבורני כי שאלת מעמדו התקדימי של פסק דין הניתן בהתאם למתכונת ההנמקה של תקנה 460(ב) בעבר, ותקנה 148(ב) כיום – מורכבת יותר; וחשוב מכך: התשובה עליה – שונה. אפתח במהות השימוש בתקנות הנזכרות. בהקשר זה, הורתה לנו בעבר 'שכנתה' של תקנה 460(ב), תקנה 460(ג), כדלקמן: "ניתן פסק דין כאמור בתקנת משנה (ב), יראו לענין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור" (לעמדה שלפיה השמטת תקנה זו מן התקנות החדשות אינה מלמדת על בחירת מחוקק המשנה לשנות מהוראתה, ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 635-634 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 7.2025) (להלן: רוזן-צבי)). בהמשך לכך, הוסבר בפסיקה כי משמעותו של פסק דין מסוג זה היא ש"ההנמקה אשר משמשת את בית המשפט שלערעור היא זו ששימשה את בית המשפט אשר עליו מערערים. אין לראות בכך היעדר הנמקה, כי באמצעות שלושת שלבי הסולם שבתקנה 460(ב) עולה אימוץ ההנמקה של בית-משפט למעמד של הנמקה מלאה" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון), פ"ד מד(4) 693, 697 (1990); כן ראו: רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט‏(‏5‏)‏ 17, 24-22 ‏(‏2004‏)‏; בע"מ 1181/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 7 ‏(16.2.2023‏)‏). הוי אומר: הנמקתו של עניין בשארי עליון – היא-היא הנמקתו של עניין בשארי מחוזי, כך שניתן לומר כי בית משפט זה כבר נדרש לשאלה שלפנינו, במסגרת ערעור שהוגש בזכות, ונימק את דחיית הערעור באימוץ הפרשנות הצרה. זאת, תוך אמירה ברורה ומפורשת על כך שלא מצא שגגה משפטית בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. אמנם כן, מכמה וכמה החלטות שניתנו בבקשות לדיון נוסף, עולה תמונה שלפיה במתכונת ההנמקה שנקבעה בתקנות 460(ב) ו-148(ב) – אין כדי לייצר הלכות חדשות, ובהתאם: גם לא להקים הצדקה לקיומו של דיון נוסף (ראו: רוזן-צבי, עמוד 635 והאסמכתאות שם). עם זאת, עיון באותן החלטות עשוי ללמד כי הדברים קשורים דווקא בדרישה לכך שההלכה החדשה תהא גלויה ומפורשת על-פני פסק הדין, מה שכמובן אינו מתקיים בפסקי דין המיוסדים על תקנות אלה (ראו, למשל: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002); דנ"א 173/15 בן ישי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ, פסקה 9 (17.8.2015)). אכן, פסקי דין רבים מאוד שאמנם נקבע כי אינם מצדיקים קיומו של דיון נוסף, בהעדר הלכה חדשה העומדת בתנאים לעריכת דיון כאמור – בהחלט משמשים כאסמכתה הראויה להתכבד בה, ומשפיעים השפעה ניכרת ואף מכרעת על פסיקות עתידיות הנדרשות לשאלות דומות. כלומר, בכך שפסק דין אינו מצדיק קיום דיון נוסף –אין כדי ללמד כי הוא נעדר קביעות שעליהן ניתן יהיה להסתמך במעלה הדרך. ברם, לצד האמור, אין לכחד: קיימים מאפיינים המייחדים פסקי דין המבוססים על תקנות 460(ב) או 148(ב), ויש ליתן עליהם את הדעת. בעיקר, כך סבורני, פסק דין אינו כולל את מה שאין בו; דהיינו: בכל הנוגע לפסקי הדין שיסודם בתקנות הנזכרות, יכולת להעמיד הלכה על מכונה, להבהיר את השיקולים והטעמים שניצבים בבסיסה, ולהתוות דרך למיישמיה העתידיים – אַיִן (הדברים נכונים גם אם עבודה כאמור נעשתה על-ידי בית המשפט המחוזי, בפרט מאחר שבמועד כתיבת פסק הדין, זה האחרון כלל לא יכול היה לדעת שפרי עטו עוד יאומץ על-ידי ערכאת הערעור ככתבו וכלשונו). כמו כן, פסק דין כאמור אינו 'נהנה' מתרומתה של כתיבת ההנמקה לגיבוש, הידוק והשלמת ההכרעה השיפוטית (על כך ראו: רע"א 4027/22 שני נ' וסטמן, פסקה 18 ‏ והאסמכתאות שם (24.7.2022‏)). מפרספקטיבה זו, נחזות תקנות 460(ב) ו-148(ב) כהכרעה מוּטת יעילות, שאינה נטולת מחירים; הכרח בל יגונה במערכת משפט עמוסה לעייפה. יש בכך כדי להשפיע על 'המשקל התקדימי' של פסקי דין הניתנים לפיהן (עוד ראו, בהקשר זה, את האמור לגבי מעמדם של פסקי דין הניתנים עם מתכונת הנמקה דומה בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 350 (מהדורה שלישית 2012)). מן האמור עולה אפוא, לטעמי, תמונה שונה מזו שאותה צייר בית המשפט המחוזי, לגבי פסקי דין המיוסדים על מתכונת ההנמקה של תקנה 460(ב) לתקנות הישנות, או מקבילתה הנוכחית – תקנה 148(ב) לתקנות החדשות. מדובר בפסקי דין שהנמקתם היא הנמקתה של הערכאה הקודמת, ואל לנו להקל ראש בדבר. בהתאם, על פסיקה שכזו לשמש שיקול כבד משקל, שעל השופט המאוחר להביא בחשבונו; זאת, גם אם הדברים אינם מגיעים כדי הלכה מחייבת לכל דבר ועניין, בהתאם לקבוע בסעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה (כך, למשל, סבורני כי בדין נתן חברי רשות ערעור בעניין דנן, חרף פסק הדין שניתן זה מכבר בעניין בשארי עליון). לסיכום חלק זה: התמונה המצטיירת למקרא הפסיקה היא כזו של עדיפות מסוימת לפרשנות הצרה. אמנם, בפסקי הדין שנדרשו לנושא 'אגב אורחא', ניתן למצוא תימוכין הן לפרשנות הצרה, הן לפרשנות השלישית, תוך שקיים יתרון כמותי מסוים לזו האחרונה; אך מגמתה הכללית של הפסיקה, וכמותה גם פסק הדין היחיד שעסק במישרין בסוגיה שלפנינו, אשר סבורני כי נדרשים אנו ליתן לו משקל לא מבוטל – מטים שניהם אל עבר הפרשנות הצרה. נוהל משרד השיכון ושאלת ההסתמכות משקל רב הקנה חברי לנוהל מינהל לסיוע בדיור 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (18.8.2015) (להלן: הנוהל), שהוא חלק מ"כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי" (הם "הכללים" שנזכרים בסעיף 3 לחוק הדיור הציבורי, בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לאותו חוק). חברי גרס (במסגרת גרסתה המוקדמת של חוות דעתו), כי הנוהל תואם לפרשנות הרחבה, ועל כן, ההסתמכות על האמור בו מהווה טעם כבד משקל לאימוץ פרשנות זו. עמדתי – שונה. בראש ובראשונה סבורני, כי האמור בנוהל תואם דווקא לפרשנות השלישית; לא לפרשנות הרחבה. חברי ציטט בהרחבה את הקטע הרלבנטי מן הנוהל (פסקה 42 לחוות דעתו); לפיכך, אסתפק אני בהבאת שני קטעי הנוהל שבהם מתוארת דרישת 4 השנים: "דייר ממשיך זכאי [...] אם התגורר ברציפות ולא פחות מ-4 שנים בדירה עם הדייר החוזי לפני פטירתו או מעברו למוסד סיעודי" (סעיף 2.12.1 לנוהל); ובלשון מפורשת עוד יותר, סמוך לאחר מכן: "'דייר ממשיך' [...] עומד בכל התנאים האלה: [...] גר עם הדייר החוזי בתאריך הקובע ולפחות 4 שנים ברציפות בסמוך לפני פטירת הדייר החוזי או לפני שעבר למוסד סיעודי" (סעיף 2.13.2 לנוהל; ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). הרי לנו, שנכתב בנוהל מפורשות כי על מגורי 4 השנים המשותפות להתקיים "בסמוך לפני" עזיבת הדייר החוזי – קביעה המנוגדת בבירור לפרשנות הרחבה, שלפיה אותן 4 שנים יכולות להתקיים בכל מועד שהוא. בהתאם לכך, הנוהל אמנם מזכיר את דרישת הזיקה המשפחתית, שיסודה בהפניה אל הגדרת הדייר הממשיך שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי, אך אינו מזכיר את רגלה השניה של אותה הגדרה – מגורים משותפים ב-3 השנים הסמוכות למועד עזיבתו של הדייר הזכאי את הדירה. לפי שיטתי, הדבר ברור ומתבקש – אם 4 השנים צריכות להתקיים בדיוק במועד זה, ברי כי הן 'בולעות' בתוכן את דרישת 3 השנים שנוצרת לפי הפרשנות הרחבה, כך שאין טעם לשוב על עניין זה. מובן אפוא, כי הקטע המצוטט תואם דווקא לפרשנות השלישית. עוד כולל הנוהל, בנספח יב, 4 דוגמאות לסוג הזכאות שבו עסקינן, כאשר מוקדן הוא ביחסים האפשריים בין המועד הקובע לבין תקופת 4 השנים. כך, בדוגמה הראשונה מצוין כי תקום זכאות, מקום בו המועד הקובע חל במהלך תקופת 4 השנים ("1/8/07 ועד 1/8/11"); בדוגמה השניה מצוין כי תקום זכאות, מקום בו המועד הקובע חל מיד בתום תקופת 4 השנים ("1/8/05 ועד 1/8/09 כולל"); בדוגמה השלישית מצוין כי תקום זכאות, מקום בו המועד הקובע חל בתחילת תקופת 4 השנים ("1/8/09 ועד 1/8/13"); ובדוגמה הרביעית, שהיא החשובה ביותר לענייננו, מאחר שהיא עוסקת במועד קובע שחל במנותק מתקופת 4 השנים, מצוין כהאי לישנא: "הדייר הממשיך והדייר החוזי התגוררו ביחד ביום הקובע 1/8/09, והדייר הממשיך המשיך להתגורר עם הדייר החוזי עד הפטירה בשנת 2020. במקרה זה השניים גרו ביחד 4 שנים לפני הפטירה מ-2016 ועד 2020 וכן גרו ביחד בתאריך הקובע 1/8/09, ולכן הדייר הממשיך יאושר להמשיך להתגורר בדירה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). לכאורה, תיאור המקרה שבדוגמה הרביעית נראה כתואם דווקא לפרשנות הצרה, שכן מתואר בה מקרה של מגורים משותפים החל מן המועד הקובע ועד לעזיבת הדייר החוזי ("התגוררו ביחד ביום הקובע 1/8/09, והדייר הממשיך המשיך להתגורר עם הדייר החוזי עד הפטירה בשנת 2020"). ברם, לפי ההסבר שמובא מיד לאחר מכן, נראה כי הדבר החשוב הוא המגורים במועד הקובע וב-4 השנים הסמוכות לעזיבה; לא הרצף שנוצר החל מן המועד הקובע ועד אליה ("השניים גרו ביחד 4 שנים לפני הפטירה מ-2016 ועד 2020") – כלומר, הפרשנות השלישית. משמעות הדברים היא, שלכל היותר ניתן להסתפק אם דוגמה זו תומכת בפרשנות הצרה או בפרשנות השלישית, אך היא ודאי לא תואמת לפרשנות הרחבה. יחד עם זאת, בשים לב למצוטט לעיל מן הנוהל עצמו (סעיפים 2.12.1 ו-2.13.2); ובהינתן עדיפותו של ההסבר המשפטי על תיאור המקרה שקדם לו – דומני כי ככל שהדבר נוגע לפרשנות הנוהל, יותר מסתבר להבין גם את הדוגמה הרביעית ככזו שתואמת לפרשנות השלישית. עולה מן המקובץ, אם כן, כי את נוהל משרד השיכון מתאים להבין ככזה התואם לפרשנות השלישית. לא לפרשנות הרחבה; גם לא לפרשנות הצרה. האם יש בכך כדי להכריע את הדיון, לטובת הפרשנות השלישית? איני סבור כך. בכל הנוגע למעמדו של הנוהל, ולהשפעתו על ענייננו, פנה חברי אל פסק הדין שניתן בדנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (4.7.2021) (להלן: עניין זליגמן). באשר לכך חשוב להדגיש, כי העניין דנן שונה במידה ניכרת מן הסיטואציה ה'קלאסית' של עיסוק בפרשנות הרשות. המקרה הטיפוסי בהקשר זה, הוא של רשות אשר מתייצבת בבית המשפט, תוך ניסיון להגן על הגישה הפרשנית שהונהגה על-ידה. או אז, כפי שציין חברי, קמים שני טעמים עיקריים ה'מושכים' לכיוון זהה, של כיבוד עמדת הרשות: מומחיותה בתחום, ככזו שהופקדה על הטיפול בו ועוסקת בו תדיר; והסתמכותם של רבים על ההתנהלות הקיימת (עניין זליגמן, פסקאות 22-20 לפסק הדין של חברתי, השופטת י' וילנר). בענייננו, לעומת זאת, הדילמה שונה: הרשות מציגה לפנינו עמדה פרשנית שאינה עולה בקנה אחד עם ניתוח הנוהל הרלבנטי. לפיכך, הטעמים הנזכרים אינם באים ב'אגודה אחת', אלא נעשים צרים זה לזה; 'מושכים' לכיוונים מנוגדים. על-פי טעם ההסתמכות, מן הראוי לדחות את עמדתה הנוכחית של הרשות, ובכך להגן על מי שפעל בהתאם למנהגה עד כה; לעומת זאת, לפי שיקול המומחיות, נכון לנו לאמץ את עמדת הרשות העדכנית, שאותה קיבלה לפי בחינותיה ותחשיביה הנוכחיים (אף שטעם זה עשוי להיחלש קמעא בשים לב לעובדה שבעבר נהגה הרשות באופן שונה). משנותרים אנו, בעיקר, עם טעם ההסתמכות, איני סבור כי נכון להעניק לו את המשקל שהקנה לו חברי. ראשית, כבר כנקודת מוצא לדיון, עוד בטרם הכניסה למאפייניה הקונקרטיים של ההסתמכות שבה עסקינן, יש לזכור כי הסתמכות אינה שיקול קונקלוסיבי בכל הנוגע להתנהלות הרשות בכלל, ולפרשנותן של הוראות חוק – בפרט, וביתר שאת. כידוע, הרשות המינהלית נדרשת להתאים החלטותיה למציאות המשתנה, ולפיכך בסמכותה לשנות החלטות עבר שקיבלה או לבטלן; אכן, עליה לשקול את מדיניות העבר ואת ההסתמכות שבאה עִמה, טרם שתבחר לשנות מדרכה, אך אין בדבר כדי למנוע את השינוי באופן קטגורי (בג"ץ 3070/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 ‏(‏28.2.2018‏)‏; ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר, פסקה 27 ‏(‏10.5.2015‏)). ואם כך הוא לגבי תחומים המסורים להכרעת הרשות, כמעט קל וחומר שכך יהיה בכל הנוגע לפרשנות הוראות חוק – נושא הנתון לסמכותו של בית המשפט, כאשר הדיונים הם רק אם ואיזה משקל ליתן במסגרתו לפרשנותה ולעמדתה של הרשות (ראו: עע"מ 6674/20 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' רשת שוקן בע"מ, פסקה 17 לפסק דיני ‏(‏21.11.2022‏)‏‏; ע"א 3847/16 עגלי תל שווק בקר בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 11 והאסמכתאות שם ‏(‏11.3.2018‏);‏ הסוגיה נדונה, בהקשר ספציפי, בעניין זליגמן‏). כבר מטעם זה מוקשה, לטעמי, המשקל שהקנה חברי לעמדת העבר של הרשות. שנית, הנוהל הנזכר מצוי עמנו מאז שנת 2015. לפיכך, בכל הנוגע למעשים ובחירות שקדמו לו – קשה לקבל טענת הסתמכות שיסודה בתוכנו. העניין דנן יוכיח: לפי התשתית העובדתית המוסכמת, עזיבת המשיב את הדירה, שהיא שעשויה לעמוד לו עתה לרועץ, התרחשה בין השנים 2009 ל-2013 – תקופה שקדמה לפרסום הנוהל. לא ניתן אפוא לומר כי באותה עזיבה הסתמך המשיב על הנוהל, וכי בהתאם לאמור בו כלכל את צעדיו. שלישית, כפי שציין חברי, במהלך השנים שחלפו מאז תיקון החוק ב-2009, דנו בתי המשפט בפרשנותה של הוראת המעבר, וניפקו בנדון הכרעות שונות ומנוגדות, שאינן תואמות בהכרח לפרשנות הרחבה (ראו פירוט בפסקה 38 לחוות דעתו). במצב דברים זה, שבו כבר ניתנים פסקי דין שאינם עולים כולם בקנה אחד עם עמדה פרשנית מסוימת, קשה לקבל טענת הסתמכות המיוסדת כל-כולה על מסמך שהוציאה הרשות (אף ברמה המעשית, ככל שטיעון ההסתמכות מיוסד על טענה לקבלת יעוץ משפטי, הרי שמצופה כי אותו יעוץ יכלול התייחסות גם לפסיקה, ולא יסתכם בהצבעה על נוהל שהוציאה הרשות; זאת, בפרט, כאשר עסקינן בפרשנותה של הוראת חוק). עוד יִחס חברי, משקל ניכר לשכיחותם המעטה של מקרים שבהם הוראת המעבר תחול על פלוני תחת הפרשנות הרחבה, אך לא תחול עליו תחת הפרשנות הצרה – שיקול שקוּשר גם להעלאת מעמד ההסתמכות בענייננו. כשלעצמי, איני בטוח אם אכן יש מקום להנחה עובדתית זו, וגם אם כן – איני מסיק ממנה אותה מסקנה. אסביר. בראש ובראשונה, חשוב לטעמי לזכור את שצוין בעניין בשארי מחוזי (פסקה 5): ישנם כיום רבים, שהיו קטינים במועד הקובע ובשנים הסמוכות לו, שהתגוררו עם הוריהם. הללו ממלאים אפוא אחר שלושה מארבעת תנאיה של הפרשנות הרחבה, ואחר שניים משלושת תנאיה של הפרשנות השלישית: קרבה משפחתית לדייר הזכאי; מגורים עמו במועד הקובע; וכן 4 שנות מגורים רצופות במועד כלשהו. בכגון דא, חסרה 'רק' תקופת מגורים נוספת – בת 3 שנים (לפי הפרשנות הרחבה), או בת 4 שנים (לפי הפרשנות השלישית) – שתחול סמוך לעזיבת הדייר הזכאי את הדירה, עבור יצירת הזכאות לדיירות ממשיכה. כבר מטעם זה ניתן להסתפק אם אמנם מדובר במקרים מעטים, אם לאו. יתר על כן, שאלת שכיחותם של המקרים שבהם יכנס או לא יכנס מאן דהוא תחת כנפיה של הוראת המעבר, אינה בהכרח שאלה אקסוגנית לפרשנותנו את הדין; במידה לא מבוטלת, מדובר בשאלה אנדוגנית לה. כלומר, במילים פשוטות: השכיחות עשויה להיות מושפעת מן הגישה הפרשנית שנבחר אנחנו לאמץ, וממערך הזכאויות שיתעצב על-פיה. משכבר ציינתי, כעניין עובדתי, כי ישנם לא מעטים שממלאים אחר מרבית תנאי הזכאות – לא ניתן לדחות את האפשרות שבחירות מאוחרות של חלקם יושפעו מהכרעתנו הפרשנית, כך שאם אותם מגורים יקנו להם זכאות לדיור ציבורי כדיירים ממשיכים – הללו יבחרו בהם, סביב פרק הזמן הנדרש. אכן, מגורים משותפים לזמן ממושך עם הדייר הזכאי אינם דבר של מה בכך, וסביר כי רבים לא יבחרו בהם רק לשם יצירת הזכאות; אך מאחר שעסקינן, כאמור, בכמות בלתי מבוטלת כלל של מי שיכולים לקבלה, ובשים לב גם למשמעויות הכלכליות הדרמטיות של הזכאות לדיירות ממשיכה (שעשויה להיתרגם גם לרכישה במחיר מוזל של הדירה, בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998) – איני סבור כי ניתן להתעלם מתוצאה אפשרית זו. לבסוף, ואולי זהו העיקר: אפילו אקבל את ההנחה בדבר מיעוט המקרים שעל הפרק, עמדתי לא תשתנה. בכל הנוגע לדיור ציבורי, אף השפעה על זכאות לדירות מעטות – היא עניין כבד משקל. כזכור, מדובר במשאב במחסור, עם רשימת ממתינים ארוכה. עבור אותם זכאים-ממתינים, שהכרעתנו היא שתקבע אם יקבלו דירת דיור ציבורי, אם לאו – המשמעויות כבירות; יכולות לשנות חיים, פשוטו כמשמעו. לפיכך, חשיבות ההכרעה – בעינה עומדת, וזאת בין אם מדובר בממתינים מעטים, בין אם ברבים. לא שכיחות המקרים הרלבנטיים היא שתכווין את ההכרעה בענייננו; גם אם נשפיע על מקרים מעטים – אין בכך הצדקה להעדפתם של דיירים ממשיכים על פני זכאים ממתינים. לסיכום נקודה זו: אף שעולה מן הנוהל תמיכה בפרשנות השלישית, אין בכך כדי להכריע את הכף לטובתה; טענת ההסתמכות שמיוסדת על האמור בו – אינה חפה מקשיים, ואין להפריז במשקלה. גם באפשרות (המסופקת) לכך שעסקינן בקבוצת מקרים צרה ומצומצמת – אין כדי לשנות מכך. מה התכלית? כפי שציין חברי, מעיון בהליכי חקיקת התיקון לחוק הדיור הציבורי, ובתוכם גם הדיון שעסק בהוראת המעבר – קשה לחלץ תובנות באשר לתכליתה של הוראת המעבר. אכן, ישנה התכלית שהוצגה בהרחבה, במסגרת דברי ההסבר לתיקון – המחסור החמור בדירות דיור ציבורי, שעבור ההתמודדות עימו הוחלט לצמצם את גדרי הזכאות לדיירות ממשיכה (ראו: דברי ההסבר לתיקון, עמודים 589-588). ברם, יש לשים לב, כי זוהי תכליתו של הכלל, בעוד הוראת המעבר היא החריג לאותו כלל. כלומר, דרך המלך לאחר התיקון, היא העדפת זכאות עצמאית לדיור ציבורי, על פני דיירות ממשיכה; אך בתוך מסגרת רחבה זו, נותר 'אי' שבגדרו העניק המחוקק את הבכורה לדיירות הממשיכה, גם 'על חשבונה' של זכאות עצמאית – המקרים שבהם חלה הוראת המעבר. משאלה הם פני הדברים, עלינו להישמר מפרשנות החריג (הוראת המעבר) בהתאם לתכלית הכלל (הוראתו הרחבה של התיקון), שכן אחרת תעשה הוראתו של החריג פלסתר ותיבלע על-ידי הכלל (ראו: בג"ץ 37830-08-24 מכון לואיס ברנדייס לחברה, לכלכלה ולדמוקרטיה, המסלול האקדמי המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל אביב נ' ממשלת ישראל, פסקה 25 לחוות דעתי ‏(‏12.5.2025‏)).‏‏ אך גם לאחר שאמרתי זאת, איני סבור כי הדיון הפרשני שבו עסקינן נותר 'חסר תכלית'. עדיין, יכולים אנו להסתייע בתכליתן הכללית של הוראות מעבר, אשר כפי שיפורט להלן – יפה, לטעמי, גם לזו הספציפית שלפנינו, ומטה לאימוץ הפרשנות הצרה. כך שנִינוּ: "הצורך בהוראות מעבר (ובכלל זה תקופת מעבר) נובע מן הנזק שעלול להיגרם, בהקשרים מסוימים, מתחולה מידית של נורמה משפטית. צורך זה משותף לכל הסוגים של נורמות משפטיות: נורמות שנקבעו בחוק, בהחלטה מינהלית או בפסק דין. לפיכך הוא עשוי לחייב שילוב הוראות מעבר בחוקים, בהחלטות מינהליות ובפסקי דין" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1362 (2011); עוד ראו: שם, עמודים 1369-1361; בג"ץ 2832/96 בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2) 582, 595-594 (1996); בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 406 (1997)). בהתאם לכך, "הוראות מעבר נועדו מטיבן לשמש רק 'מעבר' זמני להסדר הקבוע שיבוא בעקבותיהן", ולא לייצר הסדר שהשפעתו תתפרשׂ על תקופת זמן ארוכה ביותר (בג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14, 77 (2005)). אכן, אם נחשוב על מי שהתגורר עם דייר זכאי משך זמן ממושך, בתקופה שסביב המועד הקובע, ואז 'נחת' עליו שינוי חקיקה שהשפיע דרמטית על זכויותיו – ברי כי הדבר עשוי היה להיות עבורו קשה ביותר, לפגוע בהסתמכותו ועוד כיוצא באלה. כל זאת, ללא תקופת היערכות הולמת לקראת השינוי. עבורו, קמה גם קמה הצדקה לקביעת הוראת מעבר, ש'תרכך' את רוע הגזירה. בהתאם, על-פי כלל האפשרויות הפרשניות, לרבות הפרשנות הצרה – הוראת המעבר אכן עשויה היתה לעמוד לימינו בתקופה הרלבנטית, שחלה בסמיכות יחסית לשינוי החוק. לעומת זאת, משמעותן של הפרשנות השלישית או של הפרשנות הרחבה, היא תחולה ארוכה ומתמשכת ביותר של הוראת המעבר, שכמעט לא ינוס ליחה גם לאחר שנים רבות. הפועל היוצא הוא, שבנקודת הזמן הנוכחית, המקרים שיכנסו תחת צל קורתן של הפרשנות הרחבה או של הפרשנות השלישית, אך לא של הפרשנות הצרה – הם מקרים שבהם חלף זמן רב מן המועד שבו שוּנה החוק, תוך שבמהלך התקופה, מבקש הדיירות הממשיכה גם התגורר מחוץ לדירת הדיור הציבורי (כמצוין לעיל, לא פעם עשויים אלה להיות אֵלו שהיו קטינים במועד הקובע ובתקופות הסמוכות לו). בכגון דא, מטבע הדברים, גם עמדה לאותו דייר תקופת זמן ממושכת שבה יכול היה לכלכל צעדיו נוכח השינוי. אשר על כן, מבלי להקל ראש בקשיים שעשויים לעמוד גם בדרכו של זה האחרון, סבורני כי מקרים שכאלה מקימים הצדקה פחוּתה לתחולתה של הוראת המעבר; לא עבורם היא נתקנה, ולא הם שיממשו את תכליתה. לא יהיה זה נכון אפוא לאמץ להוראת המעבר פרשנות שתכניס גם אותם תחת כנפיה. זאת, בפרט, בראי האמור לעיל, בדבר מגמת הפסיקה בכל הנוגע לזכאות דיור ציבורי – מגמה שלפיה אין לנהוג בנושא נדיבות יתרה, שכן מתן הזכאות לאחד בא על חשבונו של אחר (ראו: עניין סויסה, פסקה 10). סיכום והכרעה המקרה שהובא לפתחנו – אינו פשוט; שיקולים שונים 'מושכים' בו לכיוונים שונים, יש בו פנים לכאן ולכאן. יחד עם זאת, בסופו של חשבון מצאתי כי נכון יהיה לקבל את הערעור, ולבכּר את הפרשנות הצרה להוראת המעבר, על פני רעותיה. זאת, בשים לב לעדיפות הלשונית המסוימת שממנה נהנית פרשנות זו; להתאמתה של גישה זו למגמתה הכללית של הפסיקה בענייני דיור ציבורי, כמו גם לפסיקה המעטה שבמסגרתה טופלה השאלה שלפנינו; לקשיים המסוימים שמעוררת טענת ההסתמכות שבפי המשיב; ולכך שהפרשנות הצרה היא שתואמת לתכליתה של הוראת החוק שבה עסקינן, בהיותה הוראת מעבר. חרף הקשב לצרכיו של המשיב, לרצונו המובן להישאר בדירה, גם ליתר נסיבות חייו, "עלינו לשווֹת לנגד עינינו את כלל הנזקקים הזכאים לדיור ציבורי, אֵלו שקוֹלם לא תמיד נשמע. הקפדה שוויונית בכגון דא על הוראות החוק ונהלי 'עמידר' ומשרד הבינוי והשיכון הריהי הכרח בל יגונה, לרווחת הכלל. צרכי עם ישראל מרובים, והמשאבים מועטים. רחמנות יתרה [...] כמוה כהתאכזרות אל אחרים הממתינים שנים ארוכות לתורם" (דברַי בעניין חדידא). אכן, למרות הקושי שמתעורר נוכח המקרה שלפנינו, "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי [...] מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבים" (עניין קליסה, פסקה ב; כן ראו: עניין שניידר, פסקה 14 לפסק הדין של השופט מזוז; עע"מ 4445/16 שטיין נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 31 והאסמכתאות שם (4.12.2017)). משזו הכרעתי הפרשנית, נותר לי רק להידרש לטענתו החלופית של המשיב, כי אם תידחה הפרשנות שהציע להוראת המעבר, יוחרג עניינו הפרטני, כך שהקביעה הרוחבית תחול מעתה והלאה, מבלי להשפיע על זכויותיו. בפרט כך, לדבריו, מאחר שמדובר בפסק דין שניתן "על בסיס הסכמה דיונית", שבמסגרתה הסכים "לוותר על זכותו להוכיח מגורים רציפים מהיום הקובע ולטעון רק לעניין פרשנות הוראת המעבר", ושבעטיה גם לא היה מקום לשמוע את בקשת רשות הערעור שהגישה פרזות. לא בלי צער, גם לטענה זו – לא אוכל להיעתר. מעבר לכך שלמעט במקרים חריגים, הכרעה משפטית חלה על המקרה שבו ניתנה, הרי שהדברים מנוגדים לדברים שהשמיע ב"כ המשיב בעצמו, שעה שהציג את ההסכמה הדיונית: "ככל שטענתה המשפטית של התובעת תתקבל וייקבע כי מבחינה משפטית נדרש רצף של מגורים החל מהיום הקובע עד מועד עזיבת הדייר החוזי, התביעה תתקבל ו[המשיב] יפונה מהנכס. [...] אציין כי יובהר שאין מדובר בהסכמה לפשרה שתמנע אפשרות ערעור וכל צד יוכל לערער על הקביעה המשפטית של בית המשפט" (דברים דומים בעניין הערעור, נשמעו מיד לאחר מכן מפי ב"כ פרזות; להתייחסות כללית לשאלת היכולת להתנות על זכות הערעור, ראו: רע"א 2999/18 עיריית אשקלון נ' אפרידר – חברה לשיכון ופיתוח אשקלון, פסקה 6 והאסמכתאות שם ‏(20.9.2018‏)‏). חרף הקושי הטמון בהכרעה כגון דא, סבורני כי די באמור, על מנת לדחות את טענות המשיב בהקשר זה. סוף דבר: הצעתי היא שנקבל את הערעור, ונאמץ את הפרשנות הצרה, כך שעל מנת לבוא בגדרי הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית, תידרש תקופת מגורים רציפה, שאינה פחוּתה במשכה מ-4 שנים, הכוללת את המועד הקובע, 1.8.2009, ומגעת עד למועד פטירת הדייר הזכאי או מעברו למוסד סיעודי (זאת, לצד הדרישות שאינן שנויות במחלוקת; וכאשר "הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן", כמצוין בסעיף 2.13.2 לנוהל). עוד אציע, כי בשים לב לנסיבות העניין, ולכך שעסקינן בגלגולו השלישי של ההליך – לא נעשה צו להוצאות. נעם סולברג משנה לנשיא השופטת יעל וילנר: 1. לאחר שעניינתי בחווֹת דעתם המקיפות של חבריי, המשנה לנשיא נ' סולברג והשופט א' שטיין, מצאתי להצטרף לעמדת חברי, השופט שטיין. לצד זאת, ראיתי להוסיף מספר הערות משל עצמי ביחס ללשון הוראת המעבר ולמשקל שיש ליתן להוראות נוהל משרד הבינוי והשיכון במסגרת השאלה הפרשנית שלפנינו. לשון הוראת המעבר 2. תחילה ראיתי להעיר הערה מקדמית. כפי שהטעימו חבריי, פסיקתו של בית משפט זה בנוגע לשאלה הפרשנית שלפנינו – ובתוך כך, התייחסותה ללשון הוראת המעבר – מגלה חוסר אחידות ואי-בהירות. כך, בית משפט זה הוציא מלפניו פסקי דין שתומכים בפרשנות הצרה (ראו: עע"מ 3151/20 בשארי נ' מדינת ישראל- משרד השיכון (15.2.2021) שניתן במסגרת ערעור על פסק הדין בעת"מ (מנהליים י-ם) 21200-11-19 בשארי נ' משרד הבינוי והשיכון (20.2.2020), וראו שם, בפס' 5; עע"מ 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון, המשרד הראשי, פס' 12 לפסק הדין של השופט נ' סולברג, פס' 3 לפסק הדין של השופט י' אלרון ופס' 2 לפסק הדין של השופטת ע' ברון (27.3.2023)); ופסקי דין אחרים שמהם נלמד כי אומצה הפרשנות הרחבה או הפרשנות השלישית (ראו: עע"מ 6194/16 ממן נ' משרד הבינוי והשיכון, פס' 10 (1.5.2018); עע"מ 4504/22 משרד הבינוי והשיכון נ' סויסה, פס' 8 (14.3.2023); עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון, פס' 7 ו-12 לפסק הדין של השופט מ' מזוז (28.1.2015); עע"מ 2653/13 חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פס' 9-8 לפסק הדין של הנשיאה מ' נאור, וכן פסק הדין של השופט נ' סולברג (29.1.2015); ויוער כי בחלק מפסקי הדין הללו לא ניתן להבחין בין הפרשנות השלישית לפרשנות הרחבה, לנוכח הנסיבות שנדונו שם). משכך, אני סבורה כי לא ניתן לזקק מפסיקתנו הלכה מחייבת, והשפעת הפסיקה על השאלה הפרשנית שלפנינו מוגבלת. 3. לגוף העניין, דעתי היא כי בחינת לשון הוראת המעבר מובילה למסקנה כי יש לאמץ את הפרשנות השלישית. אבהיר; כמו חבריי, אף אני סבורה כי מצירוף המילים "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי" שבהוראת המעבר, עולה כי על תקופת המגורים המשותפת של "הדייר הממשיך" עם "הזכאי" שמשכה לפחות ארבע שנים רצופות (להלן: תקופת ארבע-השנים-הרצופות) להסתיים במועד פטירתו של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. רכיב לשוני זה אינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות הרחבה, שלפיה כאמור, תקופת ארבע-השנים-הרצופות יכול שתהא מנותקת מהמועד בו נפטר הזכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי. אני סבורה אפוא כי די בכך כדי לדחות פרשנות זו להוראת המעבר. אולם, אין בכך כדי להקנות עדיפות לאחת מבין שתי הפרשנויות האפשריות הנותרות – הצרה והשלישית. לדעתי, העדיפות לפרשנות השלישית נלמדת מרכיב נוסף בלשון הוראת המעבר, המאפשר ניתוק בין תקופת ארבע-השנים-הרצופות לבין המועד הקובע, ועל כן, שולל הוא את הפרשנות הצרה. אבהיר; כזכור, הוראת המעבר קובעת כי יבוא בגדרה מי שהתגורר עם זכאי בדירה ציבורית "אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור [המועד הקובע – י"ו] ובין אם לאחריו, וברציפות". דהיינו, הדייר הממשיך נדרש להתגורר עם הזכאי לפחות ארבע שנים רצופות, שיכול שיהיו גם לאחר המועד הקובע, ובלבד שתקופת ארבע-השנים-הרצופות תסתיים במועד פטירתו של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. מכאן, ברי שאין הכרח שתקופת ארבע-השנים-הרצופות תהא צמודה למועד הקובע – צמידות המתחייבת כאמור, על פי הפרשנות הצרה. נותרנו, אפוא, עם הפרשנות השלישית בלבד, אשר מתיישבת היטב עם לשון הוראת המעבר. כפי שהטעים חברי, ואני מצטרפת לדבריו, פרשנות לשונית זו אף נתמכת בבירור באופן שבו מפרש המאסדר – האמון על יישום הוראת המעבר – את הוראת המעבר, כפי שבא לידי ביטוי בנוהל המסדיר את זכויותיו של הדייר הממשיך. נוהל משרד הבינוי והשיכון 4. חבריי התייחסו בהרחבה לנוהל מינהל לסיוע בדיור 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (18.8.2015) (להלן: הנוהל) ולהשלכותיו בענייננו, ולא ראיתי צורך להרחיב. אני מצטרפת לעמדת חברי, השופט שטיין, ולטעמיו, שלפיה הנוהל – ובפרט הדוגמא הרביעית בנספח יב לנוהל, שבגדרה, כזכור, נקבע כי תקופת ארבע-השנים-הרצופות מנותקת מהמועד הקובע ומסתיימת במועד הפטירה של הזכאי או מעברו למוסד סיעודי – תומכים בבירור בפרשנות השלישית (פס' 46 לחוות דעתו של השופט שטיין וראו גם את הטעמים לתמיכתו של הנוהל בפרשנות השלישית בפס' 37-35 לחוות דעתו של המשנה לנשיא). בדומה לחברי, השופט שטיין, ושלא כמו חברי, המשנה לנשיא, אני סבורה כי יש ליתן משקל ממשי להוראות הנוהל, המשקפות לדידי את האופן בו המאסדר פרש את הוראת המעבר בזמן אמת. 5. כאמור בסעיף 1 לנוהל, מטרתו של הנוהל היא לקבוע תהליכי עבודה ולהנגיש את הוראות החוק הרלוונטיות, על מנת להקל את יישומן על ידי החברות לדיור ציבורי. בהתאם, הנוהל מבקש ליצור "תרגום לעולם המעשה" של הוראת המעבר. אף שברי כי "תרגום" זה אינו מכונן או מגדיר את הוראת המעבר, ודאי הוא שיש בו כדי ללמד על האופן שבו המאסדר – האמון על ביצוע החוק – מפרש את החוק לצורך יישומו. לפיכך, בבואנו לפרש את הוראת המעבר, עלינו להטות אוזן קשבת לעמדת המאסדר בהיותו בעל המקצועיות, המומחיות והניסיון ביחס לחוקים שמכוחם הוא פועל; ולנוכח ההסתמכות שפרשנותו יצרה בקרב הציבור (ראו מני רבים: דנ"א 4960/18 זליגמן נ' הפינקס חברה לביטוח בע"מ, פס' 62 ו-64 לפסק הדין של השופט ח' מלצר ופס' 21-19 ו-26 לפסק דיני (4.7.2021)). הנה כי כן, לצד לשון הוראת המעבר, הוראות הנוהל – המשקפות כאמור את עמדת המאסדר ביחס לפרשנות הראויה שיש להעניק להוראת המעבר – מהוות שיקול נכבד נוסף התומך באימוץ הפרשנות השלישית. 6. לא נעלמה מעייני עמדת היועצת, אותה אימץ חברי, המשנה לנשיא, שלפיה מצדדת היא בפרשנות הצרה. אולם, כאמור, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו פועל המאסדר, על פי הנוהל שקבע, בעת יישומו את הוראת המעבר. זאת יש לזכור; אין מחלוקת שהרשות רשאית לשנות את עמדתה ואת מדיניותה, בכפוף לעמידתה בכללי המשפט המינהלי (ראו, מני רבים: בג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך-הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל, פס' 25-21 (10.5.2010)). אולם, בענייננו, הרשות לא שינתה את מדיניותה, שהרי הנוהל, שכזכור, קובע מפורשות כי תקופת ארבע-השנים-הרצופות יכול ותהא מנותקת מהמועד הקובע – עודנו עומד בתוקפו. מכאן שהוא מגלם את המדיניות העדכנית של הרשות בנוגע לפרשנות הוראת המעבר. לא למותר להוסיף ולציין כי כל עוד הנוהל שריר וקיים, יוצר הוא הסתמכות בקרב הציבור ביחס לעמדת הרשות ויש ליתן לכך משקל נכבד (ראו: עניין זליגמן, בפס' 20 לפסק דיני; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ה – עילת הביקורת המשפטית 3808-3807 (2020)). הנה כי כן, עמדת היועצת אינה עולה בקנה אחד עם לשון הוראת המעבר, עם הוראות הנוהל ועם כללי ההסתמכות במשפט המינהלי; ולפיכך, איני סבורה שיש לאמצה. 7. לסיכום: לשון הוראת המעבר ואופן פרשנותה על ידי המאסדר כפי שזה משתקף בנוהל, מובילים למסקנה כי יש לאמץ את הפרשנות השלישית, שלפיה על מנת לבוא בגדר הוראת המעבר, נדרש כי הדייר הממשיך יתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך לפחות ארבע שנים רצופות, שמסתיימות במועד פטירת הזכאי או מעברו למוסד סיעודי. משהגעתי למסקנה זו, לא ראיתי להידרש במסגרת חוות דעתי לתכליות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי והוראת המעבר, אשר, לדעתי, מתיישבות עם כל אחת משלוש האפשרויות הפרשניות – וממילא קשה ללמוד מהן על האפשרות העדיפה. יעל וילנר שופטת הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא נ' סולברג. ניתן היום, ‏ט"ז בתמוז התשפ"ו (‏1.7.2026). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט